בעקבות חורבן בית המקדש התחוללה מהפכה נוראה, דומה היה שלאחר חורבן בית המקדש, וכל מה שאירע בעקבותיו, לא יהיה אפשר להמשיך לחיות באופן רגיל. וכך מסופר בתלמוד (ב"ב ס, ב): כשחרב בית המקדש השני, נתרבו פרושים בישראל, שלא אכלו בשר ולא שתו יין. נטפל להן רבי יהושע ואמר: בָּנַי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: היאך נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? והיאך נשתה יין שהיו מנסכים ממנו על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן גם לחם אל תאכלו שהרי נתבטלו המנחות. אמרו לו: אכן אפשר שנתקיים ללא לחם על ידי אכילת פירות. אמר להם: גם פירות אי אפשר שתאכלו, שהרי נתבטלו הביכורים שהיו באים מפירות שבעת המינים. אמרו לו: אפשר לאכול פירות אחרים. אמר להם: וגם מים אי אפשר שתשתו, שכבר בטל ניסוך המים. ומאחר שאי אפשר להתקיים ללא מים שתקו הפרושים. אמר להם רבי יהושע: בָּנַי, בואו ואומר לכם - שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. רבי יהושע המשיך והסביר להם את הכלל, היסוד הוא שהחיים חייבים להימשך, ואין להסכים שהאבל הנורא על חורבן בית המקדש ישרה דיכאון שהעם לא יוכל לעמוד בו. ולכן ודאי שאי אפשר לגזור שכל זמן שבית המקדש חרב לא יאכלו בשר ולא ישתו יין. אולם בכל עת שאדם נמצא בשמחה מיוחדת, עליו לזכור את חורבן בית המקדש, שכל זמן שבית המקדש חרב, עדיין אין השמחה שלימה. ולכן אמרו חכמים, שהחתן ביום חתונתו צריך להעלות את ירושלים על ראש שמחתו ולשים אפר על ראשו. וכן אדם שבונה בית צריך להשאיר אמה על אמה ללא סיוד זכר לחורבן. וכשעורכים סעודה שיש בה שמחה צריך למעט בתבשיל אחד זכר לחורבן, וכן בתכשיטי אשה.

תקנו חכמים מספר תקנות, כדי להזכיר לנו את חורבן בית המקדש. העיקר הוא, שדווקא בעת שאדם שמח מאוד, בשעה שהצליח להגיע לאיזה הישג שנותן לו סיפוק, דווקא אז עליו לזכור שהשמחה עדיין אינה שלימה, הואיל ובית המקדש חרב. ולכן תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, ומגיע לשלב האחרון של הסיוד, והנה עוד מעט הוא עומד לסיים את בניית ביתו הפרטי, באותה שעה עליו לזכור שהבית הכללי, בית המקדש, עדיין חרב, וכזכר לאבלות על החורבן עליו להשאיר מקום של אמה על אמה לא מסויד. בתקנה זו הורו לנו חכמים, שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, גם הבית הפרטי של האדם לא יכול להיות מושלם לגמרי, ולכן צריך להשאיר אמה אחת לא מסוידת. אמה היא בערך חצי מטר, ואם כן למעשה, יש להשאיר מקום של חצי מטר על חצי מטר לא מסויד. וגם מי שמדביק טפטים על קירותיו, צריך להשאיר מקום של חצי מטר על חצי מטר ללא סיד וללא טפט. ואותה אמה לא מסויידת צריכה להיות במקום בולט, ולכן קבעו חכמים שיניח אמה זו מול הפתח. ואמנם היו שהבינו שהכוונה היא מעל לפתח, כדי שיושבי הבית יראו תמיד את המקום הלא מסויד, אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שיכנס לבית יוכל לראותה. ורק במקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח, כגון בבית שאין בו קיר מול הפתח - אפשר להניח אותה מעל לפתח (שו"ע או"ח תקס, א; מ"ב ג; ערוה"ש ה).

פעמים רבות אדם קונה בית מחבירו, והוא מוצא כי לא נשתיירה בו אמה לא מסויידת. והשאלה האם במקרה כזה הקונה צריך לשייף מעט את הקיר שממול לפתח כדי לחשוף בו שטח של חצי מטר על חצי מטר זכר לחורבן, או שהואיל ולא הוא סייד את הבית, ממילא לא עליו מוטלת המצווה להשאיר מקום לא מסויד זכר לחורבן? התשובה תלויה במי שבנה את הבית, כלומר בבעל הבית הראשון. אם זה שבנה את הבית הוא יהודי, מוטלת עליו המצווה לשייר אמה על אמה ללא סיד. ואם אותו יהודי לא עשה כן, מאחר שהיה מצוּוה לשייר את האמה בשעת הבנייה, נמצא שהאמה מסויידת באיסור, ולכן צריך הקונה לשייף את הסיד ממנה. אבל אם בעל הבית הראשון היה גוי, כיוון שלא היתה עליו שום מצווה להשאיר מקום לא מסויד, גם זה שקנה ממנו את הדירה פטור מלגרד את הסיד בשטח של אמה על אמה (שו"ע או"ח תקס, א; מ"ב ד). ואין זה משנה מי הם הבנאים, אלא העיקר הוא מי בעל הבית. אם בעל הבית הוא יהודי, גם אם פועלים נוכרים בונים את ביתו, הואיל והם בונים בשבילו, עליו לדאוג שישיירו מקום של אמה על אמה ללא סיד. ואם טעו וסיידו את הכל, צריך בעל הבית לגרד בעצמו שיעור של אמה על אמה מול הפתח.

בתשובות 'אגרות-משה' (או"ח ג, פו) מובא חידוש לגבי דין שיור אמה על אמה ללא סיד זכר לחורבן. לדעתו רק אדם שבונה את ביתו צריך להשאיר אמה על אמה מול הפתח ללא סיד. אבל אדם שבונה בתים כדי למוכרם, אפילו אם הוא מתכוון למוכרם ליהודים, אין עליו מצווה להשאיר אמה על אמה ללא סיד, הואיל ובתים אלו לא נועדו לשימושו האישי. עוד כתב ב'אגרות-משה', שהואיל והקבלן שבנה את הבית היה פטור מלשייר אמה זכר לחורבן, גם הקונה פטור מלשייף את מקומה של אותה אמה. כי רק מי שבנה את ביתו בעצמו, או ששכר קבלן לשם בניית ביתו, רק הוא צריך להשאיר מקום של אמה על אמה זכר לחורבן, שכן אמרו חכמים (ב"ב ס, ב): "טח ביתו בטיט ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד". כלומר החיוב הוא על מי שבונה את ביתו. אבל מי שבונה בתים כדי למוכרם או להשכירם, פטור מלהשאיר בהם אמה על אמה זכר לחורבן. ומאחר שהבונה פטור, גם מי שקנה ממנו פטור מלשייף את הסיד באמה שמול הפתח. אבל מעתה ואילך, אם ירצה הדייר לצבוע את ביתו, חובה עליו להשאיר את האמה שמול הפתח ללא הצבע. אולם צריך לסייג מעט ולומר, שאם הדירה נקנתה מהקבלן עוד לפני סיומה, גם לפי ה'אגרות-משה' צריך להשאיר אמה לא מסויידת, שכן בשעת הסיוד, הדירה כבר נקראת ביתו, ואם הצבעים סיידו גם את האמה שמול הפתח, צריך הקונה לשייף בעצמו את אותו המקום. וכל זה הוא לדעת 'האגרות-משה', אבל ישנם פוסקים שחולקים בזה וסוברים, שאם בעל הבית הראשון היה יהודי, הרי שבכל מקרה ישנה חובה לשייר אמה על אמה ללא סיד. ולכן מי שקונה דירה מקבלן יהודי, אם לא שיירו בה אמה ללא סיד עליו לשייף בעצמו את אותה האמה. וגם אם הדייר הראשון לא עשה כן, כל מי שיקנה לאחר מכן את הדירה, יצטרך על פי ההלכה לשייף את אותה האמה, שהואיל ובעל הבית הראשון היה יהודי, הדירה התחייבה בשיור אמה זכר לחורבן (כך משמע מפשטות לשון הפוסקים, שרק אם בעל הבית הראשון היה גוי, הבית פטור מזה. מג"א סק"ד ועוד).

ישנה מחלוקת בהלכה בין הרמב"ם לטור, בשאלה האם מותר לאדם, בזמן שבית המקדש חרב, לקשט את קירות ביתו הפרטי בקרמיקה מצויירת או בטפטים עם דוגמאות או אפילו בצביעה מיוחדת של שני צבעים עם דוגמאות. ואף כי ברור שמותר לתלות תמונות על הקיר, מכל מקום נחלקו לעניין צביעת הקיר במיני ציורים או דוגמאות. לדעת בעל הטורים, מותר לקשט את קירות הבית בכל מיני קישוטים, וזאת בתנאי שישייר אמה על אמה ללא שום ציור וללא סיד זכר לחורבן בית המקדש (טור או"ח תקס עפ"י הברייתא השלישית בב"ב ס, ב). אולם לדעת הרמב"ם, מאז שנחרב בית המקדש תקנו חכמים שלא לקשט את הבית הפרטי יותר מידי, ולכן אסור לצפות את הקירות בקרמיקה, בטפטים או בציורי קיר. וכל מה שתקנו חכמים להשאיר אמה על אמה זהו דווקא בסיד או בצבע, אבל לקשט את הקירות בקרמיקה וכדומה - אסור לגמרי (הל' תעניות ה, יב, עפ"י הברייתא הראשונה בב"ב ס, ב, וכן פסק השו"ע תקס, א, ובאר הטעם בכ"מ וב"י). להלכה, הרבה פוסקים סוברים כדעת המקילים, והמנהג הרווח אצל משפחות רבות, לקשט את קירות הבית בטפטים או בקרמיקה מצויירת, וכזכר לחורבן משאירים אמה על אמה בלא סיוד. ומנהג חסידות