פרק שישי - שום היתומים-דף כד - א{ויקרא כז-ח}
ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך: אבל לא לאשתו ובניו וכו': מ''ט הוא מערכך ולא אשתו ובניו מערכך: רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו [וכו']: ורבנן הנהו לאו כלי אומנות נינהו אלא נכסים נינהו: היה לו מין אחד [וכו']: פשיטא כי היכי דסגי ליה עד השתא השתא נמי סגי ליה מהו דתימא עד האידנא דהוה ליה לאושולי הוה מושלי ליה השתא דליכא דמשיל ליה לא קמ''ל: המקדיש את נכסיו מעלין לו תפילין: ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יימר אמר להו סליקו ליה תפילין מאי קמ''ל מתני' היא המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו מהו דתימא התם הוא דסבר מצוה קא עבידנא אבל לענין זבוני מצוה דגופיה לא זבין איניש קמ''ל:
מתני'
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן אע''פ שאמרו עבדים נמכרין בכסותן לשבח שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר משובח מנה וכן פרה אם ממתינין אותה לאיטליס משובחת היא וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו:
גמ' ת''ר
{ויקרא כז-כג}
ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהה מרגלית לקלים קודש לה' סתם ההקדישות לבדק הבית:
גמ' הוא. דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך: עד האידנא דהוה ליה. מעצד יתירה לאשולי הוו מושלי ליה מגירות: סליקו ליה תפילין. חלצו לו תפילין מראשו עד שיפדם בדמים: מצוה קא עבידנא. דיהיבנא לבדק הבית הילכך אכל נכסיה הוה דעתיה: מתני' אין לו לא בכסות אשתו. שאינו שלו: לשמן. לשם אשתו ובניו: סנדלים חדשים. רבותא קמ''ל [דאע''ג] דעדיין לא נעלום הרי הן בחזקתן משעת לקיחה: אע''פ שאמרו עבדים נמכרים [בכסותן] לשבח. דכסות יפה שלהן משבחת ומעלה דמיהן כגון גבי נכסי יתומים שאם תילקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים שהוא שוה עכשיו: לאיטליס. יום השוק: לכרך. שדרך סוחרים לבא שם: אין לו להקדש אלא מקומו. במרגלית: ושעתו. בעבד ופרה שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז אין אומרים רואין כאילו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה ועשרים זוז ונמצאו דמי העבד תשעים זוז וכן יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה: גמ' שלא ישהה מרגלית לקלים. לאדם קל ועני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית לא ישהנה לו גיזבר לומר העלה אותה לכרך ולפי אותן הדמים תן אלא לפי מה ששוה כאן שמין וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר:
אין להקדש אלא מקומו ושעתו. וא''ת אם כן למה צריך. להמתין שום ההקדש ששים יום והרי בכל הני דהכא אין ממתינין אע''ג דהוי רווחא דהקדש ואין לומר דהכא מיירי בשהקדיש כל נכסיו ומשום הכי לא שייך הכרזה זה אינו דהא תניא בתוספתא דפרקין דאפילו לא הקדיש אלא מרגלית לבדה כך הדין דאין ממתינין וי''ל דהכא מיירי במטלטלין ואיתא (בהנושא) [בפ' אלמנה ניזונת] (כתובות דף ק:) דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דמצריך הכרזה ששים יום מיירי בקרקעות: