מצוות תלמוד תורה היא מצווה יסודית, שכל שאר המצוות תלויות בה. ולא קבעה התורה זמן מיוחד ללמוד התורה, אלא בכל עת מצווה ללמוד תורה, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". וכדי לייסד מסגרת לקשר של ישראל לתורה, תיקן משה רבנו שיהיו קוראים בתורה בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישתהו שלושה ימים בלא שמיעת תורה (רמב"ם תפילה יב, א). ואמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצמאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל באופן ציבורי בתורה. והתורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח בעולם, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שהתנתקו מעט מהתורה, פסקו גם מעיינות המים מלנבוע. ומן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו באותם שלושה ימים, אלא הכוונה ששלושה ימים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי, ולכן תיקנו שיקראו בתורה בכל יום שני וחמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו על ישראל יותר משלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה. ועזרא הסופר הוסיף ותיקן, שבקריאת התורה שבימי שני וחמישי יעלו שלושה עולים, וכל עולה יקרא לפחות שלושה פסוקים, וכולם יחד לא יפחתו מעשרה פסוקים (ב"ק פב, א; שו"ע קלז, א-ב. בפניני הלכה ליקוטים ח"א ד, ב-ג, נתבארו טעמי ההלכה. ובישן ח"ב ע' 221-223).

הקריאה בתורה צריכה להיות מתוך ספר תורה כשר. היינו ספר שנכתב לשם שמים בדיו על הקלף, כפי שנכתב ספר התורה הראשון על ידי משה רבנו מפי הגבורה. כלומר גם ציבור שקובע עיתים לתורה, צריך להיפגש לפחות כל שלושה ימים עם ספר התורה המקורי כפי שניתן למשה מסיני. ואם אין שם מניין, אינם יכולים לקיים את מצוות הקריאה בתורה, מפני שזהו דבר שבקדושה, שכדי לקיימו צריך מניין מישראל שבו שורה השכינה. ואם ספר התורה חסר אפילו אות אחת - כולו פסול, ואין מקיימים בו את מצוות הקריאה בתורה. הלכה זו מבליטה את אופיה המיוחד של התורה, שכולה רעיון אלוקי אחד שלם, המתבטא בכל התורה על כל מצוותיה, הדרכותיה ואותיותיה. ואם תחסר אפילו אות אחת מן התורה, כבר יש כאן פגם בשלמותה המוחלטת של התורה האלוקית. ואמנם לדעת כמה מהראשונים, אפשר בדיעבד לקרוא בספר פסול (תשובת הרמב"ם לחכמי נרבונא, מרדכי). אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שרק בספר תורה כשר אפשר לקיים את מצוות הקריאה בתורה וכך הלכה (רשב"א רא"ש ורמב"ם בהלכותיו, שו"ע קמג, ג). ואם באמצע הקריאה נתגלתה אות פגומה שפוסלת את ספר התורה, מוציאים ספר אחר וממשיכים לקרוא בו מן המקום שפסקו לקרוא בספר הראשון. מצד אחד, אין ממשיכים לקרוא בספר הראשון, מפני שלדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בספר פסול; ומצד שני, אין מצריכים את הקהל לחזור ולקרוא מתחילת הפרשה, מפני שבדיעבד סומכים על הפוסקים שסוברים שיוצאים ידי חובה גם בקריאה מספר פסול.[1] אם נמצא פגם באחת האותיות, ויש ספק בהלכה אם הוא פוסל את ספר התורה, ממשיכים לקרוא באותו הספר. מפני שיש כאן שני צדדים להקל. ראשית, יתכן שהספר כשר; שנית, אף אם יש בו פסול, הרי למדנו שיש דעות שבדיעבד אפשר לקרוא בספר תורה פסול. ואחר הקריאה יזדרזו לתקן את הספר.

נהגו לומר פסוקים בעת פתיחת הארון ובעת הולכת התורה לתיבה, וכן בעת החזרתה, כמודפס בסידורים, כל עדה לפי מנהגה. האשכנזים נוהגים לומר תחילה "א-ל ארך אפיים" וכו', ואין אומרים אותו ביום שאין אומרים בו תחנון. ואחר כמה פסוקים נוהגים האשכנזים לומר "בריך שמיה". והספרדים נוהגים לאומרו בשבתות וימים טובים בלבד, ויש שנוהגים לאומרו גם בראשי חודשים (פס"ת קלד, יג). יחזיק החזן את ספר התורה ביד ימינו, וכשיאמר "גדלו" יגביה מעט את ספר התורה, ובשבתות וימים טובים יגביהו גם כשיאמר "שמע" ו"אחד". אח"כ ילך מצד ימין כדי להביאו לתיבה (רמ"א קלד, ב; מ"ב יג). נהגו שכל מי שספר התורה עובר לידו מנשקו ומלווהו מעט. הרוב נוהגים לנשק את התורה בפיהם ממש, ויש שנוגעים בו בידם ומנשקים את היד (ע' פס"ת קמט, א-ב). וראוי שחולה או מצונן לא ינשק את התורה בפיו, כדי שלא להדביק את שאר המתפללים במחלתו. הגבאי צריך להכין את ספר התורה במקום הקריאה, כדי שלא יצטרכו לגוללו בציבור, מפני שאין זה כבודו של הציבור להמתין עד שיגללו את ספר התורה למקום הקריאה. ואמנם בדרך כלל אין צורך בזה, מפני שהקריאה נעשית לפי סדר פרשיות השבוע. אבל בחגים וראשי חודשים ותעניות קוראים שלא לפי הסדר, וצריך להכין לקראת אותם הימים את ספר התורה, וכן אחריהם צריכים לחזור ולגלול את ספר התורה לסדר קריאת פרשיות השבוע. ואם בטעות הוציאו ספר אחר, המנהג הרווח שאין מחליפים אותו, ולמרות שהציבור יצטרך להמתין עד שיגללוהו למקום הקריאה, מכל מקום זהו כבודו של ספר התורה, שאחר שהוציאוהו שוב אין מחליפים אותו באחר (כה"ח קמד, יג). ויש אומרים, שמפני ביטול זמנו של הציבור רשאים להחליף את ספר התורה שהוצא בטעות, ואפילו אם כבר הניחוהו על הבימה. ובשעת הצורך, כאשר הציבור מקפיד על זמנו, אפשר לסמוך על דעתם (אג"מ או"ח ח"ב לז).

תקנו חכמים להגביה את ספר התורה ולהראות את אותיותיו לכל הקהל. המנהג המקורי היה להגביה את הספר לפני הקריאה (מס' סופרים יד, יג-יד). וכך נוהגים הספרדים ומקצת האשכנזים, וכך המנהג לפי האר"י. ורוב האשכנזים נוהגים להגביה אחר הקריאה, כדי שהכל ידעו ששמיעת הקריאה היא העיקר, ומתוך כך מראים את התורה לעם (שו"ע קלד, ב; מ"ב ח; כה"ח יז; פס"ת ט). וכל כך חשובה ההגבהה, עד שאמרו חכמים (מגילה לב א), שהגולל, והכוונה למגביה, נוטל שכר כנגד כל מי שעלה לתורה. ולכן ראוי לכבד בהגבהה את אחד מנכבדי הקהל. וכיום נהגו לכבד בהגבהה גם אנשים פשוטים, אבל המנהג היותר נכון הוא, לכבד בהגבהה את נכבדי הקהל. ומכל מקום, צריך להיזהר שלא לכבד בהגבהה מי שיש חשש שהספר יפול מידיו. לכתחילה צריך שהספר יהיה פתוח בעת ההגבהה על מקום הקריאה, ואם לא היה פתוח במקום הקריאה, אין צורך לחזור ולהגביהו (ע' פס"ת קלד, ד). בספר תורה אשכנזי צריך המגביה לפתוח את הספר כדי שיראו ממנו שלושה עמודים (מ"ב קלד, ח). ישנם מגביהים שטועים ומסתובבים מעט לימין ומעט לשמאל, ורבים מהקהל העומדים לצד ארון הקודש אינם יכולים לראות את הכתב. וצריך המגביה להקפיד שכל המתפללים יוכלו לראות את אותיות התורה, והטוב הוא שהמגביה יסתובב סיבוב שלם במתינות, וכך הכל יוכלו לראות את אותיות התורה (ע' פס"ת קלד, ה). מצווה על כל האנשים והנשים שרואים את הכתב לכרוע ולומר "וזאת התורה" וכו' (מס' סופרים יד, יד; שו"ע קלד, ב). ורבים מהאשכנזים לא נהגו לכרוע, ויש שלימדו על כך זכות, אבל לכתחילה ראוי לכרוע בעת שרואים את הכתב (הר צבי או"ח א, סד). יש נוהגים להצביע בזרת על הספר בעת שאומרים "וזאת התורה" וכו', ולאחר מכן לנשקה. ויש נוהגים לאחוז בציצית ולהצביע בה על הספר, ואח"כ מנשקים את הציצית. הנהיגו הגאונים לומר חצי קדיש אחר סיום הקריאה בתורה, כפי שנוהגים לומר אחר אמירת פסוקים (פס"ת קמז, ט). וכדי שלא להפסיק יותר מדאי בין התפילה לקדיש תתקבל שאחר "ובא לציון", אומרים חצי קדיש בלבד. האשכנזים נוהגים לומר בעת גלילת ספר התורה "יהי רצון", ובימים שאין אומרים תחנון אין נוהגים לאומרו (ע' פס"ת קמז, ז). למנהג אשכנז וחלק מספרדים, מחזירים את ספר התורה לארון אחר הקריאה בתורה ולפני אמירת "אשרי". ולמנהג חסידים ורוב ספרדים, מחזירים את הספר אחר "ובא לציון" וקדיש תתקבל. ונוהגים לומר פסוקים בעת שמוליכים את ספר התורה ומכניסים אותו לארון.

קוראים בתורה בטעמים, היינו במנגינה המטעימה את משמעות הקריאה. וכיוון שטעמי המקרא אינם כתובים בספר התורה, צריך הקורא ללמוד בעל פה את הטעמים המלווים את הקריאה. אם אין שם מי שלמד את הקריאה בטעמים, יכול אחד להסתכל בחומש שמודפסים בו טעמי המקרא, וללחוש אותם לקורא, וכך הקורא יוכל לקרוא בתורה בטעמים (מ"ב קמב, ח). ואם אין שם מי שיכול לקרוא בטעמים, אפשר בדיעבד לצאת ידי מצוות הקריאה בתורה בלא טעמים (שו"ע קמב, ב). צריך לדקדק בקריאת התורה, ואם הקורא טעה בכתיב באופן שמשמעות המילה השתנתה, עליו לחזור ולקוראה כהלכתה. ועל טעות שאינה משנה את המשמעות, אין צריך לחזור.[2] בתחילה נהגו שכל עולה היה קורא בעצמו בתורה, ולשם כך היו כולם מכינים את הקריאה בתורה, או שהגבאי היה מתכנן מראש את סדר העליות, ומודיע על כך לכל העולים, כדי שיוכלו להכין את עלייתם. וכך נוהגים כיום עולי תימן. אולם כבר מתקופת הראשונים נהגו ברוב הקהילות למנות 'בעל-קורא' שיהיה קורא בתורה עבור כולם. העולה מברך על הקריאה לפניה ואחריה, והחזן קורא עבורו בתורה. וזאת כדי שלא להעליב את אלו שאינם יודעים לקרוא בתורה (ר"ן), וגם כדי שלא להעליב את אלו שחושבים שהם יודעים אבל באמת אינם קוראים כראוי, ואם הגבאי ימנע מלהעלותם יפגעו (רא"ש). (ע' שו"ע קלט, א-ב; פניני הלכה ליקוטים ד, ו, ובישן ח"ב ע' 227, ליקוטים א' ד, ו).

למרות שכל אדם מברך בבוקר את ברכות התורה, קבעו חכמים שהעולים לקריאת התורה יברכו שוב לפני הקריאה ולאחריה את ברכות התורה. וזאת כדי לקבוע בלב העולה והשומעים את מקורה האלוקי של התורה. מתחילה היה המנהג שרק העולה הראשון והאחרון ברכו. העולה הראשון ברך את הברכה הראשונה לפני קריאת התורה, וכל שאר העולים היו עולים ללא ברכה. והעולה האחרון היה מברך את הברכה האחרונה לאחר סיום הקריאה. לאחר זמן תקנו חכמים שכל עולה ועולה, יברך גם בתחילה וגם בסוף. וטעם התקנה, מפני היוצאים והנכנסים. שחששו חכמים שמא אדם יכנס באמצע קריאת התורה, ולא ישמע את העולה הראשון כשהוא מברך בתחילה, ויחשוב שאין ברכה לפני קריאת התורה. ולכן תקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו. ועוד חששו שמא אדם יצא באמצע קריאת התורה, ומאחר שלא ישמע את העולה האחרון מברך ברכה בסיום הקריאה, יחשוב שאין ברכה לאחר הקריאה. ולכן תקנו שכל עולה יברך ברכה בסיום קריאתו (מגילה כא, ב). מכאן אפשר ללמוד עד כמה חשובה ברכת התורה, שתקנו חכמים שכל עולה יברך בתחילה ובסוף, כדי שלא יהיה אדם אחד מישראל שיחשוב שמא לא ברכו לפני הקריאה או אחריה (ועיין לעיל י, א). במשך הקריאה צריך העולה לקרוא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה, שהואיל והוא זה שברך על התורה, אם לא יקרא בעצמו, יש חשש שברכותיו לבטלה (שו"ע או"ח קמא, ב). בשעת הדחק, מעלים לתורה גם מי שאינו יודע כלל לקרוא או שהוא עיוור. ואף שדעת ה'שולחן-ערוך' (קלט, ג), שאין לקרוא לתורה את מי שאינו מסוגל לקרוא אחר בעל הקורא את המילים מתוך הכתב. מכל מקום הרמ"א פסק כדעת המקילים, ואף בקהילות הספרדים נהגו בשעת הדחק להקל בזה (ע' כה"ח קלה, טז; ילקוט יוסף ח"ג קלט, ד).

תקנו חכמים שבעלייה הראשונה יכבדו כהן, בשניה לוי ובשלישית ישראל. וטעם תקנתם: "מפני דרכי שלום", שלא יבואו לריב על הכיבוד שבעלייה הראשונה. ואף שתקנתם נקבעה לשבתות, שאז מתאספים רבים לבית הכנסת, ויש יותר חשש שיווצר מתח סביב העליות (גיטין נט, ב), מכל מקום כתבו הראשונים שכך צריך לנהוג גם בימי שני וחמישי, וכך נפסק להלכה (שו"ע קלה, ג). ואם הכהן שווה במדרגתו לישראל, גם בלא תקנת חכמים היה צריך להקדימו, שנאמר לגבי הכהן "וקדשתו" (ויקרא כא, ח), אלא שהתקנה נועדה לקבוע שלעניין סדר העליות לתורה אפילו אם הישראל גדול יותר בתורה מהכהן, בכל זאת יקדימו את הכהן מפני דרכי שלום. אבל אם הכהן הוא עם הארץ והישראל תלמיד חכם, נחלקו הראשונים בדינו. לדעת הרשב"א, צריך לקרוא לעלייה הראשונה את הישראל שהוא תלמיד חכם. ולדעת רב עמרם גאון ורב נטרונאי גאון ועוד כמה ראשונים, אפילו אם הכהן הוא עם הארץ, בכל זאת לעניין עלייה לתורה יש להקדימו לתלמיד חכם הישראל. וכך נוהגים למעשה (שו"ע קלה, ד). לעיתים מתעורר צורך גדול להוסיף עלייה, כגון שביום שני הגיעו לבית הכנסת שני חתנים ישראלים, ומאחר שהעלייה הראשונה והשניה תפוסות על ידי כהן ולוי, יוצא שאם לא נוסיף עוד עלייה, יקופח אחד החתנים ולא יוכלו לכבדו בעלייה לתורה. ואמנם לדעת הרמ"א, מותר לצורך זה להוסיף עלייה, אולם למעשה נפסק שאסור להוסיף על שלושת העולים (שו"ע קלה, א; מ"ב ג). והעצה היא, לבקש מהכהן לצאת מבית הכנסת בעת שיקראו לעלייה הראשונה, וכיוון שלא יהיה שם כהן, יעלו ישראל לעלייה הראשונה, וכך יוכלו להעלות את שני החתנים (ע' יבי"א ח"ו כג).

אסור לצאת מבית הכנסת משעת תחילת הקריאה בתורה ועד סופה. וגם למי שכבר שמע את קריאת התורה אסור לצאת. ואם יצא, הרי הוא פוגע בכבוד התורה, ועליו נאמר (ישעיהו א, כח): "וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ". ומי שמוכרח לצאת, כגון שההסעה שלו עומדת לצאת, ואם ימתין לסיום הקריאה יפסיד את הנסיעה, רשאי לצאת בין קריאת עולה אחד לחבירו, שאז ספר התורה סגור, והפגיעה בכבוד התורה פחותה (שו"ע או"ח קמו, א). מצד הדין אין חובה לעמוד במשך קריאת התורה, ויש מהדרים לעמוד, כשם שבמעמד הר סיני הכל עמדו (רמ"א או"ח קמו, ז). ויש מחמירים לעמוד בעת שעונים "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", משום שהוא דבר שבקדושה, וצריך לעמוד בעת אמירת דבר שבקדושה (מ"ב קמו, יח). ולדעת רבים אין צריך לעמוד בעת קריאת התורה, וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (קמו, ד). גם האר"י הקדוש נהג לשבת במשך כל הקריאה ואף בעת אמירת 'ברכו' (כה"ח קמו, כ). וכן נוהגים בבתי כנסת רבים של ספרדים ואשכנזים. משעה שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה (סוטה לט, א). ויש מי שמתיר לדבר מעט בדברי תורה בהפסקות שבין העליות, ובלבד שלא יגרר לדבר בשעת הברכות או הקריאה בתורה (ב"ח). ויש אומרים שגם בדברי תורה אסור לדבר בהפסקות שבין העליות, ורק ללמוד בינו לבין עצמו מותר באותה שעה (א"ר). וטוב להחמיר בזה, מפני שאם יתחילו לדבר בדברי תורה, יתקשו להפסיק כשיתחיל העולה לברך. מותר לרב לענות לשאלה דחופה בהפסקות שבין העליות (מ"ב קמו, ו). וגם לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשאין ברירה אחרת, מותר לרב לענות לשאלות אפילו בעת הקריאה. וכן רשאים הגבאים לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי, למשל, כדי למנוע עלבון מאחד המתפללים המצפה לעלייה.

תקנת הקריאה בתורה נתקנה לציבור, אבל אינה חלה על כל יחיד ויחיד (רמב"ן מגילה ה, א). לפיכך, מי שנאלץ לצאת באמצע קריאת התורה והפסיד חלק מקריאת התורה, אינו צריך לחפש מניין אחר כדי להשלים בו את מה שהחסיר, כי העיקר הוא שהציבור קיים את הקריאה. וכן מי שעומדות בפניו שתי אפשרויות: או להתפלל במניין ולצאת לפני קריאת התורה, או לשמוע את קריאת התורה במניין ולהתפלל ביחידות - עדיף שיתפלל במניין, כי מצווה על היחיד להתפלל במניין ואילו קריאת התורה היא מצווה על הציבור ולא על היחיד (ע' מנח"י ז, ו; וע' פס"ת קלה, ב). וכן מי שהיה צריך להתפלל ביחידות, אע"פ שאח"כ נודע לו על מניין שעדיין לא קרא בתורה, אינו חייב ללכת ולשמוע בו את הקריאה (ילקוט יוסף ח"ג קלה, ז). ומי שאיחר לתפילה, ובשעה שהוא אומר את פסוקי דזמרה או ברכות קריאת שמע, הציבור החל לקרוא בתורה, אם יזדמן לו אח"כ לשמוע את קריאת התורה, ימשיך בתפילתו. אבל אם לא יזדמן לו אח"כ לשמוע את קריאת התורה, לכתחילה טוב שיפסיק מתפילתו וישמע את קריאת התורה (לקט יושר ע' י"ח; יבי"א ז, ט). אם נתקבצו בשעות הבוקר, ששה שהתפללו ביחידות ולא קראו בתורה, יכולים לצרף עמהם עוד ארבעה ולקרוא בתורה (באו"ה קמג, א; וע' בפס"ת קמג, ג). ואפילו אם נתקבצו רק אחר הצהרים, לדעת רבים מהאחרונים, יכולים להשלים את הקריאה בתורה בזמן המנחה (מ"ב קלה, א). ואמנם יש חולקים וסוברים שאין לקרוא בתורה אחר הצהרים, מכל מקום למעשה הרוצים להשלים את קריאתם אחר הצהרים רשאים, וכן נהגו רבים מגדולי ישראל (שו"ת יהודה יעלה או"ח נא). לפיכך, מניין של חיילים או אנשים שהיו בנסיעה ולא היה להם ספר תורה בזמן תפילת שחרית, ואחר הצהרים הגיעו למקום שיש בו ספר תורה, יכולים לקרוא בתורה את מה שהחסירו בשחרית (ע' יבי"א ד, יז; פס"ת קלה, 24).