כפי שלמדנו (בהלכות השבתת חמץ ג, ד) אנו מקיימים את מצוות השבתת החמץ בשני אופנים, במעשה ומחשבה. וסדר ההשבתה מורכב מארבעה שלבים, בדיקת חמץ ואח"כ ביטול ראשון שמתקיימים בליל י"ד בניסן, ולמחרת ביעור חמץ ואחריו ביטול שני. אחר שעסקנו בהלכות בדיקת חמץ נמשיך לדיני הביטול. מיד לאחר הבדיקה מבערים את החמץ באופן רוחני על ידי ביטול החמץ. כדי להקל על המבטלים חובר נוסח ביטול, ולשונו בארמית, מפני שהנוסח נתחבר בתקופה שרבים מהמוני העם הבינו ארמית בלבד. וזה לשונו (לנוסח אשכנז): "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ואפשר לאומרו בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ". (לנוסח ספרד מזכירים רק חמץ, כי הוא כולל גם שאור. וכן מזכירים עניין הביטול בלבד, כי הוא כולל בתוכו גם את ההפקר, עיין חזו"ע ע' לב). לאחר ביעור החמץ בפועל שמתבצע בבוקר יום י"ד בניסן (דיניו יבוארו בהלכה ג) חוזרים ומבטלים את החמץ. ואף שכבר ביטלו את החמץ בליל י"ד אחר הבדיקה, מכל מקום אותו הביטול היה על החמץ שלא נודע ולא נמצא בבדיקה. אבל את החמץ שמתכוונים לאכול בארוחות הערב והבוקר - לא ניתן לבטל, מפני שהוא חשוב לנו, וכן את החמץ שנמצא בבדיקה לא מבטלים, שהרי מתכוונים להשביתו בשריפה. יתר על כן, אם נתכוון בביטול שבלילה לבטל גם את החמץ שאנו מתכוננים לאכול אחר כך, ממילא יתברר שהביטול מהשפה ולחוץ ואינו מועיל כלל. לפיכך בלילה אנו מבטלים רק את החמץ שלא מצאנו בבדיקה, אבל אין אנו מתכוונים לבטל את החמץ שאנו שומרים עבור הארוחות הנותרות ושריפת החמץ. לפיכך, יתכן שמקצת מן החמץ הזה נשמט מעינינו ונשכח, וכדי שלא נעבור עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, חוזרים ומבטלים את החמץ. ויש להקפיד לבטל את החמץ עד סוף השעה החמישית, שאם הגיעה השעה השישית, החמץ נאסר בהנאה ושוב אין אפשרות לבטלו (שו"ע או"ח תלד, ב). נוסח ביטול היום שונה במקצת, שכן בערב מבטלים רק את החמץ שלא נמצא בבדיקת חמץ, ואילו בבוקר מבטלים את החמץ מכל וכל. וזה לשון נוסח הביטול: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ותרגומו בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ".

כפי שלמדנו נוסח ביטול חמץ שלפנינו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרוב פשוטי העם הבינו ארמית, אבל ודאי שאפשר לאומרו בעברית או בכל שפה אחרת. ומי שאמר את הנוסח בארמית ולא הבין את משמעותו הכללית שהיא ביטול החמץ, אלא חשב שזוהי תפילה לקראת הפסח - לא ביטל את חמצו (מ"ב תלד, ט). שני פירושים נאמרו במשמעות הביטול: רש"י ורמב"ן פירשו, שבכוחו של האדם לבטל את החמץ. וזה דין מיוחד בחמץ, מפני שלפי התורה החמץ בפסח אינו נחשב לכלום, שהרי אסור להנות ממנו, וממילא הוא נחשב כעפר הארץ שאין לו כל חשיבות. אלא שלעניין אחד עדיין יש חשיבות לחמץ, שאם נשאר בביתו חמץ בפסח - עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, אבל אם ביטלו לפני תחילת זמן איסורו, הרי שהסכימה דעתו לדעת התורה, וממילא גם אם ישאר ברשותו חמץ, לא יעבור עליו באיסור. ובעלי התוספות פירשו, שהביטול מועיל מפני שעל ידו החמץ נעשה הפקר, וכבר דרשו חכמים לא יראה לך חמץ - דווקא שלך אסור לראות אבל של הפקר מותר לראות. וממילא ברור שמי שהפקיר את חמצו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. נמצא שלפירוש הראשון הביטול מכוון כנגד החמץ עצמו, ולפירוש השני הביטול מכוון כלפי האדם שמסלק עצמו מן החמץ. בנוסח אשכנז מתחשבים בשני הפירושים, ולכן מזכירים גם עניין הביטול וגם ההפקר. ובנוסח ספרד מזכירים רק את הביטול שהוא כולל גם הפקר, שכל המתבטל ממילא מופקר (לעיל הלכה א).

לדעת רוב הראשונים מעיקר הדין אין צורך לומר בפה את נוסח הביטול אלא אפשר לבטל את החמץ בלב, היינו שיסכים במחשבתו שחמצו מבוטל וחשוב אצלו כעפר הארץ. אלא שלכתחילה יש לבטל את החמץ בפה, שעל ידי כך הביטול יהיה ברור ומפורש. ועוד, שיש מהראשונים שסוברים שהביטול חייב להאמר בפה (עי' שו"ע הרב תלד, ז). לכל הדעות אין צורך לומר את הביטול בפני אנשים אחרים, אלא די שאדם יאמר את הביטול בינו לבין עצמו, ויש מהדרים לאומרו לפני בני משפחתם כדי להזכיר להם את המצווה.[1] הביטול צריך להיות בלב שלם, היינו שיסכים בדעתו שהחמץ בטל אצלו לעולם, וגם אחרי הפסח לא ישתמש בו. אבל אם בדעתו להשתמש בחמץ אחר הפסח, אין כאן ביטול ועובר על חמצו באיסור בל יראה ובל ימצא. ואפילו אם הוא מפקיר את החמץ במקום המופקר לכל, לא יחשוב בדעתו לזכות בו אחר הפסח, שאם יחשוב כך אין הפקרו שלם (מ"ב תמה, יח).[2] כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) מהתורה אדם יכול היה להשבית את חמצו בביטול חמץ בלבד, ואפילו אם נשאר ברשותו חמץ בשווי רב - יכול לבטלו, ואינו עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, ובתנאי שיסכים בדעתו שהביטול מוחלט ולעולם לא יהנה יותר מהחמץ. אלא שחכמים תיקנו שלא להסתפק בביטול בלבד אלא צריך גם לבער את החמץ בפועל מהבית, שמא הביטול לא יהיה בלב שלם. אולם כאשר אדם שכח לבער את חמצו והגיע ערב פסח והוא רחוק מהבית, בדיעבד יסתפק בביטול בלבד, ומיד כשיגיע לביתו ישרפנו. ואפילו אם חזר לביתו אחר הפסח, חייב לבערו, שאם לא יבערו יוכיח שביטולו לא היה שלם (שו"ע תמח, ה; מ"ב כה). אפשר מן הדין לבטל על ידי שליח, אמנם לכתחילה עדיף שבעל החמץ יבטל בעצמו, כדי לחוש לדעת המחמירים שרק בעל החמץ יכול לבטל את חמצו (שו"ע תלד, ד, מ"ב טו).

כפי שלמדנו, בנוסף לביטול החמץ תיקנו חכמים לבער בפועל את כל החמץ שנותר אחר ארוחת בוקר ואת החמץ שנמצא בבדיקת חמץ (ועשרת הפתיתים). מן הדין אפשר לבערו בדרכים שונות: למשל, אפשר לפוררו ולפזרו ברוח, או לפוררו ולזורקו לים או לנהר (שו"ע תמה, א). וכן אפשר לפני שהגיע זמן האיסור, לפגום את החמץ באקונומיקה או חומר אחר עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ומכיוון שכבר אינו נחשב מאכל חמץ אינו צריך לבערו (שו"ע תמב, ט). וכן אפשר לבערו מהבית על ידי שיניחנו לפני שהגיע זמן איסורו במקום שמופקר לרבים (מ"ב תמה, יח). וכן אפשר לזרוק את החמץ לשירותים ולהוריד עליו את המים, ושוב אינו נמצא בבית. אבל ישראל קדושים נהגו להדר במצוות השבתת החמץ ולבערו בשריפה, שאין דבר שמבטל את החמץ מן העולם יותר מהשריפה, ועוד שיש מי שסובר שמצווה להשבית את החמץ דווקא בשריפה. והרוצים להדר בזה, צריכים לבטל את החמץ אחר השריפה, שאם יבטלו לפני כן, החמץ כבר לא יחשב שלהם וממילא לא יוכלו לקיים בו ביעור בשריפה. אלא שיש להקפיד שאחר סיום שריפת החמץ ישאר זמן לבטל את החמץ, שאם יגיע לסוף השעה החמישית שוב לא יוכל לבטל אותו (כמבואר לעיל ג, ו). ואחר שנשרף כזית מן החמץ, כבר נתקיים בו ההידור של ביעור החמץ בשריפה, ואפשר לומר את הביטול. יש מדקדקים, שאם נעזרים בנפט להבערת האש, שלא לשופכו על החמץ אלא רק על העצים, כדי שרק האש תכלה את החמץ ולא יפגם לפני כן ממאכל כלב. [3]

בבוקר יום י"ד בניסן מתעוררת שאלה, מה דין החמץ שהונח בפחי הזבל, האם גם אותו צריך לבער? אם הפח שייך ליהודי או שהוא נמצא בתוך חצרו הפרטית, עליו לבער את החמץ מדברי חכמים לפני שיגיע זמן איסורו. ויכול לשפוך עליו אקונומיקה או חומר מפגל אחר עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. ואם הפח שייך לרשות המקומית והוא מונח ברשות הרבים, אין היחיד צריך לבער את החמץ שהניח בו לפני סוף זמן איסור חמץ. ואף העירייה אינה חייבת לבערו, מפני שמתחילה איננה מעוניינת לקנותו, אלא כל מגמתה לפנותו למזבלה.[4]

המוצא חמץ ברשותו לאחר חצות, חייב לבערו מיד. ואם שכח לבטל את החמץ שברשותו, חייב לבערו מהתורה. לכתחילה מצווה לבער אותו בשריפה, ואם ירצה יוכל לבערו גם בדרכים אחרות, כגון שיפורר אותו לפירורים קטנים ויפזרנו ברוח, וכן יוכל לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא ולהוריד עליו את המים. אבל אם ישליכנו למקום המופקר לרבים, לא עשה כלום. ואמנם לפני תחילת השעה השישית עדיין יכול אדם להפקיר את חמצו ברשות הרבים ועל ידי כך לא יתחייב לבערו, אולם אחר שהתחילה השעה השישית והחמץ נאסר בהנאה, אין אפשרות להיפטר מהחמץ והאיסורים הכרוכים בו עד שיאבדנו לגמרי. וגם אם יפסלנו מאכילת כלב על ידי שישפוך עליו חומר מפגל, לא יבערנו בזה, שרק לפני תחילת זמן איסור חמץ אפשר לפוסלו מלהיות ראוי למאכל כלב, וממילא אינו נחשב יותר מאכל חמץ ולא חלים עליו איסורי חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה החמץ ראוי לאכילה, חלה חובה להשביתו לגמרי, ואין מועיל לפוגמו עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. לפיכך, המוצא חמץ ברשותו צריך לשורפו או לפוררו ברוח, או לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא, שעל ידי כך הוא מאבדו מן העולם. ומצווה מן המובחר לבערו בשריפה. וגם אחר שיבערו בשריפה, אפרו אסור בהנאה.[5] ואם מצא את החמץ בחג או בשבת שבפסח, אסור לו לשורפו, וגם אינו יכול לטלטלו ולהשליכו לבית הכסא, מפני שהחמץ מוקצה. לפיכך יניח עליו כלי, כדי שלא יבואו בטעות לאוכלו, ומיד כשתצא השבת או החג ישרפנו. ואם אותו אדם גם שכח לבטל את חמצו לפני הפסח, נמצא שבכל רגע שהחמץ נשאר ברשותו הוא עובר עליו בשני איסורים: "בל יראה" ו"בל ימצא", וכדי להינצל מאיסורי תורה אלו, לדעת פוסקים רבים מותר לקחת את החמץ, לפוררו מעט, ולהשליכו לבית הכסא, שהתירו לעבור על מוקצה שהוא איסור מדברי חכמים כדי שלא לעבור על איסורי תורה. ואפילו במקרה זה יש מחמירים וסוברים שאין לעבור על איסור מוקצה, וימתין עד מוצאי שבת, ואז יבער את החמץ (מ"ב תמו, ו). ולגבי הברכה: המוצא חמץ בפסח, אף שמצווה לבערו, לא יברך לפני הביעור, מפני שהברכה שברך לפני בדיקת חמץ חלה על כל החמץ שברשותו שצריך לבערו. אבל אם לש בצק בפסח והחמיץ לו, יברך על ביעורו, מפני שחמץ זה לא היה ברשותו לפני פסח בעת בדיקת חמץ וביעורו, וממילא הברכה לא חלה עליו (ע' מ"ב תלה, ה).