פרק עשירי - הגוזל ומאכיל-דף קטו - באין לו אלא שכרו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו שטף נחל חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו:
גמ' ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום כדא''ר ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה ה''נ כשעקל בית הבד כרוך עליה ואם אמר לא אמר כלום והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימין הכא במאי עסקינן בשיכול להציל אי בשיכול להציל לכתחלה אמאי לא יאמר בשיכול להציל על ידי הדחק וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא יאמר והתניא הרי שהיו לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן א''ר ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה בשלמא שנשברה חזיא אלא נתגלתה למאי חזיא וכ''ת חזיא לזילוף והתניא מים שנתגלו הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים ולא יגבל בהן את הטיט ולא ירבץ בהן את הבית ולא ישקה מהם את בהמתו ולא בהמת חבירו דעבר לה במסננת כר' נחמיה דתניא מסננת יש בה משום גילוי אמר רבי נחמיה אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן שהתחתונה מכוסה אף על פי שהעליונה מגולה אין בה משום גילוי לפי שארס של נחש דומה לספוג וצף ועומד במקומו לאו איתמר עלה א''ר סימון אריב''ל לא שנו אלא שלא טרקו אבל טרקו אסור התם נמי אפשר דמנח מידי אפומא דחביתא דשפי ליה ורבי נחמיה (מטמא אטמא) מי תרמינן והתניא תורמין מן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטהור ומן הטהור על הטמא אבל לא מן הטמא על הטהור ר' נחמיה אומר אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל דמאי הכא נמי בשל דמאי אמר מר ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן מאי שנא שמן דראוי להדליק יין נמי ראוי לזילוף וכי תימא זילוף לאו מילתא היא והאמר שמואל משום רבי חייא שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים הכא במאי עסקינן בחדש והא ראוי לישנו אתי ביה לידי תקלה שמן נמי אתי ביה לידי תקלה דמנח בכלי מאוס יין נמי מנח ליה בכלי מאוס השתא לזילוף קא בעי ליה בכלי מאוס קא מנח ליה ותקלה עצמה תנאי היא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בית שמאי אומרים
אין לו אלא שכרו. שכר כלי ושכר פעולה: גמ' ולימא ליה מהפקירא זכינא. דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד והריני כמציל מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כוליה דבש לישקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להצילה הוא: משתברות. והכל נשפך ביחד: לא אמר כלום. אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכייה והפקירא הוא: כדאמר ר' ירמיה. לקמן: בעקל. דדובשא כרוך עליה חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר: הרי פירות. של מעשר שני שיש לי בתוך ביתי מחוללין כו': וכל היכא דאיכא. קצת הפסד וליכא איבוד לגמרי כי הכא דמוקמת לה בשיכול להציל ע''י הדחק ושמא יציל: לכתחלה לא יאמר. בתמיה: הרי שהיו לו. ללוי: עשר חביות של טבל. הטבול לתרומת מעשר והוא טמא דתרומת מעשר דידיה לא חזיא לכהן לשתיה אלא לזלף ולקמיה מוקי לה ביין חדש דלא חזי כולי האי לזלף דלא אלים ריחא ופסידא פורתא הוא דאיכא כמו זה שיכול להציל על ידי הדחק: ה''ג. אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה: שמן דתרומה טמאה. חזי להדליק וכי מפסיד לה לכהן איכא פסידא טובא: כשעקל בית הבד כרוך עליה. דלא חשיב פסידא כולי האי כגון זה שאין יכול להציל אלא ע''י הדחק: למאי חזיא. ואפ''ה קתני אומר הרי הוא תרומה אלמא להפסד מועט לא חששו: לא ישפכם. שלא יעבור עליהם אדם יחף ויכנס ארס של נחש ברגלו ע''י מכת צרור וימות: (ולא יגבל בהן את הטיט) ולא ישקה בהן לבהמתו. משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אחרי כן: מסננת. כלי ע''ג כלי ונותנין השמרים בתוך העליון והוא ככברה והיין מסתנן מאליו: יש בה משום גילוי. צריך לכסות העליון כדי שלא ישתה בו נחש ואף על פי שהיין מסתנן והולך חיישינן שמא יעבור הארס עם היין לתוך הכלי וכ''ש כשהתחתון מגולה: שלא טרקו. בשלא עירבו אדם וכגון הך מסננת שאין איש נוגע בה: אבל טרקו אסור. והכא בהך חבית כי מערה ושדי ליה מחבית למסננת מטריק ומתבלבל הארס עם היין ויוצא דרך המסננת לכלי: דמנח מידי. בגד או שולי כברה על פי חבית ושפי ליה ומסננו בנחת שפי לשון שופך כמו השופה יין (לתמרי) [לחבירו] בבא מציעא (דף ס. ע''ש) רודיי''ר: ורבי נחמיה. ואי ההיא די' חביות רבי נחמיה היא: מי תרמינן. מן הטמא על הטמא: אלא בשל דמאי. הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן וכבר נתעשר: שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים. לשתיה אם ימצא יין בזול לוג בסלע יקח אבל לזלף יקח אפי' ביוקר הלוג בשתים סלעים דהנאה יתירא היא: תקלה. לשתותן והרי היא טמאה: