המדלג על אחת משמונה-עשרה ברכות של תפילת עמידה, לא יצא ידי מצוות תפילה. ואף אם שינה את סדר הברכות, למרות שבפועל אמר את כולן - לא יצא ידי חובתו. מפני שאנשי כנסת הגדולה, שתקנו את נוסח התפילה, הקפידו על סדר הברכות, וסמכו זאת על הפסוקים, וכל המשנה מהסדר שקבעו לא יצא ידי חובתו (מגילה יז, ב; שו"ע קיט, ג). וגם מי שטעה באחת הברכות באופן שפגע בעיקרה של הברכה, כגון שלא אמר את חתימתה, או שאמר בה דבר שאינו שייך כלל, כגון שביקש על הגשמים בקיץ, נחשב כאילו לא אמר את אותה הברכה (באו"ה קיט, ג). ואם כבר סיים את תפילתו, ונזכר שדילג או טעה באחת מן הברכות, עליו לחזור ולהתפלל. ואפילו אם עדיין לא פסע שלוש פסיעות אחורנית, אם סיים את כל התחנונים ועמד לפסוע - עליו לחזור לתחילת התפילה (שו"ע קיז, ה). ואם עדיין לא סיים את תפילתו ונזכר שדילג או טעה באחת משלוש עשרה הברכות האמצעיות, עליו לחזור לאותה ברכה, ומשם ואילך ימשיך להתפלל כסדר. ואע"פ שהוא חוזר על ברכות שכבר אמר, כיוון שכל מה שאמר אחרי אותה ברכה היה שלא על פי הסדר, נחשב כאילו לא אמרן, ועליו לחזור לאומרן כסדר. ואם דילג או טעה באחת משלוש הברכות הראשונות או האחרונות - חוזר לתחילתן. מפני שעניינן של שלוש הברכות הראשונות אחד, וכן עניינן של שלוש הברכות האחרונות (עיין לעיל יז, י), ולכן הן נחשבות כמקשה אחת, וכל הטועה באחת מהן כאילו טעה בכולן, ועליו לחזור לתחילתן (ברכות לד, א; רמ"א קיד, ו). הפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה בדיבור או בשתיקה, אם ההפסקה היתה קצרה, ממשיך להתפלל ממקום שהפסיק. ואם ההפסקה היתה ארוכה, כשיעור שיכל לגמור את התפילה מתחילתה ועד סופה, חוזר לתחילת התפילה. יש אומרים, שאין בזה הבדל בין אם ההפסקה נבעה מרצונו או מחמת אונס, בכל מקרה כיוון שהיתה כשיעור שיכל לגמור את התפילה, חוזר לראש (שו"ע קד, ה). ויש אומרים, שרק אם ההפסקה היתה מחמת אונס, חוזר לראש; אבל אם הפסיק ברצון, גם אחר הפסקה ארוכה, חוזר להתפלל ממקום שפסק (רמ"א סה, א; מ"ב קד, טז).[1]

בימים מיוחדים מוסיפים בתפילה דברים מעניינו של יום. יש תוספות שאם שכח לאומרן לא יצא ידי תפילתו, ויש תוספות שלכתחילה צריך לאומרן אבל בדיעבד אינן מעכבות. בחול המועד של פסח וסוכות, מוסיפים בברכת 'רצה' - "יעלה ויבוא", ואם שכח ולא אמרו, חוזר ומתפלל. ואם עדיין לא סיים את תפילתו, חוזר ל'רצה' ואומר "יעלה ויבוא" וממשיך משם ואילך עד סוף התפילה. וכן בראש חודש אומרים "יעלה ויבוא", ואם שכח ולא אמרו בשחרית ומנחה - חוזר ומתפלל. אבל אם שכח לומר "יעלה ויבוא" בערבית של ראש חודש - אינו חוזר, הואיל ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי עדים, לא היו מקדשים את החודש בלילה, וממילא לא חלה עדיין קדושת ראש חודש בערבית (שו"ע תכב, א). במוצאי שבת מוסיפים בברכת "אתה חונן" נוסח הבדלה, ואם שכח ולא אמרו - אינו חוזר, הואיל והוא עתיד לצאת ידי חובתו בהבדלה על הכוס (שו"ע רצד, א). בחנוכה ופורים מוסיפים בברכת ההודאה "על הניסים", ואם שכח ולא אמרו - אינו חוזר, מפני שחגים אלו מדברי חכמים, לפיכך אין הזכרתם בתפילה מעכבת (שו"ע תרפב, א). בימי תענית מוסיפים היחידים "עננו" בשומע תפילה. למנהג אשכנזים אומרים אותו רק במנחה (רמ"א תקסה, ג). ולמנהג ספרדים בכל משך הצום: בתשעה באב - בערבית שחרית ומנחה, ובשאר הצומות - בשחרית ומנחה (כה"ח תקסה, יז). ויש נוהגים בכל הצומות לאומרו גם בערבית (הרב רקח, מהרי"ץ). ולכל המנהגים, השוכח ולא אמר "עננו" אינו חוזר. בעשרת ימי תשובה, שהם ימי דין, שבהם מתגלה מלכותו בעולם, חותמים בברכה השלישית "המלך הקדוש", ובברכת "השיבה שופטינו" - "המלך המשפט". ואם טעה ואמר בברכה השלישית "הא-ל הקדוש", ולא תיקן את עצמו תוך כדי דיבור, חוזר לתחילת התפילה. שכבר למדנו ששלוש הברכות הראשונות הן מקשה אחת, וכל הטועה באחת מהן - חוזר לראש. ואם טעה בברכת "השיבה שופטינו" וחתם כבכל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט", ולא תיקן את עצמו תוך כדי דיבור, למנהג אשכנזים וחלק מהספרדים, יצא בדיעבד ידי חובתו, הואיל וגם בנוסח של כל השנה מזכירים את המילה 'מלך' (רמ"א קיח, א; בא"ח נצבים יט; כה"ח א). ולמנהג חלק מהספרדים לא יצא, הואיל ולא אמר את נוסח הימים הנוראים. ואם עדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת "השיבה שופטינו" ויחתמנה כראוי, וימשיך משם עד סוף התפילה. ואם סיים את התפילה, יחזור ויתפלל שנית, ויתנה שאם אינו חייב לחזור, הרי שזו תפילת נדבה (שו"ע קיח, א; יחו"ד א, נז). עוד מוסיפים בעשרת ימי תשובה ארבע תוספות: "זכרנו", "מי כמוך", "וכתוב" ו"בספר חיים", ואם שכח ולא אמרן, אינו חוזר (שו"ע תקפב, ה). טעה ואמר ביום חול רגיל "יעלה ויבוא", או "זכרנו" שאומרים בעשרת ימי תשובה, או "על הניסים", יחזור לתחילת הברכה. ואם כבר המשיך לברכה הבאה, ימשיך למרות טעותו.[2]

תקנו חכמים שלוש תפילות בכל יום, שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד העלאת אברים ופדרים על גבי המזבח. וכמו שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל יחיד שרצה היה רשאי להוסיף ולהקריב קרבנות נדבה, כך רשאי היחיד להוסיף ולהתפלל תפילת שמונה עשרה בנדבה. וכדי שיהיה ניכר שתפילתו נדבה, עליו להוסיף בתפילתו איזו בקשה אישית מיוחדת. וכשם שאין מקריבים מוסף בנדבה, כך אין מתפללים מוסף בנדבה. וכשם שאין מקריבים נדבות בשבתות וימים טובים, כך אין מתפללים בהם תפילות נדבה (שו"ע קז, א-ב). וכל הרוצה להתפלל תפילת נדבה, צריך להכיר עצמו שהוא זהיר ומסוגל לכוון בתפילתו מתחילתה ועד סופה. אבל אם אינו יכול לכוון יפה, מוטב שלא יתפלל (שו"ע קז, ד). כיום מקובל להורות שאין אנו מכוונים כראוי, ולכן איננו מתפללים תפילת נדבה. מי שהתעורר לו ספק, האם התפלל אחת מן התפילות או לא, כל זמן שלא עבר זמנה, יחזור ויתפלל מספק. ויתנה בליבו: אם כבר התפללתי הרי זו תפילת נדבה, ואם לא התפללתי הרי זו תפילת חובה. ואין צריך להוסיף ולחדש בה דבר, מפני שעצם זה שהוא יוצא מן הספק הוא החידוש. ואף שאיננו מתפללים כיום בנדבה, כדי לצאת מהספק מתפללים. ואם באמצע תפילתו נזכר שכבר התפלל, כיוון שעשה בתחילת תפילתו תנאי, שאם כבר התפלל תהיה תפילתו נדבה, ימשיך להתפלל בנדבה עד הסוף, ויוסיף בקשה משלו, כדי להראות שאכן זו תפילת נדבה. מי שחשב שעדיין לא התפלל, והתחיל להתפלל על דעת שתפילתו חובה, ופתאום באמצע תפילתו נזכר שכבר התפלל, יפסיק מיד את תפילתו. ואינו יכול להמשיך בנדבה, שכשם שאין קרבן שמקצתו חובה ומקצתו נדבה, כך אין תפילה שתחילתה לשם חובה וסופה לשם נדבה (שו"ע קז, א). החולם באמצע תפילתו עד שמסתפק באיזו ברכה הוא נמצא, כגון שמתלבט אם הוא בברכה השישית או בברכה העשירית, לדעת רוב הפוסקים, כדי לצאת מהספק יחזור לברכה השישית, ויתפלל משם ואילך.[3] הזכרת גשמים ובקשתם

בתקופת החורף אנו מזכירים את הגשם פעמיים בתפילה. בתחילה אנו מזכירים את הגשם כדי לשבח את ה' המוריד אותו, ואח"כ אנו מבקשים מה' שיברך אותנו בטל ומטר. בברכה השניה, היא ברכת "מחיה המתים", אנו משבחים "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו להזכיר את שבח הגשם בברכת "מחיה המתים", מפני שהגשמים מביאים חיים לעולם. בברכה התשיעית, היא ברכת השנים, אנו מבקשים על הגשם. למנהג ספרדים, כל נוסח ברכת השנים משתנה מהחורף לקיץ, בחורף פותחים ב"ברך עלינו", ואילו בקיץ פותחים ב"ברכנו ה' א-להינו". ולמנהג אשכנזים, נוסח ברכת השנים בקיץ ובחורף שווה, אלא שבחורף אומרים "ותן טל ומטר" ואילו בקיץ אומרים "ותן ברכה". ואף שגם הזכרת הגשמים וגם בקשת הגשמים נאמרות בחורף, ישנו הבדל ביניהם, שהזכרת גשמים נאמרת בזמן הראוי לגשמים, ואילו התפילה על הגשם נאמרת רק בשעה שאנו רוצים שהגשם יתחיל לרדת. תחילת זמן הזכרת הגשם בשמיני עצרת. ואמנם היה מקום להזכיר את הגשם מתחילת חג הסוכות, שכבר אז מתחיל זמן הגשמים, אלא הואיל והגשם נחשב לסימן קללה בחג הסוכות, שכשהוא יורד אי אפשר לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, לפיכך אין מזכירים אותו בחג הסוכות. וקבעו להתחיל להזכירו בתפילת המוסף של שמיני עצרת, שאז כל הציבור נמצא בבית הכנסת, ויכולים להכריז בפני כולם להתחיל להזכיר את הגשם. אבל לתפילת ערבית לא כולם באים, ולפני תפילת שחרית אי אפשר להכריז, שאין להפסיק בין גאולה לתפילה (ב"י ושו"ע או"ח קיד, א-ב). אבל את תחילת הבקשה על הגשם דחו בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון. וזאת כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף אחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאוד ואיננו רוצים לבטלו. ורק אחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, תוכל הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן תחילת שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים. ממשיכים להזכיר גשמים עד יום ראשון של חג הפסח, בשחרית עדיין מזכירים גשמים, ובמוסף כבר מזכירים את הטל. ולגבי בקשת גשמים, מכיוון שהבקשה נאמרת רק בימות החול, ממילא יוצא ששואלים גשמים בפעם האחרונה בתפילת מנחה של ערב חג הפסח.

טעה והזכיר גשם בקיץ, כיוון שבאותו זמן אין בכך שבח, חייב לחזור ולתקן. אם עדיין לא סיים את הברכה, יחזור לתחילתה ויאמר "מוריד הטל" כפי שאומרים בקיץ. ואם כבר סיים את הברכה, הפסיד אותה, וכיוון ששלוש הברכות הראשונות נחשבות כברכה אחת, צריך להתחיל את התפילה מחדש כדי לאומרה כראוי (שו"ע קיד, ד). טעה ולא הזכיר גשם בחורף, אם הזכיר טל, כפי שאנו אומרים בקיץ "מוריד הטל", כיוון שאמר שבח מסוים שקשור למים, אינו צריך לחזור. אבל אם לא הזכיר גם את הטל, כיוון שהחסיר שבח כל כך חשוב - צריך לחזור (שו"ע קיד, ה). טעה וביקש גשם בקיץ, כיוון שביקש בקשה שאינה ראויה, קלקל את ברכת השנים וחייב לחזור ולתקן. לפיכך, אם עדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת השנים, ויאמרנה כראוי, וממנה ימשיך כסדר עד סוף התפילה. ואם כבר סיים את תפילתו, יחזור ויתפלל כראוי (שו"ע קיז, ג). ואם טעה ולא ביקש על הגשמים בחורף, אם עדיין לא הגיע לברכת "שומע תפילה", ימשיך בתפילתו וכשיגיע לברכת "שומע תפילה", שבה מותר לבקש כל בקשה, יבקש על הגשמים, ויתקן בכך את טעותו. אבל אם כבר עבר את ברכת "שומע תפילה", הפסיד את המקום שבו יכל לתקן את עצמו, והפסיד גם את כל הברכות שאמר אחר ברכת השנים, ועליו לחזור לברכת השנים ולאומרה כהלכה, וממנה ימשיך להתפלל כסדר. ואם כבר סיים את תפילתו והתכוון לפסוע לאחריו, כיוון שלא ביקש גשם - תפילתו חסרה, ועליו לחזור ולהתפלל כראוי (שו"ע קיז, ד-ה).

הטעות השכיחה ביותר בתפילה, היא טעות בהזכרת גשמים ושאלתם, שכן בכל חצי שנה מחליפים את הנוסח, וכיוון שבמשך חצי שנה מתרגלים לנוסח מסוים, שגרת הלשון מושכת לומר כנוסח השגור. וכפי שלמדנו, שלוש מתוך ארבע הטעויות האפשריות בזה, מחייבות חזרה (ועיין בהערה 4). מי שהסתפק אם אמר כראוי, כל זמן שלא עברו שלושים יום מאז החלפת הנוסח, בתחילת הקיץ או החורף, מן הסתם טעה, שכן שגרת לשונו עדיין מורגלת לנוסח הקודם. ואם זו אחת משלוש הטעויות שמחייבות חזרה, עליו לחזור להתפלל כראוי. אבל אם כבר עברו שלושים יום, לשונו כבר התרגלה לחילוף הנוסח, ומן הסתם אמר כראוי, ואינו צריך לחזור ולהתפלל. כדי להינצל מהספק הזה, שבעטיו פעמים רבות צריכים לחזור ולהתפלל, טוב שכל אדם ירגיל את עצמו ביום ההחלפה לנוסח החדש, ויחזור עליו תשעים פעם כדי שיהיה שגור על לשונו ולא יטעה. וגם אם יתעורר לו ספק אם אמר כראוי, כיוון שכבר הרגיל את לשונו תשעים פעם לומר כהלכה, מן הסתם התפלל כראוי ואינו צריך לחזור (שו"ע קיד, ח-ט). לפיכך, כשיגיע לליל שביעי בחשוון, למנהג הספרדים שכל נוסח ברכת השאלה משתנה, ירגיל את עצמו לפתוח את הברכה כראוי, ויאמר תשעים פעם: "רופא חולי עמו ישראל, ברך עלינו". ולמנהג אשכנזים יאמר: "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן טל ומטר לברכה". וכשיגיע לתפילת מוסף של ראשון של פסח, יאמר תשעים פעם: "מחייה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל". ובמוצאי החג, לפני תפילת ערבית של חול המועד, למנהג ספרדים יאמר: "רופא חולי עמו ישראל, ברכנו"; ולמנהג אשכנזים יאמר: "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן ברכה" (מ"ב קיד, מ; כה"ח ס).[4]

קבעו חכמים לאחר את תחילת הבקשה על הגשמים בבבל ליום שישים לתקופה (שיוצא ב- 4 או 5 בדצמבר). וזאת מפני שיש בה מים מרובים מנהרות חידקל ופרת, ואין צורך להרבות שם בבקשה על הגשמים מיד בתחילת החורף. וכל שאר בני חוץ לארץ נגררים אחר בבל, ושואלים מיום שישים לתקופה (שו"ע קיז, א).[5] בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ למשך כמה חודשים: יש אומרים, שישאל כמנהג ארץ ישראל ששם ביתו (פר"ח). ויש אומרים, שישאל כמנהג המקום שבו הוא נמצא עתה (ברכ"י). והדרך לצאת ידי כולם היא, שבכל עת שיש ספק, ישאל בשומע תפילה ולא בברכת השנים, ועיין בהערה לפרטי ההלכה.[6] במקומות שצריכים לגשמים באביב, לא ימשיכו אחר הפסח לבקש גשמים בברכת השנים, אלא דינם כאנשים פרטיים, ויתפללו על הגשמים בברכת "שומע תפילה", שבה יכול כל אדם להוסיף ולבקש בקשות פרטיות (שו"ע קיז, ב).[7] גם בארצות שמדרום לקו המשווה, כדוגמת, ארגנטינה, ברזיל ואוסטרליה, שואלים גשמים בשעה שיש חורף בארץ ישראל. ולמרות שבאותו הזמן אצלם הוא קיץ, כיוון שארץ ישראל היא עיקר העולם, הכל נגררים אחריה, ושואלים גשמים לפי ימות החורף בארץ ישראל. אבל במקום שהגשמים גורמים לנזק בקיץ, אין נגררים אחר ארץ ישראל, כדי שלא לבקש על דבר שהוא קללה לגביהם, אלא יאמרו תמיד בברכת השנים את נוסח הקיץ, ובשומע תפילה יבקשו תמיד על הגשם. בחורף שלהם יתכוונו על מקום מגוריהם, ובחורף של ארץ ישראל יתכוונו על ארץ ישראל. [8] הנוסע מארץ ישראל או מארצות הצפון לביקור באותם מקומות, גם אם הגשמים מזיקים שם, ימשיך לבקש על הגשמים לפי החורף של ארץ ישראל (שערים המצוינים בהלכה יט, ג). תפילת תשלומין

שכח או נאנס ולא התפלל תפילה אחת, עליו להשלימה אחר התפילה הבאה. אם שכח להתפלל שחרית, ישלימנה אחר תפילת מנחה. תחילה יתפלל מנחה, ואחר הקדיש האחרון יתפלל שוב תפילת עמידה לתשלומי תפילת שחרית. ואם ירצה להתפלל את תפילת התשלומין יחד עם חזרת הש"ץ - רשאי, ויקפיד להפסיק בין התפילות לכל הפחות כשיעור זמן מהלך ארבע אמות. ואם שכח להתפלל מנחה, ישלימנה אחר תפילת ערבית. אחר הקדיש האחרון יתפלל שוב תפילת עמידה לתשלומי מנחה. ואם שכח להתפלל ערבית, ישלימנה אחר תפילת שחרית: או שיתפלל את תשלומי ערבית יחד עם חזרת הש"ץ, או שיתפלל אותה אחר הקדיש האחרון של תפילת שחרית.[9] מי ששכח ולא התפלל את תפילת התשלומין אחר תפילת החובה, בדיעבד יכול להשלימה בכל משך זמן אותה תפילה. כלומר, אם לא התפלל את תשלומי מנחה מיד אחר מעריב, יכול בדיעבד להשלימה עד חצות הלילה, שהוא הזמן הראוי לכתחילה לתפילת ערבית. ויש אומרים שבדיעבד ישלימנה עד עמוד השחר. ואם לא התפלל את תשלומי ערבית מיד אחר שהתפלל שחרית, יכול בדיעבד להשלימה עד סוף ארבע שעות. ואם לא התפלל את תשלומי שחרית מיד אחר תפילת מנחה, יכול בדיעבד להשלימה עד בין השמשות (ע' מ"ב קח, טו; כה"ח יא). ולא ימתין עד סוף הזמן, אלא מיד כשיזכר שעדיין לא התפלל את תפילת התשלומין, יעמוד ויתפלל, כדי שלא להגדיל את ההפסק שבין תפילת החובה לתפילת התשלומין. ואפילו אם התחיל לאכול, מיד כשיזכר שעליו להתפלל תפילת תשלומין, יפסיק ויתפלל (מ"ב קח, י). צריך להקפיד שתפילת ההשלמה תהיה אחר תפילת החובה, אבל אם התכוון להתפלל את התפילה הראשונה כתשלומין ואת השניה כתפילת החובה, לא יצא בתפילתו הראשונה לשם תשלומין, ועליו לחזור להתפלל בשלישית לשם תשלומין. למשל, אם שכח להתפלל מנחה של שבת, ובמוצאי שבת בתפילת ערבית הראשונה לא אמר את נוסח ההבדלה - "אתה חוננתנו", מפני שחשב שהיא לתשלומי מנחה, ובשניה אמר "אתה חוננתנו", עליו לחזור ולהתפלל שוב לתשלומי מנחה. אבל אם טעה ושכח לומר בראשונה "אתה חוננתנו" ונזכר בשניה ואמרה, כיוון שהתכוון בראשונה לשם ערבית ובשניה לשם תשלומין - יצא.[10]

תקנו חכמים תשלומין לתפילה הסמוכה בלבד, ולכן מי שנאנס ולא התפלל שחרית ומנחה, יתפלל אחר תפילת ערבית את תשלומי מנחה בלבד. ואם ירצה, יוכל אח"כ להוסיף להתפלל בנדבה תפילה נוספת עבור תפילת שחרית (שו"ע קח, ד-ה). וכיום אין נוהגים להתפלל תפילות נדבה.[11] מי ששכח להתפלל מוסף, אינו יכול להשלים אותה, מפני שאין מקריבים את קרבנות המוספים אלא ביומם. וכן מי ששכח להתפלל שחרית ביום שמתפללים בו מוסף, אף שלמדנו שצריך להשלים את תפילתו בתפילה הסמוכה, אין מתחשבים בתפילת מוסף, וצריך להשלים את שחרית אחר תפילת מנחה. מי שבמזיד לא התפלל את אחת התפילות, אינו יכול להשלימה. וכתבו הראשונים שאם ירצה יוכל להתפלל אותה בנדבה (שו"ע קח, ז). וכבר למדנו שכיום אין נוהגים להתפלל תפילת נדבה, מפני שהמתפלל נדבה צריך לדעת בעצמו שהוא יכול לכוון בכל התפילה, מתחילתה ועד סופה (כה"ח קח, לא). אבל מי שלא התפלל מנחה או ערבית בעוד שהיה לו זמן להתפלל, מפני שהיה סבור שאחר שיגמור את הדבר שהתחיל בו ישאר לו זמן להתפלל, ולבסוף נגרר באותו עסק ועברה שעת התפילה, אינו נחשב למבטל את תפילתו במזיד, וישלימנה אחר התפילה הבאה. וכן מי שהתחיל לאכול לפני שהתפלל מתוך שחשב שיספיק אח"כ להתפלל, ולבסוף שכח ולא התפלל, למרות שהתחיל לאכול באיסור (לעיל יב, ו-ז; כד, ו; כה, ט), כיוון שלא ביטל את התפילה בשאט נפש, ישלימנה אחר התפילה הבאה (שו"ע קח, ח). ומי שעסק במשחק כדוגמת כדורגל, וקראו לו לבוא להתפלל, ומרוב תשוקתו להמשיך לשחק אמר "עוד רגע" והמשיך לשחק, ובינתיים עבר הזמן, אינו יכול להשלים את תפילתו. ולמרות שלולא המשחק היה שמח מאוד להתפלל, מכל מקום כיוון שידע בבירור שזמן התפילה עומד לעבור, הרי הוא נחשב כמי שביטל את התפילה בשאט נפש.

מי ששכח ולא התפלל מנחה בערב שבת, יתפלל ערבית של שבת פעמיים, הראשונה לשם ערבית והשניה לתשלומי מנחה. ואף שתפילת מנחה היתה אמורה להיות של שמונה עשרה ברכות, מכל מקום כיוון ששעת ההשלמה היא בשבת, עליו להתפלל כנוסח תפילת השבת (שו"ע קח, ט). מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" בתפילת מנחה של ראש חודש, לא יצא ידי חובתו, ואם היום הבא הוא יום שני של ראש חודש, ברור שעליו להתפלל אחר תפילת ערבית את תשלומי תפילת מנחה, ובשניהם יזכיר "יעלה ויבוא". אבל אם בערב הוא כבר יום רגיל, נתעורר בזה ספק. מצד אחד, הרי כל הבעייה היתה שלא הזכיר "יעלה ויבוא" במנחה, ואם כן מה יועיל שיתפלל אחר תפילת ערבית תפילה נוספת בלא "יעלה ויבוא". ומאידך, בתפילת מנחה לא יצא ידי חובתו מפני שהיה אז ראש חודש ולא הזכיר "יעלה ויבוא", אבל בתפילת התשלומין יצא ידי חובתו מפני שיתפלל כראוי לאותה שעה. למעשה נפסק שיתפלל ערבית פעמיים, ויתנה, שאם אינו חייב להשלים את תפילתו, הרי זו תפילת נדבה, ואינו צריך לחדש בה דבר. כיוצא בזה, הטועה בשבת, ובמקום להתפלל מנחה של שבת התפלל בנוסח של חול בלא להזכיר את קדושת השבת, דינו שיתפלל במוצאי שבת שתי תפילות של חול, ויתנה, שאם אינו צריך להשלים את תפילתו, הרי זו תפילת נדבה (שו"ע קח, יא).