מתני' היה מביא את מנחתה. הבעל כדכתיב. והביא את קרבנה עליה וגו' (במדבר ה): כפיפה מצרית. סל של נצרי דקל זרדים שגדילין סביב הדקל: כדי ליגעה. בגמרא מפרש טעמא: תחילתן וסופן. השתא משמע כשמביאה מביתו מביאה בכלי שרת לעזרה: וסופה בכלי שרת. קודם קמיצה: כל המנחות טעונות שמן ולבונה. כדכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה (ויקרא ב) ולקמיה פריך והאיכא מנחת חוטא: וזו אינה טעונה. דכתיב בה לא יצוק עליה שמן וגו' (במדבר ה): באות מן החטין. דכתיב סלת חטים תעשה אותם (שמות כט): מנחת העומר באה מן שעורים. במסכת מנחות (דף סח:) ילפינן לה מקראי: באה גרש. דכתיב גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך (ויקרא ב) ובמסכת מנחות (דף סו:) אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר: גרש. בשעורים מובחר שבו מנופה בי''ג נפה כעין סולת חטים: קמח. הכל מעורב כמו שנטחן: גמ' וכל כך למה. למה אנו טורחין ליגעה: על עוברי רצונו. שאם זינתה עברה על רצונו של מקום ורוצה שתודה שלא תיבדק: קסבר. האי תנא דאמר משום דחסה הוא:

מתני' מביא את מנחתה. אין סדר המשנה וסדר הפרשה מכוונין שהרי כך סדר הפרשה קינא לה ונסתרה מעלה האשה ומביא את מנחתה הכהן מביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר מעמיד האשה בשער נקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ונותן. את המנחה על ידיה וביד הכהן מים המרים ומשביע ומתנה עמה וכותב את המגילה ומוחק ומשקה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענו למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה: כדי ליגעה. שהרי היתה נתונה על ידה עד גמר כל הסדר כדי שתחזור ותודה ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי דמרבי מיניה וקרא סתמא כתיב וכולל הכל ואנו דורשין טעמו ואומרים זהו הטעם של פסוק הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא כגון לא תחבול בגד אלמנה משמע בין עניה ועשירה וקאמר ר''ש טעמא דקרא שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכינותיה מתוך שאתה משיב לה העבוט ונאמר עניה דוקא אין ממשכנין אותה (ב''מ דף קטו.):