וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרֵי עַמָא לְמִטְּעֵי בָּתַר בְּנַת מוֹאָב:

וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּאַתְרָא דַהֲוָה מִתְקְרֵי שִׁיטִין עַל שְׁטוּתָא וְקִלְקוּלָא דַהֲוָה בְּהוֹן וּשְׁרִיאוּ עַמָא לְאוֹפְסָא קְדוּשַׁתְהוֹן וּלְמִפְעַר גַרְמֵיהוֹן לְטוֹפְסָא דִפְּעוֹר וּלְמַטְעִית בָּתַר בְּנַת מוֹאֲבָאֵי דְמַפְקַן יַת טוֹפְסֵיהּ דִפְּעוֹר מִתּוֹתֵי פִּסְקִיֵיהוֹן:

בשטים. כך שמה: לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:

{{ע}} כלומר אף על פי שיש מדרשים למה נקרא שטים על שם שעשו שם מעשה שטות אין זה ממדרשים הקרובים לפשוטו של מקרא לכך פירש כך שמה: {{פ}} ר"ל דשם מפורש מה העצה שנתן בלעם איך שיתפתו אף על פי שהיו פירושים מן העריות כדאיתא התם שהיתה הילדה יושבת מבפנים והזקנה מבחוץ וכו' אבל לא ר"ל כדאיתא בחלק שבלעם נתן העצה שזה מוכח בהדיא בקרא כדפרש"י לעיל דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם:

לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק (סנהדרין קו) לשון רש"י ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה ומזקני מדין היה להם שנאמר במדינים (להלן פסוק יח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה שהוא גדול עצתם ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו כמו שנאמר (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ועל כן הרגוהו בחרב אבל על דרך הפשט לא הזכיר הכתוב העצה בכאן רק במה שאמר אחרי כן (להלן לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם ולפיכך ראוי לנקמה גדולה כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כד יד) ויתכן עוד על דרך הפשט כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופתה אותם כאוהב להם וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן אבל מפני שהיה חפצו לקללם ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה על כן הרגוהו בחרב כי השוכר והשכיר שניהם נענשו כמו שאמר (דברים כג ה) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'

בשטים. כי כן כתוב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד השטים והכל בערבות מואב כי לא זזו משם גם יהושע משם שלח מרגלים ולפי דעתי כי ויחל מהבנין הכבד הנוסף:

ויחל העם לזנות. תחלת ענינם לא היה לעבוד ע''ז כלל אבל היה לזנות בלבד. אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן באומות כאמרו וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו וזנו בנותיו והזנו את בניך אחרי אלהיהן: ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה כמו שהעידו רבותינו ז''ל (בשבת דף קה):

בשטים. ל' כי תשטה אשתו: ויחל העם. מלמד שנתחללו מקדושתם. רבים חללים. [ומשתעי באשה זרה והוא ג''כ כינוי לע''ז] בגימטריא זה שטים:

וישב ישראל בשטים וגו'. צריך לדעת מה צורך בהודעת מאמר זה, ורז''ל (מד''ר ותנחומא) העירו בזה ואמרו כי להודיעך בא כי זה סיבה לזנות וכו' לפי שהמקום מטבעו לעורר טבע התאוה הבהמית, ונראה לפרש שהכתוב יעיד סיבת הזנות שהיתה לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו וישב ישראל בשטים פירוש במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם, ושטים הוא לשון טיולים כדרך אומרו (יא ח) שטו העם ופירש''י שם וזה לשונו אין שייט אלא לשון טיול, וזה סיבת ויחל העם לזנות: ויחל העם לזנות אל בנות מואב. אומרו ויחל לשון חילול שנתחלל לזנות פירוש לפי שזנו אחרי אלהי נכר, ואמר אל בנות וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (מד''ר ותנחומא שם) שהיו תובעים אותם לעבירה והיו אומרים להם השתחוה לזה וגו' והיו משתחוים אל אשר היו אומרים להם בנות מואב, והוא אומרו אל בנות וגו', ודקדק הכתוב לומר העם, לשלול הצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו:

וּקְרָאָן לְעַמָא לְדִבְחֵי טַעֲוַתְהוֹן וַאֲכַל עַמָא וּסְגִידוּ לְטַעֲוַתְהוֹן:

וּקְרָאָה לְעַמָא לְדִבְחֵי טַעֲוַותְהוֹן וְאָכְלִין עַמָא בְּמַרְזְחֵיהוֹן וְסָגְדִין לְטַעֲוַותְהוֹן:

וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו ואמר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה:

{{צ}} הוצרך לומר זה מפני שהזנות יצר הרע שולט בו משום הכי אין לתמוה היאך נכשלו בה ישראל אלא שיש לתמוה בעבודת אלילים היאך נכשלו בה וזה בא להודיע וכו'. (גור אריה) דאם לא כן הל"ל וישתחוו לאלהי מואב למה אמר לאלהיהן שתלה האלהות בזנות. אלא שעל ידי הזנות עבדו עבודה זרה :

וישתחוו. ישראל ובנות מואב:

ותקראן לעם. הוצרך להזכיר העם ולא הספיק לומר ותקראן להם, נתכוון לומר שקראו לאותם שלא יצאו לשוט מאהליהם הלכו הם אצלם וקראו להם, או ירצה כי מלבד מה שהיו הולכים אחד אחד הוסיפו לקרוא להם שילכו בכנופיא לזבחי אלהיהן וכו': לזבחי אלהיהן. והגם שאמר (שם) שפעור אין בעבודתו זביחה אלא בהתרזת הלכלוך למול פניו ומן הסתם לא זבחו לו, אולי שהיו עושים שמחה בבשר לכבודו, או אולי שהיו עושים כן כדי להרבות במאכלים להתריז כנגדו בריבוי יציאת הטינוף: וישתחוו וגו' ויצמד. פירוש זו סיבת השתחווייתו שנצמד וגו'. על דרך אומרם ז''ל (שם) שבעל פעור מאניס ע ובדיו:

וְאִתְחַבַּר יִשְׂרָאֵל לְבַעֲלָא פְעוֹר וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל:

וְאִתְחַבָּרוּ עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל בְּבַעֲלָא פְּעוֹר כְּמַסְמְרָא בְּקִיסָא דְלָא מִתְפְּרֵשׁ בְּלָא קִיסְמָא וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְרָאֵל:

פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו: ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם מגפה:

{{ק}} פירוש פעור מלשון פתיחה וגלוי הוא שהיו מגלים פי הטבעת ומוציאין רעי: {{ר}} מדכתיב בסמוך ותעצר המגפה מכלל ששלח בם מגפה:

ויצמד ישראל. מגזרת צמד בקר והטעם הנשים והנה נצמדו עמם לדת פעור:

לבעל פעור. בעל בגימט' צואה ובגימטריא ההבל ויהבלו:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר יַת כָּל רֵישֵׁי עַמָא וְדוּן וּקְטוֹל דְחַיָב קְטוֹל קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא וִיתוּב תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ מִיִשְׂרָאֵל:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַב יַת כָּל רֵישֵׁי עַמָא וּמַנֵי יַתְהוֹן דַיָינִין וִידוֹנוּן דִינִין דִקְטוֹלִין יַת עַמָא דְטָעוּ בָּתַר פְּעוֹר וְתִצְלוֹב יַתְהוֹן קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ עַל קִיסָא קֳבֵיל שִׁמְשָׁא בִּקְרִיצְתָּא וְעִם מִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא תָּחוֹת יַתְהוֹן וְתִקְבְּרִינוּן וִיתוּב תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ מִיִשְרָאֵל:

קח את כל ראשי העם. לשפוט את העובדים לפעור: והוקע אותם. את העובדים: והוקע. היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל ב' כא, ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה, וכל הנסקלין נתלין: נגד השמש. לעין כל. ומדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:

{{ש}} רצ"ל אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו ומתרץ דוהוקע לא קאי אראשי העם אלא הם דנו את העם וכל מי שידונו למיתה והוקע אותם: {{ת}} רצ"ל הא עובדי עבודת אלילים בסקילה ולמה נתלו אלו: {{א}} מפני שהשמש הוא לעין כל נקרא כל דבר שהוא לעין כל נגד השמש ולא שהוא נגד השמש ממש: {{ב}} יש מקשים והא כשמת אהרן נסתלקו העננים כדפירש"י לעיל בפרשת חקת ולא מצינו שחזרו כמו הבאר שנסתלק שחזר להם וכן הקשה החזקוני. ולי נראה אף שנסתלקו העננים הענן שהיה מיסך עליהם מפני השרב והשמש שלא יכה על ראשם ובפרט במדבר שהיה החום גדול ושלא נשבו הרוחות שהרי משום הכי לא מלו את עצמם מפני שלא נשבה רוח צפונית אותו ענן לא נסתלק מהם. ועוד יש לומר שאף שנסתלקו העננים ענן זה היה לפי שעה כדי להודיע מי הם החוטאים: {{ג}} דהענן היה נמשך עליהם כסוכה ואותו שחטא נקפל מכנגדו כו':

והוקע אותם. הטעם על הנצמדי' והעד שהוא כתוב ויאמר משה אל שופטי ישראל: והוקע אותם. כמו ויוקיעם בהר כדברי המתרגם ארמית והעד נגד השמש והטעם בפרהסיא כמו לעיני השמש הזאת:

נגד השמש. שיראו העם את הריגת עובדי ע''ז ולא ימחו ובזה יכופר להם על שלא מיחו בפושעים:

וישוב חרון וגו'. הוצרך להשיב חרון גם אחר עשות משפט, לפי שהבית דין של מטה אין מענישים אלא לעושים בעדים והתראה ואם יעשה ה' משפט יגוף גם עושים בלא עדים ובלא התראה וכשיצא המשחית ישחית גם לחושבי מחשבות רע, לזה אמר להם לעשות משפט ובזה ישוב חרון אפו לבל ישחית עובדיה בלא עדים ובלא וכו' וישובו ויחיו:

וַאֲמַר משֶׁה לְדַיָנֵי יִשְׂרָאֵל קְטִילוּ גְבַר גַבְרוֹהִי דְאִתְחַבָּרוּ לְבַעֲלָא פְעוֹר:

וַאֲמַר משֶׁה לְדַיְינֵי יִשְרָאֵל קְטוּלוּ אֵינַשׁ גְבַר שִׁבְטֵיהּ דְאַדְבָּקוּ בְּטַעֲוַת פְּעוֹר:

הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדיני ישראל היה הורג שנים, ודיני ישראל שמונת רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.) :

הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים ודייני ישראל שבעה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח) לשון רש"י ולא הבינותי זה שיהיו הנצמדים שנדונו רבים מט"ו רבוא רובע ישראל וחלילה ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה ועדיין יהיו מרובין ואין החסרון בחומש הפקודים (במדבר כו נא) כל כך וכל הנצמדים מתו דכתיב (דברים ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך אבל פירוש "איש אנשיו" שיהרגו השופטים כל הנצמדים כל ב"ד וב"ד ידון את שבטו ואת אלפו כדכתיב (שם א טו) ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושוטרים לשבטיכם אחר כך מצאתי בגמרא ירושלמי בפרק חלק (סנהדרין פ"י ה"ב) כך וכמה הם שופטי ישראל שבע רבוא ושמונת אלפים ושש מאות אמר להן כל חד מנכון יקטלון תרין נמצאו ההרוגים חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים אם כן נאמר לדעתם שנתרבו ישראל בין מנין למנין הרבה מאד והנכון בעיני בענין הפרשה כי מתחלה נאמר (בפסוק ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף והשם ברחמיו אמר למשה שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע ומשה צוה כן לשופטים וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה ועוד הנגף הווה בהם והנה העז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו או כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין פב) שאמרו לו שבטו אנו נדונין מיתה ואתה שותק והנה התחילו משה והשופטים לבכות ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים כי השם אמר (פסוק ד) והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל וכבר שב אפו ולכך לא הזכיר הכתוב "ויעשו כן שופטי ישראל" ויתכן שתהיה כוונת האגדה הנזכרת לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מחמש עשרה רבוא לומר שהיו החוטאים רבים אבל חסך עליהם ענין פנחס והנה נשארו מן הנצמדים והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן זהו שכתוב (דברים ד ג ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום

הרגו איש את אנשיו. הטעם מאיזה שבט יהיו וידוע כי הרגו ואם לא הזכיר הכתוב:

וְהָא גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲתָא וְקָרֵב לְוָת אֲחוֹהִי יָת מִדְיָנֵיתָא לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן בָּכָן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וְהָא גְבַר מִבְּנֵי יִשְרָאֵל אָתָא וְאָחַד בְּבֵלוּרִיתָא דְמִדְיָנֵיתָא וְקָרֵיב יָתָהּ לְוַת אָחוֹהִי לְמֶחֱמֵי משֶׁה וּלְמֶחֱמֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל עָנֵי וְכֵן אָמַר לְמשֶׁה מַה דָא לְמִקְרַב לְגַבָּהּ וְאִין אָמַר אַנְתְּ דַאֲסִירָא הִיא הֲלָא אַנְתָּ נְסֵיבַת יַת מִדְיָינֵיתָא בְּרַת יִתְרוֹ וְכַדִי שָׁמַע משֶׁה רָתַח וְאִשְׁתְּלֵי וְאִינוּן בַּכְיַין וְקַרְיַין שְׁמַע וְקַיְמִין בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

והנה איש מבני ישראל בא. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו' , כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב, א) : את המדינית. כזבי בת צור: לעיני משה. אמרו לו משה, זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו' , כדאיתא התם: והמה בוכים. נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב, כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו:

{{ד}} ר"ל הא ראו כל ישראל שמשה צוה להרוג כל הנצמד לבעל פעור והשוכב עמהם ולמה לא ירא מלקרב אליה והרא"ם פירש דאם מעצמו עשה זה מדוע המתין עד שאמר משה הרגו איש אנשיו הנצמדים: {{ה}} אבל טעו דמשה היה נושאה קודם מתן תורה אי נמי שהיתה גיורת: {{ו}} דאם לא כן למה היו בוכין כאן יותר מבעון העגל או שאר העבירות:

ויקרב אל אחיו. נתנה למשפחתו: והמה בוכים. מתפללים לשם:

וַחֲזָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְקָם מִגוֹ כְנִשְׁתָּא וּנְסֵיב רוֹמְחָא בִידֵיהּ:

וַחֲמָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא וְאִידְכַּר הִילְכְתָא עָנֵי וַאֲמַר מַאן דְיִקְטוֹל וְקָטִיל הָאן אִינוּן אַרְיְוָתָא דְשֵׁיבַט יְהוּדָה כֵּיוַן דְחַמְנוּן שַׁתְקִין קָם מִגוֹ סַנְהֶדְרֵי דִילֵיהּ וּנְסֵיב רוּמְחָא בִּידֵיהּ:

וירא פנחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רמח בידו וגו' :

{{ז}} דאם לא כן למה ליה וירא הל"ל ויקם פנחס מתוך העדה וגו': {{ח}} רצ"ל הרוצים לקנא להשם יתברך יהרגוהו ופירוש קנאין פוגעין בו כלומר מעצמן ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש הבועל אין הורגין אותו ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין אין מורין לו אף על פי שהוא בשעת מעשה משום הכי הוצרך פנחס לקום מאליו ולעשות המעשה:

וירא פינחס. כאשר ראה פינחס כן קם מתוך העדה שהיתה בחצר אהל מועד ויש בכאן שאלה ויתכן להשיב שכבר נצמד זמרי בעדים:

ויקח רמח. אותיות חרם שעשאן חרם:

וְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְקוּבָּתָא וּבְזַע יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתְּתָא לִמְעָהָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

תְּרֵיסְרֵי נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְפִּינְחָס בִּזְמַן דְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל לְוַת מִדְיָנֵיתָא. נֵס קַדְמָאֵי דַהֲוָה לֵיהּ לְמִפְרַשׁ יַתְהוֹן וְלָא פֵּירַשׁ. נֵס תִּנְיָן דְאִסְתַּתָּם פּוּמְהוֹן וְלָא צַוְוחִין דְאִילוּ הֲווֹן צַוְוחִין הֲווֹן מִשְׁתֵּזְבִין. נֵס תְּלִיתָאֵי דְכַוִון בְּרוּמְחָא וּבַרְזִינוּן כַּחֲדָא יַת גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל בְּבֵית גוּבְרֵיהּ וְיַת מִדְיָנֵיתָא בְּבֵית בַּהֲתַת תּוּרְפָהּ. נֵס רְבִיעָאֵי דְקָם רוּמְחָא בַּאֲתַר בִּרְוָוזָא וְלָא אִשְׁתַּמֵיט. נֵס חֲמִישָׁאֵי כַּד סוֹבַר יַתְהוֹן אִזְדְקַף שִׁיקְפָא נְטַל מִינֵיהּ עַד דְנָפֵק. נֵס שְׁתִיתָאֵי סוֹבַר יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְרָאֵל דַהֲוָה שִׁיתָּא פַרְסֵי וְלָא אִשְׁתַּלְהִי. נֵס שְׁבִיעָאֵי זַקִיפִנוּן בִּדְרַע יְמִינֵיהּ לְמֶחֱמֵי כּוּלְהוֹן קְרֵבוֹי וְלָא יָכִילוּ לְהַנְזָקוּתֵיהּ. נֵס תְּמִינָאֵי דְאִתְעֲשַׁן אָע רוּמְחָא וְלָא אִתְבַּר מִן מְטוּלָא. נֵס תְּשִׁיעָאֵי דְאִתְנְגִיד פַּרְזְלָא כְּשִׁיעוּר תַּרְוֵיהוֹן וְלָא אִשְׁתַּלִיפוּ מִנֵיהּ. נֵס עֲשִירָאֵי אָתָא מַלְאָכָא וְהָפַךְ אִתְּתָא מִלְרַע וְגַבְרָא מִלְעֵיל דְיֶחֱמוּן כָּל בֵּית יִשְרָאֵל יַת חִיסוּדֵיהוֹן. נֵס חַדְסְרָאֵי דְאִתְנַטְרוּ כַּד חַיָין עַד זְמַן דַהֲלִיךְ יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא מִן בִּגְלַל דְלָא יִסְתָּאָב כַּהֲנָא בְּאָהֳלֵי דְמִיתָא. נֵס תְּרֵיסְרָאֵי דְאִתְקַרִישׁ אַדְמֵיהוֹן וְלָא נָפִיל עִילַוֵיהּ כֵּיוַן דְאוֹבִיל יַתְהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא חַבַט שַׁדַנְהִי וּמִיתוּ עָנֵי וַאֲמַר קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא אֶפְשַׁר דִמְטוֹל אִלְיֵין יְמוּתוּן עַשְרִין וְאַרְבַּע אַלְפִין מִיִשְרָאֵל וּמִן יַד אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא וְאִתְכַּלְיַית מוֹתָנָא מֵעִלַוֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל:

אל הקבה. אל האהל: אל קבתה. [אל הקבה] כמו הלחיים והקיבה כון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהד' פב:) :

{{ט}} שהיה לו לזמרי לפרוש ופנחס לא היה רשאי אז להורגו ולא פירש וכן היה לו לזמרי לקרא לאנשי שבטו שיסייעוהו ושכוון בזכרות של איש ונקבות האשה שיהיו הכל יודעין למה הרגם. ושלא נשמטו מן הרומח. ובא המלאך והגביה המשקיף כדי שיוכל להוציאם. ובא המלאך והשחית בעם שיהא שבטו של שמעון טרודים. ונארך חנית הרומח עד שנכנס בתוכם ויצא למעלה. ונתחזק זרוע פנחס. ולא נשבר הרומח. ולא נפל מדמם על פנחס. ולא מתו לטמא את פנחס. ודרך העליון להיות תחתון ותחתון עליון. וכאן עליון עליון ותחתון תחתון: חסלת פרשת בלק

אל הקבה. כמו אל האהל וכן קרוב בלשון קדר ואם יש מעט הפרש בין צורת האהל והקבה: וידקור. כמו ודקרני בה: אל קבתה. בקובה שהיתה שם עם אחי זמרי. וי''א כי קבתה מגזרת הזרוע והלחיים והקבה וגם יש דרך דרש שנעשו י' נסים לפינחס רק הכתוב לא הזכירם: חסלת פרשת בלק

ותעצר המגפה. שכבר גזר האל יתעלה כאמרו וכל מנאצי לא יראוה:

וידקר את שניהם וגו'. קשה בשלמא דקירת איש ישראל כמשפט ההלכה שקנאים פוגעים בו אבל האשה אינה חייבת מיתה ואינה מצווה, ואם על חששת היותה אשת איש לא היתה נהרגת על הספק, ואפשר שדן בה משפט הבהמה דכתיב (ויקרא כ) ואת הבהמה תהרוגו, וכתיב (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם. ואם תאמר למה לא הרגו ישראל המדינית מקודם כיון שהיו מעם שלא נצטוו עליהם, ואפשר לפי שעדיין לא שלחו להם ישראל קריאת שלום, והגם שלבסוף גם כן לא שלחו להם, זה היה אחר מעשה כי צוה ה' צרור וגו', או אולי שלא היו מכירים אותה וחשבו כי היא מואבית ולא מדינית שהרי לא היו רגילים אצלם להכירם, או היה מלבושם כמלבוש מואב, ואומרו המדינית, הוא דברי הכתוב: חסלת פרשת בלק

וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפִין: פפפ:

וַהֲווֹ סְכוּם דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא עַשְרִין וְאַרְבַּע אַלְפִין:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וידבר יי וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

לאמר. צריך לדעת למי יאמר, אם לפנחם לא היה צריך לומר אחר כך לכן אמור שכבר אמר שיאמר לו הדברים, ועוד סדר הדברים יגיד שלא כן הוא: ונראה שנתכוון בזה שיאמר לישראל דברים הנאמרים בענין, והכוונה כדי שיכירו מפעל טוב שעשה להם פנחס ולא ישנאוהו בשביל הריגת הנשיא ובמה שנמשך מסיבתו שחבט המלאך מהם מה שחבט כאומרם ז''ל (סנהדרין פב:) כאשר אבאר בסמוך:

פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֲתֵיב יַת חֵמְתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְקַנֵי יַת קִנְאָתִי בֵּינֵיהוֹן וְלָא שֵׁיצֵיתִי יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

פִּנְחָס קַנָאָה בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא אָתֵיב יַת רִתְחִי מֵעַל בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן דְקַנֵי יַת קִנְאָתָא וְקָטִיל חַיָיבָא דְבֵינֵיהוֹן וְאַמְטוּלֵיהּ לָא שֵׁיצְיַית יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן: בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר, אנפרימנ''ט בלע''ז :

{{א}} דאם לא כן הא כתיב לעיל בסוף פרשת בלק פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ולמה כתיב כאן אלא על כרחך כדי ליחסו ואם כן קשה ולמה ליה ליחסו והלא כבר יחסו לעיל אחר אהרן הכהן גבי האי מעשה עצמו דכתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקח וגו' ומתרץ לפי שהיו השבטים מבזין אותו הוצרך הכתוב ליחסו עוד שהוא בן בנו של אהרן אי נמי יש לומר דמשום הכי יחסו לעיל אחר אהרן כלומר כמו שאהרן היה עוצר המגפה מישראל בקחתו את המחתה כך פנחס עצר המגפה מישראל בהריגת איש מישראל ולכך יחסו אחר אהרן משום הכי מקשה רש"י הכא דלא שייך הכא לתרץ כן: {{ב}} ר"ל דשני דברים הן חדא שהוא בן פוטי ר"ל אשתו של אלעזר היתה ממשפחת יתרו ואביה פיטם עגלים לעבודת אלילים כדפירש רש"י לעיל בפרשת וארא ועוד שהרג נשיא שבט מישראל והא דנקט רש"י שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים לאו למימרא דפשיטא ליה לרש"י דאבי אמו היה מזרע יתרו אלא לאו דוקא הוא אלא חדא נקט כי ספק הוא אם אם אמו היתה מזרע יתרו או אבי אמו וקל להבין: {{ג}} דק"ל דקנאה אינו אלא שנושא עליו שנאה בלב ופנחס לא היה לו קנאה בלבו על זמרי. ומתרץ בנקמו את נקמתי כלומר דקנאה לשון נקמה ותו ק"ל היאך שייך למכתב אהקדוש ברוך הוא בנקמו את נקמתי. ומתרץ בקצפו כו' כלומר דנקמה הוא בא על ידי קצף משום הכי נקט לישנא דקנאה וכן כל לשון נקמה שכתוב בהקדוש ברוך הוא לשון קצף הוא. ותו ק"ל כיון דקנאה היינו נקמה למה לא כתיב בהדיא בנקמו את נקמתי ומתרץ כל לשון קנאה כו' כלומר קודם שעושה נקמה מתחרה בלבו ויש לו קנאה עליו לעשות בו נקמה אם כן התחלת הנקמה יש בו קנאה לכך כתיב לשון קנאה: {{ד}} המתחרה לשון חרה:

פינחס בן אלעזר. הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם ולא מתו כולם במגפה וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם וזה טעם לכן אמור שיגיד זה בישראל ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כט ט) באהרן אבל אמר " ברית כהונת עולם " ואמר " את בריתי שלום " שיתן לו ברית עם השלום דבק בו ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב) ולכך אמר אשר קנא לאלהיו והמשכיל יבין והזכיר ושם איש ישראל המוכה ושם האשה המכה להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק צוהו להפרע מן הרשעים ואמר לו צרור את המדינים וצוהו שימנה העם תחלה וזה טעם ויהי אחרי המגפה (להלן כו א) כי המנין יהיה תחלה

בקנאו. קל הנו''ן להקל על הלשון והטעם כי הוא קנא כקונו וכתוב על השם כי הוא אל קנא בע''א ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי:

בקנאו את קנאתי בתוכם. שעשה נקמתי לעיני כולם כדי שבראותם זה ולא ימחו יכופר על אשר לא מיחו בפושעים ובזה השיב את חמתי מעליהם:

השיב את חמתי מעל. בגימטריא זהו את המלאך של אף ושל חמה: בקנאו את קנאתי. תגין על הקו''ף לומר שעטרו על שקנא לה'. ג''פ קנאה כנגד ג' עבירות שעשו לזנות וישתחוו ויצמד:

פינחס בן אלעזר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך ליחסו, ואולי שנתכוון שיזכרו אבותיו לטובה, ועוד נראה שנתכוון להשלים ישראל עם אהרן שסבב נפילה גדולה מישראל באמצעות העגל דכתיב (שמות לב) ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן הרי עמד פנחס בן בנו ופדה נפש כל ישראל כאומרו בסמוך ולא כליתי את בני ישראל, ולזה יחסו עד אהרן, ותמצא שאמרו ז''ל במדרש (תדאר''ר פי''ג) שהיה אהרן עומד ומתקן והיה מלמד כל ישראל תורה ומעשים טובים וכו' עד כאן, הא למדת שהיה נחשב על אהרן הקלקול שגרם במיתת עם רב והיה מבקש לתקן מה שנפרץ, וכאן רמז ה' כי פנחס שלם במדה טובה מרובה: השיב את חמתי. כוונת הודעת דבר זה אולי שבא לומר לו שלא יחשוב שה' השיב את חמתו בלא אמצעות זכות אשר כפה מדת הדין, ויצא מזה שיחשוב משה כי ה' מתנהג בסדר זה, לכן הודיע ה' כי פנחס הוא שהיה סיבה להשיב חמה, והוא אומרו השיב את חמתי ולא מעצמה שבה: מעל בני ישראל. פירוש אחר שיצתה החמה והיתה עליהם השיבה מעליהם וזה שבח גדול. עוד נתכוון לומר מעשה הטוב בגדר הפעולה עצמה שהסיר כעס ה' כי הכעם הוא ענף היגון והדאבון ויהיה לה' נחת רוח הרבה מהשבת חמה: בקנאו את קנאתי בתוכם. דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות ג' דברים. הא' שקינא בכבודו ובעצמו וסכן בעצמו כאמור בדבריהם, והוא אומרו בקנאו בכינוי. ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם, והוא אומרו את קנאתי בכינוי להמדבר ברוך הוא. ג' שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם אלא קדש ה' בתוך קהל ועדה, כאומרם ז''ל (סנהדרין פב.) שהיו כל שבט שמעון סביב לאהל אשר שם דקר שניהם והרג נשיאיהם בפניהם, והוא אומרו בתוכם: ולא כליתי וגו'. צריך לדעת למה כתב הסיבה שהיא בקנאו את קנאתי בתוכם באמצע ב' פרטי המסובב שהם השיב את חמתי ולא כליתי וגו' שהיה לו לומר על זה הדרך בקנאו וגו' השיב וגו' ולא כליתי וגו', או על זה הדרך השיב וגו' ולא כליתי וגו' בקנאו וגו', אכן נתכוון להעיר כי השבת החמה אחר שהיתה על בני ישראל גדר זה לא הושג אלא באמצעות ג' הדרגות עליונות הרשומים בענין כמו שפירשתי בפסוק בקנאו וגו', אבל לגבי מניעת הכליון שאמר ולא כליתי אפשר שהיה גם כן ה' משאיר פליטה לעמו הגם שלא היה במעשה כל ג' מעלות האמורות בענין, ובאמצעות תפילת צדיק וכדומה מהזכות יאמר ה' למלאך המשחית רב וגו', גם לפי מה שפירשתי באומרו השיב את חמתי שהוא דבר טוב בגדר הפעולה מצד עצמה בהכרח לומר הכתוב בסדר זה, כי אם היה אומר השיב וגו' ולא כליתי ואחר כך יאמר בקנאו היה נשמע כי תכלית ענין זה של השבת חמה הוא הנמשך ממנו שלא כילה את בני ישראל ואין מובן שיש מפעל טוב בהשבת חמה מצד עצמה, אבל מאומרו השיב את חמתי ואמר סמוך לה סיבת הדבר שהוא בקנאו וגו' זה יגיד שכבר הודיע תכלית מפעל הטוב:

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. הכל לרבותא נקט כי אע"פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור בת יתרו מי התיר לאביך ואיך אתה מקנא על המדינית, וכן אבי אביך פיטם עגלים לע"ז ואיך אתה מקנא על הע"ז, והיה בן אהרן הכהן ויאמרו לו אבי אביך זה פיטם עגלים לע"ז, וה עשה העגל ואע"פ כן לא היה מקפיד על כבודו. ורש"י פירש שהיו השבטים מבזין אותו כו' יכול להיות שזה כוונתו כי ע"י שהיו השבטים מבזין אותו, בא הכתוב ויחסו לומר ראה כי איש חסיד הוא. אע"פ שע"י שהוא בן אלעזר בן אהרן היה להם מקום לבזותו מכל מקום נכנס בעובי הקורה ולא היה חושש לכבודו. ועוד הגיד לנו הכתוב שהיה משיב חמה בן משיב חמה (סנהדרין פב:) ע"כ אחז מעשה אבותיו בידו. בקנאו את קנאתי בתוכם. קנאתי בהם לא נאמר אלא בתוכם לימד על כל קידוש השם שצריך להיות בתוך בני ישראל דווקא וכמ"ש (ויקרא כב.לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל ולכך נאמר (כה.ז) ויקם פנחס מתוך העדה. והודיע לנו שבחו של פנחס שהיה מוסר נפשו על קידוש השם ואע"פ שהיה בתוך העדה מקום מסוכן מפני קרובי זמרי, מ"מ שם נפשו בכפו. ועל צד הרמז לקח רמח בידו, כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו, והיה מקנא ב' קנאות אחת על ע"ז ואחת על הזנות לכך נאמר בקנאו, את קנאתי. או אחת לכבוד השי"ת ואחת לכבוד משה כי כל המחלל השם אינו חולק כבוד לרבו בק"ו שאם אין השכינה חשובה כנגדו רבו לא כל שכן וכן העיז פניו כנגדו ואמר לו בