וְאִתְפְּנֵינָא וּנְטַלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמִי וְאַקֵפְנָא יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר יוֹמִין סַגִיאִין:

וְאִתְפְּנִינָא וּנְטָלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ לִי וַאֲקֵיפְנָא יַת טַוְורָא דְגַבְלָא יוֹמִין סַגִּיאִין:

ונפן ונסע המדברה. אלו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר לכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף. דרך יציאתן ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח: ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ מואב:

{{ה}} פירוש שחטאם גרם להם שלא נתן הקדוש ברוך הוא בלב מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו: {{ו}} רצה לומר דדרך ים סוף משמע שהלכו מצפון העולם לדרום העולם שהוא כנגד הים והלא ממערב למזרח הלכו במדבר העמים ועל זה פירש דרך יציאתם ממצרים כלומר כשיצאו ממצרים הלכו באלכסון דרך ים סוף ממערב למזרח כן הלכו עכשיו שהניחו דרכם הקצרה מדרום לצפון והלכו בדרומה של אדום שהוא ממערב למזרח עד שבאו לגבול מואב: {{ז}} (מהר"ן) שלא תאמר שסבבו אותו מכל ד' רוחותיו שזה אי אפשר שאם כן היה משה נכנס לארץ ישראל שארץ אדום נגד ארץ ישראל היתה כמבואר בגבולי הארץ לכן פירש כל דרומה לבד עד ארץ מואב:

וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר:

וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר:

סַגִי לְכוֹן דְאַקֶפְתּוּן יָת טוּרָא הָדֵין אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן צִפּוּנָא:

סַגִי לְכוֹן דְּאַקֵיפְתּוּן יַת טוּרָא הָדֵין אִיתְפְּנוּ לְכוֹן לְצִפּוּנָא:

פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, ופניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית. וזהו שנאמר (שופטים יא, יח) ויבא ממזרח שמש לארץ מואב:

{{ח}} אף על פי שזה הצווי הי' בסוף דרומה של ארץ אדום ואם כן יסתור מה שפירש בפרשת מסעי שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה הוצרכו ללכת כל דרום מואב ומשם הפכו פניהם לצפון. הרא"ם ולי נראה כי תחלת הצווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב וכמו שמפרש הקרא והולך וכשבאו לגבול אדום אמר אליהם אל תתגרו וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון אמר להם ה' אל תצר את מואב וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית:

רב לכם סב. תגין על הסמ''ך לפי שכיבד את אביו שהיה בן ס' בלדת אותו ולכך עתיד להחריב בהמ''ק שהוא ס' אמות:

רב לכם סב את ההר הזה. רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות, וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה' צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד.ד) וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור נאמר להם פנו לכם צפונה ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם (דב"ר א.יט). וענין הצפנה זו נ"ל, שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מב.א) פירש רש"י בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות, ע"כ צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם. וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה. ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים יבינו ליקח מוסר.

וְיָת עַמָא פַּקֵד לְמֵימַר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וְיִדְחֲלוּן מִנְכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא:

וְיַת עַמָּא פַּקֵּיד לְמֵימָר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחוּכוֹן בְּנוֹי דְעֵשָו דְּיָתְבִין בְּגַבְלָא וִידַחֲלוּן מִנְכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא:

ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, (פסוק ה) אל תתגרו בם:

וטעם אחיכם בני עשו. שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (להלן כג ח) רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב)

וייראו מכם. בשני יודי''ן בשביל י' ברכות שנתברך יעקב:

לָא תִתְגָרוּן בְּהוֹן אֲרֵי לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן עַד מִדְרַךְ פַּרְסַת רִגְלָא אֲרֵי יְרֻתָּא לְעֵשָׂו יְהָבִית יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר:

לָא תִיתְגְּרוּן בְּהוֹן אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעַתְהוֹן עַד כְּמִיסַת פַּרְסַת רִיגְלָא אֲרוּם יְרוּתָא לְעֵשָו יְהָבִית יַת טַוְורָא דְגַבְלָא מְטוֹל אִיקָרָא דְעָבַד לַאֲבוֹי:

עד מדרך כף רגל. אפלו מדרך כף רגל, כלומר אפלו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות. ומדרשי אגדה, עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו וגו' : ירשה לעשו. מאברהם, עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחד מהם לעשו והשנים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו:

{{ט}} דעד ועד בכלל כאלו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם אפילו דריסת רגל לעבור דרך העברה בעלמא דרך ארצם שלא ברשות וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד אפילו אחד: {{י}} דאם לא כן קשה למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו כיון שהקדוש ברוך הוא צוה שלא יעבור בו לכן פירש שלא ברשות אבל ברשות היו רשאים לעבור: {{כ}} דלפי פשוטו קשה הל"ל אף מדרך וגו' למה נקט לישנא של שעור זמניי שהוא ל' עד לכן מביא מדרש אגדה: {{ל}} ר"ל הא העשר עממים לאברהם ניתנו ולמה ניתנו אלו שתים ללוט:

אל תתגרו בם. כמו יגרה מדון כענין תנוע' ושבוש:

עד. מדרך כף רגל. עד דרך כוכב מיעקב עד שיבא זמן שנאמר פורה דרכתי לבדי כף רגל לעת תמוט דגלם עד שיגיע תדמסנה רגל רגלי. עני וגו': ירושה לעשו. בגימ' בשביל מצות כיבוד:

לא אתן וגו' מדרך כף וגו'. פירוש אין אני נותן לך לעבור בארצם כדי שתוכל לכופם עליו, אבל אם בני עשו יתרצו להניחם לעבור בארצם אין ה' אוסר עליהם הדבר, ולזה שלחו מלאכים בדברי אחוה וריצוי אם ירצו לתת להם מדרך כף רגליהם לעבור בארצם:

עִבּוּרָא תִזְבְּנוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאַף מַיָא תִּכְרוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִשְׁתּוּן:

עִבּוּרָא תִּזְבּוּן מִנְהוֹן כַּד חַי בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאוּף מַיָא תִזְבְּנוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִישְׁתּוּן:

תכרו. לשון מקח. וכן (בראשית נ, ה) אשר כריתי לי, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה:

אכל תשברו מאתם בכסף. אם תתאוו לאכול מפירות ארצם לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם וזה טעם "מאתם" וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם

אכל תשברו מאתם. אם ירצו למכור וי''א כי המלה בתימ' והטעם כי אין להם צורך למאכל ולמשתה אלה השנים שעברו והעד על כן כי ה' אלהיך ברכך:

אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּרְכָךְ בְּכָל עֹבַד יְדָךְ סַפֶּק לָךְ צָרְכָּךְ בְּמֶהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּסַעֲדָךְ לָא מְנַעְתָּא מִדָעַם:

אִזְדַּהֲרוּן דְּלָא תְעִיקוּן לְהוֹן אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּרִיךְ יַתְכוֹן בְּכָל עוֹבְדֵי יְדֵיכוֹן סוּפֵּיק צָרְכֵיכוֹן בְּמֵיהֲכָךְ בְּמַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְּנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּסַעַדְכוֹן לָא חֲסַרְתּוּן מִדָּעַם:

כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים:

{{מ}} (גור אריה) אבל אין פירושו לפיכך אין אתם צריכים להם דאם כן הל"ל יש לך רב או יש לך כל ופירוש מעשה ידיך אלו הבהמות כדכתיב באיוב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ:

כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאלו אתם עניים אלא תראו עצמכם עשירים לשון רש"י ולא הבינותי מהו "בכל מעשה ידך" כי ברכותם ברכות שמים היו והם לא יעשו בידיהם דבר שיתברך ואולי ירמוז ב"מעשה ידך" שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י) ועוד ידע ה' לכתך את המדבר הגדול הזה וספק שם כל צרכך במן והשלו ומי הבאר שלא חסרת דבר מן הצריך להולכי ארחות והנה כן היה שקנו מבני עשו אוכל ומזון כמו שאמר (להלן פסוקים כח כט) אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי וגו' כאשר עשו לי בני עשו וגו'

ידע לכתך. תקן אותו בכל המצטרך. ולשון ידע כמו וידע אלהים. ידעתיך בשם. אשר ידעו ה' פנים אל פנים מה אדם ותדעהו ורבים כאלה יאמר על האל יתעלה זה הלשון כי כל פעולתו ית' בידיעת עצמו: לא חסרת דבר. ויכירו שלא תקנו מהם לצורך אבל תקנו להנאתם מצד אחוה וכדי שיבאו אליכם ויראו מעשה ה' ונפלאותיו:

וַעֲבַרְנָא מִלְוַת אֲחוּנָא בְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר מֵאוֹרַח מֵישְׁרָא מֵאֵילַת וּמֶעְצְיוֹן גָבֶר וְאִתְפְּנֵינָא וַעֲבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְמוֹאָב:

וְעָבַרְנָא מִלְוַת אָחָנָא בְּנֵי עֵשָו דְּיַתְבוּן בְּגַבְלָא מֵאֵילַת וּמִכְּרַךְ תַּרְנְגוֹלָא וְאִתְפְּנִינָא וְעָבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְמוֹאָב:

ונפן ונעבר. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך רוח מזרחית:

{{נ}} הוכרח לפרש כן ונפן לצד צפון מפני שמהכתוב פנו וסעו לכם צפונה משמע שהפנייה מורה על הפיכת פניהם לצד צפון ואף על פי שלא צום כן רק לאחר עבור כל רוח דרומית של מואב מכל מקום כשראו שלא אבה אדום הניחוהו והלכו כל רוח דרומית של מואב ואחר כך פנו לצד צפון כמו שנצטוו בהיותם בדרום של אדום והלכו כל רוח מזרחית של מואב ומצאו את ארץ סיחון ועוג כשהיו במזרח גבול ארץ ישראל וכו'. הרא"ם:

ונעבור מאת אחינו וגו'. טעם שהזכירם באחוה, לומר שקיימו מאמר ה' שצוה אותם לבל יתגרו בם ונסעו מהם באחוה. עוד קראם אחינו לפי שנהגו עם ישראל באחוה שמכרו להם לחם ומים ומזון דכתיב (פסוק כט) כאשר עשו לי בני עשו וגו':

וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאַבָאֵי וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן לָךְ מֵאַרְעֵהּ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִית יָת לְחָיָת יְרֻתָּא:

וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר לָא תָעִיק יַת מוֹאֲבָאֵי וְלָא תְסַדֵּר לְקִבְלֵיהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן יְרוּתָא אֲרוּם לִבְנֵי דְלוֹט יְהָבִית יַת לְחָיַית יְרוּתָא:

ואל תתגר וגו' . לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזינים, לפיכך כתיב (במדבר כב, ג) ויגר מואב מפני העם שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר (פסוק יט) ואל תתגר בם, שום גרוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה, מואב: ער. שם המדינה:

{{ס}} דק"ל לא הל"ל אלא ואל תתגרו בם מלחמה למה לי דהא בבני עמון לא נאמר אלא אל תתגרו בם סתם ומתרץ שלא אסר כו': {{ע}} ר"ל ישראל היו מיראים את המואבים: {{פ}} דהא לא כתיב מלחמה: {{צ}} ר"ל מאב שהוא לשון פריצות: {{ק}} דאי ר"ל עיר היה מפרש עיר פלונית:

נתתי את ער. מואב ויתכן שלקחה סיחון וחזרה למואב באחרונה:

אֵימְתָנֵי מִלְקַדְמִין יְתִיבוּ בַהּ עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבָּרַיָא:

אֵימְתָנַיָא מִן לְקַדְמִין יָתִיבוּ בָּהּ עַם רַב וְסַגִי וְחָסִין הֵי כְּגִנְבָּרַיָא:

האמים לפנים וגו' . אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם:

{{ר}} רצ"ל מה בא הכתוב להודיענו במה שאמר האמים לפנים ישבו בה וגו' ומתרץ אתה סבור וכו' כלומר הז' אומות שנתתי לאברהם אחד מהם נקרא רפאים אם כן סבור אתה שזו רפאים ר"ל ער שישבו שם אמים זו רפאים הם שנתתי לאברהם אבל לא תעלה על דעתך כך ומפרש והולך לפי שאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא כי אותן רפאים ר"ל שישבו בו כבר הורשתי מפני בני לוט והושבתי בני לוט תחתם וכיון דלאו ארץ רפאים היא למה נקרא רפאים ומפרש דרפאים היו נחשבים אותם אימים והיאך נקראו רפאים כיון דנקראו אמים ומפרש כענקים הנקראים רפאים על שם וכו' שאף האמים מי שראה אותם ידיו מתרפות משום הכי נקראו אמים על שם אימתם וכו' כך מפרש רש"י חבורו של קרא:

האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם. רפאים היו נחשבים אותן אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות. אמים על שם שאימתם מוטלת על הבריות. לשון רש"י. וכן כתב (בפסוק כ) "ארץ רפאים תחשב אף היא" לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם. ואני תמה בדברי הרב: למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם? אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא "כי לבני לוט נתתיה ירושה" (פסוק יט) לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם הקב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רש"י עצמו (בפסוק ה) שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד שהרב בעצמו כתב בעשו עשר עממים נתתי לו לאברהם שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר, אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב"ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם? מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים? ועוד כי "רפאים ישבו בה לפנים" (פסוק כ) לומר שהיא שלהם והם היושבים בה לפני כל אדם כמו "לפנים הארץ יסדת" (תהלים קב כו)? אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב"ה למשה: אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס. "יחשבו" לשון חשיבות ומעלה, כמו "נבזה ולא חשבנוהו" (ישעיהו נג ג) "אשר כסף לא יחשבו" (שם יג יז) "כי במה נחשב הוא" (שם ב כב) וכן רבים, ובלשון חכמים "אדם חשוב". וזהו שסמך הכתוב לזה (פסוק יב) "ובשעיר ישבו החורים לפנים" יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר, כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען שנאמר (בראשית לו ב) "עשו לקח את נשיו מבנות כנען" וגו' "ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי" וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (שם פסוק כ). וכן יזכיר בכל מקום בנחלת ישראל החוי עם הכנעני בשבעת הגוים כי הוא נמנה הבן הששי בבני כנען (שם י יז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצער שהם מלכי כנען והכו את רפאים בעשתרות קרנים והחורי בהררם שעיר (שם יד ה ו) כי החורי והרפאים למלכי כנען היו ויתכן שנקרא "חוי" על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא "חורי" על שם חור פתן (ישעיהו יא ח), כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצחר (בראשית מו י) מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח) אתונות צחורות (שופטים ה י) וכן יעשו לשבח יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקראו אותו ישרון מן תם וישר. והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול. והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם: אחד מהם לעשו והשאר לישראל שהוא הבן הבכור ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלהים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם. וכענין שיאמר (ירמיהו יב יד) "עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי" וגו' וזה טעם "כאשר עשה ישראל" שהזכיר כאן ועדיין לא נעשה, וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים (פסוק כ) כי גם היא היתה של רפאים בתחלה, והעמונים יקראו להם זמזמים מלשון "זממו אל תפק" (תהלים קמ ט) אלא שנכפל כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.

האמים. פירשתיו ספר הכתוב כי מואב לקח ער מיד האמים:

האמים לפנים. מפני שלא היו בני לוט יורשי אברהם בדין כלל הודיע שגם לחם נתן ה' את הארץ כמו לבני עשו והעד על זה כי שניהם כבשו את הארץ שלא כמנהג העולם:

גִבָּרִין מִתְחַשְׁבִין אַף אִנוּן כְּגִבָּרַיָא וּמוֹאַבָאֵי קְרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי:

גִּבָּרַיָא דְיַתְבוּן בְּמֵישַׁר גִּיוֹנְבְּרֵי מִתְחַשְׁבִין אוּף הִינוּן הֵי כְּגִנְבְּרַיָא דְאִתְמְחִיוּ בְּטוּבְעָנָא וּמוֹאֲבָאֵי קְרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי:

רפאים יחשבו וגו' . רפאים היו נחשבים אותם אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות: אמים. על שם שאימתם מטלת על הבריות, וכן (פסוק יב) ובשעיר ישבו החרים ונתתים לבני עשו:

רפאים. פירשתיו:

רפאים יחשבו וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין מודיענו הכתוב שהרפאים יחשבו וגו', ונראה כי לפי שבעמים אשר אמר ה' לאברהם לתת לנו (בראשית ט''ו י''ח) הזכיר הרפאים שהוא אחד מעשרה, והודיע הכתוב כי ער שנתן ירושה לבני לוט היא הרפאים אשר אמר ה' לאברהם, והוא אומרו האמים לפנים ישבו בה וגו', ופי' לפנים הוא קודם שכרת ה' ברית עם אברהם, והכוונה בזה שתעמוד לזכותינו:

וּבְשֵׂעִיר יְתִיבוּ חֹרָאֵי מִלְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָׂו תָּרֵכֻנוּן וְשֵׁצָיֻנוּן מִקֳדָמֵיהוֹן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא יְרֻתָּתֵהּ דִיהַב יְיָ לְהוֹן:

וּבְגַבְלָא יָתִיבוּ גְנוּסַיָא מִן לְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָו תְּרָכִינוּן וְשֵׁיצֵיאוּנוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן וְיָתִיבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן הֵיכְמָא דְעָבַד יִשְרָאֵל לְאַרַע יְרוּתְתֵיהּ דִּיהַב יְיָ לְהוֹן:

יירשום. לשון הוה, כלומר נתתי בהם כח שהיו מורישים אותם והולכים:

{{ש}} שכל הדברים ההווים תמיד נופל בם לשו עתיד ועבר אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה כאז ישיר מוכרח לפרש על המחשבה. הרא"ם:

החורים. הם בני שעיר החורי:

וישמידום. עשו ומואב השמידו והחריבו ישוב יותר מכדי צורך יישובם כדי להשמיד כל היושבים בה לפנים בל יקומו ויירשו ארץ כי גם מואב גם עשו לא מלאו את כל ישוב החורי וישוב האימים שהשמידו ובהיות הר שעיר מגיע עד גבול מואב ושם אצל גבול מואב אין שום יושב מבני עשו וכן גבול מואב מגיע עד המדבר ושם אצל המדבר אין שום ישוב מבני מואב לכך אמר שמ''מ לא יעברו דרך גבול שום אחד מהם: כאשר עשה ישראל. בעת כתיבת התורה שכבר כבשו סיחון ועוג שהיו מלכים גזולים ואדירים בזמן מועט שלא כמנהג העולם:

כְּעַן קוּמוּ וְעִבָרוּ לְכוֹן יָת נַחֲלָא דְזָרֶד וַעֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזָרֶד:

כְּדוֹן קוּמוּ וְעִיבְרוּ לְכוֹן יַת נַחַל טַרְוַויָא וְעָבַרְנָא יַת נַחַל טַרְוַויָא:

עתה קומו. ומאחר שאסור לכם לעבור בגבול שני אלה קומו ועברו לכם את נחל זרד שהוא חוץ לגבול שניהם ומשם תוכלו לעבור חוץ לגבול שניהם עד הירדן:

וְיוֹמַיָא דִי הַלֶכְנָא מֵרְקַם גֵיאָה עַד דִי עֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזֶרֶד תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא מִגוֹ מַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי קַיִים יְיָ לְהוֹן:

וְיוֹמַיָא דְהַלִיכְנָא מִן רְקַם גֵּיעָה עַד דְּעָבַרְנָא יַת נַחַל טַרְוַויָא תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְּסַף כָּל דָּרָא גַבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְקַיֵּים יְיָ לְהוֹן:

וְאַף מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת בְּהוֹן לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִגוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִשְׁלִימוּ:

וְאוּף מְחָא מִן קֳדָם יְיָ אִתְגָרִית בְּהוֹן לְמִשֵׁצְיֵיהוֹן מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִּי פְּסָקוּ:

היתה בם. למהר ולהמם בתוך ארבעים שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר:

{{ת}} דכל זמן שאחד מהן קיים לא באו בניהם לארץ:

ל. המם. מפעלי הכפל מבנין הקל:

וגם יד ה' וגו' להומם. פי' מלבד המיתה עצמה עוד להם שלא היה להם נחת רוח במדבר כמאמרם ז''ל (במ''ר פ' י''ט) שהיו הומים אסטורדידו''ס בל''ם והיו הומים והולכים בתחלואים עד שתמו, ואומרו מקרב המחנה פי' שהפליא ה' בין אותם שנגזרה גזרה עליהם ובין שאר המחנה, שאותם שנגזרה עליהם גזירה היו הומים ומתמעטים והולכים אשר לא כן שאר המחנה שהיו בתוכם:

וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמַת מִגוֹ עַמָא:

וַהֲוָה כַּד פָּסְקָן כָּל גַּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָב עָבְרֵי בִּימָתָא לִמְמַת מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא:

ויהי כאשר תמו. דבק עם וידבר ה' אלי כמו ויהי ככלות משה לכתוב גם ויהי ביום דבר ה' ורבים כן והטעם ויהי כאשר תמו הם אמר השם שנעבור את גבול ער:

ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי. פירש"י מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור. ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני היא הנותנת לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו' וע"כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה' יוכיח. (משלי ג.יב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר וע"כ אין בה חבה כ"כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו אם יש בו רחמים או דין אבל לא מצד המקבל כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ.יז) ובעבור תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך.

וּמַלִיל יְיָ עִמִי לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִמִּי לְמֵימָר:

ויהי כאשר תמו וגו' . וידבר ה' אלי וגו' . אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו, וידבר, אלא ויאמר, ללמדך, שכל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל: אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא:

{{א}} הכי פירושו לא נאמר וידבר בלשון חבה שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא אלא וידבר סתם שאינו לשון חבה מצאתי בשם מהרי"ץ. ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י על פסוק ותדבר מרים הוא לשון עז ואינו לשון חיבה ויש לומר דכל מקום דכתיב וידבר ה' שם הויה הוא דבור של חבה אף על פי שהוא עז הוא חבה יתירה נודעת לו ולא ויאמר ה' דמצינו לפרש ויאמר ה' על ידי שליח כמו ויאמר ה' לה שפירושו על ידי שליח וכמו ויאמר אני חותנך יתרו וגומר וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה לאפוקי לשון וידבר הוא דבור של חבה פה אל פה כדכתיב פה אל פה אדבר בו אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה לגבי משה הוא לשון חבה כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לא כן עבדי משה וגו' עיין בגמרא דתענית (דף ל'):

אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת תְּחוּם מוֹאָב יָת לְחָיָת:

אַתּוּן עָבְרִין יוֹמָא דֵין יַת תְּחוּם מוֹאָב יַת לְחָיַית:

וְתִקְרַב לָקֳבֵל בְּנֵי עַמוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן מֵאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָךְ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִיתַּהּ יְרֻתָּא:

וְתִתְקַרְבוּן לְקָבֵיל בְּנֵי עַמּוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגְרֵי בְּהוֹן לְסִדְרֵי קְרָב אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרַע בְּנֵי עַמּוֹן יְרוּתָא אֲרוּם לִבְנוֹי דְלוֹט מְטוֹל זַכְוָותֵיהּ דְּאַבְרָהָם יְהַבְתָּהּ יְרוּתָּא:

אתה עבר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו' . מכאן שארץ עמון לצד צפון:

וקרבת מול בני עמון. פירוש ובקרבך אליהם: אל תצרם. מפעלי הכפל: ואל תתגר בם. מבנין התפעל מנחי הלמ''ד ה''א:

אל תצורם ואל תתגר בם. לא נאמר כאן ואל תתגר בם מלחמה כדרך שנאמר למעלה אצל מואב, לפי שגירוי בעלמא בלא מלחמה לא נאסר למואב אבל לעמון אסר אפילו סתם גירוי בלא מלחמה, לפי שמואב שכר על ישראל את בלעם ולא מצינו שהיה לעמון חלק בזה אע"פ שלא הועילו מעשיו מכל מקום גרם צער לישראל, ועוד שמואב היה לו חלק גם בזנות ולא מצינו זה בבני עמון אע"פ שמצד שלא קדמום בלחם ומים גרמו להם לזנות כמבואר למעלה פר' פנחס (כה.יז) מ"מ לא מצינו שהפקירו בנותיהם, ואולי נמשך זה לשרשם כי גם במעשה של בנות לוט היתה אמם צנועה קצת.

אַרְעָא גִבָּרַיָא מִתְחַשְׁבָא אַף הִיא גִבָּרִין יָתִיבוּ בַהּ מִלְקַדְמִין וְעַמוֹנָאֵי קְרַן לְהוֹן חֻשְׁבָּנֵי:

אֲרַע גּוּבָּרַיָא מִתְחַשְׁבָא לְחוֹד הִיא גִיבָּרַיָא יְתִיבָן בָּהּ מִן לְקַדְמִין וְעַמּוֹנָאֵי קְרַן לְהוֹן זֵימְתָנֵי:

ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם:

תחשב. שהיא בחשבון ארץ רפאים כלומר שהיא מכללה וכן מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב (יהושע יג ג) וכן בני רמון הבארותי מבני בנימין כי גם בארות תחשב על בנימין ( ד ב) ואפשר שגם כן פירוש "יחשבו אף הם" הכתוב למעלה יאמר האמים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם והם כענקים ולכן יקראו אותם אמים והוא הנכון והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד ולקחו מהם מואב ולקחו מהם בני עמון ונשארה ממנה לרפאים עצמם כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וביהושע (יז טו) ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים ולכן יאמר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב והמואבים והעמונים הם ששנו להם שמות אחרים אמים וזמזומים

זמזמים. מלה מתוקנת על משפט לשון הקדש כמו האחשדרפנים:

ארץ רפאים תחשב אף היא. ואין ספק שלא היו בני עמון כדאי להורישם ועשה האל ית' להם:

ארץ רפאים תחשב וגו'. פי' רש''י וז''ל אבל לא זו היא שנתתי לאברהם, ואין אני רואה הכרח לדבריו, כי היכן מצינו שאמר ה' שאין רפאים אלו בכלל, ועוד כיון שלא פי' ה' לאברהם מין רפאים אלא סתם כל רפאים במשמע, וראיתי שתלה זייניה במה שאמר הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים מאומרו ההוא העירנו שאחרת הגם שנקראת רפאים אינה כפי האמת רפאים, וכן גילה דעתו בסוף פרק אלו טריפות (חולין ס':) ואין הכרח לזה, ותיבת ההוא מי יאמר שבא לשלול רפאים אחרים דלמא בא לשלול חבל ארגוב אחר שאינו נקרא ארץ רפאים כי אם ההוא, וכן הדעת נוטה כשנאמר שתיבת ההוא לדיוק באה, אחר שאמר הכתוב על ארץ עמון ומואב שרפאים ישבו בה וה' נתן לאברהם הרפאים בדרך כלל, ועוד תיבת ההוא יקרא לא מיעטה אלא הקריאה שאינה נקראת כן היום ארץ רפאים אלא ארץ סיחון ועוג ולא ארץ עמון ומואב, גם שתחשב ארץ זו מערי הרפאים שאמר ה' לאברהם לא היתה נקראת באותו זמן ארץ רפאים לפי שנתנה ה' לבני לוט מטעם גלגול דברים של אברהם כאמור בדבריהם (רש''י פסוק ה') ומשל אברהם נתנו ללוט: וכפי זה ידוייק על נכון למה בארץ סיחון ועוג אמר יקרא ובארץ בני לוט אמר תחשב, כי ארץ סיחון ועוג עוד שמה עליה לפי שהיה עוג בה, אבל ארץ בני לוט אינה נקראת ארץ רפאים הגם שהיא נחשבת ארץ רפאים ובכלל רפאים שאמר ה' לאברהם היא נכללת, והעיקר שאני חושב בזה הוא שכל שיאמר הכתוב שתקרא ארץ רפאים היא בכלל מתנת אברהם, ולפי דברי ברייתא של ספרי (ח''ב רצ''ט) שהבאתי בפרשת מטות שארץ סיחון ועוג אינה בכלל הארץ שכרת ה' עם אברהם, ידויק מ''ש הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים על זה הדרך ההוא יקרא ולא יחשב פי' שהעולם קוראים אותו ארץ רפאים אבל כפי האמת אינה נחשבת רפאים בשביל שמה שקורין אותה בני אדם ארץ רפאים לא תכנם בכלל הרפאים שנתן ה', ועיין בסמוך מה שאמר בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים ושם פירשתי באופן אחר:

עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבְּרַיָא וְשֵׁצִנוּן יְיָ מִקֳדָמֵ יהוֹן וְתָרֵכֻנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן:

עַמָּא רַבָּא וַחֲסִינָא הֵי כְּגִנְבָּרַיָא וְשֵׁיצִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵיכִינוּן וִיתוּבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן:

וישמידם ה'. ספר הכתוב כי השם השמיד אחרים מפני המואבים ונתן להם הארץ לירושה כהר שעיר לעשו:

כְּמָא דִי עֲבַד לִבְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבוּן בְּשֵׂעִיר דִי שֵׁצֵי יָת חוֹרָאֵי מִקֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵכִנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין:

כְּמָא דַּעֲבַד לִבְנוֹי דְעֵשָו דְּיַתְבִין בְּשֵעִיר דְּשֵׁיצֵי יַת חוֹרָאֵי מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵיכִינוּן וִיתוּבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין:

כאשר עשה לבני עשו. שאחר שהיו גרים בארץ שעיר גרשו את התושבים:

וְעַוָאֵי דְיָתְבִין בִּדְפִיחַ עַד עַזָה קַפּוּטְּקָאֵי דִנְפָקוּ מִקַפּוּטְקַיָא שֵׁצָיוּנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן:

וּשְׁאָר פְּלֵיטַת כְּנַעֲנָאֵי דַּהֲווֹ שָׁרָן בְּכוּפְרָנַיָא דִפְרִיעַ עַד עַזָּה קַפּוּטְקָאֵי דִנְפָקוּ מִן קַפּוּטְקְיָאָה שֵׁיצֵיאוּנוּן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן:

והעוים היושבים בחצרים וגו' . עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר (יהושע יג, ג) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים. ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מתרים לקחתה מידם:

{{ב}} רצונו לתרץ היאך מחובר קומו סעו ועברו וגו' אקרא דלמעלה הימנו משום דכפתורים השמידו העוים וישבו תחתם משום זה קומו וסעו ומתרץ מפני השבועה וגו':

והעוים הישבים בחצרים עד עזה. יאמר כי העוים היושבים בערי חצרים אשר אין להם חומה סביב עד עזה שהוא גבול הכנעני כמו שנאמר (בראשית י יט) ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה הכפתורים שיצאו מכפתור השמידום והם יושבים תחתם והנה הכפתורים שהם מבני מצרים (שם פסוקים יג יד) ואינם ממתנת אברהם ארצם היא של ישראל מפני שהכפתורים לכדו אותה מבני כנען והכתוב שאמר על ארץ פלשתים (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל מן הטעם הזה היה כי הארץ ההיא היתה מתחלה לבני כנען ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע חמשת סרני פלשתים העזתי האשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע יג ג) שהיו כולם יושבי גבול הכנעני בעזה ובאשקלון ובאשדוד ועקרון ועל שם מקומם הם נקראים כי השמידו העוים שהיו מבני כנען היושבים בגבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה וישבו תחתם וצידון גם היא לפלשתים כמו שכתוב (יואל ד ד) וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת ועל דעתי העוים הם החוים כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות כאשר אמרנו (לעיל פסוק י) בהיותם מורים על ענין אחד והנחש יעות עצמו בדרך ובבראשית רבה (כו ז) אמר ר' אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש בגלילא צוחין לחויא עויא ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו חכינא ואמרו (רות רבה ה ו) ויעתר לו וישמע תחנתו (דהי"ב לג יג) אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירה ואמרו (איכה רבה ב ב) איכה יעיב באפו ה' אמר רבי חמא בר' חנינא איך חייב ה' ברוגזו אית אתרא דצוחין לחיבא איבא חוקים עוקים ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה על רבי חייא וכן נהגו רבותינו לומר על "היסח הדעת" שהוא במקום "היסע הדעת" ובירושלמי לעולם "הסיעו" ובמשנה והסיע את לבו מלאכול וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הגוים (יואל ד יא) שהוא חושו ובמכילתא (בא ז) ר' יאשיה אומר על תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהמקום ב"ה מדלג על בתי בני ישראל עשאו מלשון פסיעות בחלוף חי"ת בעי"ן ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם ובבראשית רבה (שם) מצאתי כי העוים הם רפאים אמרו בפסוק הנפילים היו בארץ (בראשית ו ד) רפאים הם העוים רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה עוים שהיו בקיאין בעפרות כנחש וכו' ועוד אמרו שם (ב"ר מד כג) במתנתו של אברהם רבי דוסתאי בשם רבי שמואל לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים כי השבעה גוים שירשו ישראל שהזכירם משה רבינו להם כמו שאמר (להלן ז א) ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קנזי וקדמוני ורבותינו (ב"ר שם) כלם אומרים כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל ועתיד להנחילם להם ובהם נאמר ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (להלן יט ח) וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע אם כן הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י יז) ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כנו לו רפאים ועל דעתי הוא שם מכונה מן החוי על שם חור פתן ומאורת צפעוני (ישעיהו יא ח) כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה) וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כו יט) והנה בני החוי הזה רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות ומהם שתקרא ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים ובכללם כלם חוי וכולם רפאים כאשר בעמנו אפרים יהודה וישראל ובכללם כולם ישראל והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים שהנחש שוכן בחורי עפר והחורי והעוי על שם הנחש כמו כן כאשר פירשתי (לעיל פסוק י) והקב"ה נתן לאברהם הרפאים בכללם ומשה יזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל והנה הכתוב בא להזכיר בכאן ענין כל ארץ החוי שהם הרפאים וכל הנעשה ממנה אמר תחלה כי האמים גם הם מן הרפאים וירש אותם מואב וחזר ואמר כי החורי אשר הם גם כן מן רפאים ירש אותם עשו וחזר עוד ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל ועוד ספר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור לקחו מארצם והיא מותרת לישראל והזכיר יהושע ארץ הפרזי והרפאים (יהושע יז טו) אבל רש"י כתב עוים מפלשתים הם שעמהם נחשבים בספר יהושע (יג ג) העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל ללכת בארצם ולהוציאם מארצם הבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם ועכשיו אתם מותרים לקחת מידם ולא נתכוונו אצלי דברים הללו כי הכתוב לא ימנה העוים מפלשתים אבל ימנה חמשת סרני פלשתים ויזכירם ואחרי כן יזכיר העוים בעם אחר יאמר כי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה הכל תחשב מארץ כנען חמשת סרני פלשתים אשר ימנה וגם העוים שהם גוי אחר ולדברי הרב הנה הותרו העוים שירשו אותם כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם ולמה יכבשו את כלם כי יהושע הוא המכבש את הפלשתים והעוים ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל ולמה הוצרך אבימלך לבריתו בזה ופלשתים מבני מצרים היו וכן הכפתורים ואינם מעשר עממין אבל הדבר בהפך כי הכפתורים והפלשתים השמידו מן הכנענים כי אבימלך מלך גרר היה והעזתי יושב בעזה וצידון עיר פלשתים ואלה מגבול הכנעני הם שנאמר ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה והנראה בעיני כי פלשתים וכפתורים יחשבו עם אחד וכן אמר הכתוב (ירמיהו מז ד) כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור וזה טעם "כפתורים היוצאים מכפתור" כי יצאו מכפתור עם מעט לגור באשר ימצאו והשמידו את העוים היושבים עד עזה שהם מזרע כנען וישבו תחתם בעזה ואשקלון ואשדוד וגת ועקרון והכל מגבולות כנען וחלקו אותה לחמשה סרניהם ושם הגלילות ההם פלשת ונקראו גם הם פלשתים ונשאר לעוים יתר ארצם כאשר הזכיר יהושע וזהו שאמר (שם) פלשתים שארית אי כפתור כי פלשתים הם וזה טעם אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים (בראשית י יד) כמו שפירשתי שם ומה שאמר הכתוב (עמוס ט ז) הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר יספר מלחמות ה' כי הוא אשר העלה את ישראל מארץ מצרים באותות ובמופתים ובמלחמה והעלה פלשתים מכפתור ארצם כי הוציאם משם לתת להם בנס גדול את העוים והשמידום וישבו תחתם ועזבו כפתור לאחיהם או שהיה הענין כאשר הזכרתי כי העוים בני כנען יושבי הארץ בראשונה היה שמם פלשתים כי שם הארץ פלשת והכפתורים היוצאים מכפתור כאשר השמידום הגלו מהם לכפתור ארצם אשר היא מכלל ארץ מצרים ליד אחיהם וה' גאלם משם וחזרו למקומם לא ידענו באי זה דור מן הדורות והנה פלשתים יושבי ארץ כנען הם ולכך אמר הכתוב (צפניה ב ה) דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב וכן ישראל לא הורישו פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו שלשה דורות מן הפלשתים באותה הארץ של אבימלך וכן אמרו במדרש (מכילתא ריש בשלח) כי קרוב הוא קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך עדיין נכדו קיים זהו הראוי והנכון בענין הזה אבל בגמרא בפרק ואלו טרפות (חולין ס) אמרו כדברי רש"י במחלוקת ורב אמר התם עוים מתימן באו ותניא כותיה ותימן זרע אדום כדכתיב (ירמיהו מט ז) לאדום כה אמר ה' צבאות האין עוד חכמה בתימן וזה אפשר הוא ויאמר הכתוב כי העוים שהם מבני עשו קצת ארצם טהרה ביד הכפתורים כעמון ומואב שטהרו בסיחון ומה שכתבתי הוא הטוב והישר

וטעם עד עזה. כי היא היתה לפלשתים וכבר היתה בין אברהם ובין אבימלך ברית אם תשקור לי ולניני ולנכדי והכתוב ספר כי העוים לקחו עזה:

והעוים היושבים בחצרים עד עזה. אע''פ שהיו מבני עשו או מבני פלשתים שנשבע להם אברהם לא נמנעו ישראל לכבוש את ארצם. והסבה בזה היתה שלא מצאו ישראל את הארץ בידם שהרי כפתורים היוצאים מכפתור מרוב העם כעיר שיצאו לתור להם מנוחה הם השמידו את העוים ומיד אותם כפתורים כבשו ישראל את הארץ:

קוּמוּ טוּלוּ וְעִבָרוּ יָת נַחֲלָא דְאַרְנוֹן חֲזִי דִמְסָרִית בִּידָךְ יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ וְאִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמֵהּ קְרָבָא:

אִזְדְּקָפוּ טוּלוּ וְעִבְרוּ יַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא חֲמוֹן דִּי מְסָרִית בִּידֵיכוֹן יַת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיַת אַרְעֵיהּ שָׁרֵי לְתַרְכוּתֵיהּ וְתִתְגָרֵי לִמְסַדְרָא לְקוּבְלֵיהּ סִדְרֵי קְרָבָא:

ראה נתתי בידך את סיחן. הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום כי שם כתוב (בפסוק יא) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל אבל פירוש "ואשלח מלאכים" כבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דברי השם לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (בפסוק ל) לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי

החל רש. מירוש':

ראה נתתי בידך את סיחון. מלמד שהראהו שרו של סיחון בידו כפות: החל. ד'. ב' הכא ואידך החל וכלה. וגלות החל הזה. החל רש החל וכלה שהיו משכעה עממין שנאמר בהם לא תחיה כל נשמה וגלות החל מלמד שרמז למשה הגלות א''נ כי היכי דכתיב הכא החל רש אף התם נמי כתיב ירשו את ערי הנגב. וכדאיתא בתנחומא כל הנסים שעשה הקב''ה במדבר עתידין להעשות לישראל בציון:

יוֹמָא הָדֵין אֱשָׁרֵי לְמִתַּן זְעֻתָּךְ וְדַחַלְתָּךְ עַל אַפֵּי עַמְמַיָא דִי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן שִׁמְעָךְ וִיזוּעוּן וְיִדְחֲלוּן מִן קֳדָמָךְ:

יוֹמָא דֵין שַׁרְיַית לְמִתַּן זַעֲוָותָךְ וְדַחֲלָתָךְ עַל אַנְפֵּי כָּל עַמְמַיָא דִתְחוֹת כָּל שְׁמַיָא דְיִשְׁמְעוּן שְׁמַע זַכְוָותָךְ הֵיךְ קָמוּן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אַמְטוּלְתִּיךְ וּפַסְקִין מִן לְמֵימָר שִׁירָתָא כְּמֵיסַת יוֹמָא וּפַלְגָא קָמוּ בִּמְדוֹרְהוֹן עַד דְּאַגְחַת קְרָבָא בְּסִיחוֹן וִיזָעוּן וִירַתְתוּן מִן קֳדָמָךְ:

תחת כל השמים. למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג ונודע הדבר תחת כל השמים:

{{ג}} דכתיב הכא אחל תת וגו' וכתיב התם גבי יהושע ביום תת וגו' מה התם עמדה חמה אף הכא עמדה חמה:

וטעם אחל תת פחדך. כנגד ישראל שייראום כל העמים ואנשי כנען בלב נמס יצאו לקראתם אבל הקשה השם את רוחם לאמר טוב מותנו בחרבם מלהיות להם עבדים כי מה טעם לומר במשה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל היא הבטחה לישראל וליהושע כאשר אמר לו (להלן ג כא) עינך הרואות וגו' וזה טעם החל רש לרשת את ארצו (פסוק לא)

היום הזה. רמז שיעמיד לו השמש שהשמש נקרא יום. הזה אחל בגי' בחמה: אחל. ג'. דין ואידך אחל גדלך ואידך ולא אחל את שם קדשי זהו שדרשו שעמדה חמה למשה כמו שעמדה ליהושע ומנא לן דאיירי בעמידת חמה דכתיב ואת שם קדשי אודיע וגו' ולא אחל את שם קדשי עוד ובעמידת החמה נודע שם קדשו בכל הארץ:

היום הזה אחל תת פחדך. רז"ל אמרו (תענית כ.) מן ג"ש דאחל אחל שמשה העמיד החמה כדרך שהעמיד יהושע. ורמז זה במלת אחל כי ודאי זה התחלה המביאה לידי גמר הענין כי לא יכול להיות הגמר זולת התחלה זו, לפי שהאומות בטחו בכח המזלות ורובם היו עובדים לשמש וכן אמרו המרגלים שיש להם ערים גדולות ובצורות בשמים. (דברים א.כח) ולא דרך גוזמא אמרו בשמים אלא אמרו שכל מעשה תקפם וגבורתם מצד המזלות שבשמים, וכשהקב"ה מפיל האומה אז תחילת נפילתן הוא ע"י שמפיל תחילה אלהיה ואח"כ על מלכי האדמה תרד, ע"כ היתה העמדת החמה במשה ויהושע התחלה לנפילתן כי כשהמזל עומד מן תנועתו בהכרח יפלו בנופלים כל הבוטחים בו ורגזו וחלו מפניו, ע"כ נרמז העמדת החמה באחל אחל להורות שנפילתן היתה תלויה בהתחלה זו ועל זו ההתחלה אמר ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו'. ויצא סיחון וגו'. על מה אמר החילותי כי עדיין לא נתן כלום בידו ואם מתת ה' והבטחתו כאילו היא נתונה כבר, א"כ למה אמר ראה החילותי כבר היה גם הגמר, אלא ודאי שעל העמדת החמה אמר כן, ויכול להיות שגם זה דעת רש"י שאמר כפה שר של אמוריים למעלה כו', אבל השר לא פורש במקרא בשלמא העמדת החמה רמוז בגזירה שוה דאחל אחל. ומה ששלח משה אל סיחון דברי שלום, אע"פ שכבר אמר לו ה' החל רש והתגר בו מלחמה. לפי שידע משה ברוח הקודש שעליו שלא ישמע סיחון ומ"מ פתח בשלום מפני חילול השם שלא יאמרו האומות שבאים עליהם בעקיפין, ולמד זה ממדבר קדמות כפירוש רש"י כי גם במתן תורה היה גלוי לפניו ית' שלא ירצו לקבלה, וגם היה גלוי לפניו ית' שלא ישמע פרעה. ואמר למען תתו בידך כיום הזה. ר"ל כמו הגלגל היומי הזה דהיינו החמה נתונה בידך כך הוא יהיה נתון בידך ומכאן רמז נכון שמשה העמיד השמש.

וּשְׁלָחִית אִזְגַדִין מִמַדְבְּרָא דִקְדֵמוֹת לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן פִתְגָמֵי שְׁלָמָא לְמֵימָר:

וְשַׁדָּרִית אִזְגַדִּין מִנְהַרְדָעָא דְסָמִיךְ לְמַדְבַּר קְדֵמוֹת לְוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי פִּתְגָמֵי שְׁלָם לְמֵימָר:

ממדבר קדמות. אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקדוש ברוך הוא לתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולמך בדברים. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה, א) שלח את עמי, במתון:

{{ד}} דאם לא כן מאי קדמות ומה שכתב אף על פי שלא צוני המקום וכו' משמע דסבירא ליה דוכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת רשות הכתוב מדבר: {{ה}} דלפירוש ראשון קשה למה כתב סתם קדמות דהא הרבה דברים קדמו לעולם והיה לו לפרש ולא לסתום לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי טעם אחרון נמי קשה למה אמר ממדבר בשלמא אי קאי על התורה ניחא דהא נתינתה היה במדבר אלא אי קאי אהקדוש ברוך הוא למה נקט ממדבר לכן צריך לתרי טעמים:

ממדבר קדמות. לפי דעתי הוא הנקרא מדבר מתנה:

אֵעִבַר בְּאַרְעָךְ בְּאָרְחָא בְּאָרְחָא אֵזֵל לָא אֶסְטֵי יַמִינָא וּשְׂמָאלָא:

אֲעִיבַר בְּאַרְעָךְ בְּאוֹרְחָא דְהִיא אוֹרַח כְּבִישָׁא אֵיזִיל לָא אַסְטֵי לְהַנְזָקוּתָךְ לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא:

בדרך. הידוע:

עִבוּרָא בְּכַסְפָּא תְּזַבֶּן לִי וְאֵיכוּל וּמַיָא בְּכַסְפָּא תִּתֶּן לִי וְאֶשְׁתֵּי לְחוֹד אֵעִבַר בְּרַגְלָי:

עִבּוּר כַּד חַי בְּכַסְפָּא תַּזְבִּין לִי וְאֵיכוֹל וּמוֹי בְּכַסְפָּא תִתֵּן לִי וְאִישְׁתֵּי לְחוֹד אֲעִבַּר בִּלְחוֹדִי:

אכל בכסף תשברני ואכלתי. אם הוצרכתי:

כְּמָא דִי עֲבָדוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וּמוֹאָבָאֵי דְיָתְבִין בִּלְחָיָת עַד דְאֵעִבַר יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵב לָנָא:

הֵיכְמָא דַּעֲבַד לִי בְּנוֹי דְעֵשָו דְּיַתְבִין בְּגַבְלָא וּמוֹאֲבָאֵי דְיַתְבִין בִּלְחָיַית עַד זְמַן דְּאַעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא:

כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים: עד אשר אעבר את הירדן. מוסב על אעברה בארצך:

{{ו}} רצל"ת מה שכתוב אכל בכסף תשבירני וגו' רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו דהוא אדום משמע דאדום הניחו לו לעבור בארצו והלא בפרשת חקת כתיב וימאן אדום וגו' ויט ישראל מעליו על זה פירש לא לענין לעבור וגומר ואם תאמר דכאן משמע דגם מואב מכרו להם אוכל ומים ובפרשת כי תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ותירץ הרא"ם דשמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמים אבל מכל מקום השבירו להם אוכל ומים בכסף אבל לא קדמו דקרא בלא כסף משמע עד כאן לשונו ועוד יש לומר דהכי קאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' עמון לא יבא על דבר אשר לא קדמו וגו' ומואב לא יבא על ששכר עליך את בלעם וגו': {{ז}} ולא על אוכל בכסף וגו' הסמוך לו דאם כן מאי עד אשר אעבור את הירדן עד אשר נעבור את גבולך מיבעיא ליה כאשר כתיב בפרשת חקת:

כאשר עשו לי בני עשו. יש מפרשים כי פירושו על אוכל בכסף תשבירני א''כ הוא מה יעשו עם יושבי ער שהם מואבים והכתוב אמר על דבר אשר לא קדמו אתכם והוצרכו לפירוש זה בעבור שאמר מלך אדום לא תעבור בי ולפי דעתי שפירושו על טעם בדרך בדרך נלך כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כן כתוב ורבים אמרו הם לא קדמו רק ישראל קנו מהם:

וְלָא אָבֵי סִיחֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן לְמִשְׁבְּקָנָא לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵהּ אֲרֵי אַקְשִׁי יְיָ אֱלָהָךְ יָת רוּחֵהּ וְתַקִיף יָת לִבֵּהּ בְּדִיל לְמִמְסְרֵהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין:

וְלָא צָבָא סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן לְאַעֲבְּרוּתָנָא בְּגוֹ תְחוּמֵיהּ אֲרוּם אַקְשֵׁי יְיָ אֱלָהָךְ יַת יִצְרָא דְרוּחֵיהּ וְאִיתְקַף יַת לִיבְּבֵיהּ מִן בִּגְלַל לְמִמְסְרֵיהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין:

כי הקשה ה' אלהיך את רוחו. למען שלא להניח את ישראל לעבור בגבולו: ואמץ את לבבו. להלחם:

ולא אבה וגו'. אמר לשון אבה שמורה מיאון בלא טעם, לומר הגם שלא היה לו מיחוש ליראת העברת ישראל בעירו וסמוך בטוח היה לבו שאין כח בישראל להרע לו אף על פי כן לא אבה, והוא מה שגמר אומר כי תקשה ה' וגו':

וַאֲמַר יְיָ לִי חֲזֵי שָׁרֵיתִי לְמִמְסַר קֳדָמָךְ יָת סִיחֹן וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ לְמֵירַת יָת אַרְעֵהּ:

וַאֲמַר יְיָ לִי חָמֵי בְּאוֹרְכוּת שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא דְשַׁרְיַית לְמִמְסַר בִּידָךְ יַת סִיחוֹן וְיַת אַרְעֵיהּ שָׁרֵי לְתַרְכוּתֵיהּ לְמֵירוֹת יַת אַרְעֵיהּ:

החלתי תת לפניך. כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו:

החלתי. בפתחות ה''א הבנין בעבור אות הגרון וכן העירותיהו בצדק:

ראה החילותי וגו'. אמר החילותי לשון עבר, חוזר אל מאמר הקשה ה' את רוחו למען תתו בידך, ומאמר החילותי חוזר לנתינה לא למאמר לפניך, ומשה הבין שחוזר לכל האמור ולזה התחנן לה' בחושבו שהותר הנדר כאמרם ז''ל (ספרי ר''פ ואתחנן):

וּנְפַק סִיחֹן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא לְיָהַץ:

וּנְפַק סִיחוֹן לִקְדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְיָהַץ:

ויצא סיחן. לא שלח בשביל עוג לעזור לו, ללמדך שלא היו צריכים זה לזה:

{{ח}} לפי שהיו חזקים:

וּמָסְרֵהּ יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא וּמְחֵנָא יָתֵהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָּל עַמֵהּ:

וּמְסַר יָתֵיהּ יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא וּמְחֵינָא יָתֵיהּ וְיַת בְּנוֹי וְיַת כָּל עַמֵּיהּ:

ואת בניו. בנו כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו:

{{ט}} מדכתוב בנו חסר יו"ד משמע שלא היה לו אלא בן אחד ומדנקוד בנו כולו קמ"ץ משמע שהיו לו בנים הרבה אלא ללמדך שבן אחד היה לו שניכר שהוא בנו שהיה גבור כמותו לכך כתיב בנו חסר יו"ד והודיענו שנהרג כמו שנהרגו כל בניו:

ונך. חסר נו''ן השרש:

וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא וְגַמַרְנָא יָת כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַפְלָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁזִבִ:

וּכְבַשְׁנָא יַת כָּל קִירְווֹי בְּעִדָנָא הַהִיא וּגְמַרְנָא יַת כָּל קִרְוַיָא גוּבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַפְלַיָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁזִיב:

מתם. אנשים. בבזת סיחון נאמר בזזנו לנו לשון בזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לבזת עוג כבר היו שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב. לכך נאמר (דברים ג, ז) בזונו לנו, לשון בזיון. כך נדרש בספרי בפרשת (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים:

ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף. שהיו מן האמורי ונצטוו בכך שנאמר (להלן כ טז) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בעה"י (להלן כ י) אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל וכבר פירשתי הענין בסדר זאת חקת (במדבר כא כא)

מתם. בני אדם:

לְחוֹד בְּעִירָא בַּזָנָא לָנָא וַעֲדִי קִרְוַיָא דִי כְבַשְׁנָא:

לְחוֹד בְּעִירֵי בַּזָנָא לָנָא וְעָרֵי קִרְוַיָא דִכְבַשְׁנָא:

רק הבהמה. רק מיעוט הוא רק הכחושים אבל השמנים ראשית החרם הקרבנו לה':

מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְקַרְתָּא דִי בְנַחֲלָא וְעַד גִלְעָד לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי תְקֵפַת מִנָנָא יָת כֹּלָא מְסַר יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא:

מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל גֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנוֹנָא וְקַרְתָּא דְמִתְבַּנְיָא בִּמְצִיעוֹת נַחֲלָא עַד גִּלְעָד לָא הֲוַת קַרְתָּא דִתְקִיפַת מִינָנָא יַת כֻּלְהוֹן מְסַר יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא:

שגבה. מגזרת ונשגב ה' לבדו:

לְחוֹד לְאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָא קְרֶבְתָּא כָּל כֵּיף נַחֲלָא יוּבְקָא וְקִרְוֵי טוּרָא וְכֹל דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא:

לְחוֹד לְאַרַע בְּנֵי עַמּוֹן לָא קָרֵבְתָּא כָּל אֲתַר נַחֲלָא יוּבְקָא וְקִרְוֵי טַוְורָא כְּכָל מַה דְּפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָנָא:

כל יד נחל יבק. כל אצל נחל יבוק: וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו:

{{י}} לפי שידו של אדם אצלו קורא כל אצל יד ועיין בפרשת שמות בפסוק הולכות על יד היאור:

אל ארץ בני עמון. שהיא היום בידם כאשר פירשתיו: לא קרבת כל. יד. מקום כמו יד הירדן: