וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

משה לאמר צו את. ס''ת תורה לומר שהעוסק בתורה כאילו הקריב קרבן:

פַקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵם סִדוּר לְקוּרְבָּנַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ:

פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יַת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא וּמַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא לֵית רְשׁוּ לִגְבַר דְיֵיכוּל מִנֵיהּ הֲלָא אֵישָׁתָא הִיא דְאַכְלָא יָתֵיהּ וְהוּא מִתְקַבֵּל קֳדָמֵי לְרֵיחַ רַעֲוָא. עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין לִמְקַרְבָא יָתֵיהּ מֵאַפְרָשׁוּת לִשְׁכְּתָא קָרְבַּן קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ:

צו את בני ישראל. מה אמור למעלה (כז, טז) יפקד ה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו' , כדאיתא בספרי: קרבני. זה הדם: לחמי. אלו אמורין, וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה: לאשי. הנתנין לאשי מזבחי: תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראלים עומדין על גביו מכאן למדו ותקנו מעמדות: במועדו. בכל יום הוא מועד התמידים:

{{י}} רצ"ל מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה שנאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות: {{כ}} כדכתיב יפקוד ה' וגו' צוה את בני עלי שישמעו אלי: {{ל}} כמו שנאמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: {{מ}} ר"ל והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן וכתיב ביה לחם שמע מינה דאימורין מקרי לחם: {{נ}} ר"ל דכתיב תשמרו משמע דכל זמן הקרבתו בשחר ובין הערבים יעמדו כל ישראל על גביו וזה אי אפשר דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לכ"ד חלקים וכן לוים וכהנים כל אחד לכ"ד חלקים וחלק אחד מאותן כ"ד משמרות כהנים וכן חלק מלוים וישראלים תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע אחד ובשבוע שניה מעמד אחר והם יהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו וכן חוזר חלילה לעולם נמצא שלא הגיע מעמד אחד כי אם שני פעמים בשנה: {{ס}} שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב ולמה ליה למימר במועדו אלא שלא יהא מונע אף בטומאה והא דלא פירש הכא במועדו אף בטומאה כמו שפירש גבי קרבן פסח יש לומר דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה נופל בו מלת במועדו כשיגיע מועדו יעשהו אף בשבת אף בטומאה אבל הכא דהתמיד נקרב פעמים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא על דרך שפירש רש"י זכרונו לברכה. רא"ם:

וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי. כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג ב) וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (לעיל טו ב) ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם ואע"פ שלא פירש כאן "כי תבאו אל הארץ" כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם) ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג י) והחל כאן מן התמיד ואע"פ שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לח) החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת ורש"י כתב היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות ואינו נכון כי שם אמר "עולת תמיד לדורותיכם" ועל פי המדרש שנתחדש כאן דברים רבים את קרבני זה הדם לחמי אלו אמורין לאשי אלו קמצין ולבונה ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים תשמרו שלא יביא אלא מן השמור תשמרו שלא יביא אלא מתרומת הלשכה תשמרו שיהו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו תשמרו נאמר כאן שמירה ונאמר להלן שמירה מה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו אף כאן וכו' וכל המדרש כדאיתא בספרי ועל דרך האמת ירמוז להם עוד ויאמר את קרבני לחמי לאשי של אשי תשמרו ותזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו ואמרת להם עוד זה האשה אשר תקריבו לה' שיהיה הקרבן מתקרב אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום והמשכיל יבין וכן הזכיר (בפסוק טז) ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' שיעשו קרבן הפסח להזהיר עליו עם שאר קרבנות חג המצות וקצר בו להזכיר שמו בלבד שכבר ביאר את דינו ככל חקותיו וככל משפטיו

לחמי. פירשתיו: לאשי. פירשתיו. והטעם לחם לאשי לריח ניחוחי: במועדו. שלא יקדמו קודם הבקר ושלא יאחר אחר הערב:

צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים, ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע וצוה בה שתהיה משל ציבור כאומרו צו את בני ישראל וגו' לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור, ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעיכוב, ודקדק גם כן באומרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפירשתי בפרשת וירא אליו כי ירצה מיעוט זולתו כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכוונתו למעט, שוב ראיתי לרז''ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים פסקו המסעות פסקו התמידין אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידין עד כאן לשונם, וע' פנים לתורה: את קרבני לחמי וגו'. פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן, אחד הקרבת התמיד, ב' עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי הנסכים, כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין, ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא: לזה נתחכם ה' ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו' פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום: עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם ןה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו:

וְתֵימַר לְהוֹן דֵין קוּרְבָּנָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִימְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין תְּרֵין לְּיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא:

וְתֵימַר לְהוֹן דֵין סֵדֶר קָרְבָּנַיָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שַׁלְמִין תְּרֵין לְיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא:

ואמרת להם. אזהרה לבית דין: שנים ליום. כפשוטו ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום, תמיד של שחר במערב ושלבין הערבים במזרחן של טבעות:

{{ע}} פירוש אזהרה לבית דין שיזהירו לישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת שניה למה לי: {{פ}} פירוש שנים בכל יום אחד בבקר ואחד בערב: {{צ}} דאם לא כן שנים ליום למה לי הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מה תלמוד לומר שנים ליום אלא כנגד היום שפירושו כנגד השמש: {{ק}} כלומר אצל הטבעות שהיו במזרח כדי שיהיה כנגד השמש כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הם הטבעות שקבע יוחנן כהן גדול במקום השחיטה בעזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו':

זה האשה. ג' תגין על ה''א אחרונה של האשה לומר לך ה' מיני קרבנות נתתי לכם (חטאת. עולה. אשם. שלמים. תודה). והעולה חביבה מכלם ועסקו בחמשה חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה' מיני קרבנות: תמימים שנים ליום. ר''ת תש''ל לומר לך שחשבון תש''ל תמידין קרבין לשנה: ליום עלה תמיד. קרי ביה עולה (בסגול) לומר לך ששוחטין אותו במקום שהיום עולה. כל עולת הכתוב במועדות כלם חסרים חוץ מעולת העצרת שהוא מלא רמז שבששה בסיון ניתנה תורה. בכל המועדות נאמר חג חוץ משבועות כי פעמים נדחה אם הוא בשבת (לבית שמאי) יום טבוח למחר אבל בפסח וסוכות יביא בחולו של מועד אבל שבועות תשלומין שלו אינו בחג. בכלם נאמר לחטאת חוץ מעצרת בשביל שניתנה בו תורה שמכפרת על לומדיה:

ואמרת להם זה האשה וגו'. יחד אמירה אחרת, גם אמר זה האשה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה' כבש אחד וגו' לתמידין הוא לצד ההסתפקות ולא לשיעור הנגבל בשלילת היותר ממנו והפחות ממנו, לזה יחד אמירה להגביל הדבר ואמר זה האשה זה ולא יותר ממנו את הכבש אחד וגו' ואת הכבש וגו', נמצאת אומר שבפסוק ראשון צו את וגו' נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שיעור הקרבת התמידין:

יָת אִמְרָא חָד תַּעֲבֵד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵד בֵּין שִׁמְשַׁיָא:

יַת אִימַר חָד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי לֵילְיָא וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי יְמָמָא:

את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה, וזה אשר תעשה וגו' (שמות כט, לח) , היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צוה לדורות:

את הכבש אחד. אמר רבי משה הכהן הספרדי כי הוא דרך קצרה והטעם את הכבש כבש א' ועל דעתי שאות ה''א מושך עצמו ואחר עמו וכבש הראיתיך רבים כן:

את הכבש אחד תעשה בבקר. מדקאמר ואת הכבש השני היה לו לומר את הכבש הראשון, ולמה הזכיר עולת הבקר רק פעם אחת ושל בין הערבים הזכיר שני פעמים, וכן תמצא גם בפר' ואתה תצוה (כט. לט-מא). ונראה ליישב זה ע"ד שארז"ל (תנחומא פנחס יג.) צדק ילין בה. אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו, תמיד של שחרית מכפר על עבירות של כל הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום. והכתוב אומר (מיכה ב.א) החושבים רע על משכבותם באור הבקר יעשוה. מכאן שהלילה אינה זמן הפעולה ואינה כי אם זמן להרהור ומחשבת פועלי עון, וחטא ההרהור הוא אחד ואין שני לו כי יכול להיות ההרהור בלא מעשה ע"כ נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, כי הוא מכפר על החושבים רע על משכבותם ויכול להיות שינחם על רעתו ולא יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל, לכך נאמר בו לשון אחד כי יש אחד ואין שני לו וע"כ לא הזכיר עולת הבקר כי אם פעם אחד. אבל חטא של היום כפול בלי ספק אע"פ שחישב עליה בלילה לעשותה מ"מ גם ביום בשעת מעשה חזר וחושב עליה, כי בלי ספק לא עשה המעשה בלא מחשבה וכוונה דאם כן אינו לא מזיד ולא שוגג כי אם אנוס, על כן צריך התמיד של בין הערבים לכפר על שני עבירות על ההרהור ועל המעשה ע"כ הוא נזכר שני פעמים בפרשה. ומ"ש אין אדם לן בירושלים ובידו עון ולמה לא אמרו שאין אדם קם ממטתו ובידו עון לפי שלשון ובידו משמע שמדבר בחטא המעשה הנעשה בידים ממש וא"כ בלילה לעולם אין בידו עון כי ההרהור אינו בידו, ורבותא אתא לאשמועינן כי התמיד מכפר אפילו על עבירות היום אע"פ שיש בהם הרהור ומעשה, וכ"ש לתמיד של שחרית שיכפר על ההרהור לבדו. ונאמר שנים ליום עולה תמיד. עולות תמיד מבעי ליה למימר, ונראה שמהכרח קושיא זו אמרו שכל אחד מכפר על ענין בפני עצמו שהרי שניהם עולה אחת ולמה חלקם הכתוב לשני זמנים אלא לפי ששל שחרית מכפר על עבירות של הלילה ושל ערבית מכפר על של היום. אמנם לפי דרכינו נראה לפרש לפי שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ולמעלה פר' בראשית (א.ה) כתבנו שלכך נאמר יום אחד להוציא מלב המינים האומרים מי שברא בקר לא ברא ערב כי מן התחלה אחת לא יצאו שני הפכים, ע"כ אמר יום אחד שהערב והבקר הכל יומו של אחד ב"ה כי אל אחד ברא לשניהם כך נאמר בעולות אלו עולה תמיד כי שניהם עולה אחת לאל אחד. ומה שתמיד של שחרית נשחט במערב, להורות שהוא מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערבים נשחט במזרח להורות שהוא מכפר על עבירות של כל היום, ויש אומרים שהפך מקום שחיטתן להרס מחשבת עובדי שמש וירח והכל לאל אחד ברוך הוא ומבורך שמו ית'.

וְחָד מִן עַשְׂרָא בִּתְלַת סָאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא:

וְחַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סָוִוין סְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא:

סלת למנחה. מנחת נסכים:

{{ר}} כלומר הוא הסולת שהיא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא שהן באות בפני עצמן:

עֲלָתָא תְּדִירָא דְאִתְעֲבִידָא בְּטוּרָא דְסִינַי לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

עֲלַת תְּדִירָא הֵיכְמָא דַהֲוַת מִקְרְבָא עַל טַוְורָא דְסִינַי מְטוֹל לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

העשיה בהר סיני. כאותן שנעשו בימי המלואים. דבר אחר העשיה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה (שמות כד, ו) וישם באגנות מלמד שטעונה כלי:

{{ש}} ר"ל כיון שכתוב העשויה בהר סיני משמע שכבר נעשו בהר סיני וכיון שכבר נעשו למה צריכין לעשות כאן. ומתרץ כאותן וכו' כלומר דמגיה הפסוק והוי כאלו כתיב כהעשויה ככ"ף הדמיון:

העשויה בהר סיני. הטעם כאשר עשיתם בהר סיני גם זה אות שלא העלו עולות במדבר אחר נסעם מסיני כאשר פירשתי בראיות גמורות:

עולת תמיד העשויה בהר סיני. קודם העגל שלא היתה צריכה נסכים:

וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חָד בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַךְ נִסוּךְ דַחֲמַר עַתִּיק קֳדָם יְיָ:

וְנִסוּכֵיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִימַר חַד בְּמָאנֵי בֵּית קוּדְשָׁא יִתְנְסַךְ נִיסוּךְ חֲמַר עַתִּיק וְאִין לָא מַשְׁכַּח חֲמַר עַתִּיק מַיְיתֵי חֲמַר בַּר אַרְבְּעִין יוֹמִין לִמְנַסְכָא קֳדָם יְיָ:

ונסכו. יין: בקדש הסך. על המזבח יתנסכו: נסך שכר. יין המשכר פרט ליין מגתו:

{{ת}} פירוש ולא שאר משקין שכן כתיב בפרשת נסכים יין לנסך רביעית ההין: {{א}} אף על גב דכתיב סתם בקודש ולא פירש באיזה ר"ל על המזבח שהוא קודש כדאיתא בסוכה דף נ"ז:

ונסכו. יין בקדש הסך על המזבח יתנסכו נסך שכר יין המשכר פרט ליין מגתו לשון רש"י ואינו נכון שכבר אמרו (ב"ב צז) יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר והנה אינו מתמעט מן הכתוב אלא מעלה מדרבנן לכתחילה אבל "שכר" להוציא את המזוג שהוא פסול אפילו בדיעבד וכך הוא נדרש בספרי (פנחס כג לג) ושם אמרו בקדש הסך שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו

הסך נסך שכר. נו''ן השורש מובלע בסמ''ך ומן הפירוש נסמוך על דברי הקדמונים ז''ל:

וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעְבֵיד קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא הֵי כְדוֹרוֹנָא דְצַפְרָא וְהֵי כִנְסוּכֵיהּ תַּעֲבֵיד קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

ריח ניחח. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני:

כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח. אף על פי שכבר עשית בו ביום עולת הבקר כמו זאת השנית לגמרי מכל מקום תהיה גם השנית ריח ניחוח:

וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא דְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח וְנִסְכֵּיהּ:

וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שַׁלְמִין וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא וְנִיסוּכָהּ:

וביום השבת שני כבשים וגו'. טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חודש ומוספי יום טוב והמועדים, הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד, וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו כי הוא שביעי מה שאין השביעיות מסוים לא בראש חודש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח, אין השביעיות קבוע בו כיום השבת והבן:

עֲלַת שַׁבְּתָא דְתִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבַּתָּא עַל עֲלָתָא תְּדִירָא וְנִסְכַּהּ:

עוֹלַת שַׁבְּתָא תִּתְעֲבֵד בְּשַׁבַּתָּא וּמִיתּוֹסְפָא עַל עוֹלַת תְּדִירָא וְנִיסוּכָהּ:

עלת שבת בשבתו. ולא עולת שבת זו בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו: על עלת התמיד. אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין, וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה:

{{ב}} ואם תאמר גבי יום טוב למה לא כתב גם כן שאין מביאין עולת יום טוב ביום טוב אחר. ויש לומר דזה לא צריך ללמוד דפשיטא דאסור כיון דיום טוב זה שם בפני עצמו וזה שם בפני עצמו אבל משבת לשבת הכל ענין אחד הוא הוה אמינא דשרי קא משמע לן דאסור: {{ג}} מדכתיב על עולת התמיד משמע אחר עולת התמיד. ומדלא כתיב על עולות התמידים משמע בין שני תמידים. ובזה יתורץ מה שכתב הרא"ם. אבל ממה שאמר לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד שפירש מלת על כמו חוץ לא ידעתי איך יחויב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין:

בשבתו. שב אל יום השבת אע''פ שנמצא כל שומר שבת מחללו והטעם כל שבת ושבת כמו יום ביומו: על עולת התמיד. הטעם אחרי התמיד שישים עליה עולת שבת:

וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תְּקַרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין:

וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תִּקְרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי דְלָא עֵירוּבִין תְּרֵין וּדְכַר חָד אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין:

