מתני' דם הנדה: והניע. קר''ק בלע''ז וממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה: וכמה היא שרייתן. דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין נינהו: בפושרים מעת לעת. אבל אי בעי טפי מים חמים או יותר ממעת לעת יבשין הן: גמ' מנא הני מילי. דדם נדה מטמא מגעו ומשאו: אשכחן לח. דדוה לח משמע כעין שהוא זב: יהיה. דם יהיה זובה: יבש מעיקרו. כגון הני דתנינן: מין שערה. אדומה: עושה משכב. שיהא משכבו מטמא אדם ולא יהא ראשון במגעו אלא אב הטומאה כמשכב נדה עצמה: שאינו מטמא בביאה. אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא: אבן המנוגעת. מטמאה בביאה אדם הנכנס עמה לבית דכתיב והבא אל הבית וגו': הזב. אשר ישכב עליו הזב (ויקרא טו): היא. עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון ואף על פי שאין נוגע בו דהא איתקש לנדה והכי נמי תנן באבות הטומאה (כלים פ''א מ''ג) דדם נדה מטמא במשא:

דם הנדה. מנא הני מילי. לרבא דאמר בפ' בנות כותים (לעיל לה.) לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ''ש ולית ליה דשעיר המשתלח יוכיח הכא לא צריך קרא ומיהו לדם נדה של מצורעת אצטריך שפיר קרא דהדם אינו גורם טומאה ולקמן דמצריך קרא לטומאת זובו במגע ובמשא ולא יליף מדם הנדה דהכא משום דאיכא למפרך מה לדם הנדה שכן מטמא באונס ואם תאמר וכיון דלא ילפינן מהכא אמאי אצטריך לקמן קרא למעוטי זוב יבש מהיכא תיתי לטמא ויש לומר כיון דהשוה הכתוב דם נדה וזוב לטומאה ממילא ילפינן מהדדי דגילוי מילתא בעלמא הוא: ותו הא דתנן המפלת כו'. תימה דהיינו ההיא קושיא גופיה וי''ל דה''ק וכ''ת דאין הכי נמי דיבש מעיקרא טהור והתנן המפלת כו' אי נמי י''ל ותו יבש משונה כמין יבחושין או כמין קליפה מנלן: יכול תהא אבן מנוגעת כו'. אבן מנוגעת שמטמאה בביאה כו' וא''ת מת יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב ועוד מצורע גופיה מפרש ר''ת בריש אלו דברים (פסחים דף ס':) דלא עביד משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין ויש לומר דמקרא דהכא ממעטינן להו הזב ולא המצורע ולא המת: אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. ואם תאמר כיון דממעטינן מדוה מהיא לטמא משכב ומושב ממעטינן נמי מאבן מסמא דהא מכח משכב ומושב הוי טומאה לאבן מסמא כדתנן בת''כ מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו ועל גביהן אבן מסמא תלמוד לומר כל המשכב ואור''י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין ולהכי איצטריך למעוטי מדוה אף מאבן מסמא שהיא טומאה קלה: