הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. ויסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חז"ל (ברכות לה, א), שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו. כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכל חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אך לא די שיכיר טובה בליבו, צריך גם לבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם. בנוסף לכך, אדם שרגיל להכיר תודה נהנה ושמח בעולמו, הוא שם לב לכל הדברים הטובים שבחייו, הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, הוא מתפעל בכל פעם מחדש מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו, וכל חיוך קטן ומילה טובה משמחים את לבו. אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, כאילו הוא האדם החשוב ביותר, וכל השאר חייבים לעמוד לשירותו. בנוסף לחטאו הוא גם לא יהיה מאושר, תמיד ירגיש שלא שרתו אותו כראוי, שלא התייחסו אליו מספיק יפה. והוא גם מזיק לכל הסובבים אותו, מפני שהוא גורם לאנשים טובים להרגיש רע ולהתייאש מלעשות חסד. ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הודו לה' כי טוב - כי לעולם חסדו. רבים יודעים כי יש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם נעשית ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד, ומתוך כך הוא יכול להידבק בבוראו, ללכת בדרכיו, למלא את ייעודו העליון ולתקן עולם במלכות שד-י. במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה' לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה', היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים כלל לאכול מעץ הדעת. ואף רבונו של עולם לימד אותנו לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". שמתוך כך נוכל להתרומם למידה הטובה של ההודאה לה' ולהידבק בדרכיו. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהם, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה, מדוע מעץ הדעת אינם יכולים לאכול. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. וגם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: "אתה ה' אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו", אולי אם היה אומר כך, היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. על פי זה מובן מדוע דקדקו כל כך חז"ל בדיני ברכות עד שתקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה, ודייקו בשיעור החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר. ויש באמירת הברכות בכוונה משום תיקון חטא אדם הראשון.

השמים מספרים כבוד א-ל, והארץ מלאה כבודו. העצים והעשבים מרננים לפניו, החיות מתהלכות וזוחלות מלפניו, העופות פורחים כנגדו, הים וכל אשר בו גועש ונע לכבודו. וכולם יחד וכל אחד לחוד אומרים לפניו שירה. לכל נברא ונברא שברא הקב"ה בעולמו יש ייעוד משלו, והוא מגלה פן נוסף מהשפע האלוקי האין סופי, שאין הקב"ה בורא דבר בעולמו לבטלה. לענבים ייחוד משלהם ולתאנים ייחוד משלהם, וכך לכל פרי ופרי. יש מתוקים ויש חמצמצים, יש מזינים ויש מעוררים, יש שמרקמם קשה ויש שהוא רך, ואף צבעו וצורתו של כל פרי ופרי משרים אווירה מיוחדת. וגם לכל ענב וענב שגדל בעולמו של הקב"ה ייחוד משלו, ואין ענב אחד יכול להחליף את חבירו. ואף שאיננו עומדים על סודו של כל פרי ופרי, מכל מקום הבורא שבראו יודע את סודו ונתן בו ניצוץ מיוחד שמכוחו הוא חי ומכוחו גדל. וכל הנוטל דבר מן העולם בלא רשות, הרי הוא פוגע בהרמוניה הכללית של העולם ונחשב לגוזל. אבל אם הוא מברך ומכיר טובה לקב"ה, הוא נחשב כנוטל רשות. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל... וכאילו נהנה מקדשי שמים". ועוד אמרו (ברכות לה, ב): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". כי המגמה של כל הבריאה היא לגלות את דבר ה' בעולם, וזה גם ייעודם של ישראל, שנאמר (שם מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וכאשר אדם נהנה מן העולם בלא לברך, הרי הוא גוזל את הקב"ה ואת ישראל. אבל אם הוא מברך לה', לא רק שאינו פוגע בבריאה, אלא להיפך, הברכה נחשבת לגילוי שם ה' במדרגה גבוהה יותר מעצם קיומו של אותו נברא. שהברכה מגלה את שורשו של המאכל הטעים והיפה, שהקב"ה בראו. וזוהי תכליתו העליונה של כל נברא, שיתקדש על ידו שמו של ה' בעולם. ואף המברך עצמו זוכה על ידי כך להתרומם ולהתקשר לה'. וזהו שאמרו חכמים (ברכות שם), שלפני הברכה, כל הארץ ומלואה שייכת לה', ואין לאדם רשות ליהנות ממנה, שנאמר (תהלים כד, א): "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ". אבל אחר שהאדם מברך, רוצה ה' שיהנה מכל אשר ברא למענו בארץ, שנאמר (תהלים קטו, טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". עוד מבואר שם בתלמוד, שמי שאינו יודע לברך, תקנתו שילך אצל חכם וילמדנו ברכות. כפי הנראה לא מספיק ללמוד את הברכות בשטחיות, צריך ללכת לחכם, כדי לעמוד על סודן ומשמעותן של הברכות, כדי שידע כיצד לקדש על ידן את שמו של הקב"ה כראוי.

