אמרו חכמים (ברכות לא, א; שו"ע צג, ב): "אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות". התפילה מרוממת את האדם, ולכן צריך לבוא אל התפילה מתוך שמחה, על כך שהוא עומד להתרומם ולהתקרב אליו יתברך. עוד אמרו חכמים (שם): "לא יתפלל מתוך שחוק", משום שהשחוק מבטל את יראת ה', וצריך להתפלל מתוך אימה והכנעה. "ולא מתוך שיחה", משום שהשיחה מסיחה את דעתו של האדם מעולמו הפנימי, ואילו התפילה צריכה לנבוע מעומק הנפש. "ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים", משום שהתפילה מבוססת על ההכרה בערכו של האדם לפעול גדולות בדיבורו, ואם הוא בא להתפלל מתוך דיבורים בטלים, מראה בעצמו שאינו מעריך את דיבורו (ע' עולת ראיה ח"א ע' כט). בסדר תפילת הגברים, תקנו חכמים לומר לפני תפילת עמידה דברים שמחים המיישבים את הלב; לפני שחרית וערבית, ברכת "גאל ישראל", ולפני מנחה "אשרי יושבי ביתך" (שו"ע צג, ב). אמנם נשים אינן חייבות בזה, אבל לכל הפחות, על כל אשה לשהות כמה שניות כדי הילוך ארבע אמות לפני תפילתה, כדי ליישב את דעתה. חסידים הראשונים היו מהדרים מאוד בהכנותיהם לתפילה, והיו שוהים שעה שלימה לפני התפילה, כדי שיכוונו את ליבם כראוי לאביהם שבשמים (ברכות ל, ב; שו"ע צג, א; מ"ב א). מי שעומדת לתת צדקה בקופת הצדקה שבביתה, טוב שתיתן אותה לפני התפילה (שו"ע או"ח צב, י).[1] וכן מי שעומדת לכתוב המחאה לתרומה, טוב שתכתוב אותה או תכניס אותה למעטפה לפני התפילה. שעל ידי כך תיגש לתפילה מתוך שמחה של מצווה. ועוד שהבא לבקש מה' חסד ורחמים, ראוי שאף הוא יעניק משלו לנצרכים. והאר"י הקדוש אמר, שטוב להתבונן לפני התפילה במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול בתורה, וכל התפילה כולה נאמרת בלשון רבים, מפני שהיא עבור כלל ישראל.

אין לאחוז בתפילת עמידה דבר שרגילים לחשוש עליו שמא יפול, כגון ספר או קערה או סכין, מפני שהדאגה שמא יפול תטרוד את הכוונה. אבל סידור מותר לאחוז, כיוון שהוא לצורך התפילה (שו"ע צו, א-ב). וטוב להיזהר בזה גם בעת אמירת שאר חלקי התפילה. וגם דבר שאין לו ערך ואין חוששים עליו, כגון גבעול, לכתחילה אין לאחוז בשעת תפילת עמידה, שאין זה דרך כבוד לעמוד בתפילה כשביד דבר מיותר (ע' מ"ב צו, א, ה). לכתחילה לא תעמוד בתפילת עמידה כשתרמיל על גבה, שאין זה דרך כבוד לעמוד כך בפני אנשים נכבדים, וקל וחומר בתפילה. ואם היא כבר נמצאת בדרכה והתרמיל על כתפיה, ונוח לה להשאירו עליה, אם הוא פחות מארבעה קבין (כ- 5.5 ק"ג), מותר לה להתפלל כשהוא על כתפיה. ואם הוא יותר מארבעה קבין, לא תתפלל כשהוא על כתפיה, מפני שמשא כזה עלול לפגוע בכוונתה (שו"ע צז, ד). מי שיש בידה ארנק כסף או דבר יקר אחר, וחוששת להניחו שמא ייגנב, ואין לה כיסים שתוכל לשומרו בהם, ואין לה חברה שתוכל להפקידו בידיה, בדיעבד עדיף שתאחז אותו בידיה בתפילה, מפני שבאופן זה תהיה פחות טרודה (מ"ב צו, ו; כה"ח ז). וכן הדין לגבי מי שנושאת על גבה תרמיל כבד וחוששת להניחו שמא יגנבוהו, שבלית ברירה עדיף שתתפלל כשתרמילה על גבה.[2] אסור לאשה להתפלל כשתינוק על ידיה, מפני שהיא צריכה להשגיח עליו שלא יפול, ועוד, שהוא עלול להסיח את דעתה. וגם כשהוא מונח בתוך מנשא (קנגרו), אין דרך כבוד לעמוד עימו בתפילה. וכשאין ברירה, אם האשה יודעת שתוכל להתפלל בכוונה כשהוא עליה, יכולה להתפלל. וכשיש חשש שלא תוכל, לא תתפלל, ותצא ידי חובתה בברכות התורה והשחר, שאותן מותר לברך אפילו כשהתינוק על ידיה.

צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו, ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבושו, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך. ושלא כדין שאר הדברים שבקדושה דין התפילה. שבכל שאר הדברים שבקדושה, כדוגמת ברכות וקריאת שמע, כל זמן שהאדם מכסה את ערוותו, הרי הוא רשאי לאומרם (שו"ע או"ח עד, ו). אבל בתפילה הדין שונה, שהואיל והאדם עומד לפני המלך ברוך הוא, עליו להתלבש באופן מכובד (שו"ע צא, א). ולגבי נשים, כל זמן שהבגדים צנועים על פי גדרי ההלכה, הרי הם כשרים לתפילה.[3] לכתחילה, יהדר אדם ללבוש בגדים מכובדים, שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, וכמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה. ואמנם אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך - לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש בכל יום את המלך - מקפיד ללבוש בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שאותם אנו שומרים לשבתות, חגים ושמחות של מצווה.

אף שלכתחילה יש ללבוש לקראת התפילה בגדים מכובדים, כאשר קשה להחליף את הבגדים, אפשר להתפלל בבגדים רגילים, והעיקר שלא יהיו בזויים. לכן מי שעוסקת בעבודות ביתה ומטפלת בילדיה ואין לה פנאי להתלבש לקראת התפילה, רשאית להתפלל בבגדיה הרגילים או בחלוק נאה שבו היא הולכת בביתה, שכל זמן שאין היא מתביישת לפתוח בבגדים אלו את דלת ביתה - אין הם נחשבים בזויים אצלה. אין להתפלל בכתונת שינה (פיג'מה) (מ"ב צא, יא). אבל לחולה מותר להתפלל בכתונת שינה, מפני שמקובל שזהו לבושו של חולה גם בעת שאנשים מכובדים באים לבקרו. אין לעמוד בתפילה במעיל גשם, מגפיים וכפפות, שאין דרך לעמוד בהם לפני אנשים מכובדים (מ"ב צא, יב). אבל בשעה שקר מאוד, אין בכך פגיעה בכבוד התפילה, ומותר להתפלל במעיל גשם וכפפות. וכן במקום שהכל רגילים ללכת במגפיים, מותר לעמוד בהם בתפילה. וכן בנות שנמצאות בטיול, רשאיות להתפלל כפי שהן לבושות בטיול, ובתנאי שהבגדים יהיו צנועים כדין. ואף שבשעה שהן בביתן בגדים אלו נחשבים ללא מכובדים ואולי אף בזויים מעט, מכל מקום בטיול הם נחשבים מקובלים, וגם אם היה בא לפניהן אדם חשוב לא היו מרגישות צורך להחליפם. לכן, כל זמן שבגדי הטיול צנועים, מותר להתפלל בהם במשך הטיול.[4]

כדי לבאר האם נשים חייבות לכסות את ראשן בעת שהן מתפללות או מברכות, יש צורך לבאר תחילה את דין הגברים. מתחילה נהגו מקצת מגדולי החכמים מנהג חסידות, שלא ללכת ארבע אמות בראש מגולה, וכפי שהשתבח רב הונא בנו של רבי יהושע, שלא הלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש (שבת קיח, ב), ואמר: הלא שכינה למעלה מראשי, ואיך אלך בגילוי ראש? (קידושין לא, א). וכן מסופר בתלמוד (ע' שבת קנו, ב), כי אחר שנודע לאימו של רב נחמן בר יצחק, שעל פי מזלו, הוא עלול להיות גנב, הקפידה עליו מאוד שיכסה תמיד את ראשו, וכך גדל בתורה ובמצוות. פעם כשנפל ממנו כיסוי הראש, תקפו יצרו והתאווה מאוד לגנוב תמרים מראש הדקל. אז הבין רב נחמן את הקפדת אימו. במשך הזמן נתקבל מנהג החסידות בכל ישראל עד שהפך למנהג מחייב (שו"ע או"ח ב, ו). אמנם בעת הזכרת ה' ואמירת ברכות, יש אומרים שישנה חובה לכסות את הראש. ויש אומרים, שאין חיוב מיוחד לגברים לכסות את הראש בעת שמזכירים שם ה' ואומרים ברכות, אלא שמצד המנהג צריך לכסות את הראש במשך כל היום ובכלל זה גם בעת הזכרת ה'. ב'שולחן-ערוך' הובאה להלכה הדעה המחמירה, לפיה חובה לכסות את הראש בעת הזכרת ה' ואמירת ברכות (או"ח צא, ג; רו, ג).[5]

נשים אינן נוהגות לכסות את ראשן כדי לעורר עצמן ליראת שמים. אמנם מצד חובת הצניעות נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן, אבל רווקות שאינן חייבות לכסות את ראשן מצד הצניעות, אינן נוהגות לילך בכיסוי ראש כגברים. כפי הנראה נשים אינן צריכות לכיפה, משום שמטבען קל להן יותר לתקן את מידותיהן. ואולי מידת העזות מצויה יותר אצל גברים, ועל כן נצרכו לכיפה מעל הראש כדי לרסנה ולכוונה, אבל נשים שמטבען ביישניות וצנועות יותר, אינן צריכות לכך. עוד אפשר לפרש, שעל ידי שמירת הנשים על גדרי הלכות צניעות בכל בגדיהן, ניכר עליהן יותר שהן מקבלות על עצמן עול מלכות שמים, ואין להן צורך בכיסוי ראש כדי לבטא את יראת השמים. ומנגד, אשה שלא תשמור על צניעותה, גם אם תחבוש כיפה לא תהיה בכך תועלת, שכן הפגיעה בצניעות חמורה בהרבה, ובכך שאינה שומרת על גדרי הלכותיה, היא כאילו מכריזה שההלכה, שהיא דבר ה', אינה מחייבת אותה. אמנם יש אומרים, שבעת הזכרת שם שמים ואמירת ברכות, גם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן, שכן בעניין זה אין הבדל בין גברים לנשים, אלא הוא חיוב נפרד לכסות את הראש בעת הזכרת שם ה' (איש מצליח, ישכיל עבדי), ויש אומרים, שלכל הפחות, בתפילת עמידה נשים צריכות לכסות את ראשן (יבי"א ח"ו טו). אולם למעשה, רווקות אינן מקפידות על כך, ואפילו בתפילה אינן נוהגות לכסות את ראשן. והטעם לכך, שלגברים ישנו מנהג חסידות לכסות את הראש במשך כל היום, כדי לעוררם ליראת שמים, ולכן יש מקום לחייבם בכיסוי הראש בעת הזכרת ה'; אבל רווקות שאינן נוהגות במנהג חסידות זה, אין הוא מבטא אצלם יראת שמים, וממילא אינן חייבות בו בעת התפילה וברכות. ומכל מקום, נשים נשואות ודאי צריכות לכסות את ראשן בתפילה, כיוון שבלא כיסוי ראש הן לבושות בניגוד לכללי הצניעות, וודאי שאם יבואו להתפלל באופן זה, תהיה בכך פגיעה בכבוד התפילה. כי לתפילה צריכים לבוא בלבוש מכובד, כראוי למי שעומד לפני מלכו של עולם, קל וחומר שצריכים לשמור על כללי הלכות צניעות הלבוש. לכן גם נשים הנוהגות שלא כדין ואינן מכסות את ראשן, לפחות בשעת התפילה יכסו את ראשן. בעת הזכרת שם ה', יש אומרים שנשים נשואות צריכות להקפיד לכסות את ראשן, ואפילו אם הן לבדן בחדרי חדרים. ויש אומרים, שכיוון שרווקות אינן חייבות בכך, גם נשים נשואות אינן חייבות, כי חיוב נשים נשואות בכיסוי ראש הוא מצד צניעות בלבד, וכיוון שבעת אמירת ברכות אין חובה להתלבש באופן מכובד, ממילא דינן כדין רווקות, ומותר להן לברך ברכות ולומר קריאת שמע שעל המיטה בלא כיסוי ראש.[6]

לגברים אסור לומר דברים שבקדושה בשעה שאין חציצה בין ליבם לערוותם. ולכן מי שהולך בבגד ארוך כחלוק או גלימה (ג'לבייה) ובלא תחתונים, ורוצה לומר דבר שבקדושה, צריך לחגור עצמו בחגורה, כדי לחצוץ בין ליבו לערווה. אבל נשים, שערוותן יותר כלפי מטה, באופן טבעי אין ליבן רואה את ערוותן, ולכן אשה רשאית לומר דברים שבקדושה כשהיא לבושה בחלוק, גם בלא חציצה בין הלב לערווה. לפני התפילה, גברים צריכים לחגור את עצמם בחגורה. יש אומרים, שהטעם כדי לחצוץ בין הלב לערווה, ולכן כאשר לובשים תחתונים כבר אין צורך בחגורה. ויש אומרים, שלכבוד התפילה צריך לחגור חגורה כדי להדגיש יותר את החציצה שבין הלב לערווה (שו"ע צא, ב; פניני הלכה תפילה ה, ג). אבל נשים שאינן צריכות לחצוץ בין ליבן לערוותן, אינן צריכות לחגור עצמן לקראת התפילה.