הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות. לפני שנעסוק בפרטי מנהגי האבלות, ראוי להרחיב מעט בעניין המרכזי, והוא סיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא. וכך מובא בתלמוד מסכת יבמות (סב, ב): "אמרו: שנים עשר אלף זוגים של תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת... וכולם מתו במיתה רעה". "והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, (ואלו התלמידים החדשים): רבי מאיר ורבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה". ומסופר עוד במדרש (ב"ר סא, ג) שאמר רבי עקיבא לתלמידיו החדשים: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם".[1] מיני אז ימים אלו של ספירת העומר הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות, ומשתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחבירו ובמיוחד בין לומדי התורה. ומכיוון שמדובר במנהג שנהגו ישראל בלא תקנה מפורשת של חכמים, ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות, כפי שיבואר בהמשך. כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה, רבבות ואולי מאות אלפי יהודים נרצחו, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו.

מנהגים רבים היו לגבי זמן האבלות, ונזכיר את ארבעת העיקריים: א) מנהגי האבלות נמשכים בכל ספירת העומר, ומנהג זה מבוסס על גרסת הגמרא שלפנינו (יבמות סב, ב), שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד עצרת, ואם כן יש לנהוג מנהגי אבלות בכל הימים הללו. ב) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר בלבד. וזה על פי המסורת הידועה, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. ג) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר. וזה על פי מסורת ספרדית לפיה גורסים בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת'. 'פרוס' לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות. ד) נוהגים שלושים ושלושה ימי אבלות, וזאת על פי המסורת שתלמידי רבי עקיבא מתו בכל הימים שאינם מיוחדים לשמחה במשך ספירת העומר, שהם שלושים ושלושה ימים, וכנגדם צריכים לנהוג אבלות בשלושים ושלושה ימים רצופים, ואין זה משנה אם יהיו בתחילת ספירת העומר או בסופה.[2]

לדעת בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח תצג, א-ב), מנהגי האבלות מתחילים מהיום הראשון של ספירת העומר ועד לבוקר ל"ד בעומר. וזאת על פי המסורת הגורסת בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד "פרוס העצרת", ו'פרוס' הכוונה לחצי חודש שהוא חמישה עשר יום, נמצא שצריך להמשיך את האבלות עד ליום ל"ד בעומר. אלא שכמו לגבי אבלות שבעה, מקצת היום נחשב ככולו, ואחר שישב האבל מעט על הארץ בתחילת היום השביעי, כבר קיים את האבלות של היום השביעי ויכול לקום מאבלותו, כך גם לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. לפיכך, אין צורך להמתין עד סיום יום ל"ד בעומר, אלא כבר בבוקר יום ל"ד בעומר, כיוון שעברו מספר רגעים אחר שעלה השחר, נחשב מקצת היום ככולו, וכל מנהגי האבלות מתבטלים. ואמנם ביום ל"ג בעומר מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אולם שאר מנהגי האבלות נשארים בתוקפם, ואסור לפי מנהג זה לישא אשה ולהסתפר בל"ג בעומר. ומשנסתיים ל"ג בעומר אסור בליל ל"ד לנגן ולרקוד, וכשיגיע בוקר ל"ד יתבטלו כל מנהגי האבלות. (ולעניין תספורת, הנוהגים לפי האר"י מחמירים עד ערב חג השבועות, כה"ח תצג, יג). ויש קהילות ספרדיות שנהגו שכל מנהגי האבלות מסתיימים בל"ג בעומר, כך נהגו בטורקיה ומצרים. ואף שמנהג הספרדים הרווח כיום בארץ אינו כן, כשיש צורך גדול להקל בזה בל"ג בעומר או בליל ל"ד בעומר, יש מקום לשאול שאלת חכם.[3]

מנהג יוצאי אשכנז הרווח כיום בארץ ישראל משלב כמה מסורות. עיקר מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומקצתם נמשכים אח"כ. וזאת על פי המסורת שהמגפה נעצרה בל"ג בעומר, אלא שאותם תלמידים שהתחילה מחלתם לפני ל"ג בעומר מתו אח"כ עד חג השבועות (מהר"ל חידושי אגדות ליבמות סב, ב). לפיכך, עד ל"ג בעומר נוהגים שלא להסתפר ולא לישא אשה ולא לנגן ולרקוד, ואילו אח"כ נמנעים רק מנישואין ושמחות גדולות. ועוד טעם, שבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז, ורציחות אלו אירעו ברובם בסוף ספירת העומר, ועל כן נהגו בקהילות אשכנז להימנע באותם ימים משמחות גדולות. אבל מראש חודש סיוון, המנהג להתיר עריכת נישואין, מפני ששמחת חג השבועות, שכבר ניכרת מראש חודש סיוון, מבטלת את האבלות. ויש מקילים לשאת אשה מל"ג בעומר ואילך, ורק משמחות גדולות של רשות נמנעים עד חג השבועות (בהערה נזכיר עוד מנהג שהיה רווח מאוד באשכנז).[4] וביום ל"ג בעומר עצמו, מותר לשאת אשה ולהסתפר. אלא שנחלקו המנהגים בדין ליל ל"ג בעומר. יש אומרים שגם בלילה של ל"ג בעומר מותר לשאת אשה ולהסתפר, מפני שכל יום ל"ג בעומר הוא יום של שמחה. ויש אומרים שצריכים לנהוג שלושים ושלושה ימי אבל רצופים, ולכן רק לאחר שהגיע בוקר ל"ג, אומרים מקצת היום ככולו, ומותר לשאת אשה ולהסתפר. ולכתחילה נוהגים להחמיר, ובשעת הצורך אפשר לנהוג כמקילים. ולכל המנהגים מותר לקיים בליל ל"ג שמחה של ריקודים ונגינה.[5]

אחר שעסקנו במשך זמן האבלות, נסכם את דיני המנהגים באופן מפורט. כתבו הגאונים, שמאז שמתו תלמידי רבי עקיבא בימים שבין פסח לעצרת, נהגו ישראל שלא לשאת בהם אשה. לדעת כמה פוסקים, רק מנישואין של רשות נמנעים, כגון מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות פריה ורביה, אולם מי שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה, יכול להינשא בימי ספירת העומר, שמצוות הנישואין דוחה מנהג (רדב"ז, פר"ח). אבל למעשה הסכימו האחרונים שהמנהג הוא שגם מי שלא קיים מצוות פריה ורביה לא ישא אשה בימים אלו, שאם לא כן אין כמעט משמעות למנהג האבלות. אבל מותר להחזיר את גרושתו, מפני שיש בזה מצווה ואין ריבוי שמחה (מ"ב תצג, א, כה"ח ב-ג). למנהג רוב הספרדים, איסור הנישואין נמשך מתחילת ספירת העומר ועד יום ל"ד בעומר, ומבוקר ל"ד בעומר מותר לערוך נישואין. ויש קהילות ספרדיות שנהגו להקל לשאת אשה כבר מל"ג בעומר, ובשעת הדחק אפשר לנהוג כמותן על פי הוראת חכם (עיין לעיל הערה 3). ומנהג אשכנזים בארץ ישראל היה, לאסור נישואין מתחילת הספירה עד כ"ט באייר, ומראש חודש סיוון מותר. ויש רבנים שמקילים לערוך נישואין למי שלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה מל"ג בעומר ואילך, ובשעת הצורך יש לשאול שאלת חכם. ולגבי יום ל"ג בעומר, מוסכם על כל מנהגי אשכנז שמותר להינשא בו, ויש מקילים גם בליל ל"ג בעומר. ואם הנישואין נערכו ביום ל"ג לכל הדעות אפשר להמשיך בשמחה בליל ל"ד בעומר. ביום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, על פי תקנת הרבנות הראשית, מותר לפי כל מנהגי האשכנזים להינשא.[6] מי שהוזמן לחתונה ביום שלפי מנהגו אין מתחתנים, אבל למנהג החתן מתחתנים, רשאי לילך לחתונה ולהשתתף בסעודה ולשמח את החתן והכלה בריקודים (אג"מ או"ח א, קנט). רק נישואין אסורים, אבל מותר לערוך מסיבה המכונה בימינו 'אירוסין', ובתנאי שלא ישמיעו בה מוזיקה.[7]

כתבו הראשונים שאין להסתפר בימי ספירת העומר. וכפי שלמדנו (הלכות ג-ד), למנהג ספרדים איסור תספורת נמשך עד לבוקר יום ל"ד בעומר. ולמנהג אשכנזים עד בוקר יום ל"ג בעומר, ויש מקילים מליל ל"ג בעומר, ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם.5 ודווקא תספורת רגילה שיש בה צד של שמחה אסורה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו (עפ"י שו"ע תקנא, יג; תקלא, ח, מ"ב כא, ובאו"ה שם; ספ"כ יב, ח-ט). גם לנשים אסור להסתפר באותם ימים. אבל להסתפר לשם צניעות מותר, כגון אשה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה מותר לה לספרם (שו"ע תקנא, יג; מ"ב עט). וכן מותר לגזור או לתלוש שערות כדי להסיר גנאי, לפיכך, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים (פס"ת תצג, ז, בשם הרש"ז אויערבאך. וע' אג"מ יו"ד ב, קלז). גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (ע' שו"ע תקנא, יד, מ"ב פב). מותר לבעלי השמחה להסתפר לכבוד ברית המילה. בעלי השמחה הם: אבי הבן, הסנדק והמוהל (מ"ב תצג, יב. ודין יום העצמאות יבואר להלן ד, יא). כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לפי מנהג אשכנז מותר להסתפר לקראתו (מ"ב תצג, ה). ולמנהג ספרדים רק בשעת הדחק מקילים בזה (כה"ח תצג, מב).[8] הנוהגים על פי האר"י ז"ל, נזהרים שלא להסתפר במשך כל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות, שאז מסתפרים לכבוד החג. ואפילו לקראת ברית מילה על פי מנהג האר"י אין להסתפר. ורק את הילדים הקטנים בני שלוש נוהגים לספר בל"ג בעומר לפי מנהג האר"י (כה"ח תצג, יג, ועיין להלן ה, ו, במנהג ה'חלקה').

לגבי גילוח התעוררה שאלה: האם למי שרגיל להתגלח בכל השנה מותר להתגלח בספירת העומר. לדעת רבים גילוח בכלל תספורת, ובכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח. וכך נוהגים רוב בני הישיבות, עד שאי הגילוח הפך להיות ההיכר הבולט ביותר של האבלות בימי ספירת העומר. אולם מנגד, יש סוברים, שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח. בתספורת יש חגיגיות, וכפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת חגים ואירועים חגיגיים. ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, הנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של הרגילים להתגלח בכל יום, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר. ובמיוחד בערב שבת, ראוי להתגלח, כדי שלא לקבל את השבת באופן לא מכובד. והרוצים לסמוך על דעת המקילים רשאים, ואין למחות בידם. אולם נכון למעשה שכל אדם ימשיך במנהג אביו, או כפי שרבו מורה. מפני שאף שמעיקר הדין אפשר לסמוך על סברת המקילים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש במנהג שלא להתגלח בימי הספירה ביטוי רב רושם לנכונות להקריב למען קיום המצוות, ויש לחוש שמא ביטול מנהג זה יפגע במסירות לשמירת המנהגים. לפיכך נכון שכל אחד ינהג בזה כאביו או כפי שרבו מורה, כי עניין המסורת וההשפעה הסביבתית חשובים כאן יותר מהדקדוק בשאלה האם גם על גילוח חלים מנהגי האבל.[9]

כיוון שנהגו בימי הספירה שלא להרבות בשמחות יתירות, כתבו האחרונים שבכלל זה יש לאסור ריקודים ומחולות של רשות (מ"א תצג, א). וכן נהגו לאסור נגינה ושמיעת כלי זמר. למנהג הספרדים, אמנם ימי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר בבוקר, אלא שבל"ג בעומר, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, מותר לנגן ולרקוד. ואחר ל"ג בעומר נמשך האיסור בליל ל"ד בעומר, ומיד לאחר תחילת בוקר ל"ד בעומר נפסקים מנהגי האבלות. למנהג אשכנזים, האיסור נמשך עד סוף יום ל"ב לעומר, ומתחילת ליל ל"ג בעומר מותר לנגן ולרקוד ולשמוח לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. ולאחר מכן המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז להימנע עד חג השבועות מקיום שמחות גדולות, כגון ערבי ריקוד שמחים, אבל מותר לנגן ולשמוע כלי נגינה. וכן מותר לקיים חוג אירובי, שעיקר מגמתו התעמלות ולא ריקוד שמחה.[10] בחול המועד פסח נוהגים לנגן ולרקוד, מפני שמצווה לשמוח בחול המועד (מ"ב תקכט, טז; עיין פס"ת תצג, ו). אלא שנישואין אין עורכים בחול המועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה (שו"ע או"ח תקמו, א). וכן אסרו חכמים להסתפר בחול המועד, כדי שיסתפרו לפני החג (שם תקלא, ב). מותר ליהודי שמתפרנס מנגינה לנגן במסיבות של גויים לצורך פרנסתו. וכן מותר ללמוד וללמד לנגן בימי הספירה, הואיל ואין בזה שמחה (ספ"כ יב, טז; וע' פס"ת תצג, ד). אבל תלמיד שממילא אינו רגיל ללמוד ברצף כל השנה, אם אפשר טוב שההפסקה תהיה בימי האבלות שבספירת העומר. ואם בכוונתו לעשות הפסקה אחת בשנה, עדיף שיעשה אותה בשלושת השבועות (ועיין להלן ח, ב).

מותר לקיים סעודות מצווה ולשיר ולרקוד בהן כפי שמקובל כל השנה. למשל, מותר לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת בימי ספירת העומר. ומי שרגיל בסעודות אלו לרקוד ולהשמיע מוזיקה שמחה - רשאי, מפני שזו שמחה של מצווה. וכן לגבי הזמנת נגנים, במקום שרגילים תמיד להזמינם לסעודות מצווה אלה, מותר להזמינם גם בימי האבלות שבספירת העומר. ואף שיש מחמירים בזה, כיוון שמדובר בספק הנוגע למנהג אבלות, הלכה כדברי המקילים. אבל כאשר ממילא לא ברור שרגילים להזמין נגנים, מוטב להימנע מלהזמינם בימים אלו. מותר להכניס ספר תורה לבית הכנסת בשירה, ניגונים וריקודים כמקובל, מפני שאלו ריקודים וניגונים של מצווה. וכן הדין בסעודת בר מצווה שנערכת באותו היום שבו הבן הגיע למצוות, שמותר לקיימה כפי שרגילים בכל השנה. וכאשר לא ניתן לקיים את מסיבת בר המצווה ביום הגיעו למצוות, מותר לקיים את הסעודה אבל בלא השמעת מוזיקה. ואם יקבעו לסיים מסכת או סדר משניות בתחילת המסיבה, יוכלו להשמיע מוזיקה כפי שהם רגילים בכל שמחת בר מצווה.[11]

לדעת רבים, אין הבדל בין שמיעת נגנים חיים לשמיעת נגינה דרך רדיו או מכשיר אלקטרוני אחר, וכשם שאסור לשמוע ניגונים של כלי זמר בימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר ובשלושת השבועות, כך אסור לשומעם על ידי מכשירים אלקטרוניים. אבל לשמוע שירים דרך מכשירים אלקטרוניים בלא ליווי תזמורתי - מותר (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש אוסרים אפילו שמיעת שירים בלא ליווי תזמורתי דרך מכשירים אלקטרוניים, כי המכשיר נחשב כמו כלי זמר (ציץ אליעזר טו, לג, שבט הלוי ח, קכז). אולם יש סוברים שהמנהג לאסור שמיעת כלי זמר בימים אלו אינו חל על שמיעת כלי זמר דרך רדיו או שאר מכשירים אלקטרוניים ביתיים, מפני שאין בשמיעתם חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכל רגילים לשמוע ניגונים דרך רדיו וכיוצא בו, והשגרה שבזה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעתם, והרי זה כשירה בפה שאינה אסורה בספירת העומר. ועוד שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים, שרק ניגונים של שמחה יש מקום לאסור בימים אלו גם ממכשירים ביתיים, אבל ניגונים רגילים וקל וחומר ניגונים עצובים אין לאסור בימי האבלות שבספירת העומר. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דעה זו ולשמוע שירים רגילים ועצובים ממכשיר חשמלי ביתי, אבל לא ישמעם בקול רם, מפני שעוצמת הקול שממלאת את חלל החדר יוצרת חגיגיות מסוימת. ונראה שלכל הדעות, הנוהג ברכב וחושש שמא ירדם, רשאי לשמוע מוסיקה כדי לשמור על עירנותו.[12] יא - שהחיינו מותר בימי ספירת העומר לקנות פרי חדש ולברך עליו ברכת "שהחיינו", וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו "שהחיינו". ואמנם בקהילות אשכנז, אחר מסעות הצלב והרציחות האיומות שבוצעו על ידי הנוצרים בימי ספירת העומר, היו רבנים שהחמירו במנהגי האבלות שבספירת העומר כמו בשלושת השבועות. וכשם שבשלושת השבועות נמנעים מלברך "שהחיינו", מפני שאין ראוי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בימים שנחרב בהם בית המקדש, כך אין ראוי לומר "שהחיינו" בימים שנרצחו בהם יהודים קדושים. אולם למעשה נפסק שאין איסור לברך "שהחיינו" בימי ספירת העומר, שאין לדמות ימים אלו לימי בין המיצרים. והרוצה להחמיר שלא לקנות בגדים ורהיטים בימים אלו, תבא עליו ברכה. אבל בשעת הצורך, גם המחמיר רשאי להקל. למשל, הנצרך לבגד או רהיט, יכול לקנותו. וכן מי שנזדמנה לפניו אפשרות לקנות רהיט או בגד במחיר זול, יכול לקנותו. ולמנהג המחמירים, יחדש את הבגד ויברך עליו "שהחיינו" בשבת או בראש חודש או ביום העצמאות או לקראת סעודת מצווה. וכן אם קנה רהיט חדש, ישתדל להתחיל להשתמש בו בזמנים אלו שהם זמנים של שמחה. וכן מותר לקנות בית ולהיכנס לגור בו בימים אלו, ובמיוחד כשמדובר על בית בארץ ישראל, וקל וחומר במקומות שוממים מיהודים, שכל הקונה בהם בית מקיים בהידור את מצוות ישוב הארץ. ואם הקונה הוא יחיד, יברך "שהחיינו", ואם הם זוג, יברכו "הטוב והמטיב".[13] מותר להזמין ידידים לסעודה, ובלבד שלא ינגנו שם בכלי זמר. וכן מותר לקיים בימים אלו נסיעות וטיולים, כי מדברי שמחה צריך להימנע ולא מדברים מהנים. ואמנם יש מחמירים בזה, אבל בדיני מנהגי אבלות הלכה כמיקל. אמנם טיול של בית ספר, מוטב שלא לקיים עד אחר ל"ג בעומר, מפני שיש בו שמחה גדולה. אבל טיול שמוגדר כטיול חינוכי מותר לקיים לכתחילה.[14] יב - סיכום קצר לימי שמחה שבתוך ספירת העומר בחול המועד פסח אין נוהגים שום מנהגי אבלות, מפני שמצווה לשמוח בו, כמבואר לעיל בהלכה ח' לעניין נגינה. בראש חודש אייר, לדעת כמה פוסקים מותר להסתפר, מפני שהוא כיום טוב ואין חלים בו מנהגי אבלות. אבל למעשה המנהג שלא להסתפר בראש חודש אייר, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (תצג, ג). ראש חודש אייר שחל בשבת, למנהג אשכנזים כיוון שיש בו תוספת שמחה, מותר להסתפר ביום שישי, וכן מותר להינשא ביום שישי לפני שבת, כך שהשמחה והסעודה יהיו בשבת וראש חודש. והמנהג הרווח בין הספרדים להקל בזה רק בשעת הדחק.[15] יום העצמאות הוא יום טוב להודאה ושמחה, ולכן ראוי להתגלח לקראתו, ואף להסתפר מותר. אבל לישא אשה אסור (עיין להלן ד, יא). ל"ג בעומר ביום, למנהג אשכנז מותר להסתפר ולהינשא, ובשעת הצורך מקילים גם בליל ל"ג בעומר. למנהג ספרדים אסור להסתפר ולהינשא בל"ג בעומר, כמבואר לעיל הלכות ג' וד'. ל"ג בעומר שחל ביום שישי, גם לספרדים מותר להתגלח ולהסתפר בו (שו"ע תצג, ב). ל"ג בעומר שחל ביום ראשון, למנהג אשכנזים מותר להסתפר ביום שישי ולספרדים אסור (לעיל הערה 8. ובנישואין - יש מהפוסקים האשכנזים שהקילו בשעת הדחק, ולספרדים אסור, עיין בהערה 6). כ"ח באייר, גם למנהג אשכנזים רבים, שנוהגים שלא לשאת אשה עד ראש חודש סיוון, מותר לישא בו אשה, וכן מותר לקיים בו שמחות גדולות (עיין להלן ד, יא).