יש אומרים שגם נשים צריכות לומר את פרשת התמיד, מפני שהתפילות נתקנו כנגד קרבן התמיד, וכשם שנשים חייבות בתפילת שחרית (לפי רוב הפוסקים כמבואר לעיל ב, ב), כך ראוי שיאמרו גם את פרשת התמיד. ויש אומרים שבנוסף לפרשת התמיד, טוב שיאמרו את כל סדר הקרבנות. אמנם למעשה, המנהג הרווח שנשים אינן אומרות את פרשת התמיד, וכך דעת רוב הפוסקים. והטעם, מפני שעיקר חיוב הנשים בתפילה כדי לבקש רחמים ולא כנגד הקרבנות. יתר על כן, גם הגברים אינם חייבים לומר את סדר הקרבנות, ואפילו את פרשת התמיד מצד הדין אינם חייבים לומר, אלא הוא מנהג שנעשה כחובה. קל וחומר שנשים אינן חייבות לומר את פרשת התמיד וסדר הקרבנות. והרוצה להדר לומר את פרשת התמיד ואת פסוקי הקטורת - תבא עליה ברכה.[1]

אמרו חכמים (תענית כז, ב; ומגילה לא, ב) שבשעה שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו, והבטיח לו ולזרעו את הארץ לרשתה, שאל אברהם אבינו את הקב"ה: ריבונו של עולם, שמא חס ושלום יחטאו ישראל לפניך, ותעשה להם כפי שעשית לדור המבול ולדור הפלגה? אמר לו הקב"ה: לא אעשה להם כך. שאל אברהם אבינו: במה אדע שלא תכרית את שמם? ענה לו הקב"ה: קחה לי עגלה משולשת וכו'. ורמז לו בזה, שהקרבנות יהיו עדים לכך שישנו קשר נצחי בין ישראל לה'. ולכן, גם אם יימצאו בהם חטאים, אין זאת אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בשורשם הם צדיקים וקשורים לה'. ולכן, על ידי הקרבת הקרבנות שמבטאים את הקשר המוחלט של ישראל לה', יתכפרו החטאים. אמר לפניו אברהם אבינו: רבונו של עולם, ומה יהיה בשעה שבית המקדש יחרב, במה יתכפרו עוונותיהם? ענה לו הקב"ה: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם". ועוד אמרו, שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, וכן לגבי כל הקרבנות (מנחות קי, א. וע' בפניני הלכה תפילה יג, ה-ו בטעם קרבן התמיד והקטורת). והעניין הוא, שלכל מעשה שנעשה בעולם ישנה נשמה פנימית, והנשמה של המצוות הם דברי התורה העוסקים באותן המצוות. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי הקרבנות, שעיקר עניינם לבטא את הקשר לה'. ולכן כשאי אפשר להקריב בפועל את הקרבנות, הלימוד בהם נחשב כתחליף להקרבתם (ע' מהר"ל גבורות ה' פרק ח). על כן נהגו רבים מהגברים לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. ואמנם אין על כך תקנת חכמים, ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה גמורה. מכל מקום, כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד, ואף תקנו את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו הגברים לומר את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כמו חובה. שנייה בחשיבות לפרשת התמיד היא פרשת הקטורת, שאף היא היתה מוקטרת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) שבחו מאוד את האומרה בכל יום. וטוב לגברים לומר גם את שאר הפרשיות והתפילות המודפסות בסדר הקרבנות, אבל אין חובה לאומרם (כמבואר בפניני הלכה תפילה יג, א, 1).

הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה. ודבר זה למדנו מתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אלוהים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". ורק אח"כ ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" וגו'. ועל פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א). עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה כפי שכבר למדנו (יב, ט), ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, יש מקום לפתוח גם את כלל התפילה בדברי שבח, וזה עניינם של פסוקי דזמרה. על ידי אמירת פסוקי דזמרה מתבונן המתפלל בגדולת הבורא, ומתוך כך כשיעמוד אח"כ בתפילה, ידע לפני מי הוא עומד. ואם לא כן, יש חשש שיבוא לבקש את צרכיו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה' יתברך, מקור החיים. אולם מי שטיהר את ליבו בהתבוננות בגדולת ה', ידע היאך להתפלל, וגם כשיבקש על הבריאות והפרנסה, יבקש זאת כדי שיוכל להידבק בה' ולתקן עולם במלכות שד-י, ועל ידי כך תפילתו אמיתית יותר וממילא תתקבל (ע' עולת ראיה ח"א ע' יד). וזה הרמז בשם "פסוקי דזמרה", מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים, כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה כורת המתפלל את מחשבותיו המוטעות וההרגשות הרעות, ומפוגג את העצלות שנצטברה בו עקב השינה, ומתוך כך יוכל להתפלל בכוונה. וכיוון שההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, יש בה שירה וזמרה, ולכן פרקים אלו נקראים "פסוקי דזמרה" (ע"ע פניני הלכה תפילה יד, 2).

מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, ותקנו לפתוח את אמירת פסוקי דזמרה בברכת "ברוך שאמר", ולחותמם בברכת "ישתבח". במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, וכל הגברים פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה (פניני הלכה תפילה יד, 1). אולם נשים פטורות מאמירת פסוקי דזמרה, מפני שפסוקי דזמרה תלויים בזמן, שזמן אמירתם לפני תפילת שחרית, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואמנם יש אומרים, שהואיל ונשים חייבות להתפלל עמידה, חייבות גם לומר פסוקי דזמרה כדי להתכונן על ידם לתפילה. אולם לדעת רוב הפוסקים, אף כי נשים חייבות בתפילת עמידה, מההכנות וההקדמות שאינן מעכבות את התפילה - נשים פטורות, שעליהן כבר חל הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. וכך ההלכה, שנשים אינן מחויבות לומר פסוקי דזמרה, והרוצות להדר, רשאיות לאומרם עם ברכותיהם, כדי להתכונן בשלימות לתפילה (כמבואר לעיל ב, 10).[2]

עיקר פסוקי דזמרה הם ששת הפרקים האחרונים שבספר תהלים (פרקים קמה עד קנ). החשוב שבהם הוא הראשון - "תהלה לדוד" (תהלים קמה). ונהגו לומר לפניו פסוק "אשרי", ולכן רגילים לכנותו - "אשרי". אחריו אומרים חמישה פרקים, שהמייחד אותם שהם פותחים ומסיימים ב"הללויה". ועליהם אמר רבי יוסי: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ב). בתקופת הסבוראים (שאחר האמוראים), הנהיגו לומר "הודו" (דברי הימים א, טז, ח-לו), שהוא השיר וההלל שאמר דוד בעת שארון האלקים הוחזר משבי פלשתים לאוהל המשכן. לאחר מכן, בבית המקדש, היו אומרים חציו בעת הקרבת התמיד של שחר, וחציו בהקרבת התמיד של בין הערביים (ב"י או"ח נ). למנהג אשכנז, אומרים "הודו" אחר ברכת "ברוך שאמר", כדי שכל מזמורי השבח וההלל יהיו כלולים בתוך ברכות פסוקי דזמרה (טור או"ח נ"א). ולמנהג ספרד, אומרים "הודו" לפני "ברוך שאמר", מפני שהוא המשך לאמירת פרשת התמיד שבסדר קרבנות (אשכול, כלבו). עוד תקנו הסבוראים (מס' סופרים יז, יא), לומר לפני "אשרי" קובץ פסוקים הפותחים ב"יהי כבוד", שיש בהם חיזוק האמונה בה' ובגאולת ישראל. והאר"י הרחיב בביאור סודותיהם (כה"ח נא, יג). לאחר מכן, בתקופת הגאונים, נהגו להוסיף לפסוקי דזמרה עוד פרקים ופסוקים. ותקנו לומר "מזמור לתודה" (תהלים ק), שאמרו חז"ל, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממנו (ויק"ר ט, ז). ולכן ראוי לאומרו בנגינה. ואין אומרים אותו בשבתות וימים טובים, אלא אומרים במקומו "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב).[3] כתבו הגאונים, שיש נוהגים לומר "ויברך דוד" (דברי הימים א' כט, י-יג; ונחמיה ט, ו-יא), ושירת הים אשר שרו משה ובני ישראל לה' (שמות טו, א-יח). במשך הזמן נתפשט מנהג אמירתם עד שבסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרם. ואף שעיקר פסוקי דזמרה הם משירי דוד שבתהלים, כפי שאומרים בנוסח ברכת "ברוך שאמר": "ובשירי דוד עבדך נהללך", מכל מקום אין מניעה להוסיף בפסוקי דזמרה את "ויברך דוד" שאינו מתהלים, ואת שירת הים, שהיא שירתו של משה (פ"ה תפילה יד, 3).

מפני מעלתה המיוחדת של ברכת "ברוך שאמר", שרומזת לעניינים עליונים, נהגו לאומרה בעמידה (מ"ב נא, א; כה"ח א). למנהג אשכנזים, עומדים גם בברכת "ישתבח" החותמת את פסוקי דזמרה. ולמנהג ספרדים, אין צריך לעמוד בה (רמ"א נא, ז, כה"ח מב). וכן נהגו לעמוד ב"ויברך דוד" עד "אשר בחרת באברם", משום כבודה של מלכות ישראל שנוסדה על ידי דוד המלך.[4] אומרים את הזמירות בנחת ולא במרוצה (שו"ע נא, ח). ובמיוחד יש לכוון בפרק "תהלה לדוד" (תהלים קמו, "אשרי"), ואמרו חכמים שהאומרו בכל יום זוכה לעולם הבא (ע' פ"ה תפילה יד, 5), מפני ששבחיו מסודרים לפי סדר האלף בית, ובנוסף לכך נזכר בו הפסוק החשוב: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (ברכות ד, ב). ומי שנזכרה שלא שמה ליבה בעת שאמרה את הפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ", תחזור לאומרו בתשומת לב, ואפילו אם כבר הגיעה לפרקים אחרים, תחזור לאומרו (שו"ע נב, ז; פ"ה תפילה יד, ג, 5). כיוון שברכת "ברוך שאמר" היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו"ישתבח" היא הברכה שאחריהם, הרי שכל פסוקי דזמרה הם חטיבה אחת ואסור להפסיק באמצע אמירתם. אמנם לצורך גדול, כגון למנוע הפסד, מותר להפסיק בדיבור. וכן כדי למנוע עלבון מותר לומר שלום (במ"ב נא, ז, כתב שיאמר לפני ההפסק ואחריו את שלושת פסוקי "ברוך ה'" שלפני ויברך דוד). הנצרכת להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, אף שיש אומרים שכדי לא להפסיק בהם, מוטב לדחות את ברכת "אשר יצר" לאחר התפילה; מכל מקום יותר טוב שתברך "אשר יצר" מיד, שאם תדחה את הברכה לאחר התפילה - יש לחוש שאולי תשכחנה (פניני הלכה תפילה יד, 6).

אשה שרוצה לומר פסוקי דזמרה וברכותיהם, אבל אין לה זמן לומר את כל הפרקים, תוכל לומר את עיקרם, היינו, תפתח בברכת "ברוך שאמר", תאמר את ששת הפרקים, מ"אשרי" ועד סוף הללויות, שהם עיקר פסוקי דזמרה, ותחתום בברכת "ישתבח". ואם יום אחד תמהר יותר, תוכל לקיים את מנהגה בקיצור, ותאמר "ברוך שאמר", "אשרי", שני הפרקים הפותחים ב"הללויה הללו" (תהילים קמח וקנ) ו"ישתבח". ואם גם לכך לא יהיה לה זמן, תוכל לומר "ברוך שאמר", "אשרי" ו"ישתבח". אבל אם גם ל"אשרי" אין לה זמן, לא תוכל לומר את ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח", מפני שברכות אלו נתקנו על שירי דוד, ולכל הפחות צריך לומר ביניהם את הפרק העיקרי שהוא "אשרי". וכל זה כדרך ארעי, אבל נראה שהרוצה באופן קבוע לומר רק "אשרי" לפני התפילה, לא תאמר את הברכות, כי נהגו לאומרם על עיקר פסוקי דזמרה, שהם ששת הפרקים, וכיוון שאשה אינה חייבת לומר פסוקי דזמרה, אין ראוי שתאמרם בדרך של דיעבד. במסגרת חינוכית של בנות, המחנכות רשאיות להחליט שבאופן קבוע הבנות תאמרנה את הברכות עם ששת פרקי ההללויות בלבד, כדי שמצד אחד תאמרנה את פסוקי דזמרה ומצד שני לא יכבידו מדאי על התלמידות. אבל אם נראה להן שגם את ששת פרקי ההללויות קשה לתלמידות לומר בכוונה, מוטב שלא יאמרו כלל את פסוקי דזמרה (כמבואר לעיל ח, ג). [5]