ובראשי חדשיכם. אמר רבי משה הכהן הספרדי נ''ע שפירושו חדש ניסן כי כן כתוב ראשון הוא לכם ואחר כן אמר זאת עולת חדש בחדשו שיעשו כן בכל חדש על כן הוסיף לחדשי השנה ופירושו נכון הוא ואע''פ שיש לטעון על יו''ד ובראשי חדשיכם רק בעבור שמצאנו הנה חדש מחר ישר דבורו:

ובראשי חדשיכם. הנה יום ראש חדש היה מנהג לישראל שיהיה יום קודש בצד מה כמו שהעיד באמרו אשר נסתרת שם ביום המעשה וזה יורה שלא היה יום ראש חדש אצלם יום מעשה ולכן ייחס אותו לישראל באמרו ראשי חדשיכם ולא כן כתב במועדים שלא כתב בשבת שבתכם ולא ביום בכוריכם ולא ביום סוכותיכם וטעם מנהגם זה היה כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה וזה שאף על פי שקודם לעגל היה חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות לעולם הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד כמו שאר האומות אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו כמו שיקרה ללבנה כשלא תקכל אור השמש כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא האל יתברך אצל הנביאים אור ישראל כאמרו והיה אור ישראל לאש וכן העיד באמרו ה' אורי וישעי וכאשר היו החטאים מבדילים כאמרו כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חלול ה' בלי ספק באמור להם עם ה' אלה היה באופן מה בכל צרתם לו צר כאמרם ז''ל כביכול עלי ועליך בא שוד שודד ובהיות חטאת ר''ח כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מעוטו כמו שהתקינו ז''ל באמרם שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ר''ח חטאת לה' מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך וזה רצו באמרם (חולין פרק אלו טרפות) אמר הקב''ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח רצונו לומר הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחולל בגוים בסבת מה שמעטתי את הירח כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם:

ובראשי חדשיכם. אמר בכינוי חדשיכם לפי שקידוש החודש תלוי בבית דין של של מטה:

וּתְלָתָא עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְתוֹרָא חָד וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְדִכְרָא חָד:

וּתְלָתָא עֶשְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְתוֹרָא חָד וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא דְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְדִכְרָא חָד:

ושלשה עשרונים. כמשפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת נסכים:

{{ד}} ר"ל בפרשת שלח לך:

וְעִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְאִמְרָא חָד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

וְעֶשְרוֹנָא עֶשְרוֹנָא סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְתִיכָא בִמְשַׁח זֵיתָא לְאִמְרָא חָד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

וְנִסְכֵּיהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חַמְרָא דָא עֲלַת רֵישׁ יַרְחָא בְּאִתְחַדָתוּתֵיהּ כֵּן לְכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא:

וְנִיסוּכֵיהוֹן דְמִתְקְרַב עִמְהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חֲמַר עִינְבֵי דָא עֲלָתָא תֶהֱוֵי מִתְקַרְבָא בְּכָל רֵישׁ יֶרַח וְיֶרַח בִּזְמַן אִתְחַדְתוּת כָּל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא:

זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין:

בחדשו. כמו שבת בשבתו ולא יתכן בו על דרך הפשט פי' אחר כי אין בפסוק זכר לירח ועוד כי לא מצאנו זאת המלה כי אם מהבנין הכבד הדגוש והנה הדל''ת רפה:

וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד לְחַטָאתָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְּדִירָא יִתְעֲבֵד וְנִסְכֵּיהּ:

וּצְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְחַטָאתָא קֳדָם יְיָ עַל חוּסְרַן סִיהֲרָא עַל עוֹלַת תְּדִירָא תֶּעֱבַד וְנִיסוּכֵיהּ:

ושעיר עזים וגו' . כל שעירי המוספין באין לכפר על טמאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט, א) . ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו. ומדרשו באגדה אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח: על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן הזה: ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת:

{{ה}} ר"ל למה מביאין בראש חדש שעיר עזים לחטאת על איזה חטא הוא: {{ו}} ר"ל אם נכנס אחד בטומאה למקדש וקדשיו ר"ל אם הקריב קרבנות בטומאה: {{ז}} כגון גר שנתגייר ותינוק שנשבה לבין העובדי אלילים : {{ח}} פירוש כל שעירי המוספין דרגלים ילפינן משעיר דראש חדש מדכתיב ושעיר בוי"ו מוסיף על מוסף דראש חדש מה שעיר דראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שאר שעירים כן ובאותן שאין בהם וי"ו ילפינן כיון דגלי קרא בחד ילפינן אינך מהם דילפינן סתום מן המפורש: {{ט}} אף על פי שהראשון נמי מדרש אלא פירושו הכי ומדרשו לפי אגדה כלומר שהם דברים אגדיים והראשון מדרשו על פי הברייתות של תורת כהנים שהם הלכות ודינים: {{י}} (גור אריה) פירוש דלא קאי על השעיר בלבד דלמה יכתוב זה בשעיר ולא אצר הפרים ואילים וכבשים ועוד שהרי ונסכו לא קאי על השעיר כלל שאין נסכים לחטאת אלא על הקרבן: {{כ}} פירוש רק מוסב על עולת התמיד הסמוך לו כאלו אמר על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה:

ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. כמו אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. ודע כי חטאת עם למ''ד בלשון הקדש אין החטאת דבק כי אם בחוטא הלא תראה וחטאתי לאבי והנה זה הפך הדרש רק יש לו סוד:

וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:

וּבְיַרְחָא דְנִיסָן בְּאַרְבֵּיסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא נִכְסַת פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:

בארבעה עשר יום לחדש. ולא הזכיר בין הערבים גם זה חזוק למעתיקים אע''פ שאין להם צורך:

וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא שַׁבְעָא יוֹמִין פַּטִיר יִתְאָכֵל:

וּבַחֲמֵישַׁת עֲשַר יוֹמִין לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא שׁוּבְעָא יוֹמִין פַּטִירֵי יִתְאָכֵל:

לחדש הזה. תיבת הזה מיותרת ודרשוה רז''ל (תו''כ כ''ג ו') למעט סוכות ממצה, וכבר פירשתיה בפרשת תזריע:

בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְדוּן:

בְּיוֹמָא קַמָאָה דְחַגָא מְאָרַע קַדִישׁ כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן:

כל מלאכת עבדה. אפלו מלאכה הצריכה לכם, כגון דבר האבד המתרת בחלו של מועד אסורה ביום טוב:

וּתְקַרְבוּן קוּרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד וְשַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן:

וּתְקַרְבוּן קָרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד וְשׁוּבְעָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן:

פרים. כנגד אברהם, שנאמר (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם: ואיל. כנגד אילו של יצחק: כבשים. כנגד יעקב שנאמר (בראשית ל, מ) והכשבים הפריד יעקב. ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת:

וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִּמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא תַּעְבְּדוּן:

וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִכְרָא תַעַבְדוּן:

וטעם שלשה עשרונים לפר. לכל פר מהם וכן שלשה עשרונים לפר האחד (פסוק כח) לכל האחד מהם ו"לכבש האחד" (פסוק כא) ילמד עליו באמרו "עשרון עשרון" ועוד יפרש "לשבעת הכבשים" וכן זה "לפר" האחד לשני הפרים אבל פעם יקצר הכתוב בדבר המובן כי בידוע שלא יהיו שלשה עשרונים לפר האחד ולא יהיה לשני כלום ויפרש בכבשים שהן מרובין וכל שכן בפרים ובסוכות שהפרים מרובין יפרש בהן "לשלשה עשר פרים" (להלן כט יד)

עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִמְרָא חָד כֵּן לְשַׁבְעָא אִימְרִין:

וְעִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִימַר חָד הֵיכְדֵין לְשׁוּבְעָא אִמְרִין:

וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן:

וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן:

ושעיר חטאת. כמו שעיר עזים והוא דרך קצרה והנה לא הזכיר עולות בשבעת ימי הפסח כאשר לא הזכיר עולת התנופה ואנו צריכין לקבלה כי פסוק שבת בשבתו אמר על עולת התמיד:

בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא דְהִּיא עֲלַת תְּדִירָא תַּעְבְּדוּן יָת אִלֵין:

בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא דִי לְעָלָתָא תְּדִירָא תַּעַבְדוּן יַת אִלֵין קוּרְבָּנַיָא:

כְּאִלֵין תַּעַבְדוּן לְיוֹמָא שַׁבְעָא יוֹמִין לְחֵם קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְדִירָא יִתְעֲבֵיד וִנִסִכֵּיהּ:

כְּאִלְיֵן קוּרְבָּנֵי יוֹמָא קַמָאָה תַעַבְדוּן כָּל יוֹמָא שׁוּבְעָא יוֹמִין דְחַגָא לְחֵים קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְּדִירָא יִתְעֲבֵיד וְנִיסוּכֵיהּ:

כאלה תעשו ליום. שלא יהיו פוחתין והולכין כפרי החג:

וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן:

וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן:

וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בְּקָרוֹבֵיכוֹן מִנְחֲתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ בְּעַצְרָתֵיכוֹן מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן:

וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בִּקְרוּבְכוֹן דוֹרָנָא מִן עֲלַלְתָּא חַדְתָּא קֳדָם יְיָ בַּעֲצַרְתְּכוֹן כַּד יִתְמְלוּן שִׁבְעָתֵי שְׁבוּעַיָא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן:

וביום הבכורים. חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש:

{{ל}} אף על פי שהעומר מתיר כל מיני חדש של חיטין ושל שעורין ושאר מיני דגן הני מילי לאכילה אבל למנחה לאישים אין רשאי להביא מן החדש אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החטין של שנה זו:

בהקריבכם מנחה חדשה. לחם התנופה הוא העיקר ועמו שבעה כבשים ופר בן בקר ואילים שני' ושני כבשי שלמים והעולה הנזכרת בפרשה הזאת היא חובת היום והעד על דבריהם כי לא באר בשבת ובמועד דבר כלל רק הזכיר בחג המצות וסכות ויום העשור והקרבתם אשה לה' ולא אמר כמה המספר וכן ביום תרועה ולא הזכיר עולת חדש ועולת התמיד ומנחתה היא העולה הראשונה:

בשבועותיכם. בשביל שבועות חקות קציר ששמרתי לכם. וטעם הבי''ת בתיבת בשבועותיכם כטעם בנפש יכפר. בדם עשהאל. בלחם נשכרו:

בהקריבכם וגו' בשבועותיכם. נתכוון לומר כי אין החג על סימן מנחה חדשה לבד אלא גם לתשלום ספירת השבועות, כי הוא תיקון גדול לנשמות עם בני ישראל כאמור בספרי אנשי אמת, ודקדק לומר בשבועותיכם בכינוי, להעיר כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים יסודי עם בני ישראל כאמור בספר הזוהר (תיקונים כא): עוד נתכוין באומרו בשבועותיכם לשלול דעת שוטים (מנחות סה:) שסוברים במה שאמר הכתוב ממחרת השבת הוא שבת בראשית לזה אמר בשבועותיכם פירוש השבועות שלכם, ואם פירוש מאמר ממחרת השבת שבת כראשית אין שביעיות אלו שלהם אלא שביעיות עולם, כיוצא בדבר מצינו שאמרו בברייתא (שם ע''ב) וזה לשונם ר' יהודה אומר תספור לך יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם:

וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד שַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא:

וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד שׁוּבְעָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא:

וּמִנְחַתְהוֹן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חָד תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד:

וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא חָד תְּרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִיכְרָא חָד:

עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִמְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין:

עִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא לְאִימַר חָד כְּדֵין לְשׁוּבְעָא אִימְרִין:

צְפִיר בַּר עִזִין חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן:

צְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן:

בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵהּ תַּעְבְּדוּן שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן:

בַּר מִן עָלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵיהּ תַּעַבְדוּן שַׁלְמִין יֶהֱווֹן לְכוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן:

תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו תמימים. למדו רבותינו מכאן שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים:

{{מ}} פירוש דהל"ל למעלה ושעיר עזים אחד לכפר עליכם תמימים יהיו לכם וסמיך ליה אל ונסכיהם למה לי שגם נסכיהם יהיו תמימים: