פרק ראשון - המביא גט-דף טו - אכבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה ומתה וקיימו חכמים את דבריה אמר להם בני רוכל תקברם אמם ת''ק כר''א ור' נתן ור' יעקב נמי כר''א אע''ג דמית לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ויש אומרים כרבנן ור' יהודה הנשיא שאמר משום ר''מ כר''א מיהו היכא דמית אמרינן מצוה לקיים דברי המת וחכמים אומרי' יחלוקו מספקא להו וכאן אמרו שודא עדיף ור''ש הנשיא מעשה אתא לאשמועינן אבעיא להו ר''ש הנשיא נשיא הוא או משמיה דנשיא קאמר ת''ש דאמר רב יוסף הלכה כר''ש הנשיא ועדיין תיבעי לך נשיא הוא או דקאמר משמיה דנשיא תיקו גופא אמר רב יוסף הלכה כר''ש הנשיא והא קיי''ל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו רב יוסף מוקי לה בבריא והא ליורשי משלח קאמר וקיי''ל מצוה לקיים דברי המת תני יחזרו למשלח:
כבינתי. נושק''א {סיכה, מכבנה [וראה לעיל שבת נד. ו-נז.]} בלע''ז: והיא בי''ב מנה. כך היתה שוה: תקברם אמם. קללה היא כלומר לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה לפי שרשעים היו שהיו מקיימין קוצים בכרם ולר''א כלאים נינהו ולא נלמד מהן ראיה לפי שלא דקדקנו בהן איך היתה אותה צואה שמתוך שהיו רשעים לא הוזכרו בבהמ''ד: תנא קמא כר''א. דאמר שכיב מרע ובריא שוים הלכך הולך דידיה לאו כזכי דמי: ויש אומרים כרבנן. דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ואפי' לא מת משלח נמי יתנו ליורשי מקבל כל זמן שלא חזר משלח מדבריו: כר''א. מדתלו טעמא במיתה הא אם לא מת יחזרו לו: מספקא להו. אי כר''א אי כרבנן והיכא דמית נמי מספקא להו אי מצוה לקיים דברי המת או לא: תני. במילתיה דר''ש יחזרו למשלח ולא תתני ליורשי משלח דבלא מת עסקינן:
ורבי יהודה הנשיא כו' כר''א והיכא דמת אמרינן מצוה לקיים כו'. פירוש היכא דמת נותן קודם שמת המקבל אבל דברי שכיב מרע כמסורין דמו אפילו מת מקבל ברישא כדפירשנו לעיל: או דקאמר משמיה דנשיא. לפי שלא מצינו שהיה נשיא קבעי שמא חיסר התנא מדבריו והיה לו לשנות אמר ר''ש הנשיא אומר ופשיט מרב יוסף ודחי עדיין תבעי הנשיא אומר או דקאמר משמיה דנשיא דשמא לישנא דברייתא נקט רב יוסף ומצינו שהתנא שונה כענין זה בב''ק (דף לט:) ר' יעקב משלם חצי נזק ופריך ר' יעקב מאי עבידתיה: