ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח, שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת: האיסור הראשון - שלא לאכול חמץ, שנאמר (שמות יג, ג): "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ", ולמדו חכמים שבכלל האיסור לאכול חמץ בפסח כלול גם האיסור ליהנות מהחמץ. ועוד נאמר (שמות יב, כ): "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת", ומכאן למדו שלא רק דבר שהחמיץ מחמת עצמו אסור אלא אף אם החמיץ מחמת דבר אחר - אסור באכילה בפסח. עוד צריך לציין, כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח - כרת, שנאמר (שמות יב, טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי". האיסור השני - שלא ימצא חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יב, יט): "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", שאור הוא השמרים שעל ידם מחמיצים את הבצק, אך אין הכוונה לאסור כאן רק שאור אלא גם חמץ אסור שימצא ברשותנו בפסח. האיסור השלישי - שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז): "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". בשני איסורים אלו עובר רק מי שנמצא ברשותו בפסח חמץ בנפח של שיעור כזית לכל הפחות, אבל אם נשאר ברשותו חמץ שנפחו קטן מכזית, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. מצווה רביעית, והיא מצוות עשה, להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".

אף שעיקר איסור חמץ חל בשבעת ימי חג המצות, היינו מיום ט"ו בניסן עד יום כ"א בניסן, מכל מקום כבר בחצות יום י"ד שלפני פסח נצטוונו להשבית את החמץ מבתינו. וגם איסור אכילת חמץ מתחיל מחצות יום י"ד, שנאמר (דברים טז, ב-ג): "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לה'... לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ", כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ. וזמן קרבן הפסח מתחיל בחצות יום י"ד בניסן, לפיכך מחצות יום י"ד אסור החמץ באכילה. ואיסור אכילה זה כולל גם איסור הנאה.[1] כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן (כשאין שעון) עלולים לטעות עד שעתיים. כך הוא חשבון השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. נמצא שבארבע השעות הראשונות של יום י"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול מדברי חכמים אבל מותר ליהנות מהחמץ, למשל, מותר להאכילו לבהמה או למוכרו לגוי. ומשנכנסה שעה שישית של היום נאסר החמץ בהנאה מדברי חכמים, ואם שכח למכרו לגוי צריך לאבדו. ומשהגיע חצות היום, היינו משנסתיימה השעה השישית, אסור החמץ באכילה והנאה מהתורה, וצריך להזדרז להשביתו, וכל שעה שאינו משביתו הרי הוא מבטל מצוות עשה להשבית החמץ (ועיין בהמשך במצוות השבתת חמץ ג, ו). וכיוון שנכנס החג, התווספו עוד שני איסורים: בל יראה ובל ימצא.[2] ואף איסור אכילה נעשה חמור יותר, שהאוכל חמץ במזיד אחר חצות יום י"ד מתחייב במלקות בלבד, ואילו האוכל חמץ משנכנס החג נענש בכרת, שנאמר (שמות יב, טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי". ואחר שנסתיים הפסח הותר החמץ, אלא שחכמים אסרו חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר בהשהיית החמץ בפסח על איסור בל יראה ובל ימצא אסרוהו באכילה ובהנאה. אבל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר באכילה, ומותר ליהודי לקנותו ולאוכלו (שו"ע תמח, א-ג).

חמץ שאסרה התורה בפסח הוא אחד מחמשת מיני דגן שנגעו במים עד שהחמיצו. והם: חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון וכוסמין. ואלו המינים שמהם עושים לחם שהוא מאכלו החשוב של האדם, ועל אכילתו תיקנו חכמים ברכה מיוחדת - "המוציא לחם מן הארץ", ואחר אכילתו נצטוונו מהתורה לברך ברכת המזון. וכדי שהלחם יהיה טעים וקל לעיכול מחמיצים את בצקו וגורמים לתפיחתו. ויש שני סוגי חימוץ: חמץ ושאור, ושניהם נעשים על ידי עירוב מים וקמח. חמץ הוא החימוץ הרגיל שמחמיצים את העיסות כדי לאפות מהן לחם ועוגות. ההחמצה נעשית על ידי השהיית הבצק בלא תנועה, וכשרוצים להשביח ולהאיץ את ההחמצה מערבים בבצק שאור. והסוג השני הוא השאור (שמרים), שנעשה על ידי השארת החמץ זמן רב, כדי שיוסיף לתסוס ולהחמיץ עד שטעמו נעשה חמוץ מאוד ואינו ראוי לאכילת אדם. כאמור, תפקידו של השאור לזרז ולהשביח את תהליך ההחמצה של סוגי הבצק השונים לצורך לחמים ועוגות. כלומר, חמץ נועד לאכילה, ואילו שאור לסייע בהכנת מאכלי חמץ. ואת שניהם אסרה התורה, ודינם שווה, שהמשהה ברשותו בפסח כזית מהם עובר בבל יראה ובל ימצא (ביצה ז, ב). אבל אם יערבו קמח מחמשת מיני דגן במים וילושו אותם במהירות ומיד יכניסום לתנור, הבצק לא יספיק להחמיץ, וזוהי המצה שמצווה לאוכלה בליל ראשון של פסח זכר ליציאת מצרים, שנאמר (שמות יב, לד): "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ". נמצא שאותם המינים שעלולים להחמיץ, דווקא הם המינים שמהם עושים מצת מצווה (פסחים לה, א). ואורז ודוחן, אף שהם דומים לחמשת מיני דגן, וגם הם תופחים, אין נעשית בהם פעולת חימוץ שלימה כפי שנעשית בחמשת מיני דגן, ולכן אין בהם איסור חמץ, ואם עשה מהם מצה, אין מקיימים בה מצווה בפסח. יש לשים לב: כוסמין הוא אחד מחמשת מיני דגן שאינו מצוי כמעט אצלנו, ואילו כוסמת היא מין קטניות (גרעצ'קע), ולאוכלי קטניות מותר לאוכלו בפסח, וגם לנוהגים שלא לאכול קטניות, לחולים מותר (מ"ב תנג, ד, ז. יש שמחליפים שמותיהם, וקוראים לדגן כוסמת).

כפי שלמדנו ההבדל בין לחם למצה, שהבצק של הלחם עבר תהליך החמצה, הנובע מתסיסה של מרכיבים בקמח שבאו במגע עם מים. כדי להשביח את תהליך ההחמצה רגילים האופים לערב בבצק שאור (שמרים), הגורם לבצק להחמיץ היטב ובמהירות. אבל גם בלא שמרים, אם ישהו את הבצק בלא לישה - יחמיץ ויתפח. ולכן בעת הכנת המצות צריך להזדרז ולהזהר שלא יתחיל להיווצר בבצק תהליך חימוץ. וכל זמן שהבצק נמצא בתנועת לישה, אינו מחמיץ. ואפילו אם לישה זו תמשך יום שלם, לא יחמיץ, מפני שפעולת הלישה מונעת את תהליך ההחמצה. אבל אם שהה הבצק 18 דקות בלא תנועה, כבר התחיל בו תהליך ההחמצה, וכל איסורי חמץ חלים עליו. וכל זה במקום רגיל, אבל במקום חם, תהליך ההחמצה מואץ, וגם בשהייה של פחות מ- 18 דקות הבצק יחמיץ. ואם ראו בבצק סדקים - סימן שהחמיץ. ואפילו אם לא עברו על הבצק 18 דקות בלא לישה, כיוון שיש בו סדקים ודאי החמיץ, וכפי הנראה המקום היה חם ולכן בפחות זמן החמיץ. עוד יתכן שהלישה לא היתה טובה וחלקים מסוימים בבצק הוזנחו ללא לישה, ובהם התפתח חימוץ. ואפילו אם הסדקים מועטים ונראו רק בחלק מן הבצק - כל הבצק חמץ. ואם לא נראו בו סדקים ורק נשתנה מראהו של הבצק עד שהכסיף, הרי הוא חמץ נוקשה שאיסורו מדברי חכמים (שו"ע תנט, ב).[3]

חמץ שאסרה התורה הוא חמץ גמור, היינו כאשר תהליך החימוץ הסתיים והמאכל נעשה ראוי לאכילה. אבל אם התחילה בו פעולת חימוץ ולא נסתיימה, ומתחילתו לא היה ראוי לאכילה אלא בשעת הדחק, הרי זה "חמץ נוקשה", ולדעת רוב הפוסקים אינו אסור מהתורה, וחכמים אסרוהו כדי שלא יטעו ויבואו לאכול או להשהות חמץ ממש. למשל, הדבק שהיו הסופרים מכינים מקמח ומים כדי לדבק בו ניירותיהם, כיוון שלא נגמר חימוצו ואין הוא ראוי לאכילה אלא בשעת הדחק, הרי הוא "חמץ נוקשה", ומדברי חכמים אסור לאוכלו ולהשהותו בפסח (מ"ב תמב, ב). ואם נשתנתה צורתו, כגון שהדביקו בדבק הזה ניירות, מותר להשהותו. ויש מחמירים וסוברים שאם הדבק מבצבץ מבין הניירות, נחשב שצורתו עומדת ואסור להשהותו בפסח (שו"ע רמ"א תמב, ג). וכן עיסה שהחל בה חימוץ עד שהכסיפו פניה, אבל לא נסדקו פניה כפי שנסדקים בחימוץ גמור, הרי זה "חמץ נוקשה", ומדברי חכמים אסור לאוכלו ולהשהותו בפסח (שו"ע תנט, ב).[4]

חמץ שהיה ראוי בתחילה למאכל אדם ואח"כ התעפש או התקלקל עד שאינו ראוי למאכל אדם, דינו כחמץ גמור, מפני שעדיין אפשר לחמץ על ידו עיסות אחרות. במילים אחרות, אף שבדרך כלל כל האיסורים משעה שנפסלו ממאכל אדם פג מהם האיסור, בחמץ הדין שונה, הואיל ועדיין הוא יכול לסייע להכנת המאכל, והרי הוא כ'שאור' שתפקידו להחמיץ את העיסה, ולכן דין חמץ עליו. אבל אם נתקלקל כל כך עד שנפסל ממאכל כלב, כבר אינו נחשב כלל לאוכל, ואין עליו יותר דין חמץ, ומותר להשהותו בפסח וליהנות ממנו (שו"ע תמב, ב; מ"ב י). אבל מדברי חכמים אסור לאוכלו בפני עצמו, מפני שהאוכלו, אף שעושה דבר מוזר ביותר, מראה בעצמו שעדיין חמץ זה נחשב בעיניו כמאכל (מ"ב תמב, מג). מבחן אכילת הכלב הוא רק כאשר החמץ או השאור התקלקלו עד שאינם ראויים אפילו לכלב. אבל אם השאור לא התקלקל אלא החמיץ מאוד עד שאינו ראוי לכלב, כיוון שהוא שאור טוב (כדרך השמרים), כל דיני חמץ עליו וחייבים לבערו מהתורה (באו"ה תמב, ט). דין זה שחמץ שנפסל ממאכל כלב נפטר מביעור חמץ, הוא דווקא כאשר נפסל לפני שהגיע זמן איסור חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה ראוי למאכל כלב, אף אם אח"כ נפסל ממאכל כלב - חייב לבערו, שכיוון שחלה עליו מצוות ביעור חמץ אינו נפטר עד שיאבדו לגמרי (מ"ב תמב, ט; ועיין בהמשך פרק ה', הערה 5).[5] וחשוב לציין, שכל הדינים הללו הם בתנאי שבתחילה היה החמץ ראוי לאכילת אדם או להכנת מאכל אדם כ'שאור', אבל אם מתחילתו לא היה ראוי למאכל אדם כלל, אף שהיה ראוי למאכל כלב - לא חל עליו שם איסור. ואם מתחילתו לא נועד לאכילה אבל בפועל היה ראוי לאכילת אדם בשעת הדחק, הרי הוא "חמץ נוקשה" כפי שהתבאר בהלכה הקודמת.

כפי שלמדנו חמשת מיני דגן הם המינים שעלולים להחמיץ אחר שיבואו במגע עם מים. אבל אם יעברו קלייה באש, יעקר מהם כח החימוץ, ומעיקר הדין מותר לערבם במים. אלא שחששו חכמים שמא לא קלו אותם היטב באש, ונמצא שכשיבואו במגע עם מים יחמיצו, לפיכך צריך להזהר בהם כדרך שנזהרים בחמשת מיני דגן. ואם נרטבו ושהו 18 דקות - חוששים שהחמיצו, ואסורים בהנאה וצריך לאבדם (שו"ע תסג, ג; מ"ב ז). וכל זה לגבי גרגירים שנקלו באש, אבל אם הקלייה נעשתה בקמח, יש מהראשונים שמקילים וסוברים שאין לחוש שמא לא קלו את הקמח היטב, ולכן מותר לערבו במים ובתבשיל בלא חשש חמץ (רש"י, רמב"ם). אבל הרבה ראשונים סוברים שגם בקמח יש לחוש שמא לא קלוהו היטב (רבינו ירוחם, הגהות סמ"ק, הגה"מ ועוד). וכן פסקו האחרונים, שאין לערב קמח קלוי במים או בתבשיל מחשש שיחמיץ. אלא שאם עירבוהו, אף שאסור לאוכלו מותר להשהותו עד אחר הפסח ולאוכלו (מ"ב תסג, ח; כה"ח יג). אבל לגבי מצה שנאפתה כראוי, מוסכם שאינה יכולה שוב להחמיץ, ולפי זה אפשר להשרות מצה ופרורי מצה במים, וכן נוהגים רוב ישראל. והחסידים נהגו שלא לאכול מצה שרויה (כפי שיבואר בהמשך ח, ב). גם חליטת החיטים או הקמח במים רותחים הורסת את יכולת החימוץ. אלא שהגאונים אסרוה, לפי שאין בזמן הזה מי שיודע לחלוט, ואם הרתיחה לא תהרוס את יכולת החימוץ עלול להיווצר תהליך הפוך של החמצה מהירה, שכן למדנו שהחום מזרז את החימוץ. לפיכך, חיטים או קמח שנחלטו אסורים בהנאה כחמץ וחייבים לבערם (שו"ע תנד, ג; מ"ב יג). קמח שנופל עליו דלף, טיפה אחר טיפה ברציפות, אפילו כל היום, אינו מחמיץ, משום שנפילת הטיפות טורדת את הקמח ומזעזעתו ואינה מאפשרת לתהליך החימוץ להתפתח. ומיד כשיפסיק הדלף ילוש את הקמח ויאפנו. ואם יש ספק שמא הדלף לא היה רצוף, הרי זה ספק תורה, ויש להתייחס לקמח כאל חמץ שצריך לבערו (פסחים לט, ב; שו"ע תסו, ו). דרך נוספת למנוע את החמצת הבצק - על ידי שרייתו במים קרים (פסחים מו, א; שו"ע תנז, ב). אבל לכתחילה אין לעשות כן, שמא המים לא יהיו מספיק קרים והבצק יחמיץ (רא"ש, מ"ב שם יח).[6] קמח שנילוש במי פירות אינו מחמיץ כלל, אבל אם עירבו בו מעט מים יחמיץ. (ודין מצה עשירה יבואר בהמשך ח, א).