חסד גדול עשה ה' עמנו, שגילה לנו שטוב לפניו שנברך ונודה לשמו, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ". והוא יתברך כמובן שאינו זקוק לשבחים שלנו, אלא שרצה הקב"ה להיטיב לנו, ונתן לנו את המתנה הגדולה ביותר, את האפשרות לברך לפניו. וזו זכות נפלאה, לומר לה' ברכה ולדעת שיש לה ערך בעיני ה'. כל החיים מקבלים משמעות על ידי כך. כבר איננו כבעלי החיים שנולדים ומתים בלא פשר, אלא כבני אדם הזוכים להתקשר לרבונו של עולם, ולומר לפניו ברכה. ומתוך ההתקשרות שנעשית בברכה, מתווסף שפע של חיים לעולם. יסוד הברכה לדעת את ה' שהוא מקור הברכה, ולכן בכל ברכה אנו מזכירים את שמו - "ה' אלוהינו". וכדי שיהיה ברור שה' שאנו פונים אליו אינו רק רם ונישא בגובהי מרומים, אלא גם מחיה את העולם, משגיח על בריותיו ומנהיגם, אנו מזכירים את מלכותו - "מלך העולם". ואמרו חכמים, כל ברכה ששכח להזכיר בה את שמו או את מלכותו - אינה ברכה (ברכות מ, ב). ויש לדעת, כי אף שה' נתגלה אלינו ביציאת מצרים ומתן תורה והורה לנו דרך לברכו, רק מעט מאורו נתגלה, כי את כל אורו אין נברא שיכול לקלוט. ולכן בנוסח הברכה רמזו חכמים לשתי המדרגות הללו, למה שמתגלה אלינו, ולמה שמעבר לכך. בהזכרת שמו אנו אומרים שני שמות: הראשון, ה', רומז למדרגה עליונה, שרק מעט מזער ממנה מתגלה אלינו. ואילו השני, אלוהינו, רומז למה שמתגלה אלינו. יתר על כן, בתחילת הברכה אנו פונים אליו ישירות ואומרים: "ברוך אתה ה' אלוהינו". אולם לאחר מכן אנו עוברים לדבר אליו כאל נסתר, ואומרים: "שהכל נהיה בדברו", "בורא פרי העץ", "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שאז אנו מתכוונים כלפי מה שלגמרי מעבר להשגתנו. משמעות לשון 'ברכה' - תוספת וריבוי. כמו שנאמר (שמות כג, כה): "ובירך את לחמך", והכוונה יוסיף וירבה את לחמך. וכן נאמר (דברים ז, יג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ", והכוונה שירבה ויוסיף על פרי בטנך ואדמתך. ואם כן מהו שאנו מברכים את ה', הלא הוא שלם ואין סופי, ומה אפשר להוסיף ולהרבות בו? אלא שהכוונה לריבוי גילוי שכינתו בעולם, שעל ידי שאנו נהנים מעולמו ויודעים שהכל ממנו, ואומרים זאת, מתווסף גילוי שכינתו בעולם. ואם כן באמירת הברכה איננו מתפללים עליו כביכול, אלא מציינים עובדה, שבזה שאנו יודעים שהכל בא ממנו, מתרבה גילויו בעולם (נפש החיים שער ב', פרקים ב-ד). ומתוך כך שבכל ברכה וברכה יש גילוי שכינה נוסף בעולם, מתווספים על ידי כך חיים לעולם, שכן חיי העולם וכל אשר בו תלויים בקשר של העולם אל הבורא, מקור החיים. הרי שבכל ברכה שאנו מברכים, נוצר צינור של שפע, שדרכו יורדים טללי ברכה וחיים אל העולם. ולזה אולי רמזו חכמים שאמרו, שהרוצה להיות חסיד ידקדק בענייני ברכות (ב"ק ל, א), שעל ידי הברכות הוא מוסיף חסד וברכה לעולם.

שני סוגים של ברכות על האוכל ישנן, לפני האוכל ואחריו. הברכה שלפני האוכל, היא הברכה שמברכים לה' על ההנאה מהאוכל, והסברה מחייבת זאת, שאין לאדם ליטול דבר להנאתו מעולמו של הקב"ה בלא נטילת רשות והכרה בכך שהקב"ה ברא אותו. וסברה זו פשוטה ומחייבת כל כך, עד שלא הוצרכה התורה לצוות על כך, כי נכון שיעשה זאת האדם מדעתו. וכשם שראוי לאדם שמקבל מתנות מחבירו להודות באופן ייחודי על כל מתנה, ואילו זה שמודה על הכל בנוסח סתמי, מראה שאינו מבחין במהות המתנה, וממילא תודתו מאבדת את משמעותה, כך ראוי לאדם לנהוג כלפי שמיים. לפיכך תקנו חכמים להודות בברכה מיוחדת על כל סוג וסוג של מאכל (ועיין להלן ח, ד). על לחם מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" (להלן ג, א). ועל מיני מזונות מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני מזונות" (להלן ו, א). ועל יין מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן (להלן ז, ג). ועל פירות העץ מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ". ועל פירות האדמה מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי האדמה" (להלן ח, א-ב). ועל שאר מאכלים שאינם גדלים מהארץ, כדוגמת בשר וחלב מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" (להלן ח, ג). וכל ברכה וברכה מגלה את שורשו האלוקי המיוחד של המאכל, ולכן יש לדקדק מאוד בברכות, שלא לברך על מין אחד את ברכתו של חבירו.

הברכה שלאחר האכילה יש בה חידוש, שכן אחר שכבר הודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך להודות לה' לאחר האוכל. ועל כן נצטווינו בתורה, שגם אחר שנאכל ונשבע, נתבונן בכל הטובה שהשפיע ה' לישראל, ונודה לה' ונברך על כך, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". יש במצווה זו הדרכה חשובה מאוד. בדרך כלל, כאשר אדם רעב, הוא יודע שהוא זקוק לעזרה, והוא צועק אל ה'. אבל כשהוא שבע וטוב לו, הוא עלול להסתפק בשמחה הפשוטה והמגושמת שיש לו מן האוכל ולשכוח את ה'; לשכוח שעדיין ניצבים בפנינו אתגרים עצומים - להתגדל באמונה, לגלות שכינה בארץ הטובה אשר נתן לנו ה', להתקשר אל הברית שבין ישראל לה', להתקשר אל התורה הקדושה, לבקש על ישראל ועל ירושלים ובית המקדש, ולתקן עולם במלכות שד-י. כל היסודות הללו, באים לידי ביטוי בברכות שאנו אומרים בברכת המזון, כמבואר בהמשך (ד, א-ד). לברכת המזון המלאה זוכה רק מי שאכל פת. ומי שאכל משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, זוכה לברך ברכה אחת שהיא תמצית של ברכת המזון, ועל כן היא נקראת 'מעין שלוש', שיש בה תמצית של שלוש הברכות שבברכת המזון. ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם חיוב ברכה זו מהתורה או מדברי חכמים (להלן י, א-ב). כהמשך לכך תקנו חכמים, שכל מי שאכל או שתה ונהנה ממאכלים שאינם משבעת המינים, יברך לאחר אכילתו ושתייתו ברכה קצרה לה', הלא היא ברכת 'בורא נפשות' (להלן י, ד). אלא שכדי לברך ברכה אחרונה צריך שיאכל אדם לכל הפחות כ'זית', או ישתה כשיעור רביעית, כדי שתשאר לו מזה תחושה של נחת, שמתוכה אפשר יהיה לברך, ושיעור זה יבואר להלן (י, ה-י). כאן המקום להוסיף, כי לעיתים מתפשטת בנפשו של האדם עגמומיות לאחר האכילה. אולי בגלל התקווה שהיתה לו לפני שהתחיל לאכול, שהמאכל הטעים יפיג את עצבונו ויביא אותו אל סיפוקו, והנה הוא אכל ונשאר עצוב. ולפעמים תחושת הכבדות שמתגברת לאחר הסעודה, גורמת לדיכאון מסוים. ולפעמים הוא מצטער על כך ששוב נכשל באכילה יתירה, ועתה בטנו מלאה והוא מרוגז ומיואש מעצמו. על ידי אמירת ברכת המזון בכוונה, יכול האדם להעלות את עצמו מן התחושות השליליות הללו, ולהעניק לאכילתו משמעות ערכית. ואפילו אם הפריז ואכל יתר על המידה, אם יאמר את הברכה בכוונה יתירה, עדיין הברכה תוכל לתקן את מה שפגם, ולהפוך את הכבדות והייאוש לחיוניות ושמחה (עיין מידות ראיה, העלאת ניצוצות ו). וזה עניינה של כוס היין, שמברכים עליה ברכת המזון בסעודות גדולות, כדי לסיים את הסעודה בהתעלות של הודאה ושמחה לפני ה' (עיין להלן ה, יג).

אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, תקנו את נוסח הברכות והתפילות (ברכות לג, א). ואמנם יסודה של ברכת המזון מהתורה, ואת עיקרי ברכותיה תקנו משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך ושלמה המלך, כפי שיבואר בהמשך (ד, א), מכל מקום הנוסח הסופי שלה נחתם על ידי אנשי כנסת הגדולה (החינוך תל). שלושה סוגים של ברכות תקנו חכמים: א) ברכות הנהנין, שהן ברכות שבח על ההנאה שאדם נהנה בעולמו של הקב"ה, ועיקר ספרנו מוקדש להם. ב) ברכות על המצוות, ועניינן לכוון את דעתו של האדם למצווה שהוא עומד לקיים. ג) ברכות הודאה ושבח, כדוגמת ברכות השחר וברכות הראייה (להלן פרק טו). ויש ברכות שבח שיש בהן בקשה, כמו הברכות שבתפילת עמידה (רמב"ם הל' ברכות א, ד). אין לשנות בנוסח הברכות, ואם שינה בנוסח הברכה, כל שלא אמר 'ברוך', או שלא הזכיר את שם ה' (ה' או אלוהינו) ומלכותו (מלך העולם), או שהשמיט את עיקר תוכנה של הברכה, לא יצא ידי חובה (שו"ע ריד, א, וכמבואר להלן יב, ו). אמר את הברכה בתרגום לשפה אחרת, יצא ידי חובה (שו"ע קפה, א). ולכתחילה יש לומר את כל הברכות בעברית, שהיא לשון הקודש ובה תקנו חכמים את נוסח הברכה (מ"ב קפה, א). ומי שאינו מבין עברית, יכול לכתחילה, כל עוד לא למד עברית, לברך בלשון תרגום (עיין פניני הלכה תפילה יז, ח).

טוב לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית 'אמן' ויתרבה קידוש השם בעולם. ומצד הדין, צריך המברך לומר את הברכה בקול, כדי שלכל הפחות, הוא ישמע את עצמו מברך. בדיעבד, אם הוציא את הברכה בשפתיו בקול חלש כל כך שלא הגיע לאוזנו, יצא ידי חובה. אבל אם לא הוציא את הברכה בשפתיו אלא רק הרהר בה, לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור ולברך (שו"ע קפה, ב-ג, מ"ב ב-ג).[1] הואיל וברכות הנהנין נקבעו כדי להודות ולשבח לה', מן הראוי לאומרן באופן מכובד. אמרו חכמים (ברכות מז, א): "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, לא יאמר את הברכה במהירות, כאילו היתה עליו כמשא כבד שהוא רוצה להיפטר מחובתה. מכבוד הברכה שלא לעשות מלאכה בעת אמירתה. ואפילו מלאכה קלה אסורה, למשל, אין לסדר את הצלחות והסכו"ם בעת ברכת המזון (שו"ע קצא, ג). מותר לומר ברכות בהליכה, ורק ברכת המזון שהיא חשובה במיוחד צריכה להיאמר בישיבה. ויש אומרים שדין ברכת 'מעין שלוש' כדין ברכת המזון, ואף היא צריכה להיאמר בישיבה (להלן י, ג). אסור לדבר באמצע הברכה, ואם הפסיק באמצע ברכה קצרה, כיוון שההפסקה מבטלת את משמעות הברכה - הפסיד את הברכה. ואם הפסיק באמצע ברכה ארוכה במקום שאינו מבטל את משמעות הברכה, יכול להמשיך בברכה (ח"א ה, יג). בעת שאדם מברך, צריך לכל הפחות שערוותו תהיה מכוסה (שו"ע או"ח עו, ד). ולכתחילה עדיף ללבוש מכנסיים וחולצה בעת הברכות. ובמיוחד את ברכת המזון יש להשתדל לברך בלבוש מכובד (מ"ב קפג, יא, להלן ד, יג). גברים צריכים לכסות את הראש בעת הברכה. נשים אינן חייבות לכסות את ראשן בעת אמירת ברכה, וגם אשה נשואה, כשהיא לבדה או עם בני ביתה, אינה חייבת לכסות את הראש בעת אמירת ברכות (פניני הלכה 'תפילת נשים' י, ה-ו).

הנצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אסור לו לברך ברכות. ואם בירך, בדיעבד יצא ידי חובתו. ואם יכול להתאפק 72 דקות, רשאי לברך (כמבואר בפניני הלכה 'תפילה' ה, ט). שתוי יכול לברך לכתחילה, ואם הוא שיכור שאינו יכול לעמוד בכבוד לפני המלך, לכתחילה לא יברך. ומי שאם ימתין עד שיתפקח מיינו, יפסיד את הברכה, יברך כשהוא שיכור. ומי שנשתכר כלוט, עד שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות, וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (כמבואר שם ה, יא). עשה צרכיו או שנגע בידיו במקומות המכוסים שבגופו, צריך נטילה לפני הברכה. ואם אין לו מים, ישפשף את ידיו בבגד או בדבר אחר שינקה אותן, ואח"כ יברך. וסתם ידיים, אינן צריכות נטילה לפני ברכה (שו"ע ד, כג, מ"ב נט-סא). אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה (כמבואר בפניני הלכה 'תפילה' ג, יא). וכן אסור לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה ושאר דברים מסריחים כמותה. והאיסור הוא בתוך ארבע אמות של צואה, וכן במקום שמריחים או רואים אותה. ובדיעבד, אם בירך במקום צואה, למרות שעשה איסור, לא יחזור לברך. אבל אם התפלל עמידה במקום צואה, לא יצא ידי חובתו (שם ג, ט-י). תינוק בן פחות משנה, כיוון שצואתו אינה מסרחת כל כך, בשעת הדחק מותר לברך לידו. ואם התינוק הגיע לגיל שנה ועשה את צואתו בבגדיו, ובתוך שאמו מברכת הוא בא אליה. אם היא באמצע ברכה קצרה - תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואין ביכולתה להתרחק או להניחו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות של ברכת המזון; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, ד"ה 'אפילו', פניני הלכה 'תפילת נשים' יא, ט).

השומע אדם מישראל מברך - חייב לענות אחריו 'אמן' (שו"ע רטו, א, ועיין להלן יב, ח). ומי שעונה 'אמן' בכוונה, מעלתו גדולה. ואמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל העונה 'אמן' בכל כחו - פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וביארו שם בגמרא, שהכוונה במילת 'אמן' - 'אל מלך נאמן', היינו שבעניית 'אמן' יש ביטוי של אמונה בה'. ומי שלמרות החושך וההסתר שבעולם הזה, שומר אמונים לה' ועונה 'אמן' בכל כוחו, הרי שהוא דבק בה' באמת, ופותחים לו שערי גן עדן. עיקר משמעות עניית 'אמן' 'בכל כוחו' - בכל כוח כוונתו. אולם יש חשיבות גם לענות בקול רם, שעל ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית ה'אמן'. ועוד, שהענייה בקול מעוררת את הכוונה, ומרבה קידוש השם בעולם. אבל לא יגביה העונה את קולו יותר מקולו של המברך (שו"ע קכד, יב). ואם רוצה להגביה את קולו יותר, כדי לעורר את השומעים שיענו גם הם, מותר (מ"ב מז). אמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך". ואמנם זה שאמר את הברכה זוכה לקבל שכר תחילה, שבזכותו היה אפשר לענות 'אמן'. אבל מעלת העונה 'אמן' גבוהה ממעלת המברך, ולכן לבסוף שכרו גדול יותר. והטעם לכך, שהמברך אומר ברכה בדבר מסוים, ואילו העונה 'אמן' בכוונה, מתרומם מתוך כך אל כלל האמונה. (והדבר רמוז במילה 'אמן', שבגימטריא שלה יש שני שמות קדושים, הויה ואדנות, והם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מחזור ויטרי קכו). בנוסף לאמונה הכללית שבאה לידי ביטוי בעניית 'אמן', יש בה משמעות מפורטת, שאמת הוא מה שאמר המברך. שאם שמע, למשל, "המוציא לחם מן הארץ", יכוון בענייתו: אמת היא שה' מוציא את הלחם מן הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת' שבעמידה, יכוון: אמת שה' חונן הדעת, וגם: הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה). עניית 'אמן' מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך, וכשהאמונה פגומה, היכולת שלנו לקלוט את החיים שה' משפיע לנו נפגמת. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו. וכל המאריך ב'אמן' - מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א). לפיכך, לא יחטוף את ה'אמן', לאומרה לפני שהמברך סיים את הברכה. ולא יקטוף את ה'אמן', להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית ה'אמן' מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (שו"ע קכד, ח). אלא צריך לענות 'אמן' בקול נאה, ולא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן' (שו"ע קכד, ח). ואף המברך צריך לכוון דעתו ל'אמן' שעונים אחריו (רמ"א קסז, ב).[2]

שניים שאוכלים יחד, יכול אחד לברך בקול וחבירו יענה אחריו 'אמן' ויצא ידי חובתו, ובתנאי שהמברך יתכוון להוציא את השומע, והשומע יתכוון לצאת בשמיעתו. וגם אם השומע התרשל ולא ענה 'אמן', כל זמן שכיוון לצאת בשמיעתו - יצא (שו"ע ריג, ב-ג, ועיין להלן ג, 4, אם דיבר בין הברכה לאכילה. ולהלן יב, ז). אלא שצריך לדעת שיש הבדל עקרוני בין ברכות הנהנין לברכות המצוות. שבברכות המצוות יכול אחד לברך עבור חבירו אף שהוא עצמו אינו צריך לברך כלל. למשל, אדם המניח תפילין ואינו יודע לברך, יכול חבירו לברך עבורו, למרות שהוא עצמו אינו מניח תפילין, וכך בכל המצוות. והטעם, שכל ישראל ערבין זה בזה, ולכל אחד מישראל יש שותפות במצוות שמתקיימות על ידי חבירו, לפיכך יכול אחד לברך עבור חבירו. אבל ברכות הנהנין שאנו מברכים על מאכל ומשקה, הן ברכות רשות, שהנהנה צריך לברך עבור עצמו, ומי שאינו נהנה אינו קשור כלל לאכילה של חבירו, ולכן אינו יכול לברך עבורו. לכן, מי שאינו אוכל לחם, אינו יכול לברך 'המוציא' עבור חבירו. וגם אם אינו יודע לברך, אין חבירו יכול לברך עבורו, אלא יאמר את הברכה לאט, וזה שאוכל יחזור אחריו מילה במילה וכך יצא ידי חובתו (ר"ה כט, ב, שו"ע ריג, ב). לעיתים ברכת הנהנין היא גם ברכה של מצווה, כגון ברכת היין בקידוש והבדלה של שבת ויום טוב, ואז דינה כברכת המצוות, וגם מי שאינו שותה מהיין יכול לברך על היין בקידוש עבור מי שישתה (שו"ע קסז, יט-כ).