אמרו חכמים (תענית כט, א): "משנכנס אב ממעטין בשמחה", "משנכנס אדר מרבים בשמחה". לימדונו חכמים בזה שאין מקרה בעולם, ולכל זמן אופי וטבע משלו. ואם חורבן הבית הראשון והשני אירע ביום תשעה באב, סימן הוא שטבעו של תחילת חודש אב שהוא מועד לפורענות. ואם נס הפורים אירע באמצע חודש אדר, סימן הוא שיש לחודש אדר סגולה להפוך את הרע לטוב. השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו אינה שלימה, כי עדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, נעשית השמחה גדולה ושלימה. וזה מה שהיה בפורים, שהקב"ה הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. ומתוך כך למדנו, שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וככל שנרבה באמונה ותורה, כך נקרב את הגאולה, וכל הרע יתהפך לטוב, ותרבה השמחה בעולם. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה. עוד המליצו חכמים (תענית כט, ב): שיהודי שיש לו דין או עסק עם נוכרי, ישתמט ממנו בחודש אב, מכיוון שבחודש זה רע מזלו, וינסה להמציא את עצמו לדין או לעסק בחודש אדר, שאז מזלם של ישראל מצליח.

תקנו חכמים לקרוא ארבע פרשיות: 'שקלים', 'זכור', 'פרה' ו'החודש'. וקוראים אותן בשבתות שבחודש אדר, ואת הראשונה שבהן קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חודש אדר.[1] באותן השבתות שקוראים פרשיות אלו מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובשני קוראים למפטיר את הפרשה המיוחדת. וכיוון שההפטרה בנביא צריכה לעסוק במה שקראו בספר שאליו עלה המפטיר, לפיכך בשבתות אלה ההפטרה עוסקת בעניין הקשור לאותן הפרשיות שנקראו בספר השני ולא בפרשת השבוע שנקראה בספר הראשון. בשבת הראשונה קוראים פרשת 'שקלים' (במדבר כח, ט-טו). ותקנו את קריאתה כדי להזכיר לכל אחד מישראל לתרום את מחצית השקל השנתית, אשר קונים בהן את קרבנות הציבור. וכיוון שמחודש ניסן היו צריכים להתחיל לקנות את הקרבנות מהתרומה החדשה, תקנו לקרוא חודש לפני כן את פרשת שקלים, כדי להזכיר לכל ישראל שיביאו את תרומתם. ואף שכיום בית המקדש חרב, ואין אנו זוכים להקריב קרבנות, אנו קוראים את פרשת 'שקלים' זכר למקדש (ע' מ"ב תרפה, א, מקראי קודש ג). הפרשה השנייה: 'זכור' (דברים כה, יז-יט). בקריאתה אנו מקיימים את מצוות התורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. ותקנו לקוראה לפני פורים, כדי לסמוך את מצוות זכירת עמלק לפורים, שבו אנו שמחים על קיום המצווה במחיית המן שהיה מזרע עמלק. הפרשה השלישית: 'פרה' (במדבר יט, א-כב). בה אנו לומדים על דרך ההיטהרות מן הטומאה, כדי שנוכל לבוא לבית המקדש ולהקריב קרבנות. ותקנו לקוראה לקראת חודש ניסן, כדי להתכונן ולהיטהר להקרבת קרבן הפסח. ואף שאין אנו מקריבים כיום את הפסח, אנו קוראים את פרשת 'פרה' זכר למקדש. הפרשה הרביעית: 'החודש' (שמות יב, א-כ), בה נזכר עניין קידוש החודש ומצוות הפסח, ותקנו לקוראה לקראת חודש ניסן, מפני שהוא הראשון לחודשים. בנוסף לכך, על ידי קריאתה מתעוררים להתכונן לחג הפסח וכל מצוותיו. כאשר חל ראש חודש אדר או ניסן בשבת, מוציאים שלושה ספרי תורה, בראשון קוראים את פרשת השבוע, בשני עניין ראש חודש, ובשלישי את הפרשיה המיוחדת, בראש חודש אדר - 'שקלים', ובראש חודש ניסן - 'החודש'. לרוב הפוסקים, המצווה לקרוא פרשת 'זכור' מהתורה, ולכן מדקדקים בה יותר מכל שאר הקריאות, כמבואר בהמשך (הלכה ו). ויש סוברים שגם קריאת פרשת 'פרה' מהתורה, ולכן גם בקריאתה נוהגים להדר ולדקדק יותר.[2]

כידוע החודשים נקבעים על פי מחזור הלבנה, ואילו השנים על פי עונות השנה התלויות במחזור החמה, וזאת מפני שחג הפסח צריך להיות תמיד בתקופת האביב, שנאמר (דברים טז, א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלוֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". כדי להתאים את החודשים לשנת החמה, צריכים לעיתים לעבר את השנה, היינו להוסיף עוד חודש אחד, שתהיה אותה שנה בת שלושה עשר חודשים. ואין מעברים אלא חודש אדר, ועל ידי כך דוחים את חודש ניסן, כדי שיחול באביב. בעבר היה בית הדין מחליט על עיבור השנים לפי מצב החקלאות וחשבון השנה, ואילו כיום שאין לנו בית דין סמוך, קבעו חכמים מחזור קבוע של תשע עשרה שנה, שמתוכו שתים עשרה שנים פשוטות ושבע מעוברות.[3] בשנה מעוברת מקיימים את ימי הפורים וקריאת ארבע פרשיות באדר השני. פורים - כדי לסמוך את השמחה על גאולת פורים לגאולת מצרים. וארבע פרשיות, מפני שפרשיות 'שקלים', 'פרה' ו'החודש', נתקנו כהכנה לקראת חודש ניסן. ופרשת 'זכור' צריכה להיקרא לפני פורים שאף הוא באדר שני (ע' מגילה ו, ב). אולם גם באדר הראשון יש חגיגיות מסוימת. לפיכך, אין מתענים ומספידים ונופלים אפיים בי"ד וט"ו שבאדר הראשון. ונכון להרבות בסעודה ביום י"ד שבאדר הראשון, והוא נקרא "פורים קטן" (שו"ע רמ"א תרצז, א). וכן מה שאמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", משמע שמרבים בשמחה משנכנס אדר הראשון (זמן בר מצווה ויורצייט מבואר בהערה).[4]

שלוש מצוות בתורה עוסקות בעמלק. הראשונה, מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שנאמר (דברים כה, יז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". השנייה, מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו, שנאמר (שם יט): "לֹא תִּשְׁכָּח". השלישית, מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם, שנאמר (שם יט): "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלוֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". עמלק מבטא את שורש הרע בעולם, והוא התחיל את שנאת ישראל בעולם. לעם ישראל יש התמודדות קשה בעולם. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל, מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם בעם ישראל. לא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה, מחורבן הבית, עבור דרך מסעות הצלב, האינקוויזיציה, מאורעות ת"ח ות"ט ועד השואה הנוראה שפקדה את עמנו. את כל זה התחיל עמלק. מיד לאחר צאתנו ממצרים, עוד לפני שהצלחנו להתגבש ולהתארגן, ללא שום התגרות וסיבה, בא עמלק ותקף. ואת מי? את העבדים היוצאים לחרות מתוך עבדות ארוכה. עמלק הוא עם המבטא בעצם קיומו את שנאת ישראל, וממילא גם את שנאת התורה ושנאת הרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. וזהו שנאמר (שמות יז, טז): "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". ופירש רש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו". יהודי הוא רחמן ובעל חסד מטבעו, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותו לכך. מטבעו היה נוטה לסלוח לעמלק, אך התורה צוותה אותנו לזכור את מעשיו של עמלק ולמחותו. ומתוך כך נזכור שיש רוע בעולם, ושצריך להילחם בו מלחמת חרמה ללא פשרות. רק לאחר מכן נוכל לתקן את העולם.

עיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על כלל ישראל, וכן אמרו חכמים, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: תחילה להעמיד להם מלך, לאחר מכן להכרית את זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות להם את בית הבחירה (סנהדרין כ, ב). ואכן לאחר שישראל התגבשו בארצם, והעמידו להם מלך את שאול, ומלכותו התבססה, בא שמואל הנביא אל שאול ויאמר לו (שמואל א' טו, א-ג): "אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". אך שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר. בעקבות זאת העביר ממנו ה' את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בגלל חולשת רחמנותו נותרו רבים מבני עמלק בחיים, והם המשיכו לעשות צרות לישראל. שנים ספורות לאחר מכן, גדוד עמלקים פשט על צקלג, העיר שבה חיו בני משפחות דוד ואנשיו, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל הנשים והילדים. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים, ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך, וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). ומסתבר שנותרו עוד קבוצות של עמלקים במקומות אחרים. ולאחר שדוד נעשה מלך, למרות שנלחם נגדם, כיוון שהיו מפוזרים, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם. עוד מספרים חז"ל, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, נמשך זרעו של אגג, ומזה נולד אח"כ המן האגגי שרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל ישראל (מגילה יג, א). ואף שעיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על הציבור, מכל מקום גם על כל יחיד ויחיד מישראל מוטלת מצווה זו, ואם הזדמן לפניו עמלקי ויש בכוחו להורגו, ולא הרגו, ביטל את המצווה (חינוך תרד). וכיום נאבד זרעו של עמלק, אולם אם יתברר על אדם שהוא עמלקי ואוחז בדרכם, תהיה מצווה להורגו.[5]

תקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, לזכור את מעשיו הרעים של עמלק ולא לשוכחם, בקריאת פרשת 'זכור' פעם בשנה. ובזכירה של פעם אחת בשנה מקיימים את מצוות התורה, כי רק אם תעבור שנה שלימה בלא זכירת עמלק, הרי שעניינו נעשה שכוח, אבל בזכירה של פעם אחת בשנה מקיימים את הזכירה. ותקנו לקרוא את פרשת 'זכור' בשבת שלפני פורים, כדי לסמוך את זכירת עמלק למחיית המן שהיה מזרעו. מן התורה צריך לבטא את הזכירה בפה, אבל אין צורך שכל אחד יקרא את פרשת 'זכור' בעצמו, אלא בשמיעת הקריאה מפי הקורא בתורה - יוצאים כולם ידי מצוות הזכירה. לדעת כמה מגדולי הראשונים, המצווה מהתורה היא לקרוא את פרשת 'זכור' מתוך ספר התורה עצמו. לפיכך ראוי לקרוא את פרשת 'זכור' מספר התורה המהודר ביותר שישנו בבית הכנסת, והקורא צריך להשתדל לדקדק עד כמה שאפשר בקריאת 'זכור'. לכתחילה ראוי שכל אחד ישמע את הקריאה בטעמים ובמבטא המקובלים במשפחתו. אולם מצד הדין, בני כל העדות יכולים לצאת ידי חובתם בכל הנוסחים המקובלים בישראל, בין ספרדי בין אשכנזי בין תימני.[6] מי שנמצא במקום שאין בו מניין, אם הוא במקום שיש בו ספר תורה, יקרא בו את פרשת 'זכור' בלא מניין. ואם אין שם ספר תורה, יקרא את פרשת 'זכור' מתוך חומש או סידור.[7] מצוות צריכות כוונה, ולכן צריכים לכוון בקריאת פרשת 'זכור' לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק. וטוב שלפני הקריאה יכריזו על כך הגבאי או הקורא.[8]

לדעת רוב הפוסקים נשים אינן חייבות במצוות זכירת עמלק, מפני שמצוות הזכירה קשורה למצווה למחותו, וכיוון שנשים אינן מצוּוֹת להילחם, גם אינן צריכות לזכור את מעשה עמלק (החינוך תרג). ויש אומרים שנשים שייכות למצוות המלחמה, שהן צריכות לסייע ללוחמים, ולכן גם עליהן מוטלת המצווה לזכור את עמלק. ואף שקבעו חכמים זמן לקריאת פרשת 'זכור', בשבת שלפני פורים, מכל מקום מהתורה אין לה זמן, והרי היא מצווה שאין הזמן גרמה ונשים חייבות בה (מנחת חינוך שם). למעשה, נשים פטורות משמיעת פרשת 'זכור', אולם לכתחילה טוב שנשים תשמענה את פרשת 'זכור', וכך נוהגות נשים רבות. ומי שקשה לה לבוא לבית הכנסת ובכל זאת רוצה לקיים את המצווה, תקרא בעצמה את הפרשה מתוך חומש, שלדעת רבים, גם באופן זה היא יוצאת ידי חובת הזכירה מהתורה. ובמקום שמקיימים בבית הכנסת שיעור לנשים, אפשר להוציא להן ספר תורה ולקרוא בפניהן פרשת 'זכור'. ואף שאין שם מניין, יש בזה הידור, שתשמענה את הפרשה מספר תורה כשר.[9]

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם עמלקי יקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, פקע ממנו דין עמלק ואין להורגו. ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת איבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו. ולא זו בלבד, אלא גם כאשר לא קיבלו על עצמם מרצונם החופשי לשמור שבע מצוות בני נח, לפני שיוצאים כנגדם למלחמה, מצווה להציע להם שלום. היינו להציע להם שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ולהיות משועבדים לישראל ולהעלות להם מס. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם, ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם. וגם אם ירצו אח"כ לחזור בהם ולבקש שלום, אין מקבלים אותם, שהואיל וכבר התחילה המלחמה - נלחמים בהם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כס"מ שם). ואם יבוא עמלקי וירצה להתגייר, נחלקו הפוסקים בשאלה אם יקבלוהו. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). וכן אמרו חז"ל, שבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב), הרי שקיבלו גרים מזרעו של עמלק. ויש אומרים, שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכסא הכבוד שלו, שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חז"ל, שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, ארע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, וכך קיבלוהו. או שהיה מקרה שעמלקי מצאצאי המן הרשע אנס אשה יהודיה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו יצאו אותם מלמדי תורה בבני ברק (רסיסי לילה לח, ה).[10]

מנהג כל ישראל, עוד מתקופת הגאונים, להתענות בי"ג באדר, זכר לתעניות שהתענתה אסתר לפני שנכנסה אל המלך כדי לבטל את הגזירה (אסתר ד, טז), וזכר לתענית שהתענו ישראל בי"ג באדר באותה שנה. שגזירת המן הרשע היתה, כי ביום שלושה עשר לחודש אדר, ישמידו, יהרגו ויאבדו את כל היהודים, נער וזקן, טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז. ועל ידי נס הפורים, תליית המן ועלייתם של מרדכי ואסתר, נשלחה אגרת נוספת מאת המלך אחשוורוש, המתירה ליהודים לעמוד על נפשם ביום י"ג באדר ולהרוג בשונאיהם. אך עדיין הגזירה הראשונה לא נתבטלה, משום שכל אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אינו מתבטל, וממילא גם לשונאי ישראל היה מותר להרוג ביהודים. כלומר, יום י"ג לחודש אדר נקבע על ידי המלכות ליום שבו הותר לשונאי ישראל להשמיד להרוג ולאבד בישראל, ולעומתם הותר לישראל לעמוד על נפשם ולהרוג בשונאיהם. ואף על פי שכבר היה מרדכי משנה למלך, מכל מקום עדיין הסכנה היתה גדולה, ועדיין היו צריכים לרחמי שמים, כדי שיצליחו להתגבר על שונאיהם ולהורגם. על כן היהודים שלא היו צריכים להילחם, התעוררו לתשובה והתענו באותו יום, כפי שידוע ומקובל בישראל, שבעת צרה מתעוררים לתשובה. ואין תשובה גדולה יותר מאשר התשובה שעל ידי התענית, אשר מזככת את חומריותו של האדם ומחזירה את רוחניותו למקומה הטבעי והמרכזי. ועל כן נהגו ישראל, להתענות בכל שנה בי"ג באדר, זכר לאותה תענית. ועדיין יש שונאים שרוצים להשמידנו, ועדיין אנו זקוקים לתענית ותשובה כל שנה מחדש.[11] ככלל, דין תענית אסתר קל מדין שאר הצומות הקלים, מפני שהצומות הקלים נתקנו על ידי חכמים, ואילו תענית אסתר נקבעה על פי מנהגם של ישראל. אלא שלמעשה כמעט שאין הבדל בדיניהם (בהערה מבוארים ההבדלים שבין הצומות).[12] דיני התפילות והקריאה בתורה בתענית אסתר בשחרית ובמנחה כדין הצומות הקלים, אולם כיוון שהוא ערב פורים, אין נופלים אפיים במנחה (מ"ב קלא, לג). ולמנהג אשכנזים שרגילים לומר 'אבינו-מלכנו' בשחרית ומנחה של תענית, אין אומרים 'אבינו-מלכנו' במנחה. וכאשר י"ג באדר חל בשבת, מקדימים את התענית ליום חמישי, ואזי התענית אינה בערב פורים, וממילא מתפללים מנחה כבכל הצומות.

נוהגים לתת צדקה בחודש אדר 'זכר-למחצית-השקל' שהיו נותנים באדר לצורך קרבנות הציבור. והזמן הטוב לנתינת הצדקה הוא לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, כדי שהצדקה תצטרף לתענית לכפר (מ"ב תרצד, ד; כה"ח כה). יש שנהגו לתת מחצית מהמטבע המקובל באותו מקום, ויש שנהגו לתת שלושה חצאים מהמטבע, כנגד שלוש פעמים שנאמר 'תרומה' בפרשת שקלים (רמ"א תרצד, א). בימינו המטבע הנפוץ הוא שקל, ואם כן לפי מנהג זה יש לתת שלושה חצאי שקלים. ויש נוהגים לתת שווי של מחצית השקל. היינו שווי כסף טהור במשקל של כ- 10 גרם (כה"ח תרצד, כ). וכל המנהגים כשרים, והמוסיף בצדקה תבוא עליו ברכה. יש אומרים שמנהג זה שייך לגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם היו מחויבים במצוות מחצית השקל (רמ"א). ויש אומרים שגם נערים מגיל שלוש עשרה צריכים לקיים את המנהג (תוספות יו"ט). ויש אומרים שנכון לתת זכר למחצית השקל גם עבור קטנים (א"ר, מ"ב תרצד, ה). ויש אומרים שנכון שגם נשים יתנו זכר למחצית השקל (כה"ח תרצד, כז). וכך נוהגים כיום, לתת לפחות חצי שקל עבור כל אחד מבני הבית, ואפילו עבור עובר שבמעי אמו. ואין לתת צדקה זו מכספי מעשר כספים, שאין אדם רשאי לקיים מצוות ומנהגים שהוא חייב בהם מכספי מעשר כספים. אבל מי שנהג לתת 'זכר-למחצית-השקל' כמנהג המחמיר, ועתה הוא דחוק וקשה לו לקיים את מנהגו בלא להיעזר בכספי מעשר כספים, רשאי לתת משלו 'זכר-למחצית-השקל' כדעה המקילה, היינו חצי שקל עבור הגברים שמעל גיל עשרים, ואת השאר ישלים מכספי מעשר כספים.