ברכות מיוחדות תקנו חכמים לחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל. ככלל, חמשת מיני דגן הם צמחים חד-עונתיים, ואם כן לכאורה ברכתם היתה צריכה להיות "בורא פרי האדמה", אלא שמפני חשיבותם, שמהם עושים את עיקר מאכלו של האדם - לחם ותבשילים, תקנו להם חכמים ברכה מיוחדת, כדי להודות לה' יתברך באופן מפורט על עיקר מזוננו. על לחם: "המוציא לחם מן הארץ", ועל עוגות ותבשילי מזונות: "בורא מיני מזונות". ביתר פירוט, ניתן לאכול את חמשת מיני הדגן בחמישה מצבים, ובכל מצב ברכתם משתנה, ונמנה את חמשת המצבים: א) האוכל חיטים או שעורים חיים, כיוון שעדיין לא התעלו למצבם המשובח, מברך: "בורא פרי האדמה". ולגבי ברכה אחרונה יש ספק (עיין בהלכה יג). ב) טחן מיני דגן ואכל את הקמח, כיוון שאכל מהם בצורתם הגרועה ביותר, ירדו ממעלתם הראשונה ומברך עליהם את הברכה הפשוטה ביותר: "שהכל נהיה בדברו" (שו"ע רח, ה). ג) עשה מהקמח מיני תבשיל, כאטריות, פתיתים ופשטידות, או בישל את מיני הדגן עד שנתרככו, מברך עליהם "בורא מיני מזונות". ואחר שאכל מהם כשיעור 'זית' (כחצי ביצה) מברך 'על המחיה', שהיא ברכה 'מעין שלוש' (שו"ע רח, ב). ד) לש את הקמח ואפאו ועשה ממנו לחם, מברך בתחילה "המוציא לחם מן הארץ" ובסוף ברכת המזון (קסח, ט). ה) ועוד מין אחד ישנו שיש לו מעמד ביניים, בין תבשיל ממיני דגן ללחם, והוא 'פת-הבאה-בכיסנים'. היינו מיני מאפה כדוגמת עוגות וקרקרים, שמצד אחד הם מיני מאפה כלחם, ומאידך אין רגילים לקבוע עליהם סעודה כלחם אלא לאוכלם לקינוח. וקבעו חכמים, שאם אכל מהם כדרך שאוכלים בין הסעודות, לתענוג או להרגעת הרעב, כיוון שאין בכוונתו לשבוע כמו בסעודה רגילה, אין אכילתו כמעלת אכילת לחם, ולכן יברך לפניהם 'מזונות' ואחריהם 'על המחיה'. אבל אם קבע עליהם סעודה, דינם כדין לחם, וצריך ליטול לפניהם ידיים בברכה, ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון. וכל זה מפני שהם מאפים, אבל אם יקבע את סעודתו על אטריות ופתיתים, כיוון שהם תבשילים ולא מאפים, לעולם יברך עליהם 'מזונות' ו'על המחיה'.

שלושה פירושים נזכרו בדברי הראשונים למיני 'פת-הבאה-בכיסנים' (שדיניהם נתבארו בסוף ההלכה הקודמת). לפירוש הראשון, הכוונה למיני מאפים ממולאים, כדוגמת אוזני המן ושטרודל. והיא נקראת 'פת-הבאה-בכיסנים', כי יש בה כיסים שממלאים בהם מיני מתיקה כפרג, קקאו ואגוזים (ר"ח). לפירוש השני, מדובר על מיני מאפים שהוסיפו לבצק שלהם טעם שיוצר שינוי ביניהם לבין לחם, למשל עוגות טורט או ביסקוויטים שיש בהם טעם מתיקות; או מלאווח, שמוסיפים לבצקו הרבה שמן (רמב"ם). לפירוש השלישי, אלו מיני מאפים קשים שאדם כוססם בשיניו, כדוגמת בייגלה, קרקרים ומציות (רב האי גאון). למעשה, אנו נוהגים להחשיב את שלושת הסוגים האלה כ'פת-הבאה-בכיסנים', שאם אכל מהם שיעור של קביעות סעודה דינם כלחם, ואם אכל מהם פחות משיעור קביעות סעודה, מברך לפניהם 'מזונות' ואחריהם 'על המחיה' (שו"ע קסח, ז).[1] לפעמים אדם חושב לאכול מעט מאפה מזונות ('פת-הבאה-בכיסנים'), ולכן הוא מברך בתחילה 'מזונות', אך לאחר שהתחיל לאכול נגרר ואכל עוד ועוד עד שמצא עצמו שאכל כשיעור קביעות סעודה - אף שבתחילה בירך 'מזונות', בסוף יברך ברכת המזון. ואם לאחר שטעם מן המזונות החליט לקבוע עליהם סעודה, אם במה שהוא מתכוון לאכול מכאן ואילך יש כשיעור קביעות סעודה, יטול ידיו ויברך 'המוציא'. ואם אין במה שהוא מתכוון לאכול אח"כ שיעור קביעות סעודה, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכת 'מזונות' שבירך בתחילה. ובסוף, כיוון שאכל שיעור קביעות סעודה, יברך ברכת המזון (שו"ע קסח, ו; מ"ב כו).

כפי שלמדנו, אדם שרוצה לאכול לחם, אפילו בכמות מעטה ביותר, צריך לברך 'המוציא', מפני שהלחם נועד לקביעות סעודה, ואפילו אם אוכלים ממנו מעט, מברכים עליו ברכה חשובה. אבל על שאר המאפים מחמשת מיני דגן, כעוגות וביסקוויטים, כיוון שאין רגילים לקבוע עליהם סעודה, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. ורק כאשר קובעים עליהם סעודה, הם מתעלים למדרגת לחם, ואז כדי לאוכלם צריך ליטול ידיים בברכה, ולברך בתחילה 'המוציא', ולבסוף ברכת המזון. שיעור קביעות סעודה הוא שיעור שמקובל לאכול בארוחה רגילה, באופן שהסועד יוצא ממנה שבע ושוב אינו צריך לאכול עד הארוחה הבאה. ואי אפשר לקבוע בזה שיעור של נפח, מפני שיש מאפים אווריריים שמשביעים רק כשאוכלים מהם שיעור מרובה, ויש מאפים דחוסים שמשביעים בשיעור מועט יחסית. אלא הכל לפי מה שמקובל, שאם רגילים לשבוע ממה שהוא מתכוון לאכול, יברך עליו 'המוציא' וברכת המזון. ויש שנהגו לשער קביעות סעודה לפי משקל 224 גרם ומעלה. ומי שיודע שמנהג אבותיו כך, ימשיך במנהגו. אבל מי שלא נהג כך, ישער לפי שיעור שביעה. ואין לאדם לחוש שמא אינו יודע באיזו כמות רגילים לשבוע, מפני שכל שהוא אוכל שיעור שהוא שבע ממנו כמו שהוא שבע בארוחה רגילה, הרי שהוא קבע את סעודתו על אכילה זו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון. ורק מי שיודע שהוא שונה באופן ניכר משאר חבריו, כגון שהוא נעשה שבע בהרבה פחות או בהרבה יותר, צריך לשער לפי המקובל אצל רוב חבריו. וגם אז ישער לפי הנראה לו, ואינו צריך לערוך לשם כך מחקרים מעמיקים. זקנים או ילדים שנעשים שבעים בשיעור קטן יותר, אינם צריכים לשער לפי רוב האנשים, אלא לפי המקובל אצל זקנים או ילדים. ויש אומרים, ששיעור קביעות סעודה הוא נפח של ארבע ביצים (של ימינו) ממאפה המזונות, ואף שבדרך כלל אין שבעים משיעור כזה, מכל מקום לדעתם, על שיעור זה כבר רגילים לקבוע סעודה. למעשה, אין פוסקים כשיטה זו, והאוכל ממאפה המזונות שיעור נפח ארבע ביצים, כל זמן שלא אכל כשיעור שרגילים לשבוע ממנו בארוחה רגילה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. אולם לכתחילה, עדיף שלא לאכול שיעור של ארבע ביצים, כדי שלא להיכנס לספק. אלא או יאכל פחות מנפח ארבע ביצים, ואזי יברך 'מזונות'; או יאכל שיעור שרגילים לשבוע ממנו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון לכל הדעות.[2]

מי שמתכוון לאכול יחד עם מאפה המזונות מאכלים נוספים כסלטים וגבינה או בשר ודגים, ישער את הכל יחד. שאם יאכל מהכל יחד שיעור שמשביע כמו סעודה רגילה, דין מאפה המזונות כדין לחם. ובתנאי שמאפה המזונות יהיה מרכזי בסעודה, היינו שיאכל ממנו שיעור נפח של ארבע ביצים לפחות. ואין הבדל בין אם המאפה דחוס או אוורירי - אם יש בו שיעור נפח של ארבע ביצים הוא מרכזי בסעודה. ורק כאשר יש במאפה חללים ניכרים של אוויר, יש לשער את המאפה בלא אותם חללים. הרי שיש בזה שני תנאים: א) שיאכל ממאפה המזונות לפחות שיעור נפח ארבע ביצים. ב) שישבע מכל מה שיאכל כדרך שרגילים לשבוע בארוחה רגילה. אם התקיימו שני התנאים, הרי שקבע סעודתו על מאפה מזונות, וייטול ידיו בברכה, ויברך על המאפה 'המוציא', ועל שאר המאכלים לא יברך, כי הם נפטרים בברכתו כשם שהלחם פוטר את שאר המאכלים שבסעודה. ובסוף הארוחה יברך ברכת המזון. וכמו שאין לאדם לחוש שמא אינו יודע לשער שיעור שביעה, כך אין לאדם לחוש שמא הוא טועה בהערכת שיעור נפח ארבע ביצים. כי מזה שנתנו שיעור זה בידי אנשים בלא מכשירי מדידה, משמע שידעו שלפעמים יטעו כלפי מעלה ולפעמים כלפי מטה. אלא שהכל תלוי בדעתו של האדם האוכל, וכל שהוא משער שיש במאפה המזונות שהוא אוכל שיעור נפח של ארבע ביצים ויחד עם שאר המאכלים ישבע, הרי שהוא קובע את סעודתו על מאפה המזונות, ועליו לברך 'המוציא' וברכת המזון בלא חשש. (כדי לסייע למשערים, נציין שגביע של לבן רגיל מכיל נפח ארבע ביצים).[3]

לכתחילה, כדי לצאת מהספק, נכון לתכנן את האכילה מתחילה תוך התחשבות בשני התנאים: או שיאכל מהמזונות שיעור ארבע ביצים מזונות ויחד עם שאר המאכלים כשיעור שביעה, ואז לכל הדעות יברך 'המוציא' וברכת המזון. או שיאכל פחות מנפח ארבע ביצים מזונות ויחד עם שאר המאכלים פחות משיעור שביעה, ואז לכל הדעות יברך 'מזונות' ו'על המחיה', ועל שאר המאכלים יברך את ברכותיהם. ואם הוא בכל זאת נמצא בספק, שאינו יכול להחליט האם יש במה שהוא מתכוון לאכול שיעור שביעה; או שהוא יודע שיחד עם שאר המאכלים הוא אוכל שיעור שביעה, אבל שיעור המזונות הוא בוודאי פחות מנפח ארבע ביצים. כיוון שהוא בספק, יברך 'מזונות' ו'על המחיה', וכן על שאר המאכלים יברך את ברכותיהם. וטוב יותר, שיסיים את אכילת המזונות לפני שיאכל שיעור שביעה, ויברך עליהם 'על המחיה', ועל ידי זה כל שאר המאכלים שיאכל אח"כ אינם מצטרפים למאפה המזונות, ולכל הדעות יברך עליהם 'מזונות' ו'על המחיה', ועל שאר המאכלים יברך את ברכותיהם. כאן המקום להעיר על טעות נפוצה: לעיתים אנשים מזמינים את קרוביהם וידידיהם למסיבת בר מצווה, או בת מצווה, או להבדיל אזכרה, ורוצים לכבדם בארוחה משביעה, אך כיוון שאינם רוצים להטריח אותם ליטול ידיים ולברך ברכת המזון, במקום לחם מביאים קרקרים, עוגות ובורקסים, ומגישים לפניהם גם בשר, נקניקים, סלטים שונים, פשטידות, עוגות ולפתן. אבל להלכה, הואיל ורגילים לאכול בסעודה זו ממאפה המזונות שיעור נפח ארבע ביצים וגם שבעים, צריך ליטול ידיים ולברך על מאפה המזונות 'המוציא' וברכת המזון. וגם כשאין אוכלים נפח ארבע ביצים, כפי שלמדנו, כיוון ששבעים, נכנסים לספק. ולפעמים מגישים שם לחמניות מתוקות, וחושבים שברכתן 'מזונות'. ושתי טעויות בידם: א) בדרך כלל לחמניות אלה נחשבות כלחם, וגם האוכל מהן מעט צריך לברך 'המוציא' (כמבואר בהלכה הבאה). ב) בדרך כלל אוכלים מהן יותר מנפח ארבע ביצים. לפיכך, המעוניין לתת לאורחיו סעודה שתשביעם, נכון שיכין שם לחם, וכך יידעו כולם שעליהם ליטול ידיים ולברך 'המוציא', ועל ידי כך יזכו כולם לברך בסוף את ברכת המזון הארוכה, שהיא מצווה מהתורה ויש בה ארבע ברכות חשובות.[4]

כפי שלמדנו, למאפה מזונות (פת-הבאה-בכיסנים) יש מעמד ביניים: אם אוכלים אותו בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', ואם קובעים עליו סעודה, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. אבל על לחם, גם כשאוכלים מעט, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה היכן עובר הגבול בין לחם למאפה מזונות. הכלל הוא, שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה דינו כלחם, ולעומת זאת, כל שרגילים לאוכלו בין הארוחות, למתיקה או להרגעה מסוימת של הרעב, דינו כמאפה מזונות. לפי זה דין חלה מתוקה ולחמניות מתוקות כלחם, שכן רגילים לאוכלן בסעודות, ואין רגילים להגישן לטעימה בין הארוחות. וכן נוהגים לאוכלן עם סלטים שונים, או שעושים מהם כריך עם גבינה או טונה, הרי שנוהגים בהן כלחם. ולכן, גם כאשר אוכלים מהן מעט, צריכים לברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ובלשוננו, כל שקוראים לו לחם או חלה או לחמניה - רגילים לקבוע עליו סעודה. ולעומת זאת, אם קוראים למאפה 'עוגה' - אין רגילים לקבוע עליו סעודה. ועל מאפה שיש ספק אם הוא לחם או עוגה, מברכים 'מזונות'. והרוצה לצאת מהספק, יקבע עליו סעודה ויברך 'המוציא' (כמבואר לעיל ג-ד), או שיאכל אותו בתוך סעודת לחם לצורך שביעה, ואז ברכת 'המוציא' שיברך על הלחם תפטור אותו לכל הדעות. ורבים מהספרדים נהגו לברך על חלה מתוקה 'מזונות', מפני שבעבר לא היו רגילים להגישה בסעודה, אלא היו רגילים להגיש פרוסות מחלה מתוקה ככיבוד שבין הארוחות. ואף שכיום רגילים להחשיב חלה מתוקה כחלה רגילה, מכל מקום מנהג רבים מהספרדים לברך על חלה מתוקה 'מזונות'. ויש שכתבו, שעדיף שלא לאוכלה מחוץ לסעודה, כדי שלא להיכנס לספק ברכות. ולמעשה, יש לברך תמיד על חלה מתוקה ולחמניה מתוקה - 'המוציא' וברכת המזון. ורק מי שיודע שנהגו במשפחתו לברך על חלה מתוקה 'מזונות', רשאי להמשיך במנהגו, ולכתחילה עדיף שיאכל אותה בתוך הסעודה.[5]

כאשר קובעים סעודה על מצה, ברור שמברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה מה הדין כאשר אוכלים מצה שלא במסגרת קביעות סעודה. יש אומרים שברכתה 'מזונות', משום שאחת ההגדרות ל'פת-הבאה-בכיסנים', שהיא מאפה קשה שאדם כוססו בשיניו, כדוגמת קרקרים ומציות. וכיוון שגם המצות שלנו קשות - ברכתן 'מזונות'. ואמנם בפסח, שהמצה משמשת כלחם, גם האוכל ממנה מעט מברך 'המוציא' וברכת המזון, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליה 'מזונות' (גינת ורדים). לעומתם, הרבה פוסקים כתבו, שהואיל והמצה משמשת כלחם בפסח, במשך כל השנה דינה כלחם. ובנוסף לכך, יש שוני בין ייעודה של המצה לייעודם של קרקרים ומציות, שעל המצה רגילים לקבוע סעודה, ואילו מציות וקרקרים נאכלים לקינוח וטעימה. לפיכך, גם כאשר אוכלים מצה דרך ארעי, מברכים עליה 'המוציא' וברכת המזון. וכך הוא מנהג אשכנזים. ומנהג ספרדים לחוש לדעה הסוברת, שבמשך כל השנה, דין המצה כדין קרקרים ומציות, שברכתם 'מזונות'. ואמנם לכתחילה, רצוי לצאת מהספק, ולאכול מצה בתוך סעודת לחם, ולהוציאה בברכת 'המוציא'. אבל מי שרוצה לאכול מצה שלא במסגרת סעודה, למנהג ספרדים, יברך 'מזונות' (יחו"ד ג, יב). ובמוצאי פסח ובאיסרו חג של פסח, כל זמן שלא יכלו לקנות לחם, גם למנהג ספרדים מברכים על המצה 'המוציא', כי באותה שעה המצה נחשבת ללחם (אול"צ יב, ג).[6]

התעוררה שאלה לגבי דינם של מאפים, שבצקם כמו בצק של לחם, ויש בתוכם מילוי של גבינה או בשר. יש אומרים שברכתם 'מזונות', שהרי אחת ההגדרות למאפים הנקראים 'פת-הבאה-בכיסנים' שהם ממולאים, וכיוון שהכניסו בתוך הלחם מילוי גבינה או בשר, אין רגילים לקבוע עליו סעודה וברכתו 'מזונות' (תניא, ט"ז קסח, כ). ויש אומרים, שרק מיני מאפים שמילאום במיני מתיקה, כסוכר ופרג, נחשבים כ'פת-הבאה-בכיסנים' שברכתם מזונות. אבל אם המילוי הוא מהמינים שרגילים ללפת בהם את הפת, כדוגמת בשר או גבינה, רגילים לקבוע עליו סעודה, ודין המאפה כדין לחם וברכתו 'המוציא' (ריא"ז, של"ה, וכך משמע משו"ע קסח, יז). למעשה, הדין תלוי בייעודו של המאפה. אם הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה, דינו כלחם, וגם כשאוכלים ממנו מעט - מברכים 'המוציא' וברכת המזון. ואם הוא מאפה שרגילים לאוכלו כקינוח בין הארוחות, ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה', ורק כשקובעים עליו סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון. בדרך כלל, מאפה גדול נועד לקביעות סעודה, וקטן נועד לקינוח. אבל על בורקס, גם כשהוא גדול, כל זמן שלא קבע סעודה, מברך 'מזונות', הואיל וגם בצקו שונה מאוד מלחם, שמערבים בו שמן.[7]

ברוב המקרים דין הפיצה כדין לחם, משום שבדרך כלל בצק של פיצה הוא כמו בצק של לחם. ואף שמניחים על הבצק גבינה צהובה ורסק עגבניות ומיני תבלינים, אין הם משנים את דינו של הבסיס שהוא לחם. והרי דינה של הפיצה כדינה של פרוסת לחם שמרחו עליה ממרחים שונים, שאפילו אם אכל ממנה מעט, מברך 'המוציא' וברכת המזון. אבל אם לשו את הבצק בקמח עם מי ביצים או מי חלב, אם טעם המאפה שונה, דינה כדין 'פת-הבאה-בכיסנים', וכשאין קובעים עליה סעודה, ברכתה 'מזונות' ו'על המחיה'. וכשקובעים עליה סעודה, ברכתה 'המוציא' וברכת המזון. וכפי שלמדנו (בהלכה ג-ד), שני תנאים לקביעת סעודה: האחד, שיאכל ממאפה המזונות נפח של ארבע ביצים לפחות; והשני, שיהיה שבע כפי שרגילים בארוחה רגילה. בפועל, בדרך כלל במנה אחת רגילה אין מתקיימים שני התנאים, שאף אם לפעמים יש בה נפח ארבע ביצים, אין היא משביעה כארוחה רגילה. וזו בעצם הסיבה להכנת פיצה על בסיס של קמח עם מי חלב, כדי שיוכלו לאכול מנה אחת דרך ארעי ולברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'. אבל אם אוכלים שתי מנות רגילות, בוודאי אכלו יותר משיעור נפח ארבע ביצים מזונות, ובדרך כלל גם יש במנות אלו כשיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה, וצריכים ליטול עליהן ידיים ולברך 'המוציא' וברכת המזון.[8]

כל מה שלמדנו, שלעיתים מברכים על מאפה מזונות 'המוציא' הוא מפני שמדובר במאפה. אבל על תבשילים של מיני דגן, כגון אטריות ופתיתים, וכן דייסה ממיני דגן, אפילו אם יאכלו מהם כמות גדולה ויקבעו עליהם סעודה - לעולם יברכו 'מזונות' ו'על המחיה'. והטעם לכך, שחילקו חכמים בין מיני אפיה לתבשיל, מפני שכל מיני המאפה דומים במידה מסוימת ללחם, הן בצורתם והן בהכנתם על ידי אפיה. לפיכך, כאשר אוכלים את מאפה המזונות בין הארוחות - מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', וכאשר קובעים עליו סעודה - מברכים 'המוציא' וברכת המזון. אבל מיני תבשיל שונים בתכלית מלחם, ולכן גם כשקובעים עליהם סעודה, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'. וכן הדין לגבי ביסלי ושקדי מרק, שכיוון שהם נעשים על ידי טיגון בשמן עמוק, נחשבים כמבושלים, ואף אם יקבעו עליהם סעודה - ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'. וכן הדין לגבי סופגניות, שכיוון שהן מתבשלות בשמן עמוק - דינן כתבשיל, ואף אם יקבעו עליהן סעודה ברכתן 'מזונות' ו'על המחיה'.[9] וכן הדין לגבי קוגל, שכיוון שהאטריות מתבשלות תחילה, אף שאח"כ הקוגל נאפה, כיוון שלא קיבל צורת לחם באפיה, וגם לפני כן האטריות היו ראויות לאכילה, נשאר דין הקוגל כתבשיל, שגם אם יקבעו עליו סעודה - ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'. ולדעת רבים גם הקובע סעודתו על ופלים לא יברך 'המוציא' וברכת המזון, שהואיל ומאפה הוופל דק כל כך אין עליו שם לחם כלל, וגם אם יאכל מהם הרבה מאוד, יברך 'מזונות' ו'על המחיה' (כך משמע ממ"ב קסח, לח, פתחי הלכה פ"ח לג). יא - מלאווח, כובאנה וג'חנון (מאכלים תימניים) מלאווח הוא כמין בצק עלים, שעושים אותו שכבות שכבות, ובין שכבה לשכבה מורחים מרגרינה. לאחר מכן מטגנים את המלאווח או אופים אותו. וכיוון שיש בו הרבה מרגרינה, אף שהוא קצת דומה לפיתה, דינו כ'פת-הבאה-בכיסנים', שאם קובעים עליו סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון, ואם אכלו אותו כדרך ארעי בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. וכפי שלמדנו ישנם שני כללים בהגדרת קביעות סעודה: האחד שיהיה בו נפח ארבע ביצים, והשני שהסועד ישבע, ואין זה משנה אם השביעה תהיה ממאפה המזונות בלבד או שתהיה מהמאפה ועוד מאכלים. במנה אחת של מלאווח יש קרוב לנפח ארבע ביצים, אבל אין שבעים ממנו כפי ששבעים בסעודה רגילה. לפיכך, המתכוון לאכול מנה אחת יברך 'מזונות' ו'על המחיה', והמתכוון לאכול שתי מנות או מנה אחת עם עוד מאכלים, כשיעור שרגילים לשבוע בארוחה רגילה, יטול ידיים ויברך 'המוציא' וברכת המזון. והמתכוון לאכול מעט יותר ממנה אחת, ספק אם יאכל כשיעור קביעות סעודה, ולכן, מי שיודע שישבע בזה - יברך 'המוציא' וברכת המזון, ומי שמסופק - יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. וכן הדין לגבי כובאנה וג'חנון, שהם מאפים מבצק, שנאפים בתוך סיר. שהואיל ויש בהם הרבה שמן, אינם נחשבים כלחם שכל ייעודו לקביעות סעודה, ולכן האוכל מהם בין הארוחות מברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואם קבע עליהם סעודה, מברך 'המוציא' וברכת המזון.[10] יב - לחם מטוגן, קרוטונים, מצות מטוגנות כידוע, מפני חשיבותו של הלחם, קבעו לו חכמים ברכות מיוחדות, 'המוציא' וברכת המזון. השאלה, מה מברכים על מיני לחמים שבישלום או טיגנום, האם עדיין מברכים עליהם 'המוציא', או שירדו ממעלתם ומברכים עליהם 'מזונות'. הכלל הוא, שאם חתיכות הלחם שבושלו גדולות משיעור כ'זית' (נפח מחצית ביצה), אפילו אם נשתנתה צורתן, ואינן נראות כלחם, כיוון שהחתיכות גדולות מכ'זית', נשאר עליהן דין לחם וברכתן 'המוציא'. ואם חתיכות הלחם שבושלו קטנות מכ'זית', אפילו אם נשארה עליהן צורת לחם, ירדו ממעלתן, ואפילו אם יקבע עליהן סעודה, ברכתן 'מזונות'. ולכן על קרוטונים המיוצרים במפעלים מברכים 'מזונות', מפני שהן חתיכות לחם קטנות מכ'זית' שבושלו בשמן עמוק. אבל מי שמכין קרוטונים מחתיכות לחם על ידי אפייתן בתנור, גם אם הן קטנות מכ'זית', כיוון שלא עברו בישול וצורתן נשארה כצורת לחם, אפילו על חתיכה אחת מברכים 'המוציא', ואם אכל מהן שיעור כ'זית' מברך בסוף ברכת המזון. המטגן פרוסות לחם עם ביצה, כיוון שהחתיכות גדולות מכ'זית', לכל הדעות מברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ואם טיגן חתיכות קטנות מכ'זית' ונותרה עליהם צורת לחם, יש ספק בברכתן. לסוברים שטיגון במחבת נחשב כבישול (גר"ז סדה"נ ב, יב, ח"א נד, ו), ברכתן 'מזונות'. ולסוברים שטיגון במחבת נחשב כאפיה (מ"א קסח, לו, ערוה"ש מד), ברכתן 'המוציא'. וכדי לצאת מהספק ראוי לברך תחילה על לחם או על חתיכה מטוגנת גדולה מכ'זית' 'המוציא', ולפוטרן בכך. ואם אוכלן לעצמן, מחמת הספק יברך 'מזונות'. גם לגבי שברי מצות מטוגנים (מצה-בריי) יש ספק, שכן נותרה עליהן צורת מצה. ואם הטיגון נחשב כאפיה, הרי שמברכים 'המוציא' וברכת המזון; ואם הטיגון נחשב כבישול, גם על שיעור קביעות סעודה מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. וכדי לצאת מן הספק, נכון לאכול תחילה לחם או מצה, ולברך 'המוציא' ולפטור בזה גם את המצה המטוגנת, ולבסוף לברך ברכת המזון. ומי שאינו רוצה לקבוע סעודה על המצה המטוגנת, אלא רק לטעום ממנה בין הארוחות, יברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'.[11] יג - גרגירי דגן חיים ומבושלים כפי שלמדנו (בהלכה א), האוכל גרגירים חיים מחמשת מיני דגן, מברך 'האדמה', שהואיל ולא אכלם כמעלתם - אפויים או מבושלים - הרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם 'האדמה'. ואם בישל את גרגירי הדגן, כדוגמת גריסים (שעורה), קווקר (שבולת שועל), בורגול (גרגירי חיטה שבורים), ברכתם 'מזונות', הואיל ונתעלו למדרגת תבשיל שסועד את הלב. ואם קלה את גרגירי הדגן באש, ברכתם 'האדמה', כיוון שאינו אוכל את הדגן כדרך תבשיל. וכן אם בישל את גרגירי החיטה כשהם שלמים בקליפתם, אפילו אם נתרככו מעט, כיוון שהם בקליפתם וצורתם עליהם והם עדיין קשים מעט - עוד לא הגיעו למדרגת תבשיל, והרי הוא ככוסס אותם חיים, ומברך עליהם 'האדמה'. ואם נתרככו עד שנתמעכו ונתדבקו זה בזה, למרות שהם בקליפתם, הרי הם כתבשיל שסועד את הלב וברכתם 'מזונות' ו'על המחיה' (שו"ע רח, ד).[12] אלא שצריך לדעת, שכל אימת שמברכים על מיני דגן 'האדמה', ישנו ספק גדול לגבי ברכה אחרונה. לדעת רוב הראשונים, מברכים 'בורא נפשות', כשם שמברכים אחר אכילת כל המינים שברכתם 'האדמה'. ויש אומרים, שהואיל והם משבעת המינים, צריך לברך אחריהם 'מעין שלוש'. וכדי לצאת מן הספק, נכון לאכול את מיני הדגן שברכתם 'האדמה' בתוך הסעודה, כדי שייפטרו יחד עם שאר כל המאכלים בברכת המזון. ואם אכל מהם כ'זית' שלא בסעודה, טוב שיאכל עוד מאכל שצריך לברך אחריו 'בורא נפשות', וכך יצא ידי חובתו לדעת רוב הפוסקים. ואם יאכל גם מזונות ויברך אחריהם 'על המחיה', יצא ידי כל הפוסקים כמעט. ואם אכל רק מיני דגן - ההוראה המקובלת היא שלא יברך ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל. והמברך 'בורא נפשות' כדעת רוב הפוסקים, יש לו על מה לסמוך.[13] יד - שלווה ופריכיות חיטה (וגרנולה) שלווה היא חיטה טפוחה שלא עברה בישול. לרוב הפוסקים, הואיל ולא נתבשלה דינה כגרגירי דגן שברכתם 'האדמה', ויש אומרים שהואיל והיא מאכל משובח וכך דרך אכילתה - ברכתה 'מזונות'. ונראה יותר לברך עליה 'האדמה'. ואם אוכלה עם מעט חלב, השלווה עיקר, ובברכת השלווה פוטר את החלב. ואם הניח חלב יותר מהנצרך להטעמת השלווה, מברך על השלווה 'האדמה', ועל החלב בנפרד 'שהכל'. וכבר למדנו שכאשר מברכים בתחילה על אחד מחמשת מיני דגן 'האדמה' יש ספק לגבי הברכה האחרונה, וכדי לצאת מהספק נכון שיאכל עוד מאכל שברכתו 'בורא נפשות', ועוד מאכל שברכתו 'מזונות', ובברכתם יפטור את השלווה מברכה אחרונה. או שיאכל את השלווה בתוך הסעודה, ובברכת המזון תיפטר גם השלווה.[14] גם לגבי פריכיות חיטה התעורר ספק גדול, יש אומרים שברכתן 'האדמה' ו'בורא נפשות', ויש אומרים שברכתן 'מזונות' ו'על המחיה'. ולגבי ברכה ראשונה אפשר מספק לברך 'האדמה', אבל לגבי ברכה אחרונה, כל זמן שאכל פריכיות חיטה בלבד, אינו יכול לברך, מפני שכל ברכה שיאמר אולי תהיה לבטלה. ולכן נכון לאוכלן בתוך סעודה, או כאשר הוא אוכל מאכל שברכתו 'בורא נפשות' ומזונות שברכתם 'מעין שלוש', ובברכתם יפטור גם את הפריכיות.[15]