בימי בית המקדש השני "כשנכנסו היוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ואסור להתענות ולהספיד בהם (שבת כא, ב; מגילת תענית ט, ב). והיו עוד הרבה ימים טובים שתקנו חכמים לישראל בימי הבית השני להודאה ושמחה על הישועות שנעשו בהם לישראל, וכולם נזכרו במגילת תענית. ורבים מאותם הימים הטובים נקבעו להודאה על ניצחונות החשמונאים, כדוגמת יום ניקנור בי"ג באדר, שבו ניצחו החשמונאים חיל יווני גדול והרגו את ניקנור מפקדם. י"ד בסיון שבו כבשו את קיסרי. כ"ב באלול, שבו הרגו החשמונאים את המשומדים שלא חזרו בתשובה. כ"ג במרחשון, שבו הרסו החשמונאים את בית הבושת שהקימו היוונים ליד המקדש. כ"ה במרחשון, שבו כבשו את שומרון והחלו ליישבה.[1] אולם נפסקה הלכה, שאחר שנחרב בית המקדש השני, בטלה מגילת תענית (שו"ע או"ח תקעג, א). כי אחר החורבן נתבטלו כל הדברים הטובים שנעשו באותם ימים, ואין יותר מקום לשמוח בהם, ואף מותר להתענות ולהספיד בהם. ורק ימי החנוכה נותרו מכל אותם ימים טובים. וביארו חכמים, שימי החנוכה נשארו לדורות, מפני הנס המיוחד של פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות כדי לפרסמו. וכיוון שבחנוכה כבר מקיימים את מצוות הדלקת נרות, גם שאר ענייני החנוכה נשארו על מקומם, ועל כן מודים לה' בתפילה באמירת "על הנסים", ומהללים לה' על הישועה שעשה לעמו באמירת הלל, ואין מתענים ואין מספידים בימי החנוכה (ע' ר"ה יח, ב, ורש"י וריטב"א שם). כדי להבין יותר את משמעותם של ימי החנוכה ונס פך השמן, שרק הם נותרו לנו מכל הימים הטובים שהיו בימי הבית השני, עלינו להרחיב מעט בביאור מאורעות אותם הימים ומשמעותם.

במשך מאות שנים התפתחה ביוון תרבות בעלת הישגים גדולים במדע, פילוסופיה, ספרות, אומנות, אדריכלות, אסטרטגיה צבאית וסדרי שלטון. עצמתה הלכה וגברה. בעקבות ניצחונותיו של פיליפוס מלך מוקדוניה על יריביו, הצליח לאחד את המדינות היווניות תחת שלטונו. הוא הזמין את גדול הפילוסופים והמדענים היוונים, אריסטו, לשמש כמחנך לבנו, אלכסנדר. כשעלה אלכסנדר לשלטון החל במסע כיבושים. תוך כשלוש שנים (ג' תכו-תכט. 334-331 לפה"ס) כבשו היוונים שטחים עצומים, את אסיה הקטנה, ארץ ישראל, מצרים, ואת כל שטחה של האימפריה הפרסית העצומה עד הודו. לאחר מות אלכסנדר מוקדון, החלו מפקדי הצבא היווני להילחם ביניהם על השלטון, עד שלבסוף התחלקו השטחים העצומים שבשליטתם למספר מלכויות יווניות. בעקבות הכיבוש התפשטה התרבות היוונית בכל הארצות. היא עיכלה אל תוכה את כל התרבויות האחרות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת. שיטת המשטר, השפה, התרבות, תחרויות הספורט, שבכל הארצות היו הלניסטים. העשירים והנכבדים שבכל העמים התבוללו ביוונים וחיקו את אורחותיהם. גם יהודה נשלטה על ידי היוונים, וגם בה ההתייוונות הלכה והתפשטה. אמנם היהודים היו שונים משאר העמים, ולכן תהליך ההתייוונות ביהודה היה איטי יחסית. אבל במשך מאה ושישים שנים של שלטון יווני, הלכה השפעתם וגברה, בעיקר על העשירים, עד שהגיע שלב שבו הכהנים הגדולים, יאסון ומנלאוס, היו בעצמם ראשי המתייוונים, ופעלו למען השפעת הייוונות על יהודה. הם הקימו ליד בית המקדש איצטדיון לתחרויות היאבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקרבנות בבית המקדש.[2]

בשנת ג' אלפים תקצ"א למניין שאנו מונים לבריאת העולם (169 לפה"ס), כמאה ושישים שנה לאחר כיבוש הארץ על ידי היוונים, החל אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) להכביד את עולו על ישראל. היוונים בהנהגתו בזזו את כלי המקדש, פרצו את חומות ירושלים, הרגו אלפי יהודים ומכרו רבים לעבדים. בשנת ג' אלפים תקצ"ג (167 לפה"ס) גזר אנטיוכוס על היהודים לעזוב את התורה ומצוותיה ולעבוד עבודה זרה, והטיל עונש מוות על מי שיקיים את המצוות. הוא ביטל את עבודת הקרבנות בבית המקדש והפך אותו למקום עבודה זרה. ספרי תורה נקרעו ונשרפו. חייליו עברו מכפר לכפר והכריחו את היהודים להקים מזבח לעבודה זרה ולאכול חזיר. קיום ברית המילה נאסר, נשים שחרפו נפשן למול את בניהן הוצאו להורג. בעקבות גזירות השמד רבים מהחסידים ברחו למדבריות ולמערות ולארצות אחרות, ורבים נהרגו על קידוש ה'. הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, וכשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאתו. החידוש במעשהו היה, שבמקום להיהרג על קידוש ה' כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות. המלחמה היתה קשה. יהודה המכבי שהיה הנועז בבניו, הנהיג את הלוחמים. בגבורה וכשרון גברו החשמונאים על חיילות היוונים, לאחר כשנתיים הצליחו לכבוש את ירושלים, וביום כ"ה בכסלו ג' תקצ"ו (165-4 לפה"ס), החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקרבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן. לאחר מכן, חזרו היוונים לארץ בכוחות גדולים וכבשו את ירושלים, והשליטו את הכהנים המתייוונים על המקדש. אך כדי שלא להחריף את המתח עם היהודים ביטלו את גזירות השמד והתירו ליהודים לקיים את התורה ומצוותיה. אולם המרד כבר לא נפסק, החשמונאים המשיכו להילחם ביוונים ובהתייוונות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, האחים החשמונאים שילבו גבורה, דיפלומטיה ותחבולות, עד שלאחר עשרות שנים הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואח"כ רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים.[3] לכאורה נדמה, כי אילו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם יהודה היתה מתייוונת לבסוף כמו שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטיוכוס, ומתוך כך נתגלתה האמונה, מסירות הנפש והגבורה היהודית.

לאחר שהמלחמה כנגד היוונים נסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה מלחמת התרבות. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שבסביבה. התרבות היוונית היתה בעלת עוצמה רבה. שיטת המחקר המדעי היתה משוכללת, האסטרטגיה הצבאית מצוינת, סדרי המשטר יעילים. אומנות הפיסול והאדריכלות הרשימו את כל רואיהן, ההצגות היו מרתקות ותחרויות הספורט הסעירו את הלבבות. לכן הצליחה התרבות היוונית להתפשט בעוצמה רבה כל כך בכל העולם המוכר. גם אחר מאות שנים, כאשר רומא הפכה לכח החזק בעולם, מבחינה תרבותית, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה. למרות שהמרד הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, הוא לא נפסק, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה ההתייוונות להכות שורשים עמוקים בקרב העשירים ובקרב היהודים שבאו במגע קרוב עם אומות העולם. המתייוונים שבתקופת מלכות בית חשמונאי נקראו צדוקים. הם לא הטיפו להתבוללות גמורה, אלא החזיקו בדעה שאפשר לשלב בתוך מסגרת לאומית יהודית את הנאמנות לתורה שבכתב עם התרבות היוונית. אחת הטרגדיות ההיסטוריות, שנכדיו וניניו של מתתיהו, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים ופגעו בחכמי ישראל שומרי המסורת. נינו של מתתיהו היה ינאי המלך, שגם שימש בכהונה גדולה. הוא היה רשע, ושיער בנפשו, כי מותו ישמח את חכמי ישראל ותומכיהם. כדי להפר את שמחתם ציווה כי מיד לאחר מותו יוציאו להורג רבים מחכמי ישראל. אולם לאחר שמת, יורשיו ובראשם אשתו שלומציון, הפרו את צוואתו. ונקבע יום מותו ליום שמחה והודאה, על סילוקו של רשע ועל הצלתם של חכמי ישראל. לבסוף, עבדי החשמונאים, ובראשם הורדוס, גברו על בני משפחת החשמונאים, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם, עד שאמרו חז"ל (ב"ב ג, ב): כל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי.[4] על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שלא השתדלו מתחילה למנות מלך מבית יהודה, כפי הדרכת התורה: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מט, י; עיין רמב"ן שם). בתחילה נקראו מנהיגי בית חשמונאי נשיאים, ולאחר מכן הכתירו את עצמם כמלכים. בנוסף לכך הם נטלו לעצמם את תפקיד הכהן הגדול. ברור שהעיסוק בתכסיסי השלטון פגע בעבודתם ככהנים גדולים, וכך עבודת הקודש שצריכה היתה להיעשות בקדושה וטהרה נפגמה, והשפעת ההלניזם גברה. ומנגד, גם מבחינה מדינית מלכותם לא היתה שלימה, שכן היא התקיימה בצל הממלכות החזקות, ובדרך כלל בחסותם. גם החולשה המדינית הגבירה את השפעת ההלניזם על יהודה.

עם כל החסרונות, היה ערך עצום לניצחונותיהם של בית חשמונאי. העצמאות המדינית, למרות שהיתה חלקית, תרמה לשגשוגה של האוכלוסייה היהודית בארץ מכל הבחינות. אם עד כה כארבעים אחוז מהיבול והתוצרת נלקח כמס ליוונים, מעתה ואילך כל היבול נשאר בארץ וסייע להתפתחותה הכלכלית של יהודה. בזכות הניצחונות, ההתיישבות היהודית התפשטה למרחבי ארץ ישראל, יהודים עלו מהתפוצות, הילודה גברה, והעם היהודי שעבר חורבן וגלות שיקם את עצמו במידה רבה. בחסותה של העצמאות המדינית, ארץ ישראל חזרה להיות המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל. בתי המדרש פרחו והתרחבו. צוואתם של אנשי כנסת הגדולה (אבות א, א): "העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה", נתקיימה במלואה. באותם הימים הונח היסוד הרוחני של תורה שבעל פה, שמכוחו שמר עם ישראל על אמונתו ותורתו במשך אלפיים שנות גלות קשה. לכן נס פך השמן הוא המבטא יותר מכל את ימי החנוכה. אמנם בית המקדש השני נחרב וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו. אבל לימוד התורה שבעל פה שהתפתח והתעצם באותם הימים נשאר לנצח. מתוך נס פך השמן נתגלתה סגולתה הנצחית של התורה, שהיא מסוגלת להאיר את החושך מעבר לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. נס פך השמן גילה גם את סגולתו של עם ישראל, שאינו כשאר העמים. אותו אי אפשר להכניע, את אמונתו לא ניתן לבטל. זכו מתתיהו ובניו, שבזכות מסירות נפשם נתגלה היסוד העמוק של התורה וסגולת ישראל. אבל בית מלכות חשמונאי, על סיבוכיו ובעיותיו, היה מלכות לשעה, שאותה איננו מציינים באופן חגיגי במיוחד. לפיכך מובנים דברי חז"ל (ר"ה יח, ב) שביארו כי בזכות נס פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות, נותרו ימי החנוכה לדורות. על ידי נס פך השמן התברר שפירות הניצחון הצבאי על היוונים אינם לשעה בלבד אלא לדורות. לפיכך קבעו חכמים להמשיך לקיים את ימי החנוכה למרות ששאר הימים טובים שנזכרו במגילת תענית בטלו לאחר חורבן בית המקדש. ועל כן יחד עם המצווה להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה, אנו מודים ומהללים לה' באמירת "על הנסים" והלל על ההצלה, הניצחון והישועה.[5] במשך השנים התברר כי הנס עוד גדול בהרבה, לא רק שהצלחנו לשרוד בתוך האוקיינוס ההלניסטי ששטף את העולם, אלא שבתהליך ארוך ומורכב, פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה המופשטת בה' אחד, ערכי המוסר, השאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואיסלאם), הפכו ליסוד של כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית. וכמה שארכה גלותנו, אורם של ישראל והתורה ארוך יותר ומאיר יותר. והוא הולך ומאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו, ותמלא הארץ דעה את ה', במהרה בימינו אמן.

לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך של הלילה מגיע לשיאו. בתקופה הזו מגיעים הלילות הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר, הואיל וחנוכה חל בימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך. ובאותה השעה שהשמש הולכת ושוקעת, והחושך מתפשט על הארץ, והלילה הארוך מטיל את צילו המאיים והקר, יוצאים יהודים ונרות בידם, ומדליקים את נרות החנוכה. ומסמלים בזה את האמונה היהודית האדירה שפורצת את כל המחשכים. גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אשר אימפריות ענקיות שלטו באכזריות בעולם, גם אז לא התייאשנו מאור התורה והאמונה, והמשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם. ימי החנוכה הם ימי השמחה של תורה שבעל פה, ראשית מפני שהם נתקנו על ידי חכמים, וגם מצוות הדלקת הנרות היא מהמצוות הראשונות שתקנו חכמים. אולם מעבר לכך, יש בהם ביטוי כללי לעניינה של התורה שבעל פה. בימי הבית הראשון היתה הנבואה נפוצה בישראל וממילא עסקו בעיקר בתורה שבכתב. אך לאחר חורבן הבית הראשון והסתלקות הנבואה הגיעה שעתה של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מגלה את מעלתם של ישראל שהם שותפים בגילוי אורה של תורה. העקרונות קבועים בתורה שבכתב, והדרך להגשמתם נסללת על ידי חכמי תורה שבעל פה. אמנם אורה של תורה שבכתב מבהיק יותר, דומה הוא לשמש בצהרים, ואילו אורה של תורה שבעל פה דומה לירח וכוכבים. אולם בכוחה של תורה שבעל פה, לרדת אל מסתרי נפשו של האדם, ולהאיר את כל הפינות החשוכות שבעולם. בתקופת בית המקדש השני הונחה התשתית לסדר לימוד תורה שבעל פה, לכל התקנות, הסייגים והמנהגים. על ידי האור המיוחד של תורה שבעל פה, שהוא דומה לנרות החנוכה שמאירים את החשכה, הצלחנו גם להתמודד עם כל קשיי הגלות. הרעיונות הללו הגנוזים בחנוכה הם כנראה הסיבה הפנימית לכך שימי החנוכה זוכים לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט אין יהודי, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה. ויתר על כן, כל היהודים נוהגים להדר במצווה זו כמנהג "מהדרין מן המהדרין" (עיין בהמשך יב, ב).

כל דבר בעולם חולף ומתכלה. כך גם דרכם של רעיונות וזיכרונות, שבמשך הזמן הם מאבדים מכוחם וחיוניותם. והנה כאן בהדלקת נרות החנוכה מתגלה שהאמונה בה' אינה נחלשת, אלא להיפך, למרות הצרות והחושך שמסביב, היא מוסיפה להתקיים, ועוד הולכת וגוברת. הרוחניות הצרופה שמתגלה בתורה היא נצחית, ועל כן היא מוסיפה והולכת. אבל רעיונות אחרים שאינם נצחיים - חולפים ומתכלים. מתוך חביבות הרעיון הנפלא הזה, נהגו כל ישראל כמנהג "מהדרין מן המהדרין", ומוסיפים בכל יום נר, עד שביום האחרון מדליקים שמונה נרות. כידוע במספר שמונה יש רמז למה שמעל הטבע הגשמי. שהרי העולם כולו נברא בשבעה ימים, וכן ימי השבוע הם שבעה, ואילו המספר שמונה רומז אל מה שמעל הטבע, כמו ברית המילה שבאה לתקן ולרומם את הטבע למדרגה יותר גבוהה, ועל כן היא נעשית ביום השמיני. גם התורה שבאה לרומם את הטבע למדרגה אלוקית שייכת למדרגה השמינית, לפיכך ניתנה התורה לאחר ספירת שבעה שבועות, שמבטאים את שלמותו של הטבע, ולאחר מכן הננו מתעלים למדרגה שמעל הטבע, אל חג השבועות יום מתן תורה. וכן אנו נוהגים לסיים את קריאת התורה ביום שמיני עצרת הוא יום שמחת התורה. גם ימי החנוכה שמבטאים את מעלתה של התורה שבעל פה שייכים למדרגה שמעל הטבע, לפיכך מדליקים נרות במשך שמונה ימים והולכים ומוסיפים עד שמונה נרות.[6]

תקנו חכמים את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה' על הישועה שעשה לישראל. ותקנו לכך נוסח "על הנסים", ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה. וכן נוהגים לאומרו בברכת המזון בברכת "נודה לך". ובברכה מעין שלוש אין מזכירים את החנוכה. ואם לא אמר "על הנסים" בתפילה או בברכת המזון, אינו חוזר. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה "על הנסים", יחזור לומר "על הנסים". אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור (שו"ע תרפב, א). אבל טוב שיאמר "על הנסים" בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה כרצונו. וכן השוכח לומר "על הנסים" בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם "הרחמן", ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד).[7] וכן מצווה לומר בכל יום משמונת ימי החנוכה הלל שלם בברכה (ערכין י, א). שכך ההלכה, שבכל עת שישראל נמצאים בצרה גדולה כשעבוד של עבדות או בגזירת מיתה, כשנגאלים מצרתם צריכים לומר הלל (פסחים קיז, א; מגילת תענית ט, ב). מהמצווה לומר הלל שלם בברכה בכל ימי החנוכה אפשר ללמוד על מעלת חנוכה, שאפילו בחג הפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואילו בימי החנוכה אומרים הלל שלם בכל הימים.[8] נשים פטורות מאמירת הלל מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. ואשה שתרצה לומר הלל בחנוכה תבוא עליה ברכה, אלא שלמנהג ספרד לא תברך על אמירתו ולמנהג אשכנז תברך (ע' פניני הלכה תפילת נשים ב, ט). תקנו לקרוא בתורה בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהביאו בימי חנוכת המשכן. בכל יום קוראים נשיא אחד וביום השמיני מתחילים לקרוא בנשיא השמיני ומסיימים אחר פרשת הנרות שבתחילת פרשת בהעלותך (מגילה ל, ב; שו"ע תרפד, א).

ימי החנוכה הם ימי שמחה, הלל והודאה, לפיכך אסור להתענות ולהספיד בהם. ואפילו ביום היורצייט על אב או אם, שרבים נוהגים להתענות בו, אם הוא חל בחנוכה אין מתענים. וכן חתן וכלה, שלפי מנהג אשכנזים וחלק מהספרדים מתענים ביום החתונה, בחנוכה אין מתענים.[9] וכן אסור להספיד בהם, בין הספד שבשעת הלוויה ובין הספד שאומרים באזכרה במלאות שבעה או שלושים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שבת כא, ב, שו"ע ורמ"א תרע, א). דיני אבלות נוהגים בחנוכה כבכל יום (שו"ע תרצו, ד). רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, הן ביום היורצייט והן בסיום השבעה והשלושים, מפני שהביקור בבית הקברות עלול להביא לבכי ומספד האסורים בחנוכה. אלא מקדימים ללכת לשם לפני החנוכה או דוחים את ההליכה לשם לאחר החנוכה. ויש נוהגים ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, וכך נוהגים חלק מהאשכנזים. ולכל המנהגים מותר לפקוד קברי צדיקים בחנוכה (בא"ח וישב כב, וע' גשר החיים כט, ו). מנהג ספרדים לומר צידוק הדין בחנוכה (שו"ע תכ, ב), ומנהג אשכנזים שלא לומר (רמ"א שם ובסי' תרפג, א). ולכל המנהגים אין אומרים בחנוכה תחנון ו"למנצח". ונוהגים שהאבלים אינם יורדים לפני התיבה בחנוכה.[10]

ימי החנוכה נקבעו כימי הלל והודאה, אבל שלא כמו בפורים שמצוות היום לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה אין מצווה מחייבת לקבוע סעודה. והטעם לכך, מפני שבזמן הפורים נגזרה גזירת השמדה כנגד קיומו של הגוף, ועל כן המצווה לשמוח גם בגוף על ידי אכילה ושתייה. אך לעומת זאת בחנוכה הניצחון היה רוחני, שהרי גזירת היוונים היתה כנגד קיום התורה בלבד, ומי שהיה מקבל על עצמו לנהוג כיווני היה מציל את עצמו. לכן עיקר עניינם של ימי החנוכה הוא רוחני, להודות ולהלל לה' שעזר לנו לשמור את התורה ומצוותיה (לבוש). ואף שאין חובה לקבוע סעודות בחנוכה, מכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועה שעשה ה' לישראל בימים ההם בזמן הזה. ויש אומרים שעל נס ההצלה הרוחנית קבעו חכמים לומר הלל והודאה, ולזכר חנוכת בית המקדש ראוי לקיים סעודות. למעשה, נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים לומר בהם דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצווה. בנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה, שעיקרו שמחה רוחנית ומתוך כך תימשך השמחה לסעודה.[11] נהגו לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, לזכר הנס שנעשה בהם, שהאכילה יהודית בת יוחנן כהן גדול את האויב במאכלי חלב, ולאחר שנרדם הרגתו, ונעשתה ישועה לישראל. ואף שמעשה זה היה לפני ימי החנוכה, מכל מקום מכח זיכרון מעשה גבורתה של יהודית התעצמו אח"כ החשמונאים והעזו למרוד ביוונים, ועל כן מעשה גבורתה שייך לנס החנוכה. ועוד נהגו לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן, כסופגניות ולביבות.[12] יא - איסור עשיית מלאכה לנשים נהגו הנשים מנהג מיוחד, להימנע מעשיית מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים. ויש נשים שנהגו להימנע מעשיית מלאכה במשך כל ימי החנוכה, ובמיוחד ביום הראשון והשמיני. אולם למעשה המנהג להימנע ממלאכה בשעה שהנרות דולקים, ואף זאת רק בחצי השעה הראשונה שבה יוצאים ידי חובת המצווה. שני טעמים נאמרו למנהג. הראשון, כדי שלא יבואו בטעות להשתמש באור נרות חנוכה. וכיוון שהנשים עלולות לטעות בזה יותר, רק הן נמנעות ממלאכה בשעה שהנרות דולקים. והשני, מפני קדושת ימי החנוכה, שאומרים בהם הלל והם דומים לחול המועד וראש חודש. ובשעה שהנרות דולקים, מתגלה קדושת היום. ונהגו בזה רק הנשים, מפני שיש להן זכות מיוחדת בחנוכה, שמתוך גבורתה של יהודית ונשים אחרות התחיל הנס. ונהגו הנשים להימנע ממלאכות שאסורות בחול המועד, ככיבוס, גיהוץ, תפירה וכיוצא בזה, אבל לבשל ולטגן מותר.[13] כשנתבונן, נמצא כי פעמים רבות יש שני טעמים למנהגי הנשים. הראשון, מפני שדעתן קלה והן עלולות לטעות להשתמש לאור הנר, והשני, מפני שיש להן מעלה מיוחדת, ועל כן קדושת היום מתגלה אצלן יותר.[14]