להחמיר כדעתו של הרמב"ם ולהימנע מקישוט הבית כולו בקרמיקה וכדומה, ולהסתפק בסיד או בצבע פשוט, וגם אז להשאיר, כמובן, אמה על אמה ללא סיד או צבע (גם מהרי"ף והרא"ש משמע שמותר, ובמ"ב סק"א כתב שכן המנהג). בבית כנסת ובית מדרש, לכל הדעות אין צורך לשייר מקום של אמה על אמה ללא סיד, וכן מותר לצפות את הקירות בטפטים או בקרמיקה מצויירת, כי התקנה היא דווקא בביתו הפרטי של האדם, ולא במקום ציבורי (מ"א ופמ"ג תקס, ד). ו - סיד וצבע כתב ה'שולחן-ערוך' (או"ח תקס, א): "משחרב בית המקדש תקנו חכמים שבאותו הדור, שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד". היום בבנייה רגילה אין משתמשים בטיט אלא בטיח. ולטיח שתי שכבות, בשכבה הראשונה מניחים טיח שחור, ואח"כ טיח לבן אפרפר, ועל הטיח הלבן מסיידים בסיד. ואם כן להלכה את אותה אמה שממול לפתח אין לסייד כלל, באופן שהטיח הלבן יֵראה בה. וחשוב להדגיש זאת, מפני שרבים נוהגים לסייד את כל הבית, ולהשאיר אמה על אמה בלי הצבע שבא לאחר הסיד. וכן יש שנהגו לצבוע לגמרי את כל הבית, ולאחר מכן - כזכר לחורבן - צובעים בשחור את מקומה של האמה שמול הפתח. ואמנם יש למקילים על מה לסמוך, ואין למחות כנגדם. כי יש מי שהסביר שעיקר התקנה הוא שיהיה ניכר שינוי באותה אמה זכר לחורבן. ולכן אם ניכר הבדל בין הצבע של כל הבית לאותה אמה שהיא רק מסויידת, או שצבעו אותה בשחור, יוצאים בזה (עיין שעה"צ תקס, ח, אג"מ או"ח ג, פו). אבל לדעת רוב הפוסקים, צריך לשייר אמה ללא צבע וללא סיד, וכלשונו של ה'שולחן-ערוך': "ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח ללא סיד". כי אין זה מספיק שיהיה היכר כלשהו זכר לחורבן, אלא צריך שהבית לא יהיה גמור, והסיד הוא הגימור. ולכן אם בטעות סיידו את כל הבית ללא השארת אמה, ראוי לשייף את הסיד מאותה אמה, כדי לחשוף את הטיח הלבן, ולא להסתפק בזה שבשלב הצבע ידלגו על אותה אמה (מ"ב תקס, ב.). קירות גבס אין רגילים לסייד, ואזי יש להסתפק בכך שלא יצבעו את אותה אמה.

ישנו מנהג ששורשו בטעות, והוא שבמקום להניח אמה על אמה ללא סיוד, תולים ממול לפתח תמונה של הר הבית, אבל להלכה אין לעשות כן, כי התמונה אינה יכולה להיות תחליף לתקנת חכמים. אלא צריך להשאיר אמה על אמה מול הפתח ללא סיוד, ומי שרוצה להדר ולעשות איזה סימן שעל ידו יבין כל מי שנכנס לביתו את פשר אותה אמה לא מסויידת, יוכל לתלות את התמונה של הר הבית מעל לאותה אמה או לצידה. וכן אפשר לכתוב מעל לאמה את הפסוק "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז, ה). ויש שמשאירים את הטיח ללא סיד, וחורטים בטיח ציור של חומות, וכיוון שאין שם סיד, יוצאים בזה. ואמנם כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, יתכן שיש למקילים על מה לסמוך, כי אולי יסוד התקנה הוא שיהיה זכר לחורבן, וכמובן שבתמונת הר הבית יש זכר לחורבן. אולם כאמור לדעת רוב רובם של הפוסקים עיקר התקנה הוא שהאמה תישאר ללא צבע וללא סיד, כלומר בניין הבית לא יסתיים לגמרי, ובזה יבוא לידי ביטוי הרעיון, שכל זמן שבית המקדש אינו בנוי, גם הבית הפרטי שלנו, עדיין לא יכול להיות שלם לגמרי.

תקנה נוספת שתקנו חכמים זכר לחורבן בית המקדש, שכל העורך שולחן לאורחים יחסיר ממנו איזה דבר מאכל מן המאכלים שמקובל להגיש. ודווקא בסעודה מיוחדת, כגון שבאו אצלו אורחים, או סעודת מצווה כסעודת ברית מילה או נישואים, צריך לחסר דבר מה, אבל בארוחה רגילה שאין בה שמחה מיוחדת, אין צורך לחסר דבר מה זכר לחורבן (ב"ב ס, ב. שו"ע או"ח תקס, ב). בשבת וביום טוב אין לחסר שום דבר ממה שראוי להכין לצורך הסעודות. כי בזמנים אלו אנו נמצאים במדרגה גבוהה יותר מהמציאות הרגילה שלנו בעולם הזה, ולמדרגה הגבוהה הזו האבלות אינה מגיעה, ולכן אין מנהגי אבלות בשבת ויום טוב. אולם בסעודות של ימי החול, ואפילו אם הן סעודות מצווה, תקנו חכמים שהואיל ויש בהן שמחה, צריך לחסר בהן דבר מה כזכר לחורבן. ללמדנו שכל זמן שבית המקדש חרב אין אפשרות לקיים שמחה שלימה בעולם הזה (מ"ב תקס, ה, עפ"י ט"ז ומור וקציעה). כיום קשה לדעת איך בדיוק לקיים את התקנה הזו, ולכן למעשה רבים אינם נוהגים לקיימה. כנראה שבעבר היה ידוע מה מקובל להגיש בכל סעודה, וממילא כשהיו מחסרים מאכל אחד החסרון היה ניכר, וכולם הבינו שטעם החסרון מפני שעדיין בית המקדש חרב. אבל היום, שאין תפריט ידוע לכל סעודה, קשה לדעת מתי החסירו תבשיל ומתי לא. יכולה להיות סעודה שהגישו בה מעט תבשילים אבל עשו זאת מטעמי חסכון ולא כזכר לחורבן. ולעומת זאת יתכן שאדם יכין סעודה מלאה כל טוב, אולם בליבו חפץ להוסיף עוד תבשיל, והחסירו מפני חורבן בית המקדש. כנראה שזו הסיבה שהרמב"ם (הל' תעניות ה, יג) כתב, שלא מספיק להחסיר תבשיל, אלא צריך גם להשאיר מקום פנוי בשולחן, כדי שיהיה ניכר שבאותו מקום היה ראוי להניח דבר מאכל, והניחוהו ריק כזכר לחורבן. וכן פסק ה'שולחן-ערוך', שיניח מקום פנוי בשולחן ללא קערה מן הקערות הראויות לתת שם (שו"ע או"ח תקס, ב; מ"ב ז). והאמת שגם לשייר מקום פנוי בשולחן כפי שכתב הרמב"ם לא נהגו. ואולי מפני שהשולחנות שלנו אינם בגודל שווה, וגם כשנשאר מקום פנוי, לא נדע שזה מפני החורבן, כי אפשר שהמקום הפנוי נשאר מפאת גודלו של השולחן. ונראה שגם צורת ההגשה השתנתה, שכן פעם היו מגישים את כל התבשילים מיד בתחילת הסעודה, ואז היה ניכר שהחסירו משהו. אבל היום, שרגילים להגיש בכל פעם מנה אחת, במשך כל זמן הסעודה יש מקומות פנויים על השולחן, ואין הדבר ניכר כזכר לחורבן. אלו כנראה הסיבות שכיום אין נוהגים להקפיד בדין זה (עיין ח"א קלז, ב; ערוה"ש תקס, ו). אבל מכל מקום, הואיל והאחרונים הזכירו דין זה להלכה, משמע שצריך לקיימו. ולכן ראוי שכל בעלת בית תהיה מודעת להלכה זו, ולפני כל סעודה מיוחדת תתכנן איזה מאכלים היתה רוצה להגיש, ותפחית אחד מהם, זכר לחורבן בית המקדש. וראוי שגם ישאר מקום פנוי בשולחן כפי שכתב הרמב"ם. וכן כאשר מסכמים עם בעל אולם או קייטרינג על תפריט לשמחה, נכון לחשוב תחילה איזה מאכלים היו רוצים להגיש, ולהפחית אחד מהם, זכר לחורבן.

בכל התקנות שתקנו חכמים זכר לחורבן הכלל הוא, שדווקא בדבר שאדם רגיל לשמוח בו ביותר, עליו למעט דבר מה, כדי לזכור את חורבן הבית, שכל זמן שבית המקדש חרב אין השמחה שלימה. ולכן גם לגבי תכשיטים, שיש לאשה שמחה בהם, תקנו חכמים: "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (ב"ב ס, ב). והכוונה היא שאשה שיש לה הרבה מיני תכשיטים, לא תענוד את כולם בבת אחת, אלא בכל פעם תחסיר תכשיט אחד מאותם התכשיטים שהיתה יכולה להתקשט בהם עתה, כדי שתזכור את חורבן בית המקדש (שו"ע או"ח תקס, ב; מ"ב ח). אומות העולם עומדות תמהות מול תופעת נצחיותו של עם ישראל; אין עוד עם בעולם שגורש מנחלתו, נתפזר בארבע כנפות תבל, ולמרות זאת במשך תקופה כה ארוכה שמר על זהותו הלאומית. ולא זו בלבד, אלא שעוד נשארו בו כוחות חיים מספיקים כדי לשוב בחזרה לארצו ולבנותה, כפי שאנו זוכים לראות היום. אין ספק שהתורה האלוקית הנצחית היא זו שסייעה לעם ישראל לשמור על זהותו. והתקנות האלו שתקנו חכמים זכר לחורבן שימרו בתוכנו בכל עת את הידיעה, שהחיים בגלות אינם לכתחילה, ומקומנו הטבעי בארץ ישראל. לא יועילו כל בתי הכנסיות והמדרשות שבחוץ לארץ, כל זמן שבית המקדש חרב, עדיין אנו אבלים. וגם כיום, שזכינו בחסדי ה' לקיבוץ גלויות ולבניין הארץ, יש להמשיך לשמור את כל התקנות שתקנו חכמים זכר לחורבן בית המקדש. ודווקא המשך האבלות על חורבן בית המקדש יעורר בלבבנו תשוקה גדולה יותר לגילוי שכינה בארץ, ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.

כתב ה'שולחן-ערוך' (או"ח תקס, ב): "כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין". וסמכו מנהג זה על הפסוק (תהלים קלז, ה-ו): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". הרי שגם בעת שאדם שמח, עליו לזכור את ירושלים. ומאחר שבית המקדש, שצריך להיות בליבה של ירושלים - חרב, צריך להניח אפר על ראשו של החתן. ומניחים את האפר במקום שמניחים את התפילין של ראש. התפילין מבטאות את האמונה וההתקשרות המיוחדת של כל אחד מישראל עם הקב"ה, ולכן התפילין הן הפאר והעטרה של כל יהודי ויהודי. ובית המקדש, שעל ידו היתה מתגלה שכינה בישראל, מבטא את הקשר המיוחד שבין כלל ישראל לקב"ה. והואיל ובית המקדש נחרב ונשרף, ההתקשרות שלנו לקב"ה אינה שלימה. לכן דווקא ביום החתונה יש לתת לכך ביטוי, ולהעלות על ראשו של החתן אפר במקום פאר. והמנהג לשרוף נייר קטן ולהניח את אפרו בראש החתן, (ויש שמשתמשים לזה באפר של סגריה. אולם יש להזכיר כי אסור לעשן, וגם מי שהתמכר לעישון צריך להתאמץ להפסיק את ההרגל שעלול לסכן את נפשו). רבים נוהגים גם לשבור כוס מתחת לחופה, כדי למעט את השמחה ולהזכיר את האבלות על החורבן (עפ"י ברכות לא, א, רמ"א שם). ויש קהילות שלא נהגו לשים אפר בראש החתן, ומסתפקים בשבירת הכוס בלבד (כף החיים תקס, כא). והעיקר שבכל חתונה יהיה איזה סימן של אבלות. כשבית המקדש היה קיים, היו רגילים לעטר את ראשו של החתן בכתר או בעטרה, אך לאחר החורבן נאסר הדבר. כי רק כשהמצנפת של הכהן הגדול על ראשו, אפשר שהחתן יתעטר בכתר או בעטרה, אולם כשהוסרה המצנפת מראש הכהן הגדול, גם מראש החתנים צריכים להסיר את העטרות (סוטה מט, א; גיטין ז, א; שו"ע או"ח תקס, ד). וכן גזרו על עטרות הכלה, שכל עטרה שמניחים על ראשה של הכלה, אם היא עשויה מכסף או זהב אסורה, אבל אם היא מבד מקושט מותרת. ויש מחלוקת בין גדולי הראשונים מה הדין בעטרה שעיקרה מבד וקבועות בה משבצות של כסף וזהב, יש אוסרים (ב"י בפירוש הרמב"ם), ויש מתירים (רמב"ן). והמנהג להקל (מ"ב תקס, יח). יא - שירה וכלי זמר מאז שנחרב בית המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר (סוטה מח, א, גיטין ז, א). אלא שנחלקו הפוסקים על מה בדיוק היתה הגזירה. לדעה המחמירה, שהיא דעתו של הרמב"ם (הל' תעניות ה, יד), ישנו איסור כללי שלא לנגן בכלי זמר. ואמנם לצורך מצווה, כמו בחתונה, מותר לנגן, אולם שאר נגינה של תענוג והנאה אסורה, בין לנגן בין לשמוע. וגם לשיר בפה בעת משתה היין אסור. אבל לשיר סתם מותר, ואפילו בעת סעודה ששותים בה יין מותר לשיר, כי רק על שירה בשעה שמתקבצים לשתות יין משכר גזרו, מפני שהיין מביא לשמחה יתירה ואף להוללות. לסיכום, לדעת הרמב"ם, כל נגינה בכלי שאינה לצורך מצווה אסורה. אבל שירה בפה מותרת בכל מקום חוץ מבעת משתה היין. וכך פסק גם ה'שולחן-ערוך' (או"ח תקס, ג). אבל לדעת רש"י ובעלי התוספות ורוב הפוסקים הראשונים, אין הבדל בין שירה לניגון בכלי זמר. ובכל מקרה בעת משתה היין אסור גם לשיר וגם לנגן או לשמוע נגינה, אבל בשעה שלא שותים יין, או כששותים יין במסגרת סעודה, מותר לשיר ולנגן. וסייג אחד הוסיפו בעלי התוספות, שמכל מקום ישנו איסור לשמוע כלי זמר במשך כל היום, כפי מנהג המלכים שרגילים לנגן לפניהם בעת שהם עומדים ובעת שהם שוכבים. והטעם לכך, שעלינו לזכור שכל זמן שבית המקדש חרב עדיין ישנו צער בעולם שאסור להתעלם ממנו, ולכן לא יתכן שינגנו לפני יהודי כל היום כאילו אין צער בעולם. וכדעה זו פסק הרמ"א. וידוע שהיהודים הצטיינו מאז ומתמיד במוזיקה ובנגינה. ואף הגאון מוילנא שיבח מאוד את חכמת המוזיקה, ואמר שחכמת המוזיקה והמתמטיקה הן החכמות החביבות עליו ביותר. למעשה נוהגים להקל ללמוד לנגן ולשמוע מוזיקה כדי ליהנות, ובתנאי שזה לא יהיה כל היום ברציפות, כמנהג המלכים שכל ימיהם חגים.[1] יב - קריעה על ערי יהודה כשם שאדם צריך לקרוע את בגדו בשעה שהוא מתאבל על אחד מקרובי משפחתו, כך צריך לקרוע את בגדיו על חורבן הארץ שהוא האבל הכללי של עם ישראל. שלוש דרגות לחורבן - ערי יהודה, ירושלים ובית המקדש. וכן מובא במסכת מועד קטן (כו, א): "אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר, וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר: צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה, וקורע. בית המקדש בחורבנו, אומר: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה, וקורע" (הפסוקים מישעיהו סד, ט-י). כלומר אדם שהיה עולה לארץ ישראל, כשהיה מגיע לאחת מערי יהודה שנחרבו, היה קורע את הקריעה הראשונה. וכשהגיע לירושלים היה קורע בשנית. וכשראה את מקום המקדש היה קורע בשלישית. וכל קריעה היא באורך של טפח (8 ס"מ). וקריעות אלו דינן כדין הקריעות החמורות שקורעים על אב ואם, שאסור לתקן אותם תיקון גמור, אלא שאם ירצה יוכל לתופרם בתפירות שאינן ישרות (שו"ע או"ח תקסא, א-ד). וכמובן, עולה כאן שאלה, האם גם אחר שקמה מדינת ישראל, וערי יהודה וירושלים חזרו ליישובן, צריך לקרוע את הקריעות הללו? כתב מרן רבי יוסף קארו בספרו 'בית-יוסף' (או"ח תקסא), שלכאורה היה נראה לומר, שאם מתגוררים יהודים בערי יהודה, אין הן נחשבות חריבות ואין לקרוע עליהן. אלא שהסיק לבסוף שהכל תלוי בשלטון, ולכן כל זמן שהשלטון ביד גויים, אע"פ שגרים בערי יהודה יהודים, הרי הן נחשבות חריבות. ולדבריו הסכימו כל האחרונים. וכן כתב בעל ה'משנה-ברורה' (תקסא, ב), שאפילו אם יושבים בהן ישראל, כיוון שהישמעאלים הטורקים מושלים עליהן נקראות חריבות. הרי שהכל תלוי בשלטון, לפיכך משעה שקמה מדינת ישראל, בה' אייר תש"ח, כל הערים שבריבונות מדינת ישראל כבר אינן נחשבות חריבות אלא בנויות. וכך דעת מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וכך שמעתי שפסק גם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל. אבל ערים שאינן בריבונות ישראל, הרי הן כערי יהודה החריבות, והרואה אותן צריך לקרוע עליהן. יג - קריעה בזמן הזה על ירושלים ובית המקדש לפני מלחמת ששת הימים, כשמרכזה של ירושלים היה עדיין תחת שלטון ירדני, היתה מצווה לקרוע גם בשעה שרואים את ירושלים העתיקה, וגם בשעה שרואים את מקום בית המקדש. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, שזכינו בחסדי ה' לשחרר את כל ירושלים, התעוררה השאלה מחדש, האם עדיין נחשבת ירושלים חריבה וצריכים לקרוע עליה. הרב נבנצאל, רבה של העיר העתיקה, מסר לי בשם הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, שאמנם מאז הקמת מדינת ישראל אין לקרוע על ערי יהודה שתחת שלטון ישראל, אולם על ירושלים גם לאחר מלחמת ששת הימים צריך להמשיך לקרוע, מפני שקדושתה לעניין מעשר שני וקודשים קלים עדיין לא באה לידי ביטוי (וכ"כ במנח"ש א, עג). אבל מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל להדגיש, שמעת מלחמת ששת הימים נשתנה הדין. שכן פסק ה'בית-יוסף', שהכל תלוי בשלטון, ומאחר ששחררנו את ירושלים מעול גויים, אין יותר לקרוע עליה. ויתר על כן, הקריעה על ירושלים בזמן הזה עלולה להתפרש במידה מסוימת ככפיות טובה כלפי ה', שהנה זיכנו ברוב רחמיו לשוב לירושלים, ואילו עינינו טחו מלראות זאת, ואנו ממשיכים לקרוע כאילו לא אירע דבר. וכן פסק הרב שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל תשל"ג-תשמ"ג, תורת המדינה ע' 108), וכן פסק הרב אברהם שפירא שליט"א (הרב הראשי לישראל תשמ"ג-תשנ"ג), שאין לקרוע בזמן הזה על ירושלים מאחר שהיא תחת שלטוננו. אולם לגבי מקום המקדש פסקו, שגם היום צריך לקרוע. ובמיוחד כיום, שהערבים מבזים את קדושת הר הבית, ונוהגים בו כשלהם, ועורכים בו הפגנות שטנה כנגדנו, ואין יד ישראל תקיפה מספיק כנגדם, הרואה את מקום המקדש החרב - צריך לקרוע.[2] יד - דיני הקריעה התעורר ספק על איזו ראייה בדיוק צריכים לקרוע, האם רק מי שרואה את אדמת הר הבית צריך לקרוע, ואולי גם הרואה את הכותל המערבי, שהוא כותלו של הר הבית צריך לקרוע? מסקנת הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש פי"ז) שצריך לקרוע על ראיית כיפת המסגד שעל מקום המקדש. והרואה את הר הבית בשבת או חג ואפילו בחול המועד, אינו צריך לקרוע, שהם ימי שמחה. ויש שהציעו לרוצה להיפטר מהקריעה, שיַקנה את בגדיו לחבירו, וממילא כיוון שבאותה שעה הם אינם בגדיו, אינו צריך לקורעם. ויכול לעשות את הקניית הבגדים בחליפין, שיִקנה מחבירו את עטו בהגבהה, ותמורת העט יַקנה לו את בגדיו. ורק על ראייה חדשה צריכים לקרוע. העולים לארץ ורואים בפעם הראשונה בחייהם את מקום המקדש ודאי חייבים לקרוע. אולם גם מי שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום, ראייתו נחשבת כראייה חדשה, שכן אחר שלושים יום כבר התרחק מההרגשה של הראייה הקודמת, ולכן כשיראהו שוב צריך לקרוע. אבל מי שזוכה לראות את הר הבית כל פחות מחודש, אינו צריך לקרוע. בפועל רבים מבני הארץ אינם מדקדקים לקרוע על ראיית מקום המקדש. וסמך למנהגם מסברת האדר"ת, רבה של ירושלים, שבעת עלותו לירושלים, קרע את בגדו כהלכה. ובתחילה היה מדקדק לראות את מקום המקדש כל פחות משלושים יום, כדי שלא יצטרך לקרוע שוב את בגדו. ולאחר מכן גמר בלבו שגם אם לא ראה את מקום המקדש שלושים יום, כיוון שיכול היה לבוא לראותו, הרי הוא נחשב כמי שראה, ואין זו ראייה חדשה שמחייבת קריעה. שכן אם היה מתרגש מזה, היה בא לראות, וכיוון שלא בא לראות, סימן שכבר אין הראייה מרגשת אותו כל כך, ואין היא ראייה חדשה לגביו, ולכן אינו צריך לקרוע. ועל פי סברה זו רבים נהגו להקל שלא לקרוע את בגדם בעת ראיית מקום המקדש, שהואיל ויש תחבורה זמינה, וכל תושבי הארץ יכולים לבוא בכל יום לירושלים, הרי שגם אם לא ראו את מקום המקדש שלושים יום, אין ראיית המקום בחורבנו מזעזעת אותם כל כך, עובדה שלא באו לראותו, ולכן אין צריכים לקרוע עליו.[3] אבל נראה שראוי לכל יהודי לקיים את הדין כהלכתו ולקרוע לפחות פעם אחת בחייו על ראיית מקום המקדש. ואם ירצה להחמיר, נכון שיקרע את בגדו בכל פעם שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום. ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. טו - מציב גבול אלמנה אמרו חכמים במסכת ברכות (נח, ב), הרואה בתי ישראל ביישובן, מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". כוונת הברכה להודות לה' שלא עזב את עמו. ואף שחטאנו לפניו, ונחרב בית-המקדש וגלינו מעל אדמתנו ונרדפנו עד צוואר, עד שנדמנו כאשה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה - בכל זאת ריחם ה' עלינו וברוב חסדיו השיבנו לארצנו, לבנות בה יישובים. ועל כך הננו מודים ומשבחים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ברכה זו נתקנה בעת שחזרו ישראל מגלות בבל, הקימו את בית-המקדש השני ובנו מחדש יישובים בארץ-ישראל. על מציאות מרגשת זו קבעו חכמים ברכה. ישנן דעות בפוסקים על איזה סוג ישוב יש לברך. לרוב הפוסקים דווקא על יישוב בארץ-ישראל שיושבים בו בשקט ובשלווה "בלא שטן ובלא פגע" - מברכים (רש"י, רמב"ם, ב"י או"ח רכד). ויש אומרים שעיקר הברכה נוסדה על ראיית בתי-כנסת גדולים ומפוארים, ואפילו אם הם בחוץ לארץ (רי"ף, וע' מ"ב רכד, יד). ואף שהעיקר להלכה שהברכה נתקנה על יישובים בארץ ישראל, לכתחילה הננו מתחשבים בשתי הדעות, ומברכים את הברכה בעת ראיית בית כנסת ביישובים שבארץ-ישראל. ומסופר על הרב מרדכי גימפל יפה זצ"ל, (דודו זקנו של מרן הרב קוק), שהיה מגדולי הרבנים באירופה, ועלה לארץ בשנת תרמ"ח בעת תחילת ההתיישבות החדשה. גדולי הרבנים בירושלים הזמינוהו לשכון כבוד ביניהם, אך הוא בחר להתגורר ביהוד שליד פתח תקוה, כדי להיות שותף בבניין הארץ. באותה תקופה היו שהסתייגו מההתיישבות החדשה, משום שחלק מהחלוצים לא דקדקו בשמירת המצוות. כשראה הרב מרדכי גימפל יפה את פתח תקוה, שנים ספורות אחר יסודה, אמר: אמנם האלמנה הזו קצת חצופה אבל היא בכל זאת אלמנה, ובירך עליה בשם ומלכות "מציב גבול אלמנה". טז - ההלכה למעשה לכאורה ברכת "מציב גבול אלמנה" (שמברכים בעת שרואים ישוב בארץ ישראל) היא בכלל הברכות שמברכים אותן כל שלושים יום. ולפי זה אדם שלא ביקר בתל-אביב, למשל, במשך שלושים יום, בביקורו הבא כשיכנס לבית-הכנסת יברך "מציב גבול אלמנה". אלא שלא נהגו כן. ויתכן שהסיבה לכך היא, שאחד התנאים לברכה זו הוא השמחה וההתרגשות על ההתיישבות הישראלית שחזרה למקומה לאחר הגלות, ומאחר שהערים והמושבות הותיקות כבר קבועות במקומן זמן רב, נשכחה תחושת העצבות והאלמנות על שהיו חריבות, ולכן אין בראייתן התרגשות גדולה. ונראה שיהודי שגר בחוץ לארץ ועלה לארץ או שבא לביקור, אם הוא מופתע, מתרגש ושמח בעת ראיית הערים והיישובים הותיקים, יברך עליהם בפעם הראשונה שיראם "מציב גבול אלמנה", אבל לא יחזור לברך כל שלושים יום. אבל יהודי שנולד בארץ, אפילו אם לא הזדמן לו עדיין לבקר באחד היישובים הותיקים, כיוון שהיה מודע לקיומם של היישובים הותיקים, אין לו התרגשות בראייתם, ולכן לא יברך עליהם אפילו פעם אחת.[4] לגבי יישובים חדשים, כל זמן שניכר בהם שהם חדשים, יש לברך על ראייתם הראשונה "מציב גבול אלמנה". ולאחר מכן, מי שלא יראה אותם במשך שלושים יום, אם ירגיש שמחה והתפעמות, יברך "מציב גבול אלמנה", ואם לא ירגיש שמחה - לא יברך. ומסתבר שככל שהיישוב יותר חדש, כך יש יותר התרגשות בראייתו, ויותר נכון לברך עליו שוב, אחר שלא ראו אותו שלושים יום. לגבי חלק מהיישובים ביש"ע, למרבה הצער, בעקבות רצונם של חלק מאזרחי מדינת ישראל לתת את מקומם לערבים, התעוררה שאלה האם יש לברך עליהם, שהרי יש ספק באשר לעתידם, אם ישארו תחת ריבונות ישראל. בנוסף לכך מתוך חולשה ורשלנות, פעמים שהממשלה אינה דואגת כראוי לביטחון תושביהם, ויש לשאול האם חלה עליהם ההגדרה שהם יושבים "ללא שטן וללא פגע", שאז מברכים עליהם "מציב גבול אלמנה". וכן יש לשאול על היישובים שליד גבול הצפון, בתקופות שתושביהם נאלצו לרדת למקלטים, האם יש לברך עליהם. למעשה השיב על כך הרב אברהם שפירא שליט"א, שיש לברך על כל הישובים שביש"ע ובצפון. ואולי מפני שבהשוואה לצרות שעם ישראל עבר במשך גלותו וימי אלמנותו, ישיבתם נחשבת שלווה ושקטה. אולם נראה שלאחר שנפלה החלטה רשמית של ממשלה להחריב יישוב, כבר אין לברך עליו. שכן יש להבדיל בין מצב שבו יש ספק לגבי העתיד, ובין מצב שעל פי ההחלטה הרשמית הוחלט שהיישוב לא ימשיך להתקיים. ובכל מקום שעל פי ההלכה נראה שצריך לברך אלא שבכל זאת מתעורר ספק קל, ישנה אפשרות לומר את הברכה בדרך של לימוד, ולצטט את נוסח הברייתא שבמסכת ברכות (נח, ב): "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לדעת כמה פוסקים (יעב"ץ ועוד), אין חשש של ברכה לבטלה, שלדעתם בתוך הלימוד מותר לומר את נוסח הברכה עם שם ומלכות. ויהי רצון שנזכה במהרה לבניין הארץ, ירושלים ובית המקדש, ויתקיימו בנו דברי חז"ל (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". שנאמר (ישעיהו סו, י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". ויתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיהו סא, ג-ט): "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה, וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר. וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר. וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלוֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם, חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ... לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם. כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם. וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים, כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'".