נהגו לשמוח מעט בל"ג בעומר. ואף שבימי ספירת העומר נוהגים מקצת מנהגי אבלות, מכל מקום בל"ג בעומר מותר לשיר ולרקוד, ואין אומרים בו תחנון, וכן במנחה שלפניו אין אומרים תחנון, ואין מתענים בו.[1] טעם השמחה בל"ג בעומר, מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות (מאירי יבמות סב, ב; שו"ע תצג, ב). ויש מפרשים, שבאמת מתו התלמידים גם אחר ל"ג בעומר, אלא שביום ל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כן שמחים בל"ג בעומר (פר"ח תצג, ב). ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהם המשיכו את מסורת התורה (כה"ח תצג, כו, עפ"י שער הכוונות). טעם נוסף לשמחה בל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא. נסכם בקצרה את מנהגי האבלות והשמחה בל"ג בעומר: לכל המנהגים מותר לשיר ולרקוד ולנגן בכלי זמר בל"ג בעומר, מתחילתו ועד סופו. ולעניין נישואין ותספורת, לפי מנהג אשכנז ומקצת מקהילות ספרדים, מותר להתחתן ולהסתפר בל"ג בעומר ביום, ויש מקילים להתחתן ולהסתפר אף בליל ל"ג בעומר. ולמנהג רוב הספרדים, אסור להתחתן ולהסתפר בל"ג בעומר (ועיין לעיל ג, ד-ה). אמנם כשחל ל"ג בעומר בערב שבת, גם למנהג הספרדים מותר להסתפר בו לכבוד שבת (שו"ע תצג, ב). והנוהגים על פי האר"י, אין מסתפרים בל"ג בעומר, מפני שאין מסתפרים כלל בספירת העומר עד ערב חג השבועות (כה"ח תצג, יג).

רבים נוהגים לילך בל"ג בעומר למירון, לקברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ועורכים שם שמחה גדולה, ומדליקים מדורה, ורוקדים ומזמרים. ובין הנוהגים כך גם צדיקים ותלמידי חכמים. היו מגדולי ישראל שפקפקו על מנהג זה, שהיאך אפשר לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס ולא נקבע על ידי חז"ל כמועד. ואמנם ידוע שאין נוהגים לומר בו תחנון ואין מתענים בו, אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס יו"ד רלג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ואיך עושים שמחה והילולא ביום מותו של רבי שמעון בר יוחאי (שואל ומשיב מהדורה חמישאה לט). אולם רבים נוהגים לשמוח שם שמחה של מצווה, ובתוכם גדולים וצדיקים. ואף שבדרך כלל יום פטירת צדיק הוא יום של צער, מכל מקום מסרו המקובלים בשם רבי שמעון בר יוחאי שרצה שישמחו ביום פטירתו. ובזוהר נקרא יום הסתלקות רבי שמעון בר יוחאי "הילולא", שהוא כשמחת נישואין. שההידבקות בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין, וההידבקות שבעולם הבא היא בבחינת נישואין. המוות בעולם הזה נתפס באופן שונה בעולם הבא. בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר, וכאשר צדיק מת, נותר אחריו חלל גדול, והעם מתאבל על אובדנו. אולם בעליונים מובן כי הכל לטובה, ולהיפך, אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה, הוא זוכה לקלוט את מלא אורה של התורה. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי צדיקים שעוסקים בתורת הסוד, שעיקר עניינם ועיסוקם באור הפנימי והנסתר של הנשמה, וכל זמן שהם שרויים בתוך המחיצות החומריות של העולם הזה, אינם יכולים לקלוט את כל האור הפנימי. אולם כשהם מסתלקים מן העולם הזה, ומתעלים אל מעבר למחיצות החומריות, נפתחים לפניהם שערי החכמה והאורה הפנימית, והם עומדים על עומק הסודות שעסקו בהם בימי חייהם. וכבר ביום המיתה אפשר לחוש את התרופפות המחיצות והמחסומים של העולם הזה, וכפי שמסופר באידרא זוטא על רשב"י, שביום פטירתו גילה סודות עמוקים ונפלאים שלפני כן לא הורשה לגלות, והיה בוכה ושמח. ולכן יום פטירת צדיק מן העולם הזה דומה לנישואין, שהוא זוכה באותו יום להתקשר באופן שלם עם השכינה, ונעשה מתורתו אור גדול בעולמות העליונים, ומתוך כך אף תלמידיו וממשיכיו שבעולם הזה יכולים להתקשר יותר אל עומק תורתו וסודותיו. ועל כן נהגו התלמידים העומדים על עומק העניין הזה לערוך הילולא ביום פטירת רבם הצדיק שגילה סודות התורה.[2] נתייחד רבי שמעון בר יוחאי, שר הזוהר, שאת יום הסתלקותו מציינים גם יהודים שאינם עומדים על סודות תורתו. וכך נעשה ל"ג בעומר ליום שמחתה של תורת הנסתר, ורבים נוהגים לעלות למירון להילולת רבי שמעון בר יוחאי. הגדולים שבהם שמחים על הסודות שנתגלו להם בזכותו ובזכות תלמידיו וממשיכי דרכו. והמוני העם המשתתפים בהילולא, אף שאינם מבינים בסודות התורה, מכל מקום יש להם שמחה על שהתורה עמוקה מיני ים, ויש גדולים וצדיקים שמתקשרים לעמקי סודותיה, שעל ידי כך כל העולם החשוך הזה מתבשם מעט. ועוד, שעצם ההכרה שיש סודות עמוקים שהם מעבר להשגת האדם הרגיל, יש בה ענווה וחכמה, ועל ידי הכרה זו אף פשוטי עם זוכים להתעלות.

לפני שנעסוק במנהגי ההילולא נעסוק מעט במעלתם המיוחדת של רבי שמעון בר יוחאי ורבו רבי עקיבא. בדרך כלל נטו חכמי ישראל לדרך האמצע, תוך התחשבות בקשיים המצויים בעולם הזה. אולם רבי שמעון בר יוחאי דבק באמת המוחלטת בלי להתחשב במציאות המוגבלת שבעולם הזה, ונעשו לו ניסים והצליח. ביחס לשלטון הגוים: חכמי ישראל הורו להתפלל לשלומה של מלכות, וניסו בכל יכולתם למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו. רק כשלא נותרה ברירה, והמלכות כפתה על העם היהודי לעבור על דתו, הורו להתמרד נגדה. אבל כשלא היו גזירות שמד, ניסו למצוא דרך כיצד להסתדר עם המלכות. וכן מסופר בתלמוד במסכת שבת (לג, ב), שפעם אחת דיברו כמה חכמים על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בר אילעי בדברי שבח על מלכות רומא, ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ואף שידע רבי יהודה שהרומאים גזרו גזירות קשות על ישראל, ואף החריבו את בית המקדש השני והרגו מאות אלפי יהודים במשך המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כדי שלא להחריף את המתח העדיף רבי יהודה לתלות את הפורענויות שהמיטו עלינו הרומאים בנסיבות שונות, ולהתבונן בצד החיובי שבמלכותם. רבי יוסי העדיף לשתוק, כפי הנראה לדברי השבח לא הסכים, ולגנות לא רצה, כדי שלא ליצור מתח שאין בו תועלת. אולם רבי שמעון בר יוחאי לא יכל לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו - יתעלה. רבי יוסי ששתק - יענש בגלות. ורבי שמעון בר יוחאי שדיבר בגנותנו - יהרג. ברח רבי שמעון בר יוחאי והתחבא עם בנו בבית המדרש, והיתה אשתו מספקת להם מים ומזון. וצריך לדעת, שאחר המרידות הקשות של היהודים כנגד מלכות רומא, מרידות שהפילו ברומאים חללים רבים וזעזעו את האימפריה הרומאית, לא נטלו הרומאים יותר שום סיכון, ורדפו עד חורמה כל גילוי של התנגדות יהודית כנגדם. כפי הנראה גדודי חיילי רומא חיפשו במשך שנים אחר רבי שמעון בר יוחאי כדי להורגו. הסכנה גברה כל כך עד שלא יכל יותר רבי שמעון בר יוחאי לסמוך על אשתו, ועברו הוא ובנו למערה אחרת, ונעשה להם נס וצמח שם חרוב ונבע שם מעין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה. עד שנודע להם כי מת הקיסר ונתבטלה גזירתו. וכל כך התעלו שם במעלות התורה, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלימה, כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לעמוד על ערכו של העולם הזה, ואז יצאו (שבת לג, ב). וכן ביחס לפרנסה: דעת רוב חכמי ישראל, שצריך כל אדם לדאוג לפרנסתו, ואף תלמידי חכמים צריכים לעבוד ולהתפרנס. אבל רבי שמעון בר יוחאי אמר: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה!? אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן... (ואף) מלאכת אחרים נעשית על ידן" (ברכות לה, ב).[3] ואף שדרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור, וצורך השעה מכריח אותנו להתחשב באילוצי החיים, וזה רצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות בקשיים העומדים לפנינו בלא שנסמוך על הנס. מכל מקום יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, שעל ידו הכל רואים באופן מוחשי את מופת הדבקות המוחלטת בתורה. ואף שהוראות השעה וההדרכות הכלליות לציבור נקבעות על ידי רוב חכמי ישראל, שמתחשבים במוגבלות העולם הזה ובשעת הדחק - החזון הגדול של האמונה והגאולה, מאיר מכוחו של רבי שמעון בר יוחאי, שמסר נפשו על כבוד ישראל ואמונתו, וקבע לדורות כי מלכות רומא שהצרה לישראל היא מלכות הרשעה. ועל כך הקדישו והעריצו המוני בית ישראל את רבי שמעון בר יוחאי. עיסוקו של רבי שמעון בר יוחאי בתורת הסוד קשור לאישיותו. על ידי תורת הסוד ניתן להתקשר יותר אל מה שמעבר לחיים הרגילים שבעולם הזה, לעולם הנצח, לסגולת ישראל ולביטחון הגאולה. מפני שהיא מרוממת את הלומד בה מעל המציאות החיצונית המעיקה והמסתירה, ומאירה לפניו את מושגי הנצח באור יקרות.

בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזיכרון לגדול התורה שבעל פה, התנא המופלא, רבי עקיבא, שאחד מחמשת תלמידיו הגדולים היה רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר על רשב"י, שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא (גיטין סז, א). גם את מסירות הנפש על כבוד ישראל למד רבי שמעון בר יוחאי מרבו, שכן רבי עקיבא היה זה שתמך במרד כנגד הרומאים ועודד את בר כוכבא. ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר קשורה לרבי עקיבא, שעליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים שבתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס. אכן טעם השמחה בל"ג בעומר המופיע בהלכה סובב על עניין המשך מסורת התורה על ידי תלמידי רבי עקיבא כפי שנתבאר לעיל (הלכה א), שכן רבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה. ובאר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ל"ג בעומר א'), שלא יכלו לקבוע יום הילולא ביום פטירת רבי עקיבא, מפני שנהרג על ידי המלכות, ולכן קבעו את ההילולא ביום פטירת תלמידו רבי שמעון בר יוחאי. נמצא שבהילולת רבי שמעון בר יוחאי כלולה ההילולא של רבי עקיבא. לפיכך ראוי לעסוק בל"ג בעומר בתורתו וגדולתו. לא היה כמעט אדם בעולם שהתחיל ללמוד תורה בתנאים גרועים יותר מרבי עקיבא, ואע"פ כן בכוח שקידתו ואמונתו הגדולה הגיע למדרגה העליונה ביותר (ע' אבות דר' נתן פרק ו). במידה רבה היה זה בזכות אשתו רחל, בתו של כלבא שבוע, גדול עשירי ישראל, שהיא הבחינה בגודל נשמתו, והבטיחה להינשא לו אם ילמד תורה. אביה העשיר הדיר אותה מכל נכסיו. אך היא לא זזה מעמדתה ונישאה לרבי עקיבא והפכה להיות הענייה הירודה שבישראל, ואע"פ כן המשיכה במסירות נפש מופלאה לעודד את בעלה ללמוד תורה. לאחר שנעשה גדול הדור אמר רבי עקיבא לתלמידיו: "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות סג, א). "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? (מי מבקש את הדקדוק בכתרים הללו, והלא אין אדם שמבין את משמעותם?). אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות... אמר לפניו: רבונו של עולם: יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני..." (מנחות כט, ב). ומכך שמכל חכמי ישראל הראה הקב"ה למשה רבנו דווקא את רבי עקיבא, משמע שהוא נחשב לגדול התורה שבעל פה (ועיין בסנהדרין פו, א, שכל סתמי ההלכות ממנו). מסירותו לאמונה ולתורה היתה ללא גבול, ואף אחר שמתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו, לא איבד את אמונתו אלא המשיך ולימד עוד תלמידים ומהם נתפשטה התורה בכל ישראל. וכשראה שועל שיוצא מבית קדשי הקודשים וחבריו בכו, הוא צחק מתוך אמונה שכשם שדברי הפורענות שבנביאים התקיימו, כך גם דברי הנחמה יתקיימו (מכות כד, ב). וכשגזרו הרומאים שלא ללמד תורה, מסר את נפשו ולימד תורה לרבים. תפסוהו וחבשוהו בבית האסורים וגזרו דינו למיתה קשה. אמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן?! (הרי במצב של יסורים נוראים כאלה אתה פטור מקריאת שמע, ומדוע אתה מתאמץ כל כך לקרותה?) אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד... יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

כבר מאות שנים נוהגים במירון, ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי, להדליק מדורה גדולה לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. ואף בשאר מקומות נוהגים חסידים להדליק מדורות בל"ג בעומר. ויש שנהגו להדליק נרות בבית הכנסת לכבוד ההילולא. הנר והאור רומזים לתורה ולמצוות, כמו שנאמר (משלי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". האש היא דבר מופלא, מתוך עצים ושמן קרים ודוממים יוצאת פתאום להבה בעלת כוחות אדירים להאיר, לחמם ולשרוף. ולכן התורה והמצוות נמשלו לאש ולהבה, על ידי התורה והמצוות הנעשים בתוך עולם הזה החשוך והקר, זוכה האדם לאור חיי עולם. ונהגו החסידים להדליק מדורות בל"ג בעומר, לרמז לאור הגדול של סודות התורה שנתגלו על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר בזוהר (ח"ג רצא, ב), שביום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי גילה לתלמידיו סודות גדולים, והם הדברים הכתובים באידרא זוטא, ומרוב האש לא יכלו תלמידיו להתקרב אליו. עם זאת, יש להדגיש כי מנהגי ל"ג בעומר הם רשות, ולא נפסק ברמב"ם וב'שולחן-ערוך' שצריך להדליק מדורה בל"ג בעומר, או שצריך לעלות על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. ורבים מגדולי ישראל לא נהגו כלל מנהגים אלו.

יש נוהגים שלא לספר את שער בניהם הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז מספרים את שערותיהם ומשאירים להם פאות, ובזה מחנכים אותם למצוות "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), שעניינה לא לספר את שערות הראש בעיגול, תוך גזיזת הפאות. ומצאו לזה רמז במצוות ערלה, שאמרו חז"ל על שלוש השנים של ערלה שמרמזות לשלוש השנים הראשונות של תינוק שאינו יודע להשיח ולדבר, ואז אין מקיימים בו מצוות. "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה''" (ויקרא יט, כד), שאביו מקדישו לתורה (תנחומא קדושים יד). וכך למדו בעלי מנהג זה, שבשלוש השנים הראשונות הוא דומה לעץ ערלה ואין גוזרים שערותיו, ובשנה הרביעית, כאשר הוא כבר יכול להתקדש, גוזזים את שערותיו ומשאירים לו פאות, וזו המצווה הראשונה שמקיימים בו. ומיוחדת מצווה זו שעל ידה ניכר שהילד יהודי. וכיוון שבמצווה זו מתחילים לחנכו למצוות, נהגו לשמוח כדי לחבב המצוות, ומזמינים קרובים וידידים ומכבדים אותם במאכל ומשקה. ורבים מבני הגליל נהגו לספר את הקטן ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, כדי שתחילת חינוכו למצוות תהיה מתוך התחברות לצדיק. ובני ירושלים שרחקה להם הדרך להגיע למירון, היו הולכים למערת שמעון הצדיק שמצפון לעיר העתיקה. ויש קהילות שהיו רגילים לספר את הקטן סמוך לבית הכנסת. ויש נוהגים לבקש מתלמיד חכם שיתחיל לספר את הילד. ויש נוהגים לספר בל"ג בעומר במירון את כל הקטנים שיום הולדתם השלישי חל בסמיכות של כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. ויש מקפידים שלא לספר את הילד לפני יום ההולדת של גיל שלוש, ולכן אם יום הולדתו אחר ל"ג בעומר מספרים אותו ביום הולדתו. ואם נולד לפני ל"ג בעומר, אם יום הולדתו בסמיכות של מספר שבועות לל"ג בעומר, ממתינים לספרו בל"ג בעומר, ואם נולד כמה חודשים לפני ל"ג בעומר מספרים אותו ביום הולדתו.[4] אמנם יש להדגיש כי אין חובה לנהוג כמנהגים הנזכרים. יתר על כן, מנהג תספורת הקטנים לא נזכר כלל, לא ברמב"ם ולא ב'שולחן-ערוך' ולא בספרי הפוסקים הידועים. וכל הרוצה רשאי לספר את שער ילדו גם לפני שהגיע לגיל שלוש, וכן נוהגים תלמידי חכמים רבים.

רבים נהגו להשליך לתוך המדורה שבמירון בגדים יקרים, ואמרו שזה לכבודו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. ויש שהעידו גם על רבנים גדולים שנהגו כך. לעומת זאת, יש גדולים שפקפקו על מנהגם, ואמרו שאין בזה שום טעם, ואדרבה הדבר אסור משום "בל תשחית". ואמנם היו שורפים את בגדי המלך אחר פטירתו, אבל שם הוא מפני שאסור לאחרים להשתמש בהם, שזהו כבודו של המלך, אבל כאן מדוע שישרפו בגדים בחינם (שואל ומשיב מ"ה לט, חקרי לב מה"ב יו"ד יא). ויש שלימדו עליהם זכות, ואמרו שרק כאשר מאבדים דבר לחינם עוברים על "בל תשחית", אך כשעושים זאת לסיבה מסוימת, כמו לכבודו של רשב"י אין בזה איסור (תורה לשמה ת). ומכל מקום נראה שעדיף לתרום דמי אותם הבגדים לצדקה מאשר לאבדם באש.[5] כאשר באים להתפלל בקברי צדיקים, יש להיזהר שלא לפנות אליהם בתפילה, שרק אל הקב"ה מצווה להתפלל, וכל המתפלל אל צדיק עובר באיסור, והרי הוא דומה לדורש אל המתים שאסור מן התורה (דברים יח, יא). ויש שהתירו לפנות ולבקש מהצדיק שימליץ טוב לפני השוכן במרומים עבור המתפלל ליד קברו (פמ"ג תקפא, א"א טז). ויש שאסרו זאת, משום שאף בזה יש משום דרישה אל המתים, אלא כל התפילה צריכה להיות מופנית אך ורק לרבונו של עולם בלא לערב שום שליח בעניין, ובתוך התפילה רשאי המתפלל לבקש מרבונו של עולם שיקבל תפילתו בזכות אותו צדיק (מהרי"ל, ט"ז תקפא, לט). שעל ידי ההתקשרות לתורתו ומעשיו הטובים של אותו צדיק אנו נעשים טובים ומתוקנים יותר, ובזכות כך אנו מבקשים שתפילתנו תתקבל.