וּכְעַן יִשְׂרָאֵל שְׁמַע לִקְיָמַיָא וּלְדִינַיָא דִי אֲנָא מְאַלֵף יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יָהֵב לְכוֹן:

וּכְדוֹן יִשְרָאֵל שְׁמָעוּ לְקַיָּימַיָא וּלְדִינַיָא דַּאֲנָא מַלֵף יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוֹן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן יָהִיב לְכוֹן:

מלמד אתכם לעשות. כי עיקר הלמוד לעשות המצות: למעז תחיון. כי עובדי פעור נשמדו: וירשתם. בעבור שנח ונעלם היו''ד בשבר הוי''ו נשבר עי''ן הפעל ואפס על משקלו:

ועתה ישראל. מאחר שאתה רואה גזרת האל ית' להגלותכם אם תחטאו השמרו מחטוא ושמרו מצותיו בלי תוספת וגרעון כי התוספת והגרעון בכל שהוא יביאו אתכם לתכלית הקלקול:

מלמד אתכם לעשות. שהתלמוד מביא לידי מעשה:

ועתה ישראל וגו'. אולי שנתכוון כנגד ב' דברים שאירעו לו, אחד בענין הכאת הסלע שה' אמר לו לדבר והוא הכה וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול. ב' בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים ולא זכר בקידוש ה' שהזמין ה' לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש ה' כמו שפירשנו הדברים במקומן, והגם שדן לפניו פנחם השיבו (סנהדרי פב.) קריינא דאגרתא להוי פרוונקא וזכה פנחם בדבר ונטל ברית השלום שהיה מוכן למשה: ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחיזוק ידים שעשה בראשונה, ואולי שחש כי לא אמר ה' קנאים פוגעים בו אלא אם ראהו אבל לבקש אחרים לפגוע בו לא, ונשמר וישב ולא עשה כדרך שעשה בסלע שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה ואחר האמת שגג בזה, ולזה בא להזהירם לעם בני ישראל עם ב' הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה' צבאות עיר עז לנו ונשב בגיא מול וגו', ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החוקים שהם המצות שהם חוקים וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה' דבר לסלע שבו נכוה, ודבר זה יתיחס אליו חוקה, ואומרו ואל המשפטים כנגד המשפטים שהעריך ה' בתורתו שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו ששגג בו משה ומאמצעות שניהם נגזרה עליו גזירה כנזכר: וגמר אומר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ ולא יקרה לכם כאשר קרה לי שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (ת''כ ר''פ אחרי) היה רבי אליעזר מושלו לרופא שנכנם אצל חולה וכו' ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון ע''כ, כמו כן במה שלפנינו נתכוון משה לזרז שלא יארע להם כמו שאירע לו על מה שהוסיף להכות הסלע, ואמר לא תוסיפו פירוש מה שאני אומר לכם שמע אל החקים וגו' למען תחיו ובאתם תנאי הוא הדבר שלא תוסיפו וגו' שאם יוסיפו כדרך שעשה הוא במעשה הסלע לא יבואו וגו' כדרך שנגזרה עליו גזירה בשביל זה: ואומרו ולא תגרעו וגו' לשמור, פירוש בבא לידם דבר משפט שזכר בתחילת דבריו ואל המשפטים לא יגרעו ממנו כדרך שעשה הוא בענין זמרי שנשמר מלבקש לפגוע בו וגרע המשפט, והוא אומרו ולא תגרעו הגם שתהיה כונתכם לשמור פירוש שהגרעון יהיה בו צד השמירה להשמר לבל יהרוג בועל הארמית:

לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ לְמִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן:

לֵיתְכוֹן רַשָּׁאִין לְמוֹסָפָא עַל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן וְלָא תְבַצְרוּן מִינֵיהּ מִן לָא לְמִנְטוֹר יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן:

לא תספו. כגון חמש פרשיות בתפלין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו:

לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות וכן לא תגרעו לשון רש"י וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו אבל לא באלה בלבד אמרו אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח) וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א יב לג) עובר בלאו וכך אמרו (מגילה יד) לענין מקרא מגלה מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אלו המצות שנצטוו מפי משה כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה

לא תוספו. מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם ג''כ לא תגרעו ואשר אמרתי למען תחיו אין צורך לעדים כי עיניכם הרואות:

ולא תגרעו ממנו לשמור. ולא יחשוב החושב שכאשר תסור סבת האיסור אצלך לא יהיה חטא לגרוע כמו שחשב שלמה המלך אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשוב ונכשלה:

ולא תגרעו ממנו לשמור את. ס''ת גי' תרי''ג: אשר אנכי מצוה אתכם. וסמיך ליה עיניכם הרואות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

לא תוסיפו על הדבר וגו'. בשלמא לא תוסיפו שפיר קאמר כי סד"א שיש בכלל מאתים מנה, אבל לא תגרעו למה לי כי הגורע אחת מכל מצות ה' כבר הוא מצווה ועומד שלא לגרוע אפילו אחת מכל המצות. ובחבורינו עוללות אפרים מאמר שפ"ה פרשנו שלא תגרעו אינו ציווי אלא פירושו דוגמת שאמרו רז"ל (ברכות כט:) לא תרוי ולא תחטא, כי לא תחטא אינו ציווי כי פשוט הוא אלא פירושו לא תרוי כדי שלא תחטא כך פירוש לא תוסיפו ואז ממילא לא תגרעו הא כל המוסיף גורע כי מאן דעביד הא נפיל בהא והוא כמו נתינת טעם על לא תוסיפו ושם הארכנו. ואולי סמך ענין זה לכאן כי זהו מעין חטאו של משה כי הוא הוסיף בהכאת הסלע ובהוספה בא לידי גרעון באמונה, לכך נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים, מהו ועתה, וכי קודם זה לא היה להם לשמוע אל החקים אלא ועתה קאי על גמר גזירתו שהזכיר לפני זה והמשיך הסיפור אל מאמר לא תוסיפו. וי"א שסיפור לא תוסיפו נמשך אל ענין פעור, שכל חסיד שוטה סובר שמצוה קעביד לבזותו ועובר על לא תוסיפו וסוף שבאו לידי גרעון כי השתחוו לאלהיהן, וקאי על מ"ש ונשב בגיא מול בית פעור. ועל זה אמר כמביא מופת על זה ואמר עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' בבעל פעור בעובד לפעור כי הוא בעל לאותה עבודה.

עֵינֵיכוֹן חָזָן יָת דִי עֲבַד יְיָ בְּבַעַל פְּעוֹר אֲרֵי כָּל גַבְרָא דִי אֲזַל בָּתַר בַּעַל פְּעוֹר שֵׁצְיֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ:

עֵינֵיכוֹן חֲמִיתוּן יַת דְּעָבַד מֵימְרָא דַיְיָ בְּפַלְחֵי טַעֲוַות פְּעוֹר אֲרוּם כָּל בַּר נַשׁ דְּטָעָא בָּתַר טַעֲוַות פְּעוֹר שֵׁצְיֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ:

עיניכם הראות. עתה בא להזהיר בפרטי המצות ויתחיל בעבודת כוכבים שהיא שורש לכולן

בבעל פעור. בעבור בעל פעור ורבים כן ומי שלא עבד בעל פעור הנו חי:

עיניכם הרואות. הנה יעיד על זה מה שראיתם שקרה בענין בעל פעור כי אמנם אותם שחטאו בעבודת בעל פעור לא התכונו לזה בתחלה אבל היתה תחלת כונתם לזנות בלבד. כאמרו ויחל העם לזנות. ואע''פ שהתורה אסרה זה מפני חשש עבודת גלולים כאמרם וזנו בנותיו והזנו את בניך חשב כל אחד מהם שזה לא יקרה לו כלל והנה קרה ההפך כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להדבק בבנותיו אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהכשל בעבודה עצמה עד שהשמידו ה' אלהיך:

עיניכם הרואות וגו' אחרי בעל וגו'. פירוש אתם ראיתם החומרא שבעבודה זרה יתר על כל העבירות שאפילו אותם שלא עבדוה אלא שחשבו בלבם והלכו אחריו לעובדו הגם שלא עבדוה עדיין השמידם ה', והוא על דרך אומרו (קידושין לט:) למען תפוש ישראל וגו':

וְאַתּוּן דְאַדְבֶּקְתּוּן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן קַיָמִין כֻּלְכוֹן יוֹמָא דֵין:

וְאַתּוּן דִּדְבַקְתּוּן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן קַיָּימִין כּוּלְכוֹן יוֹמָא דֵין:

ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. הייתם כלכם חכמים להשמר מהכשל בעבודת בעל פעור:

ואתם הדבקים. תגין על הקו''ף רמז לק' ברכות שצריך לברך בכל יום: כלכם היום. וסמיך ליה למדתי אתכם דשמעתא בעי צלותא כשמש וזהו היום למדתי ועוד כלכם היום שזכות הרבים הוא מסייעיתם:

ואתם הדבקים וגו'. צריך לדעת למה אמר ואתם בתוס' וא''ו כמוסיף על ענין ראשון ולא ידמו הנדבקים בה' להולכים אחרי בעל פעור, עוד אומרו הדבקים בה''א הידיעה ולא מצינו שקדם זכרון דביקות זה שיוצדק לומר עליו הדבקים: ואולי שיתבאר על דרך מה שדרשו ז''ל בסנהדרין (קח.) בפסוק ונח מצא חן בעיני ה' וז''ל ונח אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא שמצא חן ע''כ, כמו כן נתכוון במאמר ואתם פירוש וגם אתם הייתם ראוי' להשמיד אלא לצד היותכם דבוקים פירוש נתקרבתם בתשובה ונדבקתם בה' בזה אתם חיים, ודקדק לומר כלכם להעיר שלא על חלק מהם הוא אומר אלא על כולם, וכן הוא אומר הכתוב בפרשת פנחס במעשה פעור (כ''ה י''א) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, הא למדת שעומדים היו להשמד כולם, והגם שפינחס הוא שמנע מהם הכליון, עם כל זה מוכרח שעשו תשובה אחר כך שאם לא כן לא היה מועיל פינחס אלא לכפר למה שכבר עשוהו ולא למה שעתיד: עוד ירצה בתום' וא''ו לפי מה שפירשתי באומרו אשר הלך אחרי בעל וגו' שנתכוון לו' הגם שלא עבד אלא חשב בדעתו לעבוד, נתכוון בוא''ו של ואתם לומר תוספת בדמיון הראשון כדרך שענש ה' על המחשבה במה שלפניו הגם שלא עשו מעשה כמו כן ג''כ אתם בענין דביקותכם בה' המחשבה בזה הקב''ה מצרפה למעשה, וכן אמרו ז''ל (קידושין מ.) מחשבה טובה הקב''ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב''ה מצרפה למעשה זולת בע''ז, ודקדק לומר ואתם הדבקים, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות ז.) בפסוק (שמות ל''ג ט''ז) ונפלינו אני ועמך שבקש משה מה' שלא ישרה שכינתו על אומות העולם, ופירשנוהו שם שהכוונה הוא אפילו יכשירו מעשיהם, והוא שאמר כאן אתם פירוש אתם הם הדבקים בה' ולא עכו''ם שאם העכו''ם ירצו להדבק בה' לא יזכו לזה, ולדרך זה מאמר הדבקים הוא גזירת הדיבור גם כן למאמר אתם: הדבקים בה' אלהיכם. יתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ו מהל' יסודי התורה וז''ל וז' שמות הם הוי''ה וכו' כל המוחק אפילו אות אחת מז' שמות אלו לוקה כל הנטפל לה' מלפניו מותר למוחקו וכו' מלאחריו כגון ד' של אלהיך כם של אלהיכם אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם שהשם מקדשם ע''כ, והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים בה', פירוש ולפי ששם זה המיוחד שם הוי''ה אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו כגון לה' בה' כה' ואותיות אלו אין בהם קדושה ומותר למוחקם ואם כן תהיה דביקות ישראל בה' בדרך זה שאין השם מקדשם, לזה גמר אומר אלהיכם פירוש דביקות זה שאתם דביקים בה' אינה כדביקות האותיות שמלפניו אלא כאותיות שמלאחריו שהם כם של אלהיכ' שהם קדושים כשאר האותיות של השם: גם רמז בתיבת בה' ייעוד נעים והוא שם זה אינו מקדש מלאחריו הא למדת שדביקות ישראל הוא בשמות עצמם מתאחדים אור נפשם באור שם הנכבד, וכדי שלא תבין שהכוונה הוא כאותיות הנטפלים מלפניו ואין בהם קדושה גמר אומר אלהיכם, אמור מעתה כי כוונת אומרו בה' היא ביחוד האותיות, והוא מה שאמר הכתוב (דברים ל''ב ט') כי חלק ה' עמו, הרי כי חלק א' הם ישראל משם הוי''ה ב''ה, ובזה תצדיק פירושנו זה, ואולי כי ידבר הכתוב כנגד ב' הדרגות שישנם בישראל זו למעלה מזו והבן: עוד נתכוין במאמר הדבקים בה' אלהיכם על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג רל''ח) כי העושה מצוה שורה שם הוי''ה על האבר שבו עושה המצוה, ואמרו כי מצות עשה הם רמוזים בשם הוי''ה ומצות לא תעשה רמוזים בשם אלהים, והוא אומרו כאן ואתם הדבקים על ידי קיום מצות עשה ולא תעשה בב' שמות אלו שם הוי''ה ואלהים כאומר בה' אלהיכם: עוד ירצה על זה הדרך כשאתם דבקים בה' פירוש שלבכם חפץ בו ובמצותיו בזה הוא נקרא אלהיכם ביחוד, על דרך מה שאמרו ז''ל (ילקוט ס''פ נח) בפסוק יושב תהלות ישראל שלא נתרצה ה' בכל מהלל צבא השמים עד שאמרו בתהלותיו ברוך ה' אלהי ישראל כי לא בחר שתתייחד אלהותו אלא על ישראל, ולזה תמצא שאין מתברך ולא מתהלל באלהי שמים ולא באלהי הארץ ולא באלהי מלאכים אלא אלהי ישראל: חיים כלכם היום. נמשכת למעלה ולמטה, נמשכת למעלה על זה הדרך אלהיכם חיים כי ה' נקרא (לקמן ה' כ''ג) אלהים חיים, ונמשכת למטה ג''כ חיים כלכם, והכוונה בשיעור הדיבור על זה הדרך להעיר שהחיים נמשכים להם ממקור החיים, והכונה בזה שזולת זה לא יקרא חיים הגם שיתנועע ויאכל וכו' שהרשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות יח:) לצד שמקורם מקור המיתה, וזה הוא החידוש שמחדש להם משה במאמר זה שמודיעם שהם חיים ממקור החיים: ושיעור כוונת דברי משה הוא בב' דרכים, א' הוא על זה הדרך מצד שאתם דבקים בה' אלהיכם חיים אתם חיים כמו שכתבנו בסמוך, ב' על זה הדרך טעם שזכיתם להדבק בה' אלהיכם לפי שאתם חיים פירוש צדיקים שנשמרתם ממטעמי הרשע שהם בחינת המות ובחרת בחיים ולשניהם נתכוין הכתוב: ואומר כלכם נתכוין לכללות הפרטי וכללות הכללי על זה הדרך, כללות הפרטי שכל אחד מהם הי' כלו חי בלא אבר גרוע על דרך מה שדרשו בחולין (זבחים קטז.) בפסוק מכל החי הבא בהמה שחייה ראשי אבריה ואין בה מום, כמו כן מה שלפנינו היו כולם תמימים בלא מום, וכן אמרו רבותינו ז''ל (מכילתא) שכל שעמדו על הר סיני לא היו בהם סומין דכתיב וכל העם רואים וגו' ולא וכו' ע''כ, הא למדת שלא היו בהם מומין ועמדו בחזקתם, ונתכוין בין על מומי הגוף בין על מומי הנפש, וכבר העירותי שמום שבגוף יגיד על פגם הנפש כי אין מום שאין דמיונו בנפש ואשר על כן פסלו ה' לבעל מום מעל המזבח, ועיין בדברי הזוהר (ח''ג ד'), כללות הכללי שלא היה בהם אחד שאינו הגון שלא יקרא חי אלא כולם צדיקים, ואומרו היום לא החליט מאמר היותם חיים כולם אלא היום כי מי יאמר אשר יהיה למחר מצד מעשיהם שאדם בחירי הוא ואין אמונה בו עד יום לכתו לארץ החיים:

חֲזוֹ דְאַלֵפִית יָתְכוֹן קְיָמַיָא וְדִינַיָא כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ אֱלָהָי לְמֶעְבַּד כֵּן בְּגוֹ אַרְעָא דִי אַתּוּן עַלִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ:

חָמוּן דְּאַלֵיפִית יַתְכוֹן קְיָימִין וְדִינִין הֵיכְמָא דְפַקְדַנִי יְיָ אֱלהִים לְמֶעֱבַד הֵיכְנָא בְגוֹ אַרְעָא דְאַתּוּן עָאלִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ:

וטעם "ראה למדתי אתכם" - ראה שאני מלמד אתכם היום, כמו שאמר (דברים יא יג): "אשר אנכי מצוה אתכם היום", ו(דברים ד ח): "אשר אנכי נותן לפניכם היום". או יאמר למדתי מפני שהזכיר לעשות כן בקרב הארץ, כלומר, ראה בעת בואך לארץ שלמדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי. והנה, מתחלה דיבר על הדבר שהיא כלל לכל, עשה ולא תעשה; ועתה יזהיר בחוקים, שהם גזרותיו, ובמשפטים, שהם הדינים, כי אלו הם צריכין חזוק יותר, מפני העלם טעם החוקים, ומפני כי במשפט יעמידו ארץ. ואמר לעשות כן בקרב הארץ, להזהיר על כולם, כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ; או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ, כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא יח כה).

וטעם למדתי אתכם. אחר שאמר אשר אנכי מלמד אתכם להוסיף כאשר צוני ה' כי המצות הם מצותיו שתעשו בארץ שיתן לכם השם לירושה ועוד כי יש לכם תפארת במצותיו על כל הגוים והטעם כי עיקר כל המצות יבינם המשכיל וידע למה נתנו:

למדתי אתכם. בחנם. ט''ו פעמים לימוד במשנה תורה רמז בן ט''ו לגמרא: באים שמה לרשתה ושמרתם. כדכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו:

ראה למדתי אתכם וגו'. במס' נדרים (לז.) דרשו רז"ל מה אני בחנם אף אתם בחנם. למדו ממ"ש כאשר צוני ה' אלהי מה ת"ל וכי סלקא דעתך שמשה יצוה מלבו אלא אמר כמו שצוני ה' אלהי בחנם אף אני למדתי אתכם בחנם וממני תראו וכן תעשו ללמד בחנם, כי ענין הערבות שכל ישראל ערבים זה בעד זה מחייב ענין זה כ"א יחיד יחטא ישאו רבים עונו, ודבר זה נרמז במ"ש ראה כמדבר ליחיד ואח"כ אמר למדתי אתכם לרבים אלא לומר שאם איש אחד יחטא, בינינו ישפוט. ובדרך זה יתבאר בע"ה לקמן פסוק ראה אנכי נותן לפניכם (דברים יא.כו). ואמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו'. החקים הם המצות שאין טעמם נגלה והמשפטים מן המושכלות ועליהם אמר ב"פ כי, כנותן טעם על כל אחד בפני עצמו על החקים שהזכיר ראשונה אמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ביאור הענין שאם תעלה על לבבכם לומר מאחר שהאומות מונין את ישראל על שמירת החקים א"כ אין בהם ממש, כי לפעמים אדם מונע עצמו מאיזו דבר מפני המלעיגים על זה אמר אדרבה האומות ישבחו אתכם על שמירת החקים כי יש חקים שהם נעלמים מעין כל חי כפרה אדומה שנאמר (במדבר יט.ב) ויקחו אליך פרה לכולם חקה אפילו שלמה המלך אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז.כג) אבל למשה נגלה סוד הפרה ש"מ ששאר חקים נגלים ליחידי הדור אשר נתן ה' חכמה בהמה, ומה שפירש"י פר' חקת (יט.ב) שהשטן והאומות מונין עליה, אמת שכן הוא השומע חק זה לבד והאומות שואלים מה החקה הזאת לכם ובפיך אין מענה להשיב להם, פשיטא שיהיו מונין ומלעיגים. אבל העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה. ורובם יש להם טעם ודאי לא ילעיגו, כי רובם יתנו עדות על קצתם לומר כשם שחקים הללו יש בהם נועם נסתר כך הפרה וכל דכוותה יש בהם טעם ואם אינו נגלה לרוב ההמון עם מ"מ סוד ה' ליראיו נגלה. ואמרו רק עם חכם ונבון וגו'. בשלמא כל העמים שהם עסוקים בעניני עושר וכבוד ושררות ומלחמות אין חידוש אם יטעו לפעמים באלהיות כי אין רוב עסקיהם בחכמות, אבל ישראל נעדרים מכל השלמיות הפחותות הללו ורק החכמה לבדה היא שמלתו לעורו ובחיקו תשכב וכל עסקיהם רק בחכמות ואיך יתכן שזקנים זה קנו חכמה כמותם יתעסקו בדברים בטלים הללו, אלא ודאי שהמה יודעין הסודות ההם ואין אתנו יודע עד מה וזהו לשון רק למעט שאר עניני שלימות לומר שאין בהם שלימות רק מה שהוא עם חכם ונבון, או מלת רק בא למעט את כל העמים וחוזר על מלת הזה לומר רק הגוי הגדול הזה הוא עם חכם ונבון ולא אנחנו עמו, כי אין אתנו יודע עד מה ויתלו החסרון בקוצר דעת השגתם. ועל המשפטים שהזכיר אמר, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים וגו'. שאם יאמרו האומות מה יתרון לכם במשפטים אשר הונחו בתורה הלא כל אומה יש לה נימוסים וסדר דינין, ע"ז אמר תדע שמשפטים שלנו יש להם שלימות אלהי לפי שנאמר (תהלים פב.א) אלהים נצב בעדת אל. ומכאן למדו שהקב"ה נצב בעדת הדיינים, כ"א הדיין קורא אל ה' על כל דאלים גבר איש זרוע המגזם אל הדיין ה' יענהו משמי קדשו, כי ה' יריב ריבם, והמשפט לאלהים הוא, ע"ז אמר אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. מה שלא נמצא כן במשפטי הגוים. ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. יאמר שמשפטי ה' אמת צדקו יחדיו עם החקים כי ב' חלקים אלו אינן מתנגדים זה לזה אלא שניהם כאחד צדיקים, ועוד שהחקים מופת על המשפטים כשם שיש בחקים סוד נסתר כך יש במשפטים סוד כמוס ליראי ה' וחושבי שמו.

וְתִטְרוּן וְתַעְבְּדוּן אֲרֵי הִיא חָכְמַתְכוֹן וְסוּכְלְתָנוּתְכוֹן לְעֵינֵי עַמְמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן יָת כָּל קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיֵימְרוּן לְחוֹד עַם חַכִּים וְסוּכְלְתָן עַמָא רַבָּא הָדֵין:

וְתִנְטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַת אוֹרַיְיתָא אֲרוּם הִוא חָכְמַתְכוֹן וְסוּכְלְתָנוּתְכוֹן לְמֵיחְמֵי עַמְמַיָא דְיִשְׁמְעוּן יַת כָּל קְיָימַיָא הָאִילֵין וְיֵימְרוּן לְחוֹד עַם חַכִּים וְסוּכְלְתָן עַמָא רַבָּא הָדֵין:

ושמרתם. זו משנה: ועשיתם. כמשמעו: כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו' . בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים:

{{ט}} ששמירה הוא הלימוד והעשיה הוא קיום המצות שכל שאינו לומד אינו עושה: {{י}} שינה הרב שמות החכמה והבינה בשמות התואר מפני שאין החכמה והבינה בערך אל האומות רק מצד עצמן ולא יתכן לומר לעיני העמים והוסיף מלת תחשבו שפירושו שתחשבו חכמים ונבונים לעיניהם:

ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם.

כי היא חכמתכם. בה תשיבו לאפיקורוס במופתים שכליים:

האלה ואמרו רק עם. ס''ת מקוה ר''ת ערוה למה ערות אחותו אסורה וערות כת אחיו מותרת ולמה מקוה מ' סאה מטהר ואם חסר קורטוב אינו מטהר. רק מיעוטא הוא שאינם יודעים טעם כלאים ופרה וכיוצא בהם:

אֲרֵי מָן עַם רַב דִי לֵהּ אֱלָהָא קָרִיב לֵהּ לְקַבָּלָא צְלוֹתֵהּ בְּעִדַן עַקְתֵהּ כַּייָ אֱלָהָנָא בְּכָל עִדָן דַאֲנַחְנָא מְצַלִין קֳדָמוֹהִי:

אֲרוּם הֵידָא אוּמָא רַבָּא דְּאִית לֵיהּ אֱלָהָא קָרִיב לְוָתֵיהּ בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֵן אוֹרְחֵיהוֹן דְּעַמְמַיָא נַטְלִין דְחַלְתְּהוֹן עַל כַּתְפֵיהוֹן וְדַמְיַין קְרִיבִין לְהוֹן וְהִינוּן רְחִיקִין מְטוֹל דְּלָא שְׁמָעִין בְּאוּדְנֵיהוֹן בְּרַם מֵימְרָא דַיְיָ יָתִיב עַל כּוּרְסֵיהּ רָם וּמְנַטֵּל וְשָׁמַע צְלוֹתָנָא בְּכָל עִידַן דַּאֲנַן מְצַלְיַין קַמֵיהּ וְעָבִיד בָּעוּתָן:

ועוד, שהם תועלת גדולה שאין כמותה, שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו, וכן העמים יתבוננו בזה וידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלהים וייראו מהם, וזהו שאמר כי מי גוי גדול.

כי מי גוי גדול. שיש לו אלהים שיהיה קרוב אליו שיענהו תמיד בכל אשר יבקש ממנו בחכמה גם אין גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים בשקול הדעת כמו ישראל: וטעם גוי גדול. בעבור חכמי לב יראי ה':

כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. והטעם שראוי להקפיד שתהיו נחשבים חכמים ונבונים לעיני העמים הוא שהאל יתברך קרוב אלינו בכל קראנו אליו. וזה יורה שבחר בנו מכל העמים. ואם יחשבו אתכם העמים לסכלים יהיה חלול ה' באמור לכל עם ה' אלה:

וּמָן עַם רַב דִי לֵהּ קְיָמִין וְדִינִין קַשִׁיטִין כְּכֹל אוֹרַיְתָא הָדָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵכוֹן יוֹמָא דֵין:

וְהֵידָא אוּמָא רַבָּא דִילֵיהּ קְיָימִין וְדִינִין תְּרִיצִין כְּכָל אוֹרַיְיתָא הָדָא דַאֲנָא סְדַר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין:

חקים ומשפטים צדיקם. הגונים ומקבלים:

{{כ}} ר"ל היאך שייך על חוקים ומשפטים צדיקים דדוקא גבי אדם שייך לשון זה. ומפרש דלשון צדיקים הגונים כו' ומוסב גם על חקים:

ועוד, שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים, ישרים וטובים בישוב העם והמדינות.

ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו'. והטעם שתחשבו חכמים בעיני האומות בשמרכם את חקי האלהים ואת תורותיו הוא שלא היו אז שום גוי במציאות כזה שיהיו לו חקים מורים מציאות האל ודרכיו ומשפטים צדיקים שאין בם ענין לתועלת הדיין ולא לשכר חזניהם וסופריהם אבל כל ענינם משפט וצדק. כענין אמרם ז''ל (פרק קמא דסנהדרין) משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה שהחזיר לו את שלו. וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו:

לְחוֹד אִסְתַּמַר לָךְ וְטַר נַפְשָׁךְ לַחֲדָא דִילְמָא תִנְשֵׁי יָת פִּתְגָמַיָא דִי חֲזוֹ עֵינָיִךְ וְדִילְמָא יְעִדוּן מִלִבָּךְ כֹּל יוֹמֵי חַיָיךְ וּתְהוֹדְעִנוּן לִבְנָיךְ וְלִבְנֵי בְנָיִךְ:

לְחוֹד אִסְתַּמְרוּ לְכוֹן וְטוּרוּ נַפְשָׁתֵיכוֹן לַחֲדָא דִלְמָא תִתְנְשׁוּן יַת פִּתְגָמַיָא דַחֲמִיתּוּן בְּסִינַי בְּעֵינֵיכוֹן וְדִלְמָא יְעִידוּן מִן לִבְּכוֹן כָּל יוֹמֵי חַיֵּיכוֹן וּתְלוֹפוּנוּן לִבְנֵיכוֹן וְלִבְנֵי בְנֵיכוֹן:

רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים:

{{ל}} ר"ל כתיב רק שהוא לשון מיעוט והכא מה ממעט ומפרש דקאי אדלעיל מיניה כי היא חכמתכם וגומר הני מילי שתהיו נחשבים חכמים אז כשלא כו':

רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. (קטע:רש"י על דברים ד ט): "אז כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים", לשון רש"י. ואינו נכון כלל, אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר "רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם". ופירש הטעם, כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו. והנה, קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה. והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים; אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו. זהו שאמר שם (שמות יט ט): "וגם בך יאמינו לעולם", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל, והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו וכל מה שספרנו להם. והענין הזה יבוא עוד בפרשת (דברים יג ב): "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו'", וכבר הזכרתיו שם בפרשת "בחדש השלישי" (שמות יט ט).

רק השמר לך. הטעם אם תשכח כל דבר אל תשכח יום אשר עמדת בסיני: אשר ראו עיניך. זהו וכל העם רואים את הקולות:

רק השמר לך. אע''פ שאמרתי שראוי שתהיו נחשבים חכמים בעיני האומות. השמר לך מדעות אותם הטועים המכחישים מציאות האל ית' ויכלתו השגחתו וחשבו הם להביא על כל זה ראיות שכליות: פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. והטעם שהזהרתיך מאד להשמר מזה הוא שיש לחוש פן תשכח מה שראו עיניך הגשמיים בסיני ועיניך השכליים גם כן בפי' התורה אשר בה הדאית לדעת הפך דעותיהם במופתים שכליים: והודעתם לבניך. לבניך שלא ראו אז תודיע במופתים שכליים:

ושמור נפשך. נר אלהים נשמת אדם. נרך בירי ונרי בידך אם תשמור נרי אשמור נרך: והודעתם לבניך ולבני בניך. שלשה נוני''ן הפוכין לומר שכל מי שהוא ובנו ובן כנו תלמידי חכמים שוב אין התורה פוסקת מזרעו:

רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. השמר לך ר"ל שמירת הגוף ולא הזכיר בו מאד כמו בשמירת הנפש אשר בשמירתה צריך האדם להזהר ביותר מבשמירת הגוף לכך אמר ושמור את נפשך מאד. ד"א ב' שמירות אלו הם על מצות עשה ולא תעשה, אשר על ידם ישמור כל האברים והגידין אשר הבית האנושי נכון עליהם כי כבר אמרו רז"ל (זהר וישלח קע:) כי רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידין שבאדם. כי ע"ז נאמר (קהלת יב.יג) את האלהים ירא זה מצות לא תעשה, ואת מצותיו שמור זה מצות עשה, כי זה כל האדם כמספר אבריו וגידיו. ואמרו עוד כל ימי רשע הוא מתחלל היינו מת חלל כי בכל עבירה הוא פוגם אחד מאבריו או אחד מגידיו. ונראה לי לחלק בין לשון חלל, ללשון מת, באותו חילוק שיש בין מצות עשה למצות לא תעשה כי מת מעצמו משמע וחלל היינו שנהרג בידים, והעובר על מצות עשה עובר בשב ואל תעשה הרי הוא פוגם אבר אחד ונעשה מת מאליו, והעובר על מצות לא תעשה בקום ועשה הרי כאילו הוא הורג בידים איזו גיד מגידיו ועושהו חלל וחלול מן הדם שבתוכו והדם הוא הנפש, וביטולו אפילו מן גיד אחד מסוכן יותר ממיתת אבר א', כי ע"כ החמירה התורה בעונש העובר על לא תעשה מבעשה כי פגימת הגידין מסוכן מפגימת אבר וע"ז אמר רק השמר לך, זו שמירת אבריו כי הם עצמותו של אדם שמירתם תלוי בשמירת מצות עשה, ושמור נפשך מאד, זו שמירת הגידין כי הדם הוא הנפש וצריך שמירה גדולה לכך נאמר מאד ושמירה זו ע"י מצות לא תעשה וזה ביאור נכון. פן תשכח את הדברים וגו'. רז"ל (אבות ג.י) למדו מכאן שהשוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו כי גורם לעצמו שגם ה' ישכחו כמ"ש (הושע ד.ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. עוד דרשו רז"ל (חגיגה ט:) מן פסוק ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג.יח) שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד ושמעתי רמז לדבר לא עבדו ר"ת שלו עולה מאה לומר שהלומד מאה פעמים עדיין נקרא לא עבדו עובד אלהים לאשר ר"ת עולה ק"א כי השונה פרקו ק"א פעמים נקרא עובד אלהים. וזו משלי לעשות רמז יקר מזה והוא, כשתסתכל במלת זכר ובמלת שכח תמצא מספר ק"א ביניהם, והרוצה לבטל השכחה יחזור על למודו ק"א פעמים ובהם יפחות מן מספר שכח מספר ק"א וישאר מן שכח מלת זכר ע"כ מאז יהיה הדבר כמוס אצלו לזכרון לא ישכח עוד. וקרוב לשמוע שהמלאך הממונה על הזכרון זכור שמו ויש לו רכ"ז כוחות, והמלאך הממונה על השכחה שכח שמו ויש לו שכ"ח כוחות, נמצא שיש לו ק"א כוחות יותר מן מלאך של הזכרון ע"כ השכחה גוברת על האדם, לפיכך צריך הוא לחזור על למודו ק"א פעמים כי בכל פעם ופעם שיחזור הוא מחסר ומחליש כח אחד מכוחותיו וכשחזר ק"א פעמים החליש כל כוחותיו היתרים ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזכרון ולא ישכח עוד. רמז לדבר השמר ושמור נפשך מאד ר"ת מן ד"ת אלו עולה למספר ק"א ור"ת של תיבת לך היינו למ"ד וכאילו אמר למוד תורתך ק"א פעמים פן תשכח את הדברים וזה רמז יקר.

יוֹמָא דִי קַמְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֹרֵב כַּד אֲמַר יְיָ לִי כְּנוֹשׁ קֳדָמַי יָת עַמָא וְאַשְׁמְעִנוּן יָת פִּתְגָמָי דִי יֵלְפוּן לְמִדְחַל קֳדָמַי כָּל יוֹמַיָא דִי אִנוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא וְיָת בְּנֵיהוֹן יְאַלְפוּן:

וְתִדְכּוּן גַּרְמֵיכוֹן בְּמַעַסְקְכוֹן בָּהּ הֵי כְּיוֹמָא דְקַמְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחוֹרֵב בִּזְמַן דַּאֲמַר יְיָ לִי כְּנוֹשׁ קֳדָמַי יַת עַמָא וְאַשְׁמִיעִינוּן יַת פִּתְגָמַי דְּיֵלְפוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָמַי כָּל יוֹמַיָא דְהִינוּן קַיְימִין עַל אַרְעָא וְיַת בְּנֵיהוֹן יְאַלִיפוּן:

יום אשר עמדת. מוסב על מקרא שלמעלה ממנו אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת בחורב אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים: ילמדון. ילפון, לעצמם: ילמדון. יאלפון, לאחרים:

{{מ}} (גור אריה) דאין לומר שתודיע לבניך יום אשר עמדת שהרי והודעתם דכתיב במ"ם כינוי הרבים משמע דקאי אלמעלה פן תשכח את הדברים שראו עיניך והודעתם פירש והודעתם הדברים ואלו קאי למטה הל"ל והודעת לבניך: {{נ}} ר"ל ילמדו כתרגומו ילפון דהיינו שילמדו לעצמן. אבל ילמדון דבסמוך דתרגומו יאלפון היינו ללמד לאחרים:

וטעם כל הימים אשר הם חיים על האדמה. כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם:

ואשמעם את דברי וגו' ליראה אותי כל הימים. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ופירשתי בפרשת יתרו שפסיקת זוהמתן היתה מאמצעות גבורות דברי אלהים עד שיצתה נשמתם וזהו הסרת זוהמה מהם, והוא מאמר ואשמיעם את דברי פירוש עשרת הדברות שבאו בגבורות דכתיב (שמות כ' א') וידבר אלהים את כל הדברים, וטעם שעשיתי זה ליראה אותי כל הימים באמצעות הפסק זוהמתן מהם שהוא המונע את האדם מלירא את ה', וזה סיבה שישראל לא מרו את כבודם וסבלו כמה צרות ימים רבים אין מספר ועל משמרת יראת ה' עומדים כי פסקה זוהמתן וטבע נפשם ליראה את ה', כי כל שאין זוהמא מבדלת בינו לבין ה' מטבעו לירא ה' הנכבד ב''ה:

וּקְרֶבְתּוּן וְקַמְתּוּן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא וְטוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא עַד צֵית שְׁמַיָא חֲשׁוֹכָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא:

וְקָרֵיבְתּוּן וְקַמְתּוּן בְּשִׁפּוּלֵי טוּרָא וְטַוְורָא דָלִיק בְּאֵישָׁתָא וְשַׁלְהוֹבֵיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא חֲשׁוֹכָא עֲנָנָא וְאַמִיטְתָא:

לב השמים. באמצע כנגד הרואים וכן בלב ים:

וּמַלִיל יְיָ עִמְכוֹן מִגוֹ אֶשְׁתָא קַל פִּתְגָמִין אַתּוּן שָׁמְעִין וּדְמוּת לֵיתֵיכוֹן חָזָן אֱלָהֵן קָלָא:

וּמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא קַל דְּבִירָא אַתּוּן שָׁמְעִין וּדְמוּ לָא חֲמִיתוּן אֱלָהֵן קַל מְמַלֵּל:

וידבר ה' אליכם מתוך האש. כבר פירשתי הדבר במקומו (שמות יט כ) שהם שמעו דבור השם הגדול יתברך מתוך האש שראו אשו הגדולה והשיגוה והוגד להם בזה בריתו בעשרת הדברים כי בכולן שמעו הקול מתוך האש ושאר המצות צוה אותי בעת ההיא ללמד אתכם כי כבר אני נאמן לנביא לה' במה שראיתם כמו שאמר וגם בך יאמינו לעולם כמו שפירשתי (בפסוק ט)

זולתי קול. ששמעתם. כי הקול איננו נראה בעין וכבר פירשתי וכל העם רואים את הקולות:

קול דברים אתם שומעים. אומרו קול דברים, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (שהש''ר פ' ישקני) שאמרו שכל דיבור שהיה יוצא מפי ה' היה נוצר ממנו מלאך והיה עומד על האדם ואומר לו אתה מקבלני וכו' והיה מחבקו וכו' ע''כ, וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון קול דברים פירוש הדברים אשר דבר ה' שהיו נבראים מהם מלאכים קול אותם מלאכים שנקראים דברים אתם שומעים, ועיין מה שכתבתי בפרשת יתרו שלא שמעו ישראל מפי הגבורה אלא אנכי וגו' ולא יהיה לך וגו' אבל השמנה דברות הגם שיצאו כאחד יחד עשרת הדברות לא יכלו לסבול לשמוע אלא ב' והח' עמדו המלאכים שנחצבו מקולו יתברך בהם עד שחזרה נשמתם וחזרו ושמעום מפי המלאכים שהם הדברים עצמן והיתה כל מצוה ומצוה שהוא מלאך ומלאך עומד על האדם ואומר לו אתה מקבלני וכו': ותמונה אינכם רואים וגו'. קשה איך יוצדק לאמר על התמונה זולתי קול שהיא השמיעה, ולפי מה שכתבתי בפסוק שלפני זה שהמלאך שהוא הדיבור עצמו היה מדבר עם כל אחד והיו ישראל רואים אותו, וכן תמצא שאמרו רבותינו ז''ל (מכילתא) בפסוק וכל העם רואים את הקולות, ומעתה חש משה שיחשבו ח''ו כי זה הוא אלהי ישראל אשר ראו עיניהם, לזה אמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול פירוש לבד הקול הוא שהייתם רואים תמונתו שהיה מדבר עמכם ואומר אתה מקבלני וכו':

וְחַוִי לְכוֹן יָת קְיָמֵהּ דִי פַקִיד יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד עַשְׂרָא פִּתְגָמִין וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא:

וּתְנֵי לְכוֹן יַת קְיָמֵיהּ דְּפַקֵּיד יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד עִישַרְתֵּי דִבּוּרַיָא וְכַתְבִינוּן עַל לוּחֵי סַמְפִּירִינוּן:

וְיָתִי פַּקִיד יְיָ בְּעִדְנָא הַהִיא לְאַלָפָא יַתְכוֹן קְיָמִין וְדִינִין לְמֶעְבָּדְכוֹן יָתְהוֹן בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ:

וְיָתִי פַקֵּיד יְיָ בְּעִידָנָא הַהִוא לְמַלְפָא יַתְכוֹן קְיָמִין וְדִינִין לְמֶעֱבַדְכוֹן יַתְהוֹן בְּאַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ:

ואתי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם. תורה שבעל פה:

{{ס}} דק"ל דואותו צוה ודאי קאי אלעיל מיניה אויגד לכם וגו' עשרת הדברים דמשמע באותו זמן צוה ה' את משה ללמד אותם והא באותו זמן לא נצטוו אלא בי' דברות ואי אעשרת הדברים קאי מאי ללמד אתכם חוקים ומשפטים דקאמר. אלא ודאי קאי על התורה שבעל פה שבעשרת הדברות דהיינו כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללות בהן: (גור אריה) פירוש מדכתיב ללמד שזה הלשון שייך לומר על תורה שבעל פה אבל תורה שבכתב שייך לומר בה נתינה דמאחר שהיא כתובה לפני האדם יוכל ללמוד אותה מעצמה:

וטעם ואותי צוה ה'. כי בסיני צוה השם למשה את כל החקים והמשפטים רק הגידם לישראל בשנה השנית. ופעם אחרת ובשנה הארבעים. ואחר שלא ראיתם כל תמונ' השמרו לכם פן תשחיתון מה שראיתם והטעם האמת או דרכיכם:

וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרֵי לָא חֲזֵיתוּן כָּל דְמוּת בְּיוֹמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּחֹרֵב מִגוֹ אֶשָׁתָא:

וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרוּם לָא חֲמִיתוּן כָּל דְּמוּ בְּיוֹמָא דְמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּחוֹרֵב מִגּוֹ אֵישָׁתָא:

ונשמרתם מאד לנפשתיכם. יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחתה לקצץ בנטיעות ואמר תחלה תבנית זכר או נקבה באדם שמהם יהיה קול ואחר כן הזכיר כל אשר בארץ בבהמה ובעוף וברמש האדמה ובדגי הים ואחר כן חזר אל צבא השמים

כי לא ראיתם כל תמונ'. וזה הפך דעת כת הצאב''א שחשבו שאין במציאו' דבר יותר נכבד מן הגרמים השמימים ושהם לבדם קדמוני' ונצחיים ראשוני':

דִילְמָא תְּחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן לְכוֹן צֶלֶם דְמוּת כָּל צוּרָא דְמוּת דְכַר אוֹ נֻקְבָא:

הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תְחַבְּלוּן עוֹבָדֵיכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּ דְּכָל טָעוּ דְמוּ דִדְכַר אוֹ דְנוּקְבָא:

סמל. צורה:

פסל. דבר נקצב כמו ויפסלו בוני שלמה: זכר או נקבה. בגוים ידועים. גם יש גוים סוגדים ועובדים כל בהמה שיפגעו בתחל' יומו וי''א להוריד כח עליונים כצורת עקרב לנשוך והצורות הארבעים ושבעה הנשארות:

דְמוּת כָּל בְּעִירָא דִי בְאַרְעָא דְמוּת כָּל צִפַּר גַדְפָא דִי פָּרַח בַּאֲוֵר רְקִיע שְׁמַיָא:

דְּמוּ דְכָל בְּעִירָא דִי בְאַרְעָא דְמוּ דְכָל צִפַּר גַּפָּא דְפָרְחָא בְאֲוִיר רְקִיעַ שְׁמַיָא:

דְמוּת כָּל רִחֲשָׁא דִי בְאַרְעָא דְמוּת כָּל נוּנֵי דִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא:

דְּמוּ דְּכָל רִיחֲשָׁא דִבְאַרְעָא דְמוּ כָּל נוּנֵי דִבְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא:

וְדִילְמָא תִזְקוֹף עֵינָיךְ לִשְׁמַיָא וְתֶחֱזֵי יָת שִׁמְשָׁא וְיָת סִיהֲרָא וְיָת כּוֹכְבַיָא כֹּל חֵילֵי שְׁמַיָא וְתִטְעֵי וְתִסְגוּד לְהוֹן וְתִפְלְחִנוּן דִי זַמִין יְיָ אֱלָהָךְ יָתְהוֹן לְכֹל עַמְמַיָא תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא:

וְדִלְמָא תִתְּלוּן עֵינֵיכוֹן לְצֵית שְׁמַיָא וְתֶחֱמוּן יַת שִׁמְשָׁא וְיַת זִיהֲרָא וְיַת רֵישֵׁי כּוֹכְבַיָא כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא וְתִטְעוּן וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן וְתִפְלְחִינוּן דְּפַלֵיג יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּהוֹן דַּעְתְּהוֹן דְּכָל עַמְמַיָא דִתְחוֹת כָּל שְׁמַיָא:

ופן תשא עיניך. להסתכל בדבר ולתת לב לשוב לטעות אחריהם: אשר חלק וגו' לכל העמים. להאיר להם. דבר אחר לאלהות. לא מנען מלטעות אחריהם, אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם. וכן הוא אומר (תהלים לו, ג) כי החליק אליו בעיניו למצא עונו לשנא:

{{ע}} דק"ל מה דכתיב ופן תשא עיניך וגומר משום דנושא עיניו לשמים משום הכי יבא לעבוד אותם. לכן פירש להסתכל כו': {{פ}} רצה לומר מה דכתיב ועבדת אשר חלק לכל העמים וגו' וכי הקדוש ברוך הוא חלק לעמים לעבוד להם: {{צ}} ולא שנתנם לאלהות שבראם לשם כך רק שלא מנען וכו' אלא החליקם בדברי הבל שנראה להם הטובות המגיע להם מכוכבי מעלה בעבדם אותם ולפי האמת הם רעות כדי לטרדם: {{ק}} דלטעם ראשון קשה למה אמר להם וכי להם בלבד הם מאירים לכן אמר דבר אחר. ולטעם זה לחוד קשה ולמה ברא בתחלה דבר שיבאו לטעות בהם בני אדם והא כתיב עולם חסד יבנה לכן צריך לשני טעמים:

אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים. כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון כגון הנאמר בדניאל שר מלכות פרס ושר מלכות יון ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום ואמר ואתכם לקח ה' כי אתם חלק השם לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל שהייתם בתוך מצרים בכור אש ועצים והוציא אתכם משם כנגד שריהם שעשה בהם שפטים ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים כי היו הם במעלתם שלא תצאו והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים

השמש והירח. שהם המאורות הגדולים ואחר שאמר ואת הככבים באר בשם כלל כל צבא השמים ככבי לכת שהם ככבי אור וכל המזלות והצורות: ונדחת. כאדם שידחה ויפול: אשר חלק. דבר מנוסה הוא כי יש לכל עם ועם ככב ידוע ומזל וכן יש מזל לכל עיר ועיר והשם שם לישראל מעל' גדול' להיות השם יועצם ולא ככב להם והנה ישראל נחלת השם:

חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. סדר אותם על סדר נאות לצורך כל אחד מחלקי הארץ כפי השתנותם והשתנות העם אשר בה וזה הסדר המוחש יורה על הפך דעות התועים כי אמנם יורה בהכרח שיש איזה נמצא מסדר לתכלית מכוון מאתו אשר המציא' לסדרם למען יושג תכלית מציאות' וסדרם כי לא יהי' כל זה במקר' בלי ספק:

וְיָתְכוֹן קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ וְאַפֵּק יָתְכוֹן מִכּוּרָא דְפַרְזְלָא מִמִצְרָיִם לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַמָא אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין:

וְיַתְכוֹן נְסִיב מֵימְרָא דַיְיָ לְחוּלְקֵיהּ וְאַנְפֵּיק יַתְכוֹן מִנִיר פַּרְזְלָא מִמִּצְרַיִם מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעַם אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין:

מכור. הוא כלי שמזקקים בו את הזהב:

ואתכם לקח. ללכת בדרכיו ולדבקה בו ולזה לא יהיו עיניכם בהנהגת צבא השמים וסדרם:

ויוצא. ד' במס' ויוצא עמו בששון ויוצא נוזלים מסלע ויוצא את בן המלך ויוצא אתכם מכור הברזל ויוצא עמו בששון שנאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה והוציא להם נוזלים מסלע והעמידו מלך שנאמר ויהי ב. שורון מלך:

ואתכם לקח ה' וגו' להיות לו לעם נחלה כיום הזה. למעלה אמר ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' והיינו הגלגל היומי הגדול שבכל צבא השמים. ע"ז אמר איך תהיה נבער מדעת כל כך להשתחות לשמש והרי אתה חשוב וגדול אצל הש"י כמו השמש ואיך תעבוד לדומה לך, שנאמר (שופטים ה.לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ואם אתה דומה במעלה לשמש ק"ו לשאר צבא השמים הפחותים מערך השמש, ואדרבה אתם מושלים על השמש כמו שמש בגבעון דום (יהושע י.יב) וכן משה העמיד החמה. ומ"ש אשר חלק ה' לכל העמים לא על מציאות האורה אמר כן אלא על מציאת הנהגתם בשפלים כי כל האומות מסורים תחת יד המערכה ואתכם לקח ה' להנהגתו כי אתם מושגחים מסיבה ראשונה ית' על כן יש לכם ממשלה על השמש ואיך תעבדו לו. ד"א כיום הזה קאי על מה שנאמר ואתכם לקח מכור הברזל. המנקה הכסף מכל סיג ופסולת עד שיהיה נקי וזך ברה כחמה כך נזדכך חומר שלכם בעינוי מצרים עד שנעשה ברור כשמש, ע"ז אמר להיות לו לעם נחלה כיום הזה כגלגל היומי וכמ"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכן מכרה כיום (בראשית כה.לא) תרגומו כיום דלהן שהוא ברור בלא סיג ופסולת כך מכור לי מכירה ברורה ברה כחמה. וי"א כיום הזה כמו שהשמש שאינו עובד מחמת קיבול פרס. ונ"ל שעל זה נאמר ואוהביו כצאת השמש. אלו העובדים מאהבה. ומ"ש וה' התאנף בי על דבריכם בפסוק זה נתקשו המפרשים כי אין לו חיבור לא למעלה ולא למטה ועשו בו פירושים דחוקים. וקרוב לשמוע שבא לתרץ אם השמש גורם להחטיא הבריות למה אינו מאבדה כדרך שנענש משה על שהחטיא הרבים, ע"ז אמר שאין הנדון דומה לראיה כי אמת שה' התאנף בי על דבריכם אבל אין מיתתי גורם איבוד לרבים כ"א אנכי מת אינני עובר הירדן מ"מ אתם קיימים ועוברים את הירדן, אבל השמש אם יאבדה אז יאבד את כל העולם וכי מפני שוטים שקלקלו יאבד עולמו כדמסיק במסכת ע"ז (נד:) שאל פלוספוס את הזקנים ברומי אם אין הקב"ה רוצה בע"ז למה אינו מאבדה כו'.

וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עֲלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן וְקַיִים בְּדִיל דְלָא לְמֵעֲבַר יָת יַרְדְנָא וּבְדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא טָבָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵבּ לָךְ אַחֲסָנָא:

וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עָלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן דְּאִתְרַעַמְתּוּן עַל מַיָא וְקַיֵּים דְּלָא אֲעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא וּדְלָא אֵיעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא:

התאנף. נתמלא רוגז: על דבריכם. על אודותיכם על עסקיכם:

וטעם וה' התאנף בי על דבריכם. שהחזיר במקום הזה כלומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם ולא מה שראיתם בסיני ועל דרך האמת יאמר השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר ותעשו תמונת כל וזה טעם אשר צוך ה' אלהיך וכבר נרמז זה בסדר חקת התורה ורש"י כתב אשר צוך ה' אלהיך שלא תעשה והוא פשוטו של מקרא והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם וטעם כי ה' אלהיך אש אכלה הוא כאשר ראיתם בראש ההר והכוונה שהוא מדת הדין המקנא בע"ז ומן הכתוב הזה תבין בכל הנזכר במשנה תורה תמיד "ה' אלהיך"

וטעם וה' התאנף בי. בעבור שאמר ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה בארץ שתעבדוהו רק אני לא אראה בטובה הזאת: על דבריכם. אתם סבבתם שלא אכנס לארץ כאשר פירשתי:

וה' התאנף וגו' לבלתי וגו' ולבלתי וגו'. חזר לומר עוד מאמר זה ולא הספיק מה שאמר בפרשת דברים דכתיב (א' ל''ז) גם בי התאנף וגו', גם כפל לו' לבלתי ב' פעמים, לומר גזירה אחרת שנגזרה עליו מלבד שימות במדבר עוד גזר עליו שלא יעלו עצמותיו להקבר בארץ כדרך שעשה הוא לעצמות יוסף וכדרך שעשו כל ישראל לשאר השבטים (ירושלמי סוטה פ''א ה''י), והוא אומרו לבלתי עברי פירוש בחיים ולבלתי בא פירוש לאחר מיתה אל הארץ הטובה, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו' אינני עובר את הירדן פירוש בין קודם מיתה בין לאחר מיתה, וגמר אומר כנגד ישראל אתם עוברים ולא לאחר מיתה לבד אלא אפילו בחיים והוא אומרו וירשתם וגו', ודיבר בדרך לא זו אף זו. ואומרו על דבריכם כאומרם ז''ל (דכ''ר ב') משל למי שנאבדו לו מעות ופיזר ביניהם דינר זהב וכו', כמו כן עת שיעמוד משה יעמדו עמו כל דור המדבר הוא הוציאם ממצרים הוא יוציאם מהמדבר ויביאם לעולם הבא לעתיד לבא עם הצדיקים ע''כ, והוא אומרו על דבריכם שזולת טעם סיבתם להביאם לעולם הבא לא היה נשבע לבל יכנסו עצמותיו של משה לארץ הטובה:

אֲרֵי אֲנָא מָאִית בְּאַרְעָא הָדָא לֵית אֲנָא עָבֵר יָת יַרְדְנָא וְאַתּוּן עָבְרִין וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא טָבָא הָדָא:

אֲרוּם אֲנָא שְׁכִיב בְּאַרְעָא הָדָא לֵית אֲנָא עָבַר יַת יַרְדְּנָא וְאַתּוּן עָבְרִין וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא טַבְתָא הָדָא:

כי אנכי מת וגו' אינני עבר. מאחר שמת מהיכן יעבר, אלא אף עצמותי אינם עוברין:

כי אנכי מת. צריך אני להזהירכם מאד מאחר שאיני עובר עמכם כענין אמרו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון:

אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן דִילְמָא תִתְנְשׁוּן יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי גְזַר עִמְכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְכוֹן צֶלֶם דְמוּת כֹּלָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

אִסְתַּמְרוּ לְכוֹן דִּלְמָא תִתְנְשׁוּן יַת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּגְזַר עִמְכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּת כּוֹלָא דְפַקְדִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּלָא לְמֶעֱבַד:

תמונת כל. תמונת כל דבר: אשר צוך ה'. אשר צוך עליו שלא לעשות:

{{ר}} רצה לומר כל היכא שכתוב מלת כל במקרא יש תיבה אחריו שדבוק לו כגון בפרשה זו מצינו הרבה פעמים כל הימים כל סמל לכך מפרש דהוה כאלו כתיב כל דבר: {{ש}} רצונו לפרש וכי צוה הקדוש ברוך הוא לעשות פסל ומפרש אשר צוך שלא לעשות:

השמרו לכם ועשיתם פסל. וכבר אמר כזה והטעם להוסיף אש אוכלה על כן אנכי מצוך: תמונת כל. כל דבר: אשר צוך. כאשר צוך או מלת צוך שלא לעשות כמו ועל העבים אצוה ויש אומר על צורת הככבים וזה רחוק בעיני:

אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ אֶשָׁא אָכְלָא הוּא אֵל קַנָא:

אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵיהּ אֵישָׁא אָכְלָא אֵישָׁא הוּא אֱלָהָא קַנָאִי וּמִתְפְּרַע בְּקִנְאָה:

אל קנא. מקנא לנקום אנפרנמנ''ט בלע''ז [חמה] מתחרה על רגזו להפרע מעובדי עבודה זרה:

{{ת}} רצה לומר לא שנקרא קנא מפני שיש בו קנאה ח"ו שאין שם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא מפני שהוא מתחרה וקיצף להתפרע מעובדי עבודת אלילים וכיון שהנקמה אינה באה אלא מחמת הקנאה משום הכי כתיב אל קנא במקום אל נוקם:

אש אוכלה הוא. בלי כ''ף הדמות והטעם כאש אוכלה הוא. אל קנא. לעבודת כוכבים וקנאתו תאכל כאש שלא תעזוב שורש וענף:

אש אכלה הוא. אש אוכלת אש ובזה יכלה את הנפש עם הבשר: אל קנא. כי מבלי אין מציאות שום נמצא זולתו דומה למציאותו כלל הנה כל מי שיעבוד לזולתו יעשה אמנם לזולתו מה שראוי לו לבדו כענין אשת איש שתתן לזולתו מה שראוי לאישה לבדו ובזה יהיה מקנא:

כי ה' אלהיך אש אכ. לה הוא אל קנא כי תוליד. רמז לאחר כ''י שנים אחרי מותו יעבדו עכו''ם פסל מיכה:

אֲרֵי תוֹלְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְנִין וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא וּתְחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן צֶלֶם דְמוּת כֹּלָא וְתַעְבְּדוּן דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי:

אֲרוּם תֵּלְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְנִין וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא וּתְחַבְּלוּן עוֹבָדֵיכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּת כּוֹלָא וְתַעַבְדוּן דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹי:

ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין ונושנתם. והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקים בהם (פסוק כו) כי אבד תאבדון וזהו שנאמר (דניאל ט, יד) וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, צדקה עשה עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה:

{{א}} דכתיב גבי בנין בית ראשון ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה וגו' ועמידת בית ראשון היה ת"י שנה צא מהן ארבעים שנה שהיו במדבר דאף הם היו במנין דהקרא מונה מיציאת מצרים ונמצא שלא היו בארץ אלא תת"ן שנה ולא הגיעו למספר ונושנתם וכדפירש רש"י: {{ב}} ר"ל משום דצדיק ה' וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו אלא צדקה היה מאת ה' שהקדים הרעה קודם זמן ונושנתם ועיין בסנהדרין ל"ח:

כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. ענין הכתוב הזה, שיזכיר ויאמר: כי תוליד בנים ובני בנים, ובעבור היותכם ישָנים בארץ ותשבו לבטח, אולי תשכחו את השם; העידותי בכם היום שתאבדו מהר, כי לא יאריך לכם, מאחר שתעבדו עבודה זרה. והפרשה הזו, אע"פ שהיא אזהרה, לא נאמרה בלשון "אם", והטעם, כי הוא כמתנבא על עניינם, וידבר בלשון ישמש בשני פנים, בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא, יאמר שיעשו ויהיה להם ככה ולא יגזור עליהם. ומפני זה אמרו רבותינו (גיטין פח א) שרמז לגלות בית ראשון במלת "ונושנתם" בגימטריא, והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות, וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה. ואמר "ועשיתם פסל תמונת כל", ולא אמר "ועבדתם אותו" או "והשתחויתם לו" אבל אמר "והשחתם", כי הפסל בכאן תמונת כל, ומפני השחתה יאסור אותו, כאשר פירשתי למעלה.

כי תוליד בנים. אמר אל קנא ואחר כן באר מה יקרה להם אם יעשו פסל: ועשיתם הרע. בשאר המצות כמו לרצוח ולנאוף:

להכעיסו. לסלק השכינה מישראל כדי להיות בלתי משועבדים לתורת האל ית' ומצותיו:

כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה ע"כ מלא לב בני האדם לעשות רע (קהלת ח.יא). ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים, ע"כ אמר כי תוליד בנים וגו' והשחתם ועשיתם פסל וגו'. ר"ל בתוך זמן זה באותן הימים עצמם אשר תשחיתו תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ. ועל ידי זה תטעו לומר לו חפץ ה' להמיתכם כולי האי לא שתיק והרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים וא"כ ודאי אין בנו אשמה. ע"ז אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ. כי ממדת הש"י שלא להביא צרות תכופות זו לזו כמו שלמדו במדרש (בר"ר עה.יג) מן פסוק ורוח תשימו בין עדר לעדר (בראשית לב.טז) וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תיכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות וצרה אל אחותה נגשת, וכן היה בבית ראשון שהיו עובדים ע"ז זמן רב מימות ירבעם ואעפי"כ האריך להם אפו ומ"ש (דברים יא.יז) ואבדתם מהרה וגו' ושם פירש"י לא אתן לכם ארכה וכן כאן נאמר כי אבד תאבדון מהר. אלא ודאי שענין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות במהירות בזו אחר זו. ויש לי סיוע על פירוש זה. ממה שמסיק בילקוט פר' עקב (תתסט.) בפסוק ואבדתם מהרה. גולה אחר גולה גלו בז' ליהויקים וח' לנבוכדנצר גלו בי"ח כו', וענין מהירות זה נרמז יפה בפסוק זה כי אבוד תאבדון כפל הלשון מורה על איבוד אחר איבוד שיהיה מעל הארץ, ואחר האיבוד לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון ר"ל לא תאריכון ימים בין איבוד להשמדה אלא יהיו תכופות, והשמדה יש בה יותר כליון מבאיבוד וכן נאמר (ישעיה ח.כג) והאחרון הכביד. וזה פירוש יקר לתרץ בו המהירות הנאמר כאן והרי האריך להם הקב"ה זמן רב, אלא שהוא נאמר על התכופות איבוד אחר איבוד והשמדה אחר השמדה, ובין איבוד להשמדה ג"כ לא תאריכון ימים. ומה שהעיד בהם שמים וארץ, רצה ליתן טעם על שהקב"ה מאריך אפו זמן רב, וכדמסיק בילקוט פר' האזינו (תתקמא.) וז"ל משל למלך שמסר בנו לפדגוג כו' כך אמר משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה ולזוז מעל הארץ כו'. ותוכן הענין הוא שלכך הקב"ה מאריך אפו לפי שיודע שאין ממנו המלט כי מסרם לפדגוג דהיינו לשמים וארץ אשר לא יוכלו לזוז כלל ע"כ אמר העידותי בכם את השמים ואת הארץ. ועוד לפי שיד העדים תהיה בו ראשונה וכמ"ש (איוב כ.כז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. ויכול להיות שזהו כפל האיבוד והשמדה שנאמר כאן ליחס אחד לשמים ואחד לארץ כי אבוד ע"י השמים ואח"כ תאבדון מעל הארץ ע"י הארץ, ואח"כ השמד תשמדון. וקרוב לשמוע שהשמדה זו נאמרה על מ"ש בסמוך ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן וגו'. דהיינו שמד ממש, וטעמו של דבר הוא שלכך מסבב הקב"ה שיבואו לידי שמדות כדי שיראו ישראל כי כל אלהי העמים אלילים ואין בהם מועיל ואז יאמרו אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וזהו שנאמר ובקשתם משם את ה' אלהיך שם לא נאמר אלא משם, ר"ל שעבודה זרה זו תהיה סבה להשיבך אל ה' אלהיך. ומהרי"א פירש במלת משם, שמפני חמת המציק יעבדו בנגלה עץ ואבן ולבם תמיד אל ה' לכך נאמר ובקשתם משם וגו' בכל לבבך דווקא לבם יהיה נכון עם ה' כי הפה אינו רשאי לדבר. ד"א לכך אמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, ע"כ אמר בסיום הפרשה ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים. כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה לא לחלוטין אלא בכל יום על תנאי אם תשמור מצותיו. ומה שדרשו (גיטין פח.) כמנין ונושנתם היו בארץ וישקוד ה' על הרעה שתי שנים קודם הזמן כבר הראה ה' ליעקב דבר זה במחזה כששקעה עליו החמה שתי שעות קודם זמנה כמבואר למעלה פרשת ויצא (כח.יא) והוא רמז נכון.

אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְתַמָן לְמֵירְתַהּ לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עֲלַהּ אֲרֵי אִשְׁתְּצָאָה תִּשְׁתֵּצוּן:

אַסְהֵידִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין סַהֲדִין קַיְימִין יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא אֲרוּם מֵיבַד תּוֹבְדוּן בְּסַרְהוּבַיָא מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְּנָא תַמָּן לְמֵירְתָהּ לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עֲלָהּ אֲרוּם מִשְׁתֵּצְיָא תִשְׁתֵּיצוּן:

העידתי בכם. הנני מזמינם להיות עדים שהתריתי בכם:

{{ג}} כלומר ויהיו עדי התראה לא עדי עבירה שהרי עדיין לא עשו הרע בעיני ה':

העידותי בכם היום. י''א כי טעם עדות שמים וארץ המלאכים ובני אדם ואחרים אמרו על הגשם כטעם את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה והנכון בעיני להיותם עדים שיראום תמיד הם ובניהם כי הם עומדים כטעם כימי השמים על הארץ וכן שמעו הרים את ריב ה'. וכן האבן הזאת תהיה בנו לעדה ושמא יטעון טוען כי שמים כעשן נמלחו וחביריו הטוען ער ולבו ישן: תאבדון. כמו תלמדון בעבור שאיננו סמוך:

העידותי. מלא יו''ד אייתי ביה י' לפרסומי למילתא:

כי אבד תאבדון. כפל לשון זה, וכן כפל השמדה שהזכיר, וכן כפל העשיה שהזכיר כי אמר ועשיתם פסל, ועשיתם הרע וגו'. יתכן לפרש על דרך המדרש שאמרו רז"ל (מ"ר איכה א.נז) חטאו בכפלים שנאמר (איכה א.ח) חטא חטאה ירושלים. ולקו בכפלים שנאמר (ישעיה מ.ב) כי לקחה כפלים בכל חטאתיה. ומתנחמין בכפלים שנאמר (שם מ.א) נחמו נחמו עמי. וכי ס"ד שילקו בכפלים יותר ממה שחטאו כי אין זה ממדת בעל הרחמים ית', וכן צריך להבין מהו הכפל של החטא. אלא כך פירושו, לפי שנאמר (ירמיה ב.יג) כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. הרי רעה אחת שהיא שתים כי אילו עבדוהו בשותפות לכל הפחות היתה הרעה אחת, והיא שיתוף ש"ש ודבר אחר, אלא אותי עזבו מכל וכל אפילו בשיתוף לא עבדוהו וזהו רעה אחת כפולה דהיינו עבודת האלילים ועזיבת הש"י, ע"כ היה ענשם כפול על זה האופן כי עזב ה' את ישראל ומילא ערי האומות כמ"ש (יחזקאל כו.ב) אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ואילו היו שניהם חרבים היה לירושלים צרת אחרים חצי נחמה אבל עכשיו שזה קם וזה נופל הרי שלקחה כפלים בכל חטאתיה על חטאתיה לא נאמר אלא בכל חטאתיה, אלא שר"ל שעם חטאתיה הכפולים לקחה גם בעונש מכה כפולה על זה האופן, וכן הנחמה תהיה כפולה בעזיבת האומות והצלחת ישראל. לכך נאמר כאן ועשיתם פסל הרי עשיית ע"ז, ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו הרי עשייה שניה שאפילו בשיתוף לא יעבדוהו כי כל מכעיס אינו עובד, על כן כפל האיבוד וההשמדה כמ"ש כי לקחה כפלים. ועליה אמר ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה הרי שארצות הגוים תהיה מלאה, וארצכם שממה. ואחר שאמר ושבת עד ה' וגו'. אמר להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך וגו' זהו הנחמה כפולה שתהיה לעתיד, כאשר היתה ביום עלותם מארץ מצרים.

וִיבַדַר יְיָ יָתְכוֹן בְּעַמְמַיָא וְתִשְׁתָּאֲרוּן עַם דְמִנְיָן בְּעַמְמַיָא דִי יְדַבַּר יְיָ יָתְכוֹן לְתַמָן:

וִיבַדַר יְיָ יַתְכוֹן בֵּינֵי עַמְמַיָא וְתִשְׁתּוֹתְרוּן בְּעָם קָלִיל בֵּינֵי עַמְמַיָא דִיבַדַר יְיָ יַתְכוֹן תַּמָּן בְּגָלוּתָא:

ונשארתם מתי מספר בגוים. יאמר שנשאר מועטים בכל גוי וגוי מכל הגוים אשר ינהג אותנו שם כי בארבע רוחות השמים יפזר אותנו אבל בכללנו רבים אנחנו שבח לאל

מתי מספר. פירשתיו:

בעמים. בגימט' בין הבבליים. בגוים. בגי' ובמדי: ינהג. בגי' וביון: שמה. בגי' מרומיים הרי רמוזים כאן ד' גליות:

וְתִפְלְחוּן תַּמָן לְעַמְמַיָא פָלְּחֵי טַעֲוָתָא עֹבַד יְדֵי אֱנָשָׁא אָעָא וְאַבְנָא דִי לָא יֶחֱזוּן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא אָכְלִין וְלָא מְרִיחִין:

וְתִיתְעוּקוּן לְמִפְלַח תַּמָּן לְפַלְחֵי טַעֲוָותָא עוֹבַד אִידֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא מִן קֵיסָא וְאַבְנָא דְלָא חַמְיָין וְלָא שָׁמְעִין וְלָא אָכְלִין וְלָא מְרִיחִין:

ועבדתם שם אלהים. כתרגומו. משאתם עובדים לעובדיהם כאלו אתם עובדים להם:

{{ד}} דקשה לו משום שהפיץ ה' אותם בין העמים משום הכי יעבדו עבודת אלילים ותירץ כתרגומו כו':

ועבדתם שם אלהים. משאתם עובדים לעובדיהם אתם עובדים להם לשון רש"י וכבר פירשתי סודו כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה ומעשה ידי אדם מלמעלה למטה כמו שהזכרתי בסדר אחרי מות (ויקרא יח כה) וטעם ולא יאכלון ולא יריחון לומר שהם אבן דומם כאשר היו מתחילה אין בהם רוח חיים כלל אפילו כחיי האדם כי מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון לומר שאיננו אלוה ולא יראה בעני עובדיו ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם וחזר ואמר שאפילו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם והנה העושה אותם נכבד מהם או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון לומר אשר לא יראו בצרת עובדיהם ולא ישמעון תפלתם ולא יאכלון שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם ולא יריחון בריח ניחוחיהם ותפש הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלו כלל

יראון וישמעון. הזכיר הארבעה הרגשו' ואין צורך להזכיר החמישי' כי היא עבה מכולם ועוד כי היא שורש חיי הגוף ואל תתמה על מלת ובקשתם ומצאת כי ידבר לרבים ולגוי אחד או לאדם אחד:

אשר לא יראון. שאין בהם כח רצוניי כמו שחשבו עובדיהם שעושים צורות עם כלי הפעולות הרצוניות להורות שאות, ההתחלה הקדמונית שחשבו היא פועלת כל אותן הפעולות כרצונה והיו עובדים אותה ומתפללים לה להשיג שתרצה לתת את שאלת עובדיה. והנה אין לשום נמצא זולתי לאל ית' ולאדם בחייו שום כח רצוניי. אבל כל פעולות זולתם הם בטבע מסודר להם מאת האל ית':

ועבדתם שם אלהים. ואינו אומר אלהים אחרים כמו בכל מקום רמז ישראל שבחוצה לארץ עובדי עכו''ם בטהרה הם:

וְתִתְבְּעוּן מִתַּמָן יָת דַחֲלְתָּא דַייָ אֱלָהָךְ וְתִשְׁכָּח אֲרֵי תִבְעֵי מִן קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ:

וְתִתְבְּעוּן מִתַּמָּן לְמִיתַב לִדְחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִשְׁכְּחוּן רַחֲמִין אֲרוּם תִּבְעוּן מִן קֳדָמוֹי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשֵׁיכוֹן:

בכל לבבך. עוד אפרשנו:

ומצאת. אע''פ שאין שם מקדש ולא כלי קדש: כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. והטעם שתמצאנו הוא כי אמנם תדרשנו בכל לבבך:

ובקשתם וגו' בכל לבבך וגו' בצר לך וגו'. ב' כתובים הבאים אלו צריכין ביאור דע כי יש ב' הדרגות תשובה, יש תשובה שישראל עושים מעצמן שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם, ויש תשובה שעושים על ידי יסורין אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב, וכנגד ב' הדרגות דיבר משה אל כל ישראל, כנגד העושה תשובה הגם שלא שמע קול נוגש אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך שיתעוררו הלבבות לחיבת אלהיהם, ומצאת, והגם שיש בידך עבירות חמורות כאמור בסמוך ועבדתם שם אלהים אחרים וגו' אף על פי כן פטורים אתם מהיסורין ודי לכם התשובה, והטעם כי תדרשנו בכל לבבך שתשובה כזו היא תשובה שלימה בכל לב ובכל נפש: וכנגד תשובה הבאה מצד היסורין אמר בצר לך ומצאוך וגו' ושבת וגו' פירוש מחמת היסורין אשר יצר לך אויבך, וכאן לא הזכיר בכל לבבך וגו' כי באמצעות היסורין הוא שב, ומה שחסר לשבים מחמת יסורין בבחינה הדרגת התשובה משלימין אותו בבחינת היסורין עצמן שעברו עליהם כי היסורין ממרקין העונות ומטהרין את הנפש, ומה שחסר לכת הראשונה מצד שלא עברו עליהם יסורין משלימין אותו בבחינת מעלת התשובה, וכפי זה מאמר בצר לך נמשך עם מה שלפניו וזה שיעורו ובקשתם וגומר ומצאת והטעם כי תדרשנו וגו' או בצר לך וגו' ושבת הגם שלא תהיה בכל לבבך וגו', ונתן הכתוב טעם לקבלת ה' תשובה שלימה לבדה בלא יסורין או תשובה שאינה שלימה על ידי יסורין כי אל רחום ה' אלהיך: עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך ובקשתם משם פירוש וכשתהיו בין האומות שם תבקשוהו ותתפללו אליו לדברים הצריכים לכם לחיותכם, ואינו מדבר בבקשת הגאולה, ומצאת שימצא לכם שאם לא כן יאבדו ב''מ, ואמר לשון יחיד לומר שלא לכולם ימצא כשיקראוהו בארץ העמים אלא ליחידי סגולה, והטעם כי תדרשנו וגו' פירוש צריך מבקש ה' התעצמות גדול ואולי ישיגו הבקשה בסדר זה יחידי עם: ואומרו בצר לך כתוב זה מדבר בהבטחת הגאולה כי בצר לעם ישראל שהוא זמן הגלות עוד לו שימצאוהו כל הדברים האלה האמורים בסמוך שהם השמדה מן האדמה והפצה בין האומות והמעטה שישארו מתי מספר זה יהיה באחרית הימים והם חבלי משיח, ולא יהיה להם כל הצרות בתמידות בזמנים ארוכים אלא באחרית הימים, ומבטיחם שיעורר ה' לבבם אז לשוב בתשובה, והוא אומרו ושבת עד ה', ונתן טעם להבטחה זו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וגו' ויחזק לבך לשוב וגו': ואולי שזו היא טענת מיכאל לפני ה' שהביא בזוהר חדש (דף ל') שהרי באו אחרית הימים ומצאו אותם כל הדברים ולמה לא יעורר ה' לבם לשוב, ופירשתי המאמר במקום אחר, ועינינו לה' צופיות לפתוח אוצר רוח טהרה לפקוח עינים עורות ולהטות לבבות עם ה' להכיר נעימות עריבות ידידותו:

כַּד יֵיעוֹק לָךְ וְיַשְׁכְּחֻנָךְ כֹּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בְּסוֹף יוֹמַיָא וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ:

כַּד תֵּיעוֹק לְכוֹן וִיאַרְעוּן לְכוֹן כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין בְּסוֹף יוֹמַיָא וּתְתוּבוּן עַד דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרֵיהּ:

ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו. גם זה רמז לגאולת בבל ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם כאשר אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' ובסוף הספר ירמוז לגאולה העתידה כאשר פירשתי (שם בפסוק טז) ואזכרנו עוד בע"ה (להלן כח מב)

באחדית הימים. לקץ הימין כמו שהעיד באמרו והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו:

אֲרֵי אֱלָהָא רַחֲמָנָא יְיָ אֱלָהָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יְחַבְּלִנָךְ וְלָא יִתִּנְשֵׁי יָת קְיָמָא דַאֲבָהָתָךְ דִי קַיִים לְהוֹן:

אֲרוּם אֱלָהָא רַחֲמָנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא יִשְׁבְּקִנְכוֹן וְלָא יִחְבַּלְכוֹן וְלָא יִתְנְשֵׁי יַת קְיָימָא דְאַבָהַתְכוֹן דְּקַיַּים לְהוֹן:

לא ירפך. מלהחזיק בך בידיו. ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו. וכן אחזתיו ולא ארפנו (שה''ש ג ד) , שלא ננקד ארפנו. כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו (מלכים ב' ד, כז) הרפה לה, תן לה רפיון (דברים ט, יד) הרף ממני, התרפה ממני:

{{ה}} מפני שהקל ממנו פועל עומד כמו הנה נא רפה היום לערוב (רפתה היום לערוב) רפתה רוחם על כן פירש לא ירפך שהוא מבנין הפעיל יוצא לשני ופירושו לא יתן לך רפיון. רא"ם: {{ו}} שו"א תחת האל"ף ופת"ח תחת הרי"ש דהוה רפואה אבל השתא דנקוד ארפנו בפת"ח תחת האל"ף ושו"א תחת הרי"ש לשון רפיון הוא: {{ז}} דפירושו תן לה רפיון היינו מפעיל: {{ח}} דפירושו התרפה ממני התפעל:

ירפך. הפך יחזקך:

אֲרֵי שְׁאֵל כְּעַן לְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי דַהֲווֹ קֳדָמָךְ לְמִן יוֹמָא דִי בְרָא יְיָ אָדָם עַל אַרְעָא וּלְמִסְיָפֵי שְׁמַיָא וְעַד סְיָפֵי שְׁמַיָא הַהֲוָה כְּפִתְגָמָא רַבָּא הָדֵין אוֹ הַאִשְׁתְּמַע כְּוָתֵהּ:

אֲרוּם שַׁיִיל כְּדוֹן לְדָרַיָא דְמִן יוֹמֵי שִׁירוּיָיא דַהֲווֹ קֳדָמָךְ לְמִן יוֹמָא דִבְרָא יְיָ אָדָם עַל אַרְעָא וּלְמִסְיָיפֵי שְׁמַיָא וְעַד סְיָיפֵי שְׁמַיָא הַהֲוָה הֵיךְ פִּתְגָמָא רַבָּא הָדֵין אוֹ הַאִשְׁתְּמַע דִּכְוָותֵיהּ:

לימים ראשונים. על ימים ראשונים: ולמקצה השמים. וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה זהו פשוטו. ומדרשו, מלמד על קומתו של אדם שהיתה מן הארץ עד השמים והוא השעור עצמו אשר מקצה אל קצה: הנהיה כדבר הגדול הזה. ומהו הדבר הגדול, השמע עם וגו' :

{{ט}} פירוש משום דימים אין נשאלין: {{י}} כדכתיב בקרא אשר ברא אלהים אדם על הארץ: {{כ}} ולמקצה השמים כלומר קומתו של אדם היתה מן הארץ עד השמים דלפי פשוטו מאי האי דכתיב ולמקצה השמים: {{ל}} ר"ל אף על פי דבקרא משמע מתחלת עולם עד סוף עולם בארכו כדכתיב ולמקצה השמים ועד קצה השמים וגם על כרחך משמע שמהארץ עד השמים היתה קומתו כדכתיב על הארץ ולמקצה השמים הא כיצד אלא והוא השיעור כו' כלומר הכל שיעור אחד הוא שמקיף השמים היינו גלגל השמים הוא קצה אחד ומרכז השמים שהיא הארץ הוא קצה האחר והיינו מן השמים אל הארץ וחד שיעור הוא והוי כאלו אמר מקצה השמים ועד קצה השמים פירושו מן השמים ועד הארץ ולפי זה מן הארץ עד לרקיע נקרא על הארץ ולמקצה השמים ונקרא גם כן למקצה השמים ועד קצה השמים ונקרא גם כן מסוף העולם ועד סופו ואין הבדל ביניהם רק בקריאת השם:

כי שאל נא לימים ראשונים. יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על ע"ז ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם שהשמיעך קול אלהים מדבר מתוך האש למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים שלא תעבדו לזולתו והנה הראית בעיניך כל זה לדעת כי ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים ודבריו כולם שמעת מתוך האש ויוציאך בפניו כמו על פניו (בראשית לב כב) בכחו הגדול אשר בפניו ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת

כי שאל נא. לימים. שאל עתה: למן היום. הלמ''ד נוסף וכן רבים או היא דרך צחות: ולמקצה השמים. רמז לאויר כאשר פירשתי שיש לו קצוות: הנהיה. בימיו: או הנשמע כמוהו. ומה הוא ששמע עם:

כי שאל נא. והראיה על זה שאמרתי שלא ישכח ברית אבות היא כי אמנם מה שעשה עם כל ישראל במתן תורה שתהיו כלכם זוכים לאותה המדרגה מן הנבואה לא היה זולתי לקחת את כלכם לו לעם בשביל ברית אבות שלא כל אחד מכם היה ראוי לה:

הַשְׁמַע עַמָא קַל מֵימְרָא דַיְיָ מְמַלֵל מִגוֹ אֶשָׁתָא כְּמָא דִי שְׁמַעַתְּ אַתְּ וְיִתְקַיָם:

הַאֶפְשָׁר דְּשָׁמַע עַמָא קַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא קַיֵּם דִּמְמַלֵל מִגּוֹ אֵישָׁא הֵיכְמָא דִשְׁמַעְתּוּן אַתּוּן וְאִתְקַיָּים:

אוֹ נִסִין דִי עֲבַד יְיָ לְאִתְגַלָאָה לְמִפְרַק לֵהּ עַם מִגוֹ עַם בְּנִסִין בְּאָתִין וּבְמוֹפְתִין וּבִקְרָבָא וּבִידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמָא וּבְחֶזְוָנִין רַבְרְבִין כְּכֹל דִי עֲבַד לְכוֹן יְיָ אֱלָהֲכוֹן בְּמִצְרַיִם לְעֵינָיךְ:

אוֹ הֵיךְ נִיסָא דְעָבַד יְיָ לְאִתְגְּלָאָה לְמִפְרְשָׁא לֵיהּ אוּמָא בְּפִיצְתָא מִגּוֹ עָם אוֹחֲרֵי בְּנִיסִין בְּאָתִין וּבְתִמְהִין וּבְסִדְרֵינִצְחָנֵי קְרָבִין וּבְאֶדְרַע מְרַמֵם וּבְחֶזְוָנֵי רַבְרְבִין הֵי כְּכָל מַה דְּעָבַד לְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמִצְרַיִם וְעֵינֵיכוֹן חַמְיָין:

הנסה אלהים. הכי עשה נסים שום אלוה, לבא לקחת לו גוי וגו' . כל ההי''ן הללו תמיהות הן, לכך נקודות הן בחט''ף פת''ח, הנהיה, הנשמע, הנסה, השמע: במסות. על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון (שמות ח, ה) התפאר עלי, אם אוכל לעשות כן, הרי זה נסיון: באותות. בסימנין להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון (שמות ד, ב) מה זה בידך: ובמופתים. הם נפלאות שהביא עליהם מכות מפלאות: ובמלחמה. בים, שנאמר (שם יד, כה) כי ה' נלחם להם:

או הנסה אלהים. י''א שהוא לשון חול וחלילה חלילה רק לשון קדושה: הנסה. כדרך בני אדם כדי שיבינו השומעים: במסות. שם כלל או טעמו במסות שהיו באותות כמו ויעש האותות לעיני העם: ובמופתים. עשר מכות וכתיב ומשה ואהרן עשו: ובמלחמה. יתכן על הריגת הבכורים ושפטים באלהי מצרים: וביד חזקה. שיצאו ישראל ביד רמה ובזרוע נטויה על טעם בעמוד אש וענן: ובמוראים גדולים. טביעת פרעה וחילו עם בקיעת הים לישראל: במצרים. באנשי מצרים:

או הנסה אלהים. אע''פ שקרה לאיזה יחיד או יחידים שימלטו מבין רשעים. מכל מקום לא קרה זה בכלל: במסות באותות. מורות שלא היה זה במקרה אלא בכונת פועל רצ וניי: ובזרוע נטויה. מוכנת להכות עוד להורות שאם לא ישוב החוטא שתשוב להכות:

או הנסה. בזה הפסוק יש כל האלפא ביתא שרצה הקב''ה ליתן להם התורה במצרים אלא שאמרה מה''ד נסה אותם תחלה לכך הנסה ב' במסו' הכא ואידך הנסה דבר אליך תלאה שאמרה מה''ד נסה אותם קודם שתשמיעם דבריך. והפסוק מתחיל באל''ף ומסיים בכ''ף א''ך טוב לישראל והוא עולה כשם אהיה אשר נגלה בו למשה להוציאם ממצרים ובו מכה לעכו''ם שנא' ואך אותך. ז' דברים מוזכרים כאן במסות באותות במופתים במלחמה ביד חזקה בזרוע נטויה ובמוראים גדולים כנגד ז' ימים ששמשה כל מכה ומכה וכנגד ז' ימים של פסח: במצרים לעיניך. וסמיך ליה אתה הראת כשעשית שפטים במצרים ובאלהיהם הודעתם כי אתה ה':

אַתְּ אִתְחֲזֵיתָא לְמִדַע אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים לֵית עוֹד בַּר מִנֵהּ:

אַנְתְּ אִיתְחָמֵיתָא יַת פְּרִישָׁתָא הָאִלֵּין מְטוּל לְמִנְדַע אֲרוּם יְיָ הוּא אֱלָהָא לֵית תּוּב בַּר מִינֵיהּ:

הראת. כתרגומו אתחזיתא. כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת:

{{נ}} פירוש נראית שאין פירושו כמו הראית שאם כן היה תרגומו אחזית לא אתחזיתא:

הראת. מבנין שלא נקרא שם פועלו והטעם כי כל אלה הראך האלהים עד אשר תדע כי הוא האלהים לבדו: וטעם אין עוד. כאשר רמזתי בפירוש קהלת בפסוק וגבוהים עליהם על כן מלת אין עוד ומלת אלהים פירשתיה בפרשת וישמע יתרו כתוב וידבר אלהים והאלהים יעננו בקול בא האלהים אשר שם האלהים כי המדבר הוא אלהים כי יש מי שלא יבין דרך קצרה והוא סוד עמוק:

אתה הראית. את כל אלה הראך האל ית': לדעת. כדי שתתבונן ותדע בלי ספק כי ה' הוא האלהי'. הוא אותו הקדמון הנמצא בהכרח:

הראת. ב' דין ואידך כאשר הראית בהר שהראה להם שמים ושמי השמים וראו שאין אלא רשות אחד:

מִן שְׁמַיָא אַשְׁמְעָךְ יָת קָל מֵימְרֵהּ לְאַלָפוּתָךְ וְעַל אַרְעָא אַחְזְיָךְ יָת אֶשָׁתֵהּ רַבְּתָא וּפִתְגָמוֹהִי שְׁמַעַתְּ מִגוֹ אֶשָׁתָא:

מִשְׁמֵי מְרוֹמָא אַשְׁמָעִינְכוֹן יַת קַל מֵימְרֵיהּ לִמְכַסְנָא יַתְכוֹן בְּאוּלְפָנֵיהּ וְעִילַוֵי אַרְעָא אַחֲמִינְכוֹן יַת אֵישָׁתֵיהּ רַבְּתָא וּפִתְגָמוֹי שְׁמַעְתּוּן מִגּוֹ אֵישָׁתָא:

ליסרך. על כן השמיעך את קולו שתירא ממנו כאשר אמרו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות והנה פחדת בעבור העינים והאזנים ועוד לדבר אחר השמיעך את קולו בעבור כי אהב את אבותיך הם השלשה:

ליסרך. להביאך למדרגת הנבואה בקבלה התורה כענין באליהו והנה רוח גדולה וחזק. וכן ועל הארץ הראך את אשו. כענין שם כאמרו ואחר הרעש אש:

הראך את אשו הגדולה. וסמיך ליה ותחת כי אהב את אבותיך לומר כל מה שהדאה למשה הראהו בזכות האבות:

מן השמים וגו'. כוונת הכתוב הוא, לפי מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק וידבר אלהים (כ' א') והעירותי עליו למעלה בפסוק (י''ב) ותמונה אינכם רואים וגו' יתישב על נכון, כי עשרת הדברים באו להם בב' הדרגות על זה הדרך, ב' דברות שהם אנכי ולא יהיה לך הגיעו הדברים לישראל מה' להם בכח הדברים ובתגבורתם, וכנגדם אמר מן השמים השמיעך את קולו, והטעם ליסרך פירוש למרק זוהמתך זה היה סיבה להעברת מהם כל זוהמא כמו שכתבנו כמה פעמים, וח' דברות תשלום העשרה שמעו אותם מהדברים עצמן שיצאו מהאדון ברוך הוא, וכנגדם אמר ועל הארץ הראך את אשו הוא ראיית הקולות שהם להבות אש שנחצבו בדבר ה', וראו אותם ישראל דכתיב (יתרו כ' ט''ו) וכל העם רואים את הקולות, וכמו שפירוש בפסוק (י''ב) ותמונה וגו', ואומרו ודבריו שמעת מתוך האש לדברינו יבא על נכון כי הח' דברות שמעו אותם מתוך האש האמורה שהוא מלאך אש לוהט וכמו שפירשתי בפסוק (י''ב) ותמונה:

וָחֳלַף אֲרֵי רְחִים יָת אֲבָהָתָךְ וְאִתִּרְעֵי בִּבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי וְאַפְּקָךְ בְּמֵימְרֵהּ בְּחֵילֵהּ רַבָּא מִמִצְרָיִם:

וְחוֹלַף דִּרֵחֵים יַת אֲבָהַתְכוֹן אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְאִתְרְעֵי בִּבְנוֹי דְיַעֲקב בַּתְרוֹי וְאַפְקִינְכוֹן בְּאַפֵּי רְעוּתֵיהּ בְּחֵילֵיהּ רַב מִמִּצְרָיִם:

ותחת כי אהב. וכל זה תחת אשר אהב: ויוצאך בפניו. כאדם המנהיג בנו לפניו שנאמר (שמות יד, יט) ויסע מלאך האלהים ההולך וגו' וילך מאחריהם. דבר אחר ויוצאך בפניו בפני אבותיו, כמו שנאמר (תהלים עח, יב) נגד אבותם עשה פלא. ואל תתמה על שהזכירם בלשון יחיד, שהרי כתבם בלשון יחיד ויבחר בזרעו אחריו:

{{ס}} ר"ל למה כתיב ותחת בוי"ו ומתרץ דמוסב אלעיל מיניה וכל זה וכו': {{ע}} ויהיה פירוש בפניו כמו לפניו וכמוהו וירקה בפניו כמו לפניו וכן פירושו לפי דבר אחר פירושו נמי כמו לפניו ואין הפרש בין הפירושים אלא לפירוש ראשון קאי בפניו על האבות: {{פ}} ר"ל דכתיב בפניו וקשה דלפי דבר אחר קאי בפניו על אבותיך והא בפניו לשון יחיד הוא ומפרש ויבחר בזרעו אחריו רצה לומר דהא אף בלא דבר אחר דאז לא קשה מאי דכתיב בפניו משום דקאי על הקדוש ברוך הוא אפילו הכי קשה מה דכתיב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו דעל כרחך ויבחר וגומר קאי על אבותיך אף ללשון א' ואף על פי כן כתיב בזרעו אחריו דהוא לשון יחיד אם כן אף לדבר אחר דקאי בפניו גם כן על אבותיך לא קשה מה דכתיב לשון יחיד והוצרך לשני טעמים דלטעם הראשון קשה הל"ל ויוציאך והוליכך בפניו לכן אמר דבר אחר ולטעם זה לחוד נמי קשה והא אבותינו כבר מתו ומאי בפניו לכן צריכין אנו גם לטעם ראשון:

ויבחר בזרעו. רמז ליעקב כי אם אמר בזרעם יכנסו עמנו שמנה גוים: ויוציאך בפניו. בכעס שכעס על מצרים וי''א כמו ומלאך פניו הושיעם ולפי דעתי שהוא כמו ופניך הולכי' בקרב:

ותחת כי אהב את אבותיך. ומאחר שעשה כל אלה הנה תחת שאהב את אבותיך: ויוציאך בפניו. בפעולות באות מפניו למעלה מן הטבע לא מאחוריו כפעולות טבעיות: ממצרים להוריש. שהתכוון להוציאך מעבדות אשר בו לא היית יכול להתבונן:

ותחת. ב' דין ואידך ותחת רגליו וזהו שאמרו האבות הן הן המרכבה וזהו ג''כ מתוך האש ותחת כי אהב לומר שהם תוך האש של שכינה:

לְתָרָכָא עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנָךְ מִן קֳדָמָךְ לְאָעָלוּתָךְ לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין:

לְתַרְכָא עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנְכוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן לְאַעֲלוּתְכוֹן לְמִתַּן לְכוֹן יַת אַרְעֲהוֹן אַחְסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין:

ממך מפניך. סרסהו ודרשהו להוריש מפניך גוים גדולים ועצומים ממך: כיום הזה. כאשר אתה רואה היום:

כיום הזה. קרוב מהיום הזה והאמת שהוא רמז על אשר נחלו ארץ ב' מלכי האמורי כי ראובן וגד וחצי שבט מנשה ישראל יקראו וכן כתוב כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו ואינו דבר עתיד כאשר פירשוהו רבים והעד למכה מלכים גדולים במזמור הודו לה' כי טוב ולא הזכיר רק סיחון ועוג ואמר נחלה לישראל עבדו ואחר שאמר כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו אמר טעם נכבד כי הראשון הראי' ממרא' העין ובשקול הדעת ובחכמת הלב תדע כי השם הוא לבדו אלהים בשמים ממעל שהם ממעל בן אדם ועל הארץ שהיא תחתיו והעד כי כן פי' והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ואחר שראית הנוראות והשבות אל לבבך אתה חייב לשמור מצותיו גם הוא טוב לך ולבניך אחריך:

לתת לך את ארצם. שהיא ארץ ה' המוכנת לקנות השלמות המכוון:

וְתִדַע יוֹמָא דֵין וּתְתוּב לְלִבָּךְ אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא מִ לְעֵלָא וְשַׁלִיט עַל אַרְעָא מִלְרָע לֵית עוֹד:

וְתִנְדְּעוּן יוֹמָא דֵין וּתְתוּבוּן עַל לִבְּכוֹן אֲרוּם יְיָ אֱלהִים דִּשְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא בִּשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא מִלְרַע לֵית חוֹרָן בַּר מִנֵיהּ:

וידעת היום. אם כן ראוי בלי ספק שתתבונן ותדע כל חלקי הסותר: והשבות אל לבבך. ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם והוא כי ה' הוא האלהים. המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. כי אמנם על זה יורה סדרם וקשרם והתכלית המושג מהם אשר לא יושג זולתם ובהם נודע שיש נמצא מכוון שהמציא כל זה לתכלית מכוון מאתו: אין עוד. ומזה יודע שאין עוד כי הוא מן ההכרח שלא יהיה כל זה זולתי בכח איזה נמצא נבדל מחומר מאד נעלה בתכלית האפשר והוא נמנע שיהיה יותר מאחד בזאת המדרגה מהעלוי אשר אין כמוה כי בנבדלים לא יפול מספר זולתי בהיותם בלתי שוים במדרגה:

אין עוד. ושאר קריי' ואין עוד וי''ו יתירה והם ו''פ בקריי'. ו''פ אדון כל הארץ כנגר ו' קצוות מעלה ומטה וד' הרוחות:

וידעת היום. צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו, ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם: א') על דרך אומרם ז''ל (ברכות ה'.) אם פגע בך מנוול זה וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה ובזה יהיה נכנע לבבו, והוא אומרו וידעת יתן בדעתו היום הידוע שהוא יום המיתה ובזה והשבות אל לבבך להשיבו אל דרך הטוב והישר, ודקדק לומר לבבך ל' רבים לרמוז לב' יצרים יצר הטוב ויצר הרע: ב') על דרך אומרם ז''ל (סוכה נ''ב.) שלעתיד לבא יביא הקב''ה את השטן ושוחטו לעיני כל ישראל, וצוה משה שיתן האדם בידיעתו היום ההוא הגדול שבו ישלוף ה' חרבו וישחט ס''מ הרשע ובזה ישיב אל לבבו לדרך הישר כי יכנע השטן לפניו: ג') עוד ירצה שיזכור לו היום הגדול שהוא יום הדין מה יעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה ישיבנו וכמה תגדל חרפתו לפני קהל ועדה עליונים ותחתונים ובזה והשבות וגו': ד') על דרך אומרם ז''ל (ב''ב פ''ד.) למה החמה בבוקר פניה אדומים וכו' לפי שעוברת על פתחה של גיהנם וכו', והוא אומר וידעת תן לבך לדעת מעשה היום ותראה הכרה בשמש כי יש דין לעוברי רצונו ובזה תשיב אל לבבך וגו': ה') על דרך אומרם אנשי אמת שונים בש''ע כי בחינת הקדושה תקרא יום ובחינת הזרות תקרא לילה ועל ידי מעשה אדם יכחד מבחינת יום ויהיה חלקו במדת לילה, ולזה התפלל דוד ואמר מפחד בלילות, והוא אומרו וידעת היום פירוש השתדל לדעת מדה זו שנקראת היום ובזה אתה מעצמך תטה לבבך לדרך הנכון: ו') על דרך אומרם ז''ל בספר הזוהר (ח''ג קעח.) וז''ל מאן אינון מארי חושבנא אינון דבכל לילה עכדין חושבנא בנפשייהו במה דעבדין בההוא יומא ומתקנין ארחייהו וכו' ע''כ, והנה אם האדם עושה כדבר הזה דבר יום ביומו ירגיש במעשיו הרעים וישוב על השגגות ויתודה על העבר, וזולת זה לצד מיעוט הרגשתו בהם יתמיד עשות כהם וגדולים מהם וגם כי ישוב לא יזכור את אשר עברוהו להתוודות עליהם, ולזה צוה משה במאמר וידעת היום פירוש שבכל יום ידע מעשהו של אותו יום והוא דרך מארי דחושבנא ובזה והשבות אל לבבך שלא יתמיד בהם ואין צריך לומר שלא יוסיף להרע: ז') על דרך אומרם בספר הזוהר (ח''א רלג:) כי יום שהנפש באה מעולם העליון משביעה ה' על התורה ומתרה בה בעונשין מרובין וביעודים מרובים אם תטיב ועיין בספר הזוהר, וכנגד יום זה אמר וידעת היום פירוש היום שנסע שיזכור יום נסיעת נפשו מעולם העליון בכמה התראות, וזה ישיב אל לבו וכו': ח') על דרך אומרם ז''ל (חגיגה י''כ:) כי עולם הזה יקרא לילה ועולם העליון יקרא יום, והנה לצד שיראה האדם דברים מנוגדי' בעה''ז צדיק ורע לו רשע וטוב לו לאין חקר יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי ויראהו הרשעים בעולם הזה שמסריחין ומרויחין ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא, לזה אמר וידעת היום שהוא עולם המתיחס אליו יום והשבות אל לבבך תשובה ניצחת כי ה' בוחר הקיום לידידיו ומשלם לשונאיו וכו': ט') על דרך אומרם ז''ל (שבת פ''ח.) בפסוק (בראשית א' ל''א) ויהי ערב וגו' יום הששי, שהתנה ה' עם מעשה בראשית על יום מתן תורה וכו', והוא מה שרמז באומרו וידעת היום פירוש היום הנכבד שנגלה על הר סיני מה נורא מעשיו ושעליו בא התנאי עם העולם ובזה תשיב לבבך לדרך התורה, ולדרך זה או' כי ה' הוא האלהים נמשך עם מה שלמעלה והשבות אל לבבך שעל ידי היום ההוא הוכר לכל העולם כי אין אלהים זולתו בשמים וגו' ועל הארץ, וכאומרם ז''ל (מכילתא פ' אנכי ה') בפסוק (ישעי' מ''ח) לא מראש בסתר דברתי: י') יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שמו''ד פ' כ''ה) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, והנה לפי שיבא היצר ויאמר לאדם מה כחך כי תיחל לקיים כל התורה כלה שהיא שלימות האדם, ומה גם אדם שעברוהו רעות רבות ירחיקהו היצר מה תוכל לתקן את אשר פעלו ידיך מהרעות, לזה אמר משה וידעת היום אותו שכתוב בו היום שהוא השבת דכתיב (שמות ט''ז כ''ה) כי שבת היום תן דעתך עליו ובו תשיב אל לבבך כי הוא שקול כנגד כל התורה, וזה יועיל לסתור ב' טענות בין לתקן מה שעברוהו מהמרדים בין להשלמת הנפש, שעל ידי שמירתו הרי הוא כאלו קיים תרי''ג מצות:

וְתִטַר יָת קְיָמוֹהִי וְיָת פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין דִי יֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ וּבְדִיל דְתוֹרִיךְ יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ כָּל יוֹמַיָא:

וְתִנְטְרוּן יַת קְיָימוֹי וְיַת פִּקּוּדוֹי דַּאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין דְּיוֹטִיב לְכוֹן וְלִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן וּמִן בִּגְלַל דְּתִינְגְּדוּן יוֹמָא דֵין עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן כָּל יוֹמַיָא:

ושמרת את חקיו. וכשתדעהו תשמור את חקיו בלי ספק. כאמרו מי לא ייראך מלך הגוים:

סמך ושמרת את חוקיו ואת מצותיו לאז יבדיל לומר שתורה ומצות קולטות:

נותן לך כל הימים. פירוש לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה חש משה שיאמרו שהכונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה, וממוצא דבר אתה למד שהגביל ה' ימי נתינת הארץ כדרך שהגביל חיי האדם דכתיב (איוב י''ד) אם חרוצים ימיו והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך ישר, לזה גמר אומר וביאר אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים פירוש כי מתנת ה' היא לעולמי עד לא לזמן מוגבל, ומעתה אומרו ולמען תאריך ימים פירוש שלא ימותו בה בקצרות שנים על דרך אומרו (עקב י''א כ''א) למען ירבו ימיכם וגו', ואומרו כל הימים היא העמדת הארץ ביד ישראל:

בְּכֵן יַפְרֵשׁ מֹשֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא:

הָא בְּכֵן אַפְרֵשׁ משֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא:

אז יבדיל. נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקימה אקימנה: בעבר הירדן מזרחה שמש. באותו עבר שבמזרחו של ירדן: מזרחה שמש. לפי שהוא דבוק, נקודה רי''ש בחטף, מזרח של שמש, מקום זריחת השמש:

{{צ}} רצ"ל דאז הוא פירושו מיד ולשון יבדיל משמע לעתיד משום הכי פירש על מחשבות הלב. והרא"ם פירש שהבדל ערים אלו אינו דבר ההוה תמיד ולא יפול עליו לשון הוה לכן פירשו על המחשבה ר"ל היה במחשבתו תמיד להבדיל עד שהבדיל: {{ק}} פירוש מפני שעבר הירדן יקרא הצד לצד מזרח וגם הפאה של צד ארץ ישראל אמר הכתוב מזרחה שמש להודיע איזה עבר הירדן הוא שאינו הפאה של צד ארץ ישראל מבוא השמש: {{ר}} ר"ל בשו"א הנקראת חט"ף:

אז יבדיל משה שלש ערים. פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית ואינו נכון אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתח להם בדברי התוכחות וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו' כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים

אז יבדיל משה. הטעם ביום שיבדיל משה אלה הערים אז אמר דברי הברית:

אז יבדיל משה שלש ערים. אחר שסיים ההקדמה לבאור התורה הבדיל הערים להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצוה שהקפיד לקיים קצת מצות עשה:

אז יבדיל משה שלש ערים. בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק, ומהו לשון אז. ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע"פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו מ"מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י.) כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (ד"ה א כב.יד), אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מ"מ התחיל במצוה אע"פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כ"א ע"י בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אע"פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו מ"מ בניו יכולין לבא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. וע"ז נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. ר"ל שאם תבא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מ"מ תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך ר"ל שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. וע"ז נאמר אז יבדיל משה שלש ערים אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג' בארץ מ"מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצותיה, וע"ז נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שיעשו בכיוצא בזה בכל מצות התורה. ורמז עוד לאמרו רז"ל (אבות ד.יח) הוי גולה למקום תורה כי כמו שערי מקלט קולטין ונס אל ערים האלה וחי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא יח.ה) וחי בהם. עשרת הדברות הללו נשתנו בכמה מקומות מן אותן שבפרשת יתרו, והביאור לכולם תמצא למעלה פרשת יתרו.

לְמֵעִירוֹק תַּמָן קָטוֹלָא דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵי וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְיֵעִרוֹק לְחַד מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיָם:

לְמֵעֲרוֹק לְתַמָּן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל יַת חַבְרֵיהּ וְלָא אִתְכְּוַון וְהוּא לָא שָנֵי לֵיהּ מֵאִיתְמְלֵי וּמִדְקָמוֹהִי וְיֵעִירוֹק לַחֲדָא מִקִּרְוַויָא הָאִלֵין וְיִתְקַיָּים:

רוצח. מלא וי''ו שרצח האדם שנברא בששי ועבר על לא תרצח שהוא דבור ששי:

יָת בֶּצֶר בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישְׁרָא לְשִׁבְטָּא דִרְאוּבֵן וְיָת רָאמוֹת בַּגִלְעָד לְשִׁבְטָא דְגָד וְיָת גוֹלָן בְּמַתְנָן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה:

יַת כְּוָתִירִין בְּמַדְבְּרָא בְּאַרַע מִישְׁרָא לְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וְיַת רָמָתָא בְגִלְעָד לְשֵׁבֶט גָּד וְיַת דַּבְרָא בְּמַתְנָן לְשֵׁבֶט מְנַשֶּׁה:

ואת גולן בבשן. וסמיך ליה וזאת התורה רמז הוי גולה למקום תורה: גלן. חסר וי''ו (עיין יהושע כ) שששה אינן גולין כגון אב המכה לבנו והרב לתלמידו וכו' כדאיתא במסכת מכות:

וְדָא אוֹרַיְתָא דִי סַדַר מֹשֶׁה קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְדָא אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא דִי סַדֵּר משֶׁה קֳדָם בְּנֵי יִשְרָאֵל:

וזאת התורה. זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו:

וזאת התורה. החלק העיוני:

אִלֵין סָהֶדְוָתָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִפָּקְהוֹן מִמִצְרָיִם:

אִלֵין סָהִידְוָותָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דְמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן מִפַּקְהוֹן מִמִּצְרָיִם:

אלה העדת וגו' אשר דבר. הם הם אשר דבר בצאתם ממצרים חזר ושנאה להם בערבות מואב:

{{ש}} דאם לא כן מה בא המקרא לומר כאן במה שדבר עם ישראל בצאתם מארץ מצרים. ופרשת אלה העדות דבוק עם וזאת התורה ואמר שזאת התורה שהם אלה העדות שמסדר אחר פרשה זו הם העדות אשר דבר בצאתם מארץ מצרים וחזר ושנאן בערבות מואב ומקרא קצר הוא:

אלה העדות. החלק שבא עליהם עדות המופת:

אלה העדות. עדות בגימטריא תלמוד:

בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר בְּאַרְעָא דְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן דִי מְחָא מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִפָּקְהוֹן מִמִצְרָיִם:

וּתְנָנוּן משֶׁה בְּעִבְרָא דְיוֹרְדְּנָא בְּחֵילְתָא לְקָבֵיל בֵּית פְּעוֹר בְּאַרַע סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי דְיָתֵיב בְּחוּשְׁבְּנָא דִמְחָא משֶׁה וּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּמִפַּקְהוֹן מִמִּצְרָיִם:

בעבר הירדן בגיא. הוא הר העברים קודם נסעם אל ערבות מואב אע''פ שהר העברים הוא בארץ מואב:

אשר הכה משה וגו' בצאתם ממצרים. קשה והלא בשנת הארבעים הכה משה ארץ סיחון, ואולי שנתכוין לומר כי מעת יציאתם ממצרים היה מוכן לפניהם להכותו שאם לא היה מעשה המרגלים היו מכים אותו בשנה שניה לצאתם מארץ מצרים: עוד נתכוין לומר כי מעת שיצאו ישראל ממצרים אימות מות נפלו עליו מהם והיה מוכה ועומד על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פרק פ') שמסורת בידם וכו', ולזה סמך מאמר בצאתם למאמר ההכאה ואחר כך אמר ויירשו את ארצו להעירך כדברינו:

וִירִיתוּ יָת אַרְעֵהּ וְיָת אַרְעָא דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא:

וְיָרִיתוּ יַת אַרְעֵיהּ וְיַת אַרְעָא דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן תְּרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִבְעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא:

אשר בעבר הירדן. שהוא במזרח, שהעבר השני היה במערב:

ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן מערוער וגו'. והטעם כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (לעיל א ד) כי ביאור התורה הזה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי היה והוסיף בכאן לפרש כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה

ויירשו את ארצו. אחר שכבשו ארץ נושבת שיכלו לקיים בה המצות ואין מחריד הואיל לבאר את התורה והמצוה ולהזהיר עליהם:

מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְעַד טוּרָא דְשִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן:

מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל גֵּיף נַחֲלֵי אַרְנוֹן וְעַד טַוְורָא דְסִיאוֹן הוּא טַוָור תַּלְגָא:

וְכָל מֵישְׁרָא עִבְרָא דְיַרְדְנָא לְמָדִינְחָא וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא:

וְכָל מֵישְׁרָא עִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדִּינְחָא וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא: