תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו. בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", שהוא היחיד שמהווה ומקיים את כל העולם, ואין עוד מלבדו. ובברכה הראשונה של קריאת שמע אנו מרחיבים את היסוד הזה, ודרך השבח על האור שמתחדש בכל יום, אנו ממשיכים לשבח את ה' "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". וכדי להדגיש את אחדותו, יחד עם השבח על בריאת האור אנו מזכירים שהוא ברא גם את החושך. ובלילה, בברכה המקבילה, יחד עם השבח שהוא "מעריב ערבים", אנו מוסיפים להזכיר שהוא "בורא יום ולילה". נמצא אם כן שיסוד אמונת האחדות שבקריאת שמע מורחב בברכה הראשונה. משמעות הפתיחה "שמע ישראל", שהאמונה האחדותית מתגלה לעולם דרך עם ישראל, שנוצר לשם כך. רעיון זה מורחב בברכה השנייה, שבה אנו מודים לה' על האהבה שהוא אוהב אותנו, ומתוך כך נתן לנו את תורתו. ומתפללים שנזכה להבין את התורה ולקיימה באהבה, ועל ידי כך נגלה את שמו בעולם. "ה' אלוהינו", עניינו שה' הוא בעל הכוחות כולם, והוא המושל בעולם כרצונו. שליטתו בעולם על כל כוחותיו ומרכיביו, התגלתה באופן הברור ביותר ביציאת מצרים המוזכרת בסוף קריאת שמע. ואף זה התגלה על ידי עם ישראל. בברכה השלישית אנו מרחיבים את היסוד הזה, ומשבחים את ה' - "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו" וכו', ומזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף. וחותמים "ברוך אתה ה' גאל ישראל". נמצא אם כן, שכל שלוש הברכות, הן המשכה והרחבה של יסודות האמונה שבקריאת שמע. ואף שהסדר שתקנו חכמים בתפילה הוא לומר את קריאת שמע עם ברכותיה, מכל מקום אין הברכות מעכבות את קריאת שמע, שאם קרא את שמע בלא ברכותיה, יצא ידי מצוות קריאת שמע. וכן אם אמר את הברכות בלא קריאת שמע, יצא ידי מצוות אמירת הברכות. וכן אם אמר אחת מן הברכות, יצא במה שאמר, מפני שאינן מעכבות זו את זו. וקל וחומר שסידרן אינו מעכב, ואם טעה והקדים את השנייה לראשונה - יצא. אלא שלכתחילה צריך לאומרם ביחד כסדר שתקנו חכמים.[1]

אחר שמסיימים פסוקי דזמרה וברכת "ישתבח", אומר החזן חצי קדיש. וכידוע מעלת הקדיש גבוהה מאוד, ושבחו חכמים את העונים עליו אמן בכוונה (עיין כג, ו). ותקנו לאומרו בסיום של כל שלב מהתפילה, כדי לחותמו בקדושה עליונה, ומתוך כך להמשיך לשלב הבא שבתפילה. וחצי קדיש זה מפסיק בין פסוקי דזמרה (שכנגד עולם היצירה) לקריאת שמע וברכותיה (שכנגד עולם הבריאה). ואין להפסיק בדברים בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, והמפסיק ביניהם עבירה בידו, מפני שפסוקי דזמרה הם הכנה לתפילה (שו"ע נד, ג). ואם הגיעו לסוף פסוקי דזמרה ועדיין אין להם מניין, יעצרו אחר ברכת "ישתבח" וימתינו למניין. ויכולים ללמוד בינתיים. לכתחילה ילמדו על ידי עיון בעיניים, כדי שלא להפסיק שם בדיבור. אבל מי שאינו יכול ללמוד בלא להוציא את המילים מפיו, ילמד בפיו, מפני שלצורך מצווה מותר להפסיק בין "ישתבח" ל"ברכו". והחזן ימתין לפני "ישתבח", כדי שכשיגיעו עשרה, יוכל לומר "ישתבח" ואחריו חצי קדיש. ואם כבר סיים "ישתבח", אחר שיתאספו עשרה, יאמר שלושה פסוקים, כדי שיהיה לקדיש על מה לחול, ואח"כ יאמר חצי קדיש (מ"ב נג, י-יא). כאשר הגבאי צריך להודיע לקהל איזו הודעה דחופה הקשורה לצורכי ציבור או מצווה, ואין אפשרות לדחות את ההודעה לאחר התפילה, יוכל להודיע אותה בין "ישתבח" לקדיש. ואח"כ יאמר החזן כמה פסוקים וקדיש. אבל אם כבר אמרו את הקדיש, אסור להפסיק לצרכי מצווה, וידחו את ההודעה לאחר התפילה (שו"ע רמ"א נד, ג; נז, ב; מ"ב נד, ו).

אחר הקדיש אומר החזן "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונה אחריו: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואף החזן חוזר אחר הקהל ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שו"ע נז, א). עיקר עניינו של "ברכו", לפתוח את ברכות קריאת שמע, שבהכרזת "ברכו" קורא החזן למתפללים לומר את ברכות קריאת שמע. ואף שאפשר לאומרו גם כשבח בפני עצמו, כפי שאכן אומרים "ברכו" בסיום התפילה, מכל מקום עיקר תקנתו כדי לפתוח בו את ברכות קריאת שמע. לכן צריך כל אדם להשתדל לסיים את פסוקי דזמרה וברכת "ישתבח" לפני "ברכו", כדי שמיד אחר "ברכו" יוכל להתחיל בברכות קריאת שמע. ורצוי אף לדלג לשם כך על שירת הים. אבל מי שעדיין לא הספיק לומר את ברכת "ישתבח" שבסיום פסוקי דזמרה, אף שענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", יסיים את הברכה ואח"כ ימשיך בברכות קריאת שמע.[2] ונחלקו המנהגים בשאלה אם צריך לעמוד בעת שעונים על קדיש ו"ברכו". למנהג רוב הספרדים, אין צריך לעמוד לקראת עניית דברים שבקדושה, אבל מי שכבר היה עומד, צריך להישאר לעמוד בקדיש ו"ברכו" (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא; יחו"ד ג, ד). ורוב האשכנזים נוהגים לעמוד בעת עניית הקדיש ו"ברכו", שהם דברים שבקדושה (מ"ב נו, ז-ח; קמו, יח). אמנם לגבי "ברכו" שהענייה עליו קצרה, נוהגים רבים מבני אשכנז, שאם כבר היו יושבים, כגון בקריאת התורה או לפני מעריב, שאין קמים לגמרי, אלא רק מתרוממים מעט מהכסא בעת שעונים. וכפי שרבים נוהגים בעת שעונים על הזימון בעשרה. כשיאמר החזן "ברכו" יכרע מעט, ויזקוף כשיאמר ה'. ולגבי הקהל נחלקו המנהגים: יש נוהגים לכרוע, ויש נוהגים לכרוע מעט, ויש נוהגים שלא לכרוע כלל. וכל אדם ימשיך כמנהג אבותיו. ובמקום שמתפללים ביחד בעלי מנהגים שונים, ראוי שכולם יכרעו מעט (עיין בהמשך יז, הערה 3).

ברכת "יוצר אור" היא שבח לה' המחדש בכל יום מעשה בראשית, והוסיפו פיוטים על כך, ויש פיוט מיוחד ליום חול ופיוט מיוחד לשבת. ואף המלאכים והשרפים, שהם ברואים רוחניים עליונים, מברכים ומשבחים ומפארים ומקדישים ומעריצים וממליכים את שמו יתברך, ואומרים: "קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו", ו"ברוך כבוד ה' ממקומו". וגם זה נכלל בברכת "יוצר המאורות". ונחלקו הראשונים, האם היחיד יכול לומר את קדושת המלאכים שבברכת "יוצר". יש אומרים שאלו דברים שבקדושה, כדוגמת קדושה שבחזרת הש"ץ, ולכן מי שמתפלל ביחידות אינו יכול לאומרם, אלא ידלג על הפסוקים הללו (ר"ן, רי"ו). ויש אומרים שאין זו קדושה ממש, אלא שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שמו, ולכן גם היחיד יכול לאומרם (תר"י, רא"ש). כדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמר את פסוקי הקדושה כמי שקורא בתורה עם ניגון של טעמי המקרא, שכן לכל הדעות היחיד רשאי ללומדם, ובאופן זה גם יצא ידי אמירתם (תה"ד, שו"ע נט, ג). ואין צריך לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שישתדל להֵראות כקורא בנביא.[3] יש אומרים שהקהל צריך לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע שהוא שומע מהחזן (רא"ש), ויש אומרים שאין לענות אמן, כדי שלא להפסיק בין הברכות לקריאת שמע (תר"י עפ"י הרמב"ם). למעשה, מנהג ספרדים, שהאומר את ברכות קריאת שמע אינו עונה אמן אחר החזן, כי זה הפסק לגביו. וכדי שלא להיכנס לספק, לכתחילה ראוי לסיים את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות אין צריכים לענות אחריו אמן. ומכל מקום, גם מי שסיים לפני החזן - לא יענה אחריו אמן. ומנהג אשכנזים לענות אמן אחר ברכת "יוצר המאורות" בשחרית, ואחר ברכות "המעריב ערבים" ו"גאל ישראל" בערבית. אולם את הברכה הסמוכה לקריאת שמע, משתדלים לסיים עם החזן או מעט אחריו, כדי שלא יצטרכו לענות אחריה אמן ולהפסיק בכך בין הברכה לקריאת שמע. ומכל מקום, מי שכבר סיים את הברכה ושמעה מהחזן, צריך לענות אחריה אמן (מ"ב נט, כד-כה; כה"ח כו, כח).

לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בשעה שאדם אומר קריאת שמע וברכותיה, לא יפסיק לענות על קדיש וקדושה, שהואיל והוא עוסק כבר בשבחו של מקום, אסור לו להפסיק כדי לענות על שבח אחר. אבל דעת רוב הראשונים (תר"י, רא"ש), שלצורך שבחים גדולים שנאמרים בציבור, רשאי אדם להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, וכן הלכה (שו"ע סו, ג). וכשיפסיק, יענה רק על הדברים החשובים ביותר. ואלו הם: בקדיש, יש אומרים שיענה רק "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכן יענה אמן אחר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", שהוא סיום עיקר הקדיש (מ"ב סו, יז). ויש מוסיפים ואומרים שיענה את כל חמשת האמנים שנוהגים לענות בעיקר הקדיש, שנקרא חצי קדיש, אבל התוספות שאחר כך אינן עיקר הקדיש, ולא יפסיק לענות עליהם אמן (כה"ח סו, כג; ועיין בהמשך כג, 14). בקדושה, יענה רק את הפסוקים "קדוש" ו"ברוך", שהם עיקר עניית הקדושה (מ"ב סו, יז; ילקוט יוסף סו, ב), ויש אומרים שיענה גם פסוק "ימלוך" (ערוה"ש סו, ו; כה"ח יח). וכך המנהג הרווח. אבל לא יאמר את הפתיחה שהחזן אומר לפני כל פסוק. על "ברכו" יענה כמקובל - "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ובמודים של חזרת הש"ץ ישתחווה ויענה "מודים אנחנו לך" ולא יותר. למנהג אשכנזים, עונים אמן על ברכות "הא-ל הקדוש" ו"שומע תפילה", שבהן מסיימים את ברכות השבח וברכות הבקשה. ולמנהג ספרדים, דינן כשאר הברכות ולא יענה עליהן. ואין הבדל בדין זה בין אם הוא נמצא באמצע הברכה והפרק או בין ברכה לברכה ובין פרק לפרק. וכל מה שאפשר לענות הוא באמצע הברכות או אחר סיומן, אבל אחר שאמר "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה ונותרו לו עוד מילים ספורות לחתימת הברכה - לא יפסיק, מפני שאם יפסיק - יקטע את הברכה (באו"ה סו, ג). וכן בשעה שיאמר פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמים, לא יפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה, שאין מפסיקים בה לשום דבר (שו"ע סו, א). וכל מי שמסתפק אם מותר לו לענות או לא, מוטב שלא יענה, שכן לדעת הרבה פוסקים, אף שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות.[4]

כדי למנוע שנאה ועלבונות, התירו חכמים לומר שלום באמצע קריאת שמע וברכותיה לאדם שהנימוס מחייב זאת. לפיכך, הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, או באמצע אחד מפרקי שמע, וראה אדם שהוא מצוּוה לירא מפניו, כגון אביו או רבו או אחד מגדולי הדור, יקדים לו שלום. ואם ראה אדם מכובד, כגון תלמיד חכם או עשיר או בעל מעלה אחרת, לא יתחיל לשאול בשלומו, אבל אם הנכבד אמר לו שלום, ישיב לו שלום. ואם הוא נמצא בין הפרקים, היינו בין ברכה לחברתה, או בין פרק לפרק, הדין קל יותר, ומותר ביוזמתו להפסיק כדי לומר שלום לאדם מכובד, ולהשיב - משיבים שלום לכל אדם (שו"ע סו, א, ומ"ב וכה"ח). ובאמצע פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם" לא יפסיק אלא אם כן מדובר בהפסקה לצורך פיקוח נפש. וכתבו הפוסקים, שהואיל ומקובל כיום שלא להפסיק באמצע התפילה, האנשים המכובדים אינם נעלבים מכך שאין שואלים בשלומם, וממילא אין היתר להפסיק במשך קריאת שמע וברכותיה כדי לשאול בשלום אדם נכבד או אדם שצריך לירא מפניו (מ"ב סו, ב, עפ"י ספר החינוך). אמנם, אם הגיע לפניו אדם שאינו מכיר בערכה של התפילה, ואם לא יענה לו עלול להיפגע, מותר להקדים לו שלום. וכן בעל תשובה שהוריו אינם מבינים את ערך תפילתו, רשאי לומר להם שלום, אבל לא ידבר עמהם מעבר לכך. רשאי אדם להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע וברכותיה כדי למנוע מעצמו נזק גופני או הפסד ממוני. ועדיף כשאפשר לסיים לפני כן את הפרק או הברכה (ע' באו"ה סו, א, 'או'). וכן רב שהגיעה לפניו שאלה דחופה, רשאי להשיב עליה בין הפרקים והברכות (ערוה"ש סו, ד). הקורא קריאת שמע וברכותיה ועבר לפניו תלמיד חכם, יעמוד לפניו (ברכ"י יו"ד רמד, א). אבל בעת קבלת עול מלכות שמים בפסוק 'שמע' ו'ברוך' - אין לקום. ויש מי שאומר שבכל קריאת שמע עדיף שלא לעמוד (ציץ אליעזר יד, י). הרואה את חבירו שעושה איסור, ירמוז לו כדי להפרישו מהאיסור. ואם אינו נִרמז, יפסיק בדיבור כדי להפרישו מהאיסור, שאם התירו להפסיק לכבוד בשר ודם באמצע קריאת שמע וברכותיה, קל וחומר לכבוד שמים (ריטב"א, כה"ח סו, ז). אין ראוי לאסוף צדקה באמצע ברכות קריאת שמע, כדי שלא לבטל את המתפללים מכוונתם. מכל מקום אם עני הגון ביקש ממנו צדקה, אפשר לתת לו (הליכות שלמה ז, ד). ז - סמיכת גאולה לתפילה אע"פ שאמירת קריאת שמע וברכותיה היא מצווה בפני עצמה, ותפילת עמידה מצווה בפני עצמה, צריך לסומכן זו לזו ואסור להפסיק ביניהן. ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה, הרי הוא בן עולם הבא (ברכות ד, ב). ואם סמכן כתפילת ותיקין - מובטח לו שלא ינזק בכל אותו היום (ברכות ט, ב, ותוס' שם). והמפסיק בין גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשיצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג לעניין אחר, ואף המלך מפליג ממנו. הזכרת הגאולה שגאל ה' את ישראל ממצרים כמוה כדפיקה על פתחו של המלך, מפני שגאולת ישראל מבטאת את האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל, ולכן יציאת מצרים נחשבת כאירוסין שבין הקב"ה לישראל. ואסור לאבד את השעה, ומתוך הקירבה המיוחדת שמתבטאת בגאולה, צריכים להגיע לדבקות שבתפילה, ולבקש שכמו שגאלנו ממצרים כך יברכנו ויגאלנו (ע' ירושלמי ברכות פ"א ה"א). ואפילו אם שמע בין גאולה לתפילה קדיש או קדושה - לא יענה (שו"ע סו, ט). ואף בשתיקה לא יפסיק בין גאולה לתפילה.[5] חזנים רבים נוהגים לסיים את ברכת "גאל ישראל" בלחש, כדי שלא יענו אחריהם אמן. וזאת מפני שיש סוברים, שמי שסיים את ברכת "גאל ישראל" ועדיין לא התחיל בתפילת עמידה, ושמע את סיום ברכת "גאל ישראל", צריך לענות עליה אמן, ואין בזה הפסקה, מפני שעניית האמן על "גאל ישראל" היא המשך העיסוק בגאולה (רמ"א). ולעומתם, יש סוברים שגם עניית אמן על ברכת "גאל ישראל" מהווה הפסק בין גאולה לתפילה (שו"ע). וכדי לפתור את הקהל מן הספק, נוהגים חלק מהחזנים לסיים את הברכה בלחש, כך שלא יוכלו לענות אחריהם אמן. ויש שאינם חוששים לזה, ומסיימים את ברכת "גאל ישראל" בקול רגיל. וכשהיו בקהל אנשים שיצאו ידי חובתם בשמיעת החזן - חובה על החזן לומר את כל הברכה בקול רם.[6] מי שאיחר והגיע לתפילה בשעה שהציבור עומד להתחיל תפילת עמידה, יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפילה. ואע"פ שיפסיד את התפילה עם הציבור, בכל זאת עדיף שיתפלל כסדר, משום שסמיכת גאולה לתפילה עדיפה על תפילה עם הציבור. אמנם בתפילת ערבית הדין שונה (שו"ע רלו, ג; ועיין להלן כה, ד). לדעת רוב הפוסקים, בשבת אין צורך כל כך לסמוך גאולה לתפילה, ואם שמע קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה - יענה עליהם.[7]