וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְשֵׁיצֵי משֶׁה לַאֲקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵהּ וְקַדִישׁ יָתֵהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּנוּן וְקַדֵישׁ יָתְהוֹן:

וַהֲוָה בְּיוֹם רֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן פְּסַק משֶׁה לְמִקְמָא יַת מַשְׁכְּנָא דְלָא פַּרְקֵיהּ תּוּב וְרַבֵּי יָתֵיהּ וְקַדִישׁ יָתֵיהּ וְיַת כָּל מָנוֹי וְיַת מַדְבְּחָא וְיַת כָּל מָנוֹי וְרַבִּינוּן וְקַדִישׁ יַתְהוֹן:

ויהי ביום כלות משה. כלת כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחפה: כלות משה. בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' (תהלים קלב, א. ב) , לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ראה ביתך דוד (מלכים א' יב, טז) : ביום כלות משה להקים. ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו וראש חדש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הזו הזיה ראשונה, ובשביעי גלחו:

{{ס}} נראה דקשה לרש"י דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן שאין כלות משה סמוך למלת להקים וכאלו הם שני ענינים ומה ב' ענינים איכא הכא. אלא על כרחך דהכי פירושו ויהי ביום כלות משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן ועל זה מקשה רש"י זכרונו לברכה בצלאל וכל חכמי לב וכו' ומתרץ לפי שמסר נפשו וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים העולם והלא לא תלה במשה רק ההקמה וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפרשת פקודי. ומהרא"י תירץ דק"ל שלא הל"ל אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עד כאן לשונו והנראה לי כתבתי ודו"ק: {{ע}} רוצה לתרץ דלא תקשה הא מיד אחר הקמת המשכן היו הלוי עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך והיאך רשאין לעשות כן והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. ואין לומר דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן דהא כתיב בהזיה שלה בפ' חקת והזה אל נכח פני האהל משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו' נמצא דביום שביעי היו טהורים: {{פ}} הוא הגילוח האמור בפרשת בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו':

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. לא נאמר "ביום הקים" מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו לכך נאמר ביום כלות משה להקים אותו היום כלו הקמותיו וראש חודש ניסן היה בשני נשרפה הפרה בשלישי הזו הזיה ראשונה בשביעי גלחו לשון רש"י מדברי רבותינו ז"ל (ספרי נשא קמה) אבל איננה ראיה גמורה כי "ביום כלות" איננו דבוק עם "להקים" בלבד אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה ומכל מקום ביום השמיני היה ונכתבה זאת הפרשה בכאן בעבור כי ביום הראשון של מלואים קרא אל משה מאהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחלת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב) שהם בדיני איסור והיתר ויש בכולן ענין הקרבנות ונמשכו הענינים עד המקום הזה כסדר כאשר פירשתי (בתחלת הספר ולעיל ה ו) וכשהשלים המצות אשר נצטוה משה לאמר לישראל ושכולן דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש או עד שנים עשר יום לחודש כדברי רבותינו (סדר עולם פרק ז) וטעם וימשחם ויקדש אתם אמר ר"א שמשח אותם בשמן המשחה וקדש אותם בדם החטאת כמו שאמר שם (ויקרא ח טו) ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו ואינו כן שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו והמשכן לא נתקדש בדם כלל אבל "וימשחם לקדש אותם" וטעם ואת המזבח ואת כל כליו מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם

וטעם ויהי ביום כלות משה. אחר ברכת כהנים כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם החלה חנוכת המזבח ופסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד על דברי המעתיקים כי היה סותרו ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו כל ז' ימי המלואים להרגיל' כי טעם ויקדש אותם בהזאת הדם בשבעת ימי המלואים: ואת המזבח ואת כל כליו. דבק עם ביום כלות משה להקים את המשכן והטעם שהקים המזבח במקומו: ואת כל כליו וימשחם. בשמן המשחה: ויקדש אותם. בדם והזכיר המזבח בעבור החנוכה:

ואת המזבח ואת כל כליו. ולהקים את המזבח ואת כל כליו כל אחד במקומו: וימשחם ויקדש אותם. אחר שהקים כל אחד מהם כתקונו:

ויהי ביום כלות. סמך חנוכת המזבח לברכת כהנים רמז לחשמונאים שיעשו חנוכה ועוד כדי שלא תשלוט עין הרע במלכותם לכך ברכם תחלה וסמך למשכן שבזכות המשכן יהיה שלום וכן דוד סמך ה' יברך את עמו בשלום למזמור שיר חנוכת הבית: ושמו את שמי ואני אברכם. וסמיך ליה ויהי ביום כלות זהו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:

ביום כלות משה. רז''ל אמרו (במד''ר פי''ב) כלת כתיב, ורואני כי בספר תורה כתובה בוא''ו, ואני אומר כי דברי תורה כאלו וכיוצא באלו אינם נמסרים לכל מרים יד בתופשי התורה, כי יסובב הדבר הכפירה והזלזול בכבוד מורים, ויש לך לדעת כי סדר תורתינו הקדושה ותיבותיה ואותיותיה ספורות מזוקקות חצובות ממחצב קדוש ונורא נפלאים המה למכיר בהם ויותר פליאות נעלמים מעין כל, ואעירך גרגיר אחד והוא הלא תמצא כי יש אותיות נרגשות במבטא התיבות ואינם בכתב כגון יהושע כי במבטא ישנו להרגש של אות הוי''ו בין שי''ן לעי''ן ואינה במכתב, וישנה במקום שאינה נרגשת שהיא בין ה''א לשי''ן, והערה זאת תכונן דעת משכיל להכיר כי אותיותיה ספורות מזוקקות ואי אפשר להוסיף אפילו אות אחת הגם כי תצטרך למכטא הקריאה ותהיה נקראת הגם שאינה כתובה, ותהיה קרי ולא כתיב, וקבעה התורה הוא''ו שלא במקומה להעיר בנסתרות, ואולי כי מזה השכילך שנתכוון לצרף שלשה אותיות משמו יתברך בשמו של צדיק, ולסמוך שי''ן ועי''ן להעיר אל ש''ע נהורין, ואם היה מסדר וא''ו במקומה היתה נפסדת הידיעה בדבר כי לא פורש, והנה מביני מערכות האותיות המה ישכילו משבצותם והם האומרים כי כלת כתיב והוא''ו היא מושאלת שם בהשאלה, והמשכיל יבין כי הוא סודו של משה אשר מתיחדת לו וקיימה בו נקבה תסובב גבר (ירמי' לא), וזה שיעור הדברים כלת כתיב פירוש תיבה זו של כלות זה פירושה קח מהכתוב כלת כדי שתבין אשר תכוין אליו התיבה ואות הוא''ו היא בחינת החתן, והוא סוד נעלם וא''ו תוך כלת והבן. ודרשה זו אין אדם דורשה מדעתו אם לא תקדים ההכרה בדברים על בוריין ואמיתותם מפי מקבלי תורה וסודותיה ורמזיה:

וּקְרִיבוּ רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִנוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא אִנוּן דְקַיְמִין עַל מִנְיָנַיָא:

וְקָרִיבוּ אֲמַרְכְּלַיָא דְיִשְרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אַבְהַתְהוֹן הִינוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא הִינוּן דְמִתְמַנָן בְּמִצְרַיִם אֲמַרְכּוֹלִין עַל מִנְיָנַיָא:

הם נשיאי המטת. שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מכים עליהם, שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל וגו' : הם העומדים על הפקדים. שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר (במדבר א) ואתכם יהיו וגו' :

{{צ}} דק"ל מה סימן נותן בזה שאמר הם נשיאי המטות. ועל זה פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים והכי קאמר קרא הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות על שלא דחקו את בני ישראל להשלים מנין הלבנים. ואף על פי שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנו עד אחד באייר יש לומר שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר:

ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה'. בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן וכן ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב (להלן לא נ) קרבן לבדק הבית והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד והביאו מעצמן עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות ויתכן שנפרש ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם ושנים עשר בקר מושכים העגלות והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן והשם צוה את משה קח מאתם הכל והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו והשם צוה (פסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו ולכך לא הוצרך לומר עתה "קח מאתם" ודרך הלשון לומר "עגלות" על המלוי שבהן כמו אוכלי שולחן איזבל (מלכים א יח יט) וכן כי יודע כל שער עמי (רות ג יא) ולשון חכמים (ב"ב קמו) מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב ואפשר שיהיה "צב" מלאות וכן ובצבים ובפרדים (ישעיהו סו כ) בעגלות מלאות אדם ויהיה "שש עגלות צב" שש עגלות של מלוי ומלואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן ואחר כך כלל אותם (להלן פסוק פד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה וכתב רש"י (בפסוק פה) ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונין במשקלם שוקלם אחד אחד וחוזר ושוקלם כאחד כולם לא רבה ולא מיעט מיסודו של רבי משה הדרשן ואיני מבין טעמם בדבר זה אם נחשוב שהוא נס מה תועלת יש בדבר שיעשה בו הנס הזה ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב ובספרי (נשא קס) אמרו בפירוש ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולם כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט וכו' ושם אמרו ר' נתן אומר כלי בית עולמים שקלן כלם חזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשאן כלים לא רבה ולא מיעט לומר שהיו זהב מזוקק מאד שאפילו יתיכם ויעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון ולא שנעשה בהן נס אלא שהיו זהב טהור מאד והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (שמואל א ב ל) והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות קערות כסף שתים עשרה הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול ועוד בזה טעם אחר במדרשם כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד וכל המדרש כמו שכתבו רש"י (פסוק יט) או כפי המדרש האחר (במדב"ר יג יג) שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות קערה ומזרק כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח ולכך הקריב קערה כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה שלשים ומאה שביום שלישי הקווה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם "ימים" בגימטריא מאה ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מלכים א ז כג) הרי מאה ושלשים "מזרק אחד כסף" - כנגד העולם שהוא עשוי ככדור שבעים שקל שהם ימשלו על שבעים אומות שניהם מלאים שיביאו להם מנחות מכולן סולת המסולאים בפז (איכה ד ב) בלולה בשמן טוב שם משמן טוב (קהלת ז א) כסף כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י כ) כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת "פר" - אחד כנגד אברהם איל אחד כנגד יצחק כבש אחד כנגד יעקב שעיר עזים אחד לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלימה אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה וחשב בו טעם אחר (במדב"ר יג טו) והקריב על שם התורה לפי שהיה שבחו של שבט יששכר בחכמת התורה קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה) ונאמר בלחם הפנים (שמות כה כט) ועשית קערותיו וזבולון הקריב שהיה עוסק בפרקמטיא וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו קערה כנגד הים שהיה לחוף ימים (במדב"ר יג טז) וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר ואחרי כן כללם כאחד לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשואה

ויקריבו נשיאי ישראל. שם כלל והטעם שעשו קדבן לה' אל פתח אהל מועד:

הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים. ומצד מה שהיו כך הקריב כל אחד מהם בעד שבטו ואנשיו כי מצד מה שעמדו על הפקודים הרגיש כל אחד מהם בשבטו שקצתו חשוד בעבירות ומצד מה שהיו נשיאים הסכימו לעמוד בפרץ ולהקריב קרבנות לכפר בעדם:

הם נשיאי המטות הם. סופי תיבות להפך מתים. וכן הפקודים ויביאו את קרבנם ס''ת מותם על שם ותבער בם אש ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהם:

וְאַיְתִיוּ יָת קֻרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֶגְלְתָא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָא וְתוֹר לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לָקֳדָם מַשְׁכְּנָא:

וְאַיְתִיוּ יַת קָרְבַּנְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפָּן וּמְטַקְסָן וּתְרֵיסַר תּוֹרִין עֶגְלָתָא בֵּינֵי תְרֵין אֲמַרְכְּלִין וְתוֹרָא לְחַד וְלָא צְבָא משֶׁה לְמִסַב מִנְהוֹן וּקְרִיבוּ יַתְהוֹן קֳדָם מַשְׁכְּנָא:

שש עגלת צב. אין צב אלא מחפים וכן (ישעיה סו, כ) בצבים ובפרדים, עגלות מכסות קרויות צבים: ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום. אמר רבי נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה היתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה:

{{ק}} דאם לא כן מאי לפני המשכן דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה' דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה ומטעם זה דרשו גם כן בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ואם כן למה לי עוד ויקריבו לפני המזבח:

צב. כמו ובצבים ובפרדים מין ממיני השוורים המושכים את העגלות ויש אומרים שהוא כטעם מלאות יותר מדאי מגזרת ואת בטנך צבה בדרך רחוקה. כבר בארתי בספר מאזנים שמ''ם שנים עשר דבק ומוכרת והטעם שנים ועשר ונסמך אל עשר לקצר כמו שלש עשרה וכן שלש אלה ובאה מלת שני עשר בחסרון מ''ם דרך קצרה: על שני הנשאים. כמו לשני. אמר הכתוב וקרבנו כי כבר הזכיר המקריב והוי''ו יש לו טעם כאומר וזה קרבנו ואמר בשני הקריב את קרבנו כי כן דרך המקרא כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי בעבור שארכו לו הדברים וכן ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה וכן לגלגלותם במספר ראובן ושמעון לבדם וכן רבים:

עגלה על שני הנשיאים. לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם כאמרו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד על הפך חלק לבם עתה יאשמו:

שש עגלות. כנגד ששה מזלות אשר עולים בגלגל וששה יורדים וכנגד ששה עתים קור וחום וקיץ וחורף וזרע וקציר: ושני עשר בקר. כנגד י''ב שבטים וי''ב מזלות:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר:

קַבֵּל מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי גְבַר כְּמִסַת פּוּלְחָנֵהּ:

קַבֵּל מִנְהוֹן וִיהוֹן צִיבִי לִצְרוֹךְ סִדוּרָא וְתוֹרִין וְעִיגְלִין יְהוֹן לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי גְבַר כְּמֵיסַת פּוּלְחָנֵיהּ:

קח מאתם. כי חשב משה שיהיה כל משא הלויים בכתף כמו הענין במשא בני קהת:

קח מאתם וגו'. אומרו מאתם, ללמד שעדיין היו ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה, וטעמו של משה לצד שלא נצטוה שישאו המשכן על העגלות לא רצה לקבל כי למה הם ראוים, והנשיאים שיערו בדעתם כי הקרשים והאדנים משא גדול שצריך לעגלות, והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא:

וּנְסֵיב משֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרִין וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי:

וּנְסֵב משֶׁה יַת עֶגְלָתָא וְיַת תּוֹרֵי וִיהַב לְלֵיוָאֵי:

יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיָת אַרְבַּעַת תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן:

יַת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיַת אַרְבַּעַת תּוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמֵיסַת פּוּלְחַנְהוֹן:

כפי עבדתם. שהיה משא בני גרשון קל משל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים:

וְיָת אַרְבַּע עֶגְלָתָא וְיָת תְּמַנְיָא תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא:

וְיַת אַרְבַּע עֶגְלָן וְיַת תַּמְנָן תּוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמֵיסַת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא:

וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין:

וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהַב עֶגְלָן וְתוֹרִין אֲרוּם פּוּלְחַן קוּדְשָׁא רַמְיָא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָא נַטְלִין:

כי עבדת הקדש עליהם. משא דבר הקדשה הארון והשלחן וגו' , לפיכך בכתף ישאו:

ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם. ולא עבודת אהל אבל עבודת המקדש. והנה האל יתברך אמר על העגלות שיהיו לעבודת אהל מועד שהיה משא בני גרשון ובני מררי אבל במשא בני קהת לא היה שום דבד מכל בנין אהל מועד אבל היה משאם כלי קדש שהיו בתוכו שנקראו מקדש כאמרו ונסעו הקהתים נושאי המקדש:

וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת קֻרְבַּנְהוֹן לְּקֳדָם מַדְבְּחָא:

וּקְרִיבוּ רַבְרְבַיָא יַת חֲנוּכַּת רְבוּתָא דְמַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבֵּי יָתֵיהּ וּקְרִיבוּ רַבְרְבַיָא יַת קָרְבַּנְהוֹן לִקְדָם מַדְבְּחָא:

ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח. לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה:

{{ר}} דאם לא כן מאי לפני המזבח דקאמר ומהו ויאמר ה' אל משה וגו' הבא אחריו דמשמע שאם לא אמר לו השם יתברך לא היה מקבלם והא דאמר לו השם יתברך נשיא אחד ליום וגו' אף שלא מצינו שנסתפק משה בזה שהרי לא פרש"י אלא אם כסדר תולדותם וכו' יש לומר דהשם השיב לו מעצמו בלתי שאלת משה פן יבא לטעות ולומר שכולם יקריבו קרבנם ביום אחד כיון שכולם ביחד הביאו קרבנם והיו כולם זריזים במצות דין הוא שיהיו כולם שוים בהקרבתן עד שהוצרך השם לומר נשיא אחד ליום וקל להבין. והרא"ם כתב שנסתפק גם בזה אם כולם יקריבו ביום אחד או כל אחד ביומו מיד השיב לו השם יתברך נשיא אחד ליום ועיין שם מה שהקשה ותירץ שם ואין כל כך צורך הפשט משום הכי קצרתי ולא הבאתיו:

ויקריבו הנשיאים את חנכת, המזבח. הקדישוה: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. אחר שהקדישו הקרבן הגישוהו לפני המזבח:

ויקריבו הנשיאים וגו'. נראה כי כולם כאחד רצו להקריב ביום ראשון לחנוכת המזבח, שרצו שיתחנך מכולם יחד, וה' אמר נשיא אחד ליום וגו', ואמר כי בכל הי''ב ימים יחשב חנוכת המזבח, ולזה אחר אומרו נשיא אחד וגו' אמר פעם אחרת לחנוכת המזבח לומר כמו שכתבנו, וכאן לא אמר ה' למשה קח מאתם כדרך שאמר למעלה, משמע שלא היה צריך רשות לזה כי ודאי שיקח קרבנות וכל המובא בית ה' זהב וכסף, אלא לצד שבאו יחד אמר ה' אליו כי יסדרם נשיא א' ליום, אלא שראיתי לרז''ל בספרי שאמרו וזה לשונם מגיד שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנוכת המזבח ולא קבל משה מהן עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא שנאמר יקריבו את קרבנם לחנוכת וגו' עד כאן. רז''ל דייקו יתור אומרו יקריבו את קרבנם שלא היה צריך לומר ודרשו שבא לרשיון הא למדת שלא קבל מהם, ויש לנו לחקור זאת למה ימאן משה מקחת מידם נדבת ה', ואפשר שלא רצה לקבל מהם עד שידע אם ה' חפץ שהם יחנכו המזבח או משה או אהרן, ומה גם שלא ראה עמהם שבט לוי, ועיין בתחילת פרשת בהעלותך מה שכתבנו שם, והוא הדין שהיה מסתפק בכל אחד שיבא לחנך המזבח בקרבנו, אבל זולת זה בוודאי שהיה מקבל: ויקריבו הנשיאים וגו'. אמר פעם ב' ויקריבו הנשיאים, לומר שהם עצמם טרחו בהבאת הנדבה עד המשכן, הגם שהם נשיאים לא חשו לכבודם. עוד ירצה שלא הביאו הקרבן ונתנוהו ביד המקריב אלא הקריבו אותם לפני המזבח בסמוך לו לומר כי אלו יקריבו ראשונה באין קודם להם, וכמו כן יכוין הכתוב במאמר ויקריבו אותם לפני המשכן האמור בעגלות לומר כי הקדשם הוא לצרכי משכן לשאת עליהם קרשיו וגו':

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה רַבָּא חַד לְיוֹמָא רַבָּא חַד לְיוֹמָא יְקָרְבוּן יָת קֻרְבַּנְהוֹן לַחֲנֻכַּת מַדְבְּחָא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲמַרְכּוֹל חָד לְיוֹמָא אֲמַרְכּוֹל חָד לְיוֹמָא יִקְרְבוּן יַת קוּרְבַּנְהוֹן לַחֲנוּכַּת רְבוּתָא דְמַדְבְּחָא:

יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. ועדין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם, אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא יקריבו למסעות, איש יומו:

{{ש}} כתב הרא"ם ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם כתולדותם או כפי מסעם והלא עדיין לא נאמרו סדר המסעות עד אחד באייר כמו שמפורש בפרשת במדבר ושמא יש לומר שמאז ששהה בהר סיני ארבעים ימים אחרונים הודיעו השם חילוף הבכורים עם הלוים וחילוק הדגלים וסדר מסע המחנות. עד כאן לשונו. ולי נראה שידע משה סדר מסעות וחילוק הדגלים מיעקב אבינו עליו השלום כמו שפרש"י בפרשת במדבר בפסוק איש על דגלו באותות וגו' באותות שמסר להם אביהם וכו'. ומסתמא גם המסעות היו כן דאין סברא שיהיו המסעות משונים מן הדגלים וקל להבין:

וַהֲוָה דִמְקָרַב בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קֻרְבָּנֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:

וַהֲוָה דִמְקָרֵב בְּיוֹמָא קַמָאָה יַת קוּרְבָּנֵיהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב רַב בֵּית אַבָּא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:

ביום הראשון. אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו' , כדאיתא בסדר עולם: למטה יהודה. יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב. או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, משלו הביא:

{{ת}} כלומר אין פירוש למ"ד למטה יהודה כלמ"ד אמרי לי שיהיה פירושו בעבור מטה יהודה שגב משבטו והקריב ופירוש למטה כמו ממטה:

המקריב ביום הראשון את קרבנו. צריך לדעת למה הוצרך לומר את קרבנו ואולי שבא לומר שהביא משלו ולא משל השבט, ולדבריהם ז''ל (ספרי פיסקא מ''ח) שדייקו דבר זה ממה שכפל לומר בכל אחד זה קרבן נחשון וגו' זה קרבן נתנאל מלמד שהביאו משלהם טעם אומרו קרבנו, לפי שיש בו ב' בחינות הקרבה, א' הפלגת זכיותיו וקורבתו לפני ה' כאמור בענין בדבריהם ז''ל (במד''ר פי''ג) נפלאים מעשיו של נחשון, והב' הקרבן עצמו, לזה אמר הקריב את קרבנו פירוש הקריב קרבן האמור בענין עם קרבנו הנעלם שהוא סגל מעשה הטוב אשר הפליא עשות, ותדע כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתועדו כוחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו, עוד לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו, והוא מאמר המקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכוונה בהבאת הקרבן: למטה יהודה. ולא אמר נשיא ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט, ולצד שמצינו רז''ל (תנחומא לקמן פסוק מ''ח) שביקשו לדרוש בשמות הנשיאים כל אחד כפי מעשיו, נראה כי צדיק זה שמו גם כן יגיד כי הוא זה אשר היה יחיד שנתנדב לקדש שמו בירידה לים, והוא אומרו נחשון אות נו''ן מתחלפת בלמ''ד באותיות דטלנ''ת שהגם שהיה נחשול של ים גובר בין ישראל שנקראו עמי נדב וירד לים כמאמרם ז''ל (סוטה לז.):

ויהי המקריב ביום הראשון וגו'. סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך השלום בא בגמר החתימה ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסירה כלום כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבא אחריה למלאת חסרונה, ע"כ המדרש משבח ואומר גדול השלום שהוא חותם כל הברכות כי זה מורה על חסרון הברכות הקודמים ועל מעלת החתימה, ויצירת האדם באחרונה יוכיח וע"כ נמצאו מדרשים רבים המדברים ממעלת השלום שיש בו צורך בתחתונים ובעליונים ואמרו עוד (במ"ר יא.ז) גדול השלום שאפילו המתים צריכין לו שנאמר (בראשית טו.טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום. אין הפירוש שיש איזו קטטה ומריבה בין המתים שיצטרכו אל השלום, אלא המתים צריכין שיהיה שלום בין החיים כי אם אין שלום בין החיים והם מחרפים זה את זה עד מהרה ירוץ דברו לחרף את החיים ואת המתים עד שאפילו לשוכני עפר אין מנוחה בקבר מריב לשונות של החיים כמעשה של ההיא שהיתה קבורה במחצלת של קנים, (ברכות יח:) וכמעשה בכל יום בדורינו, ע"כ צריכין המתים שיהיה שלום בין החיים ואז ינוחו על משכבותם שלום. ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז ג"כ השלום כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע. ואמרו עוד (שמו"ר טו.ו עיי"ש) שכל י"ב שבטים אלו נמשלו לי"ב מזלות שהולכים כהולך בסולם לאחוריו, וכן יסד הפייט של נישואין שור לפניהם ולא לאחריהם עלות בשלום שכל אחד סובר אני ראשון, ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו וכל זה סבת השלום.

וְקֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

וְקוּרְבָּנֵיהּ דְמִקְרַב פְּיוֹלֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיךְ מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא הֲוַת מַתְקְלָא מַזִירְקָא חָד דִכְסַף דְגִילְדָא קַלִישָׁא שׁוּבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא תְּרֵין מָאנַיָא הָאִילֵין קְרֵיב יַתְהוֹן מַלְיָן סְמִידָא מִן אַפְרָשׁוּתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא:

שניהם מלאים סלת. למנחת נדבה:

{{א}} שהיא מנחה ראשונה האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו מה מלאה קטורת נדבה אף מלאה סולת נדבה:

סלת בלולה בשמן למנחה. חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים והקטורת והחטאת הוראת שעה שאינם באים בנדבה אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה (בפסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח ולכך עשה שלמה חנכת הבית דכתיב (דהי"ב ז ה) ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה דכתיב (עזרא ו טז) ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא וגו' וכן לימות המשיח שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם והיא חנכה למזבח במלואים והנה תהיה ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח (להלן ט) ופרשת בני יוסף (להלן לו) שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות

וקרבנו קערת כסף אחת. הנה כל אחד מהם הקריב כל מיני הקרבנות והם עולה ומנחה חטאת ושלמים וקטורת לחנך המזבח ומשרתיו בכל מיני הקרבנות חוץ מן האשם כי החטאת והאשם תורה אחת להם. וספר קרבן כל אחד מהם לבדו להורות שכל אחד מהם כיון לכפר על פרטי חטאים שירבו בשבטו וזה בכל אחד מפרטי קרבנו לרצון להם לפני ה'. וסמך ונצב עליהם בעד שבטו כענין המעמדות בקרבנות צבור:

וקרבנו. וי''ו יתירה על שם ו' בנים שיצאו ממנו וכולם נתברכו בו' ברכות. ו' בנים יצאו מנחשון בעלי ו' ברכות ואלו הן דוד משיח דניאל חנניה מישאל ו יעזריה. דוד דכתיב ביה יודע נגן וגבור חיל איש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו. יודע נגן שיודע לשאול. וגבור חיל יודע להשיב. איש מלחמה יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. ונבון דבר מבין דבר מתוך דבר. ואיש תואר שמראה פנים בהלכה. וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. משיח דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. דניאל חנניה מישאל ועזריה דכתיב בהן ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך. דבר אחר למה וקרבנו עם וי''ו יתירה כנגד ששה דברים שנתחדשו באותו היום בעולם ראשון לשכינה ששרתה בישראל ראשון לנשיאים ראשון לברכת כהנים ראשון למחיצת מחנה שכינה ראשון לאיסור במה ראשון לירידת האש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש ולמה נקרא שמו נחשון על שירד תחלה לנחשול שבים. בכולן כתיב נשיא חוץ מיהודה שלמוד הוא אותו השבט להקטין את עצמו ישב נא עבדך תחת הנער וכן בדוד הוא אומר הוא הקטן. בכל אחד יש ששה פסוקים כנגד ששת ימי המעשה ובכל אחד הוכפל שמו הרי כ''ד כנגד כ''ד שעות שביום ובלילה: שלשים ומאה משקלה; כנגד שנות אדם עד שנולד שת: שבעים שקל. כנגד שבעים שהניח לבניו [אולי ר''ל לדוד המלך ע''ה] ולהצילם משבעים אומות: שבעים. שקל. בגימטריא שבעים נפש בשביל שבעים שידדו למצרים:

וקרבנו. אמר תוספת וא''ו מתחילת המעשה, לפי מה שפירשנו במאמר המקריב את קרבנו כי יכוין לנעלם יוצדק לומר בזכרון הנגלה וקרבנו, גם לשאר הדרכים הוסיף בו וא''ו לרמוז ליתרון אשר כצדיק זה ירום וגבה מאד:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקְלָא עֲשַר סִלְעִין דִכְסַף וְהִיא הֲוַת דִדְהַב טָב קָרִיב יָתָהּ מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמָנִין טָבִין מִן אַפְרָשׁוּתָא:

עשרה זהב. כתרגומו, משקל עשר שקלי הקדש היה בה: מלאה קטרת. לא מצינו קטרת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה:

{{ב}} דק"ל דעשרה זהב משמע שהיה עשרה זהובים של מטבע והיאך יכול להיות זה דאם היה כף לא היה מטבע של זהב: {{ג}} פירוש לא מצינו ששום יחיד יביא קטורת על אחד מב' מזבחות ואף הקטרת אינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי וכאן נעשו שני שינוים:

כף אחת. כנגד התורה שנתנה מכף ידו של הקב''ה: עשרה זהב. כנגד י' דברות: מלאה קטרת. תחליף הק' בד' בא''ת ב''ש יעלה למנין תרי''ג:

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין בַּר תְּלַת שְׁנִין דְכַר חָד בַּר תַּרְתֵּין שְׁנִין וְאִימַר חָד בַּר שַׁתֵּיהּ תְּלָתֵיהוֹן קְרַב רַב שִׁבְטָא דִיהוּדָה לַעֲלָתָא:

פר אחד. מיוחד שבעדרו:

{{ד}} שהרי כאן אין כתיב אצלו שום מספר אחר שהוא יותר מאחד עד שהוצרך לכתוב בפירוש מלת אחד להבדילו מן המספר השני אלא לדרשא קאתי ועוד יש לומר מדשינה קרא וכתב פר אחד בן בקר ולא כתיב פר בן בקר אחד אלא לדרשא קאתי:

פר אחד. כנגד אברהם ואל הבקר רץ אברהם. איל כנגד יצחק. כבש כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב. פר איל כבש. בגימטריא אברהם יצחק ויעקב:

צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין חָד קְרִיב לְחַטָאתָא:

שעיר עזים אחד לחטאת. לכפר על קבר התהום וטמאת ספק:

{{ה}} פירוש קבר התהום הוא שלא הכיר בה אדם כלומר כאלו הוא משוקע בתהום שאין דרך האדם להשיג שיש שם קבר והיו צריכים להטהר מטומאה זו ומנגיעת ספק טומאה. דאם לא כן לא היו רשאין לבא למקדש או לעזרה דטומאות הספקות שאפשר לכפר עליהם על ידי שעיר חטאת הוצרכה כפרה. אבל טומאה ודאי נדחית מפני קרבן צבור כמו הפסח שנדחית הטומאה מפניו אם היו רוב הצבור טמאים כדכתיב במועדו אפילו בטומאה. והרא"ם האריך ואני קצרתי:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבָּנָא דְנַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דִי יְקָרֵיב מִנִכְסוֹי נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב:

ולזבח הש 'למים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: אילים כבשים עתודים. שלשה מינים כנגד כהנים לוים וישראלים וכנגד תורה נביאים וכתובים: עתודים. מלא וי''ו שדוד שעמד ממנו נתברך בשש ברכות ואין עתודים אלא לשון עמידה כמה דאת אמר אשר התעתדו לגל. ם ואומר ועתדה בשדה לך פירוש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש. דבר אחר וקרבנו למה וי''ו יתירה כנגד ששה דברים שניטלו מאדם הראשון ועתידין לחזור כשיבא בן נחשון הוא המשיח ואלו הן הששה דברים שניטלו מאדם הראשון זיוו דכתיב משנה פניו ותשלחהו. חייו דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. קומתו דכתיב ויתחבא האדם מלמד שנגרעה קומתו ונעשית של מאה אמה. פירות הארץ והאילן דכתיב ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה. מאורות דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה. ומנין שגנזן שנאמר וימנע מרשעים אורם. ומנין שעתידין לחזור בימי המשיח שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. חייו דכתיב כי כימי העץ ימי עמי חמש מאות שנה סדן של שקמה חמש מאות שנה. קומתו דכתיב ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה. פירות הארץ והאילן דכתיב הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה. מאורות דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים:

בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא קָרִיב נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַבָּה דְיִשָׂשׂכָר:

בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא קָרֵיב יַת קָרְבְּנֵיהּ נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַב בֵּית אַבָּא לְשִׁבְטָא דִישָשכָר:

ביום השני הקריב. בגימטריא נתן להם עצה:

ביום השני וגו'. הקדים שבט יששכר, לצד היותו בן תורה הורם שבטו וקדם לראובן הבכור, ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמוד דכתיב (דברים לג) שמח זבולן בצאתך ויששכר וגו' ישב בצלו וקדם לראובן: הקריב נתנאל וגו' נשיא יששכר. הקדים הזכרת שמו לזכרון הנשיאות, לעשות לו גדר המעלה גם בלא חשיבות הנשיאות, מה שאין כן כל שאר הנשיאים שהקדים זכרון הנשיאות לשמם ובשמו הזכיר זכרון התורה ואמצעות קנינה, זכרון התורה נתנאל נתן אל על דרך אומרו (משלי ד) לקח טוב נתתי לכם, אמצעות קניינה בן צוער שאין התורה נקנית אלא על ידי יסורין, כך היא דרכה של תורה (גיטין נז.) אדם כי ימות באהל, ואולי כי לצד זה גם כן הקדים זכרון שמו לומר כי לצד המפעל הרשום בשמו שהיה בו זכה להיות נשיא לבני יששכר יודעי בינה לעתים:

קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלֵהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלַהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קָרֵיב יַת קוּרְבָּנֵיהּ בָּתַר יְהוּדָה עַל פּוּם קוּדְשָׁא פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיךְ מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁה הֲוָה מַתְקְלֵיה מַזִירְקָא חֲדָא דִכְסֵף דְגִילְדָא קַלִיש שׁוּבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁה תְּרֵין מָנַיָא הָאִילֵן קְרֵיב יַתְהוֹן מַלְיָין סְמִידָא מִן אַפְרָשוּתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא:

הקריב נתנאל בן צוער. הקרב את קרבנו. מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים, לפי שבא ראובן וערער ואמר די שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו. אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם. לכך אמר הקרב את קרבנו, והוא חסר יו''ד, שהוא משמע הקרב, לשון צווי, שמפי הגבורה נצטוה הקרב. ומהו הקריב הקרב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים אחת שהיו יודעים בתורה, שנאמר (ד''ה א' יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו. וביסודו שלר' משה הדרשן מצאתי אמר רבי פנחס בן יאיר, נתנאל בן צוער השיאן עצה זו: קערת כסף. מנין אותיותיו בגימטריה תתק''ל כנגד שנותיו של אדם הראשון: שלשים ומאה משקלה. על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (בראשית ה, ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' : מזרק אחד כסף. בגימטריה תק''כ, על שם נח שהעמיד תולדות בן ת''ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שפרשתי אצל (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין: שבעים שקל. כנגד שבעים אמות שיצאו מבניו:

{{ו}} הביא מדרשות האלו להיות קרובים לפשוטו של מקרא דאם לא כן מה ענין הכלים הללו במספרם ובמשקלם וכן הבהמות הללו עד שכל הנשיאים הסכימו בם שלא לגרוע ולהוסיף ואף שאין מנהג הרב להביא מדרשות כאלה הרא"ם:

הקרב את קרבנו. כל זה מיותר אחר שכבר אמר הקריב נתנאל, אלא נתכוון להגדיל בחינות הנוספות בזכרון הקרבת נחשון בן עמינדב, ותמצא שהזכיר בנחשון זכרון הקרבן שלשה פעמים, המקריב וגו' קרבנו וגו' וקרבנו, אחד זכרון התקרבותו להקדים ראשונה ואחד לבחינת הקרבן הנעלם, ואחד לקרבן עצמו, כמו כן בנשיא של תורה הזכיר שלשה קרבנות, הקריב נתנאל וגו' הקריב את קרבנו, ובשאר הנשיאים לא הזכיר אלא הזכרת הקרבן המובא בית ה', כי לא יוכלו עשות כמלכי ישראל שהם שבט יהודה ושבט יששכר, וטעם אומרו הקרב בלא יו''ד, לדרוש המסורת שהוא לשון ציווי והורמנותא, והכוונה בזה על פי מאמרם ז''ל (ספרי פ' נ''ב) שערער ראובן עליו, לזה בא מאמר אדון הרשות ואמר הקרב, לזה כתב בלא יו''ד לרמוז זה:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקְלָא עֲשְרָא סִלְעִין וְהִיא דִדְהַב טָב קָרִיב יָתָהּ מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמָנִין טָבִין מִן אַפְרָשׁוּתָא:

כף אחת. כנגד התורה שנתנה מידו של הקדוש ברוך הוא: עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות: מלאה קטרת. גימטריה של קטרת תרי''ג מצות, ובלבד שתחליף קו''ף בד,, ל על ידי א''ת ב''ש ג''ר ד''ק:

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין בַּר תְּלַת שְׁנִין דְּכַר חָד בַּר תַּרְתֵּין שְׁנִין אִימַר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ קְרִיב רַב שִׁבְטָא דְיִשָשְכָר לַעֲלָתָא:

פר אחד. כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח, ז) ויקח בן בקר: איל אחד. כנגד יצחק (שם כב, יג) ויקח את האיל וגו' : כבש אחד. כנגד יעקב (שם ל, מ) והכשבים הפריד יעקב:

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין חַד קְרִיב לְחַטָאתָא:

שעיר עזים. לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו (שם לז, לא) וישחטו שעיר עזים:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרֵי חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דְקָרֵיב מִנִכְסוֹי נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר:

ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: אילם עתדים כבשים. שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים. שלש חמשיות כנגד חמשה חמשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד, וחמשה הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של ר' משה הדרשן:

בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן:

בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן:

ביום השלישי נשיא וגו' . ביום השלישי היה נשיא המקריב לבני זבולן, וכן כלם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני:

{{ז}} דק"ל דביום הג' נשיא משמע דביום הג' היה נשיא אבל אחר כך לא היה נשיא:

אליאב בן חלון. נקרא כן לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, וכמו שמצינו שהקדימו משה ליששכר דכתיב (דברים לג) שמח זבולן וגו' ויששכר וגו', והוא מאמר אליאב פירוש לי יתיחם לקרות אב, הגם שהוא חלון פירוש חולין שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה אף על פי כן דין אבא למלכא:

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיך מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בִּסִלְעֵי קוּדְשָׁא וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חַד וגו':

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו':

בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר:

בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר:

אליצור בן שדיאור. אולי שירמוז לראובן אשר מחל לו ה' עון הרשום בתורה (בראשית לה) וישכב וגו' והעלה לו צרי למחלתו, והוא אומרו אלי פירוש אלהי, צור על דרך (ירמי' ח) הצרי אין בגלעד, בן שדי אור כאן רמז לענין הרשום בתורה וישכב וגו' והצרי הוא שתכף למאמר וישכב וגו', אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר בזה ריפא הנגע, ולדברי חז''ל שאמרו (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא וכו' הן הם הדברים שהראה ה' בסמיכות ויהיו בני יעקב וגו':

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילִי וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חָד וגו':

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַיָא וגו':

בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה רַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי:

בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִי שַׁדָי:

שלומיאל בן צורישדי. ירמוז לשמעון ששלם לו אל על חטא יוסף ויאסור אותו במשמר, גם מה ששלם ה' במעשה זמרי, צורי שדי שה' אמר לכליונו די דכתיב (לקמן כה, ח,) ותעצר המגפה:

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרִיב פַיְילֵי וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשְרָא סִלְעִין וגו' לט תּוֹר חָד בַּר תוֹרִין וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו':

בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל:

בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל:

אליסף בן דעואל. ירמוז להיות שנאספו לעריהם תחילה על פי ה' כאמור זולת גבורי חיל שעברו כל חלוץ וגו', והוא אומרו אל יסף. עוד על פי דבריהם ז''ל שארץ סיחון ועוג לא היתה בכלל מתנת ארץ ישראל שנתן ה' לאברהם, כמו שאמרו בספרי (ח''ב פיסקא רצט) וזה לשונם פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך עד כאן. ומצינו שמשפט ארץ ישראל יש לה (שביעית פ''ט מ''ב) כידוע, ועיין מה שכתבתי בפרשת מטות בפסוק עטרות וגו', לזה קראו אליסף לצד שהוסיף ליטול יותר ממתנת ה' והסכים ה' עמהם, בן דעואל פירוש שעשו היכר לעדות לדעת כי הם ידועי עובדי אל כאחד שבטי ישראל כאמור ביהושע סימן כ''ב:

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְיֵלי וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין וגו':

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו':

בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֶלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד:

בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד:

ביום השביעי. יש אומרים כי בשבת הקריבו והיא הוראת שעה ויש אומרים כי היום הוא שביעי לחנוכת המזבח והמכחישים אמרו כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע וזה לא יועיל כי לא יתכן שלא יהיה שבת בין שנים עשר יום. והנכון בעיני כי הוא כפירוש השני זבח השלמים וכן ביום השביעי בהקפת יריחו וכן ז' הימים בחנוכת הבית בעבור יום ענוי נפש:

אלישמע בן עמיהוד. רז''ל אמרו (תנחומא) ר''מ ור' יהושע בן קרחה היו דורשים את השמות אלישמע בן עמיהוד אלי שמע ולאדונתו לא שמע, עמי היה הודו ולא עם הרשעים עד כאן. נראה כי יכוין הכתוב במאמר אלי שמע שטעם שפירש יוסף לא לצד שום מיחוש אשר יסובב מהמעשה אלא לצד יראת ה' כאומרו. (בראשית לט) וחטאתי לאלהים, והוא מאמר אלי שמע. עוד ירצה על פי דבריהם שאמרו (סוטה לו:) שנדמה לו דיוקנו של אביו וכו', והן ידוע כי הוא מראה השכינה כי אביו במקומו לא ידע דבר ואפי' אם עודנו חי, אלא אביר יעקב אלהי ישראל, והוא מאמר אלי שמע, וכפל לומר עוד עמיהוד לרמוז מה שאמר הכתוב (שם) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה פירוש לשכב וגו' כפשוטו, להיות עמה שתבעה ממנו לקירוב בשרו לבשרה ולא רצה, והוא מאמר עמי הודו וכו', ורז''ל שאמרו עם רשעים לשון רבים, אולי שכוונתם לומר שלא מאשת פוטיפר לבד נשמר אלא מכמה כיוצא בה:

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין וגו':

פר אחד בן בקר. קטן כמו בן יונה:

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו':

בקר שנים. גם הם פרים זכרים וטעמו מין הבקר והעד וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים:

בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה רַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:

בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:

גמליאל בן פדהצור. אמרו רז''ל הנזכרים וזה לשונם גמליאל עמי גמולים טובים, בן פדהצור פדאני מבית הסוהר עד כאן. וירמוז עוד על זה הדרך גמליאל שיוסף אמר כי גמלו ה' חסדים טובים בעד המעשה הגם שהוא פראו במה שהראהו דיוקנו, והוא אומרו פדה צור:

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חָד וגו':

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו':

בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעֹנִי:

בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי:

אבידן בן גדעוני. רמז לשאול שהוא אבי שכן קרא לו דוד (שמואל א כד) ואבי ראה גם ראה, דן שנידון לגדוע המלכות ממנו כאומרו (שם טו) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך. עוד ירמוז למרדכי אשר אבד זרע עמלק. בן גדעוני בן אותו שנגדעה מלכותו של שאול בשבילו:

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהּוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילִי וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו':

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו:

בְּיוֹמָא עֲשִׂירָאָה רַבָּא לִּבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי:

בְּיוֹמָא עֲשִירָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי:

אחיעזר בן עמישדי. אולי שרמז לשמשון, ואומר אחי ירמוז לרוח ה' שהיתה עמו דכתיב (שופטים יד) ותצלח עליו רוח ה', ויכונה בשם אחי על דרך אומרו (תהלים קכב) למען אחי ורעי, עזר שהיה ה' בעזרו נגד אויביו, ואמר בן עמישדי ירמוז לאחר שנקרו פלשתים את עיניו וקרא לה' והיה עמו ונקם מאויביו:

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו':

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי:

וּלְנִכְסַת קוּדשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו':

בְּיוֹמָא חַד עֲשַׂר יוֹמָא רַבָא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן:

בְּיוֹם חָד עֲשַר יוֹמָא קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן:

ביום עשתי עשר יום. כבר בארתי בספר מאזנים למה השתנה זה המספר וטעם עשתי. כמו עשתנותיו מה שיולידו מחשבותיו כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול. ויאמר דבי יונה הספרדי כי פירושו על שתי עשר והטעם החשבון שהוא קודם ממנו והנה טעה שתי טעיות גדולות. האחד כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר הפך דבורו והעד הנאמן מבן עשרים שנה ומעלה. והטעות השנית כי אילו היה על שתי היה ראוי שיאמר עשני עשר ולא עשתי עשר כי עשתי לשון נקבה רק עשתי מלה אחת:

פגעיאל בן עכרן. ירמוז על פי דבריהם (ספרי ח''ב פיסקא שנ''ה) שאשר הגיד לאחיו מעשה ראובן ונזפוהו וכשהודה ראובן הודו לדברי אשר וקרבוהו, והוא מאמר פגעי אל פירוש פגעו אליו אחיו אחר שעברוהו: עוד ירצה. על דרך אומרו ברוך מבנים אשר. ואמרו רז''ל (שם) וזה לשונם אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר עד כאן. ומצינו שברכת הבנים תסובב משכונת הקדושה, וזה לך האות ארון התורה אשר חנה בבית עובד אדום הגיתי וכו' (ברכות סג:), והוא מאמר פגעי אל שפגע בו אל אשר מזה נתברך בבנים, ואומרו בן עכרן ירמוז לעכירות הבתולים מבנותיהם כמאמרם ז''ל (תדא''ר פ''ט) שלא היה להם דם בתולים:

קֻרְבָּנֵה מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו':

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו':

בְּיוֹמָא תְּרֵי עֲשַׂר יוֹמָא רַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן:

בְּיוֹם תְּרֵיסַר יוֹמָא קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן:

אחירע בן עינן. ירמוז על דרך מאמרם ז''ל (ספרי שם) בפסוק שבע רצון מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים בדגים בפרגיות ומלא ברכת ה' ים גינוסר עד כאן. והוא מאמר אחי רע פירוש שחלק אחיו היה בעיניו רע בערך חלקו, והיתה עינו מלאה מחלק שנפל בגורל ו:

קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא מֵאָה וגו':

בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:

בָּזִיכָא חַדָא מַתְקַל עֲשַר וגו':

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו':

צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא:

צְפִיר בַּר עִזִין וגו':

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִירַע בַּר עֵינָן:

וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרֵי חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דִי קְרַב מִנִכְסוֹי אֲחִירַע בַּר עֵינָן:

דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִיסֵי כַסְפָּא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי מִזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵין עֲשַׂר בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי:

דָא חֲנֻכַּת רְבוּתֵיהּ דְמַדְבְּחָא בְּיוֹם דְרַבִּיוּ יָתֵיהּ מִנִכְסֵי רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל פַּיְילֵי דִכְסַף תַּרְתֵּי סְרֵי כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא מַזִירְקֵי דִכְסַף תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל נְשִיאָה דִבְנֵי יִשְרָאֵל בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר מַזָלַיָא:

ביום המשח אתו. בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקים אחרי המשח, שנמשח תחלה ואחר כך הקריב. או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר (ויקרא ז, לו) ביום משחו אתם, למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אתו, ביום שנמשח הקריב: קערת כסף שתים עשרה. הם הם שהתנדבו ולא ארע בהם פסול:

{{ח}} (קצ"מ) נראה לעניות דעתי שהוא טעות סופר וצריך לומר ביום המשח אותו והוא מה שכתוב לעיל בפרשת ויהי ביום כלות משה כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותו אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן והביאו במדרש רבה כאן על ענין אחר ומזה טעו הסופרים וכתבו אותו גם בפרש"י: {{ט}} דק"ל למה ליה המנין לימנו כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשר:

זאת חנכת המזבח. הנה חנוכת המזבח אז היתה בין הכל דבר מועט בערך אל חנוכת בית ראשון ברבוי הכלים ועשרם ורוב הזבחים:

ביום המשח אותו וגו'. כאן הצדיק דברינו שכתבנו למעלה כי כולן הקריבו יחד ביום אחד אלא שנסדרה נדבתם אחד ליום: מאת נשיאי ישראל. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן, ואולי שישבח הכתוב אותם שמעצמן עשו חנוכת המזבח, והוא מאמר מאת נשיאי פירוש מאתם היה המעשה ולא הוצרכו להגיע מהזולת, ורז''ל אמרו (ספרי ח''א נ''ג) שבא לומר ששוו כולן במצוה אחת וזכות אחד עד כאן. פירוש אומרו זכות אחד הוא בענין הקרבן האמור בענין, אבל ימצא בהם הדרגות זה למעלה מזה כי נחשון גדול מכולן:

מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דִמְגִיסְתָּא חֲדָא דְכַסְפָּא וְשַׁבְעִין דְמִזְרְקָא חָד כֹּל כְּסַף מָנַיָא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוֵי מַתְקְלָא דְפַיְילָתָא חֲדָא דְכַסְפָּא כָּל קֳבֵיל שְׁנִין דַהֲוָת יוֹכֶבֶד כַּד יְלִידַת יַת משֶׁה וְשׁוּבְעִין סִלְעִין הֲוֵי מַתְקְלָא דְמַזִירְקָא חַד כָּל קֳבֵיל שׁוּבְעִין סָבֵי סַנְהֶדְרִין רַבָּא כָּל כְּסַף מָאנַיָא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא:

שלשים ומאה הקערה האחת וגו' . מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה, ולא פרש באיזו שקל, לכך חזר ושנאה כאן, וכלל בכלן כל כסף הכלים בשקל הקדש: כל כסף הכלים וגו' . למדך שהיו כלי המקדש מכונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כלן כאחד, לא רבה ולא מעט:

{{י}} פירוש דאי לאו האי קרא הוה אמינא דשקל הקודש דכתיב גבי מזרק עליה לחודא קאי לכך כתיב שלשים ומאה הקערה וגו: {{כ}} פירוש כל אחד מכוון למשקל חבירו אף שבכלי הדיוט אין דרך לצמצם בהכרעות אבל כלי הקודש היו זה כזה בצמצום. והטעם נראה לי להורות אף שלכל אחד מן הנשיאים היה הכוונה בקרבנו כנגד שבטו וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה הזאת היו השיעורים והמשקלות כולן שוה להורות שכוונת כולם לאל אחד ברוך הוא:

בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי מַלְיָן קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעַשְׂרִין:

בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵי סְרֵי כָּל קֳבֵיל רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל מַלְיָן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין טָבִין מַתְקַל עֲשַר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא כָּל קֳבֵיל עֲשֵירְתָּא דִבְרַיָא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעֶשְרִין כָּל קֳבֵיל שְׁנַיָא דְחַיָא בְּהוֹן משֶׁה נְבִיאָה:

כפות זהב שתים עשרה. למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהב, ומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו:

{{ל}} פירוש דזהב הכתוב בכף איני יודע אי קאי אכף שהוא היה של זהב או הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב מפני ששקלי הזהב והכסף אינן שוין תלמוד לומר כפות זהב סמך זהב לכף למדנו דהכף היה של זהב דעשרה זהב אכף קאי רא"ם. ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י כמו שתירץ לעיל דלכך נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' דהא בלאו הכי צריך לומר כן דהא כתיב מזרקי כסף שנים עשר דקשה גם כן למה לי מנינם וצריך לומר הם הם כו' שמע מינה דדרך הפסוק ללמדך דבר אחד בכל כלי וכלי ונראה לי דק"ל למה לי למכתב זהב הל"ל כפות שתים עשרה והרא"ם תירץ משום הכי נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' אלא מדסמך הזהב אל הכפות למדנו וכדפירש לעיל: חסלת פרשת נשא

כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין דִכְרִין תְּרֵי עֲשַׂר אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא תְּרֵי עֲשַׂר וּמִנְחַתְהוֹן וּצְפִירֵי בַּר עִזִין תְּרֵי עֲשַׂר לְחַטָאתָא:

כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵיסַר תּוֹרֵי לְרַב בֵּית אַבָּא דִיכְרָא דִיכְרִין תְּרֵיסַר מְטוּל דִיהוֹבְדוּן תְּרֵיסַר רַבְרְבֵי יִשְׁמָעֵאל אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה תְּרֵיסַר מְטוּל דִיהוֹבְדוּן תְּרֵיסַר רַבְרְבֵי פָּרַס וּמִנְחַתְהוֹן מְטוּל דְיַעֲדֵי כַפְנָא מִן עַלְמָא וּצְפִירֵי עִזִין תְּרֵיסַר לְחַטָאתָא מְטוּל לְכַפָּרָא עַל חוֹבֵי תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא:

כל הבקר לעולה. אמר לשון יחיד, לומר כי גדר אחד לכולן. וכן אמר בקר זבח השלמים לשון יחיד לטעם זה עצמו:

וְכֹל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָא תּוֹרִין דִכְרִין שִׁתִּין גַדְיַן שִׁתִּין אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא שִׁתִּין דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בָּתַר דְרַבִּיוּ יָתֵהּ:

וְכָל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עֶשְרִין וְאַרְבַּע תוֹרִין כָּל קֳבֵיל עֶשְרִין וְאַרְבַּע מַטַרְתָּא דִכְרֵי שִׁתִּין כָּל קֳבֵיל שִׁתִּין שְׁנִין דַהֲוָה יִצְחָק כַּד יְלִיד יַת יַעֲקב בָּרְחֵי שִׁתִּין כָּל קֳבֵיל שִׁתִּין אַפִּין דְבִרְכַת כַּהֲנַיָא אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שִׁתִּין לְכַפָּרָא עַל שִׁתִּין רִיבְוָן דְיִשְרָאֵל דָא חֲנֻכַּת רְבוּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵיהּ:

וְכַד עָלִיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵהּ וּשְׁמַע יָת קָלָא דְמִתְמַלֵל עִמֵהּ מֵעִלָוֵי כַפֻּרְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתְמַלֵל עִמֵהּ: פפפ:

וְכַד עָלֵיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵיהּ וּשְׁמַע יַת קַל רוּחָא דְמִתְמַלֵיל עִמֵיהּ כַּד נָחִית מִן שְׁמֵי שְׁמַיָא עִילַוֵי כַפּוּרְתָּא דְעַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתַּמָן הֲוָה דִבּוּרָא מִתְמַלֵל עִמֵיהּ:

ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד, והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר (שמות כה, כב) ודברתי אתך מעל הכפרת, בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת: מבין שני הכרובים. הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד: וישמע את הקול. יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל: מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו: וידבר אליו. למעט את אהרן מן הדברות:

וטעם ובבא משה. יתכן שתחלת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה וכל המדקדקים אמרו כי מדבר אליו מבנין התפעל והתי''ו מובלע ולפי דעתי שהוא שם הפועל כמו הנה לא ידעתי דבר והמ''ם תחת מן למשפט הלשון: וטעם וישמע. שהוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע וכן ויגל ה' את עיני בלעם: וידבר אליו. כן הי' משפט הדבור תמיד: חסלת פרשת נשא

ובבא משה אל אהל מועד. לדבר אתו וישמע את הקול. ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה מכל מקום בבוא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל וזה לא קרה בבית ראשון כל שכן בבית שני שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף. וזה כי היתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רועה: מדבר. בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו ובהשכילו את עצמו ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה':

מבין שני הכרובים. ראשי תיבות משה לומר לך שהוא חשוב ככרוב של מעלה:

הקול מדבר אליו. לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (שמות כ' א'), כי דבור היוצא מה' היה נוצר ממנו מלאך והוא המדבר לנביא, ועל פי זה ישבתי כל תיבת לאמר האמור בדיבורי ה' והוא אומרו הקול מדבר אליו פירוש קולו של הקדוש ברוך הוא מדבר לו, והגם שהתיבה דגושה כמו מתדבר, לצד שהקול הוא עצמו הדיבור יוצדק ליאמר כסדר זה, והמשכיל יבין: חסלת פרשת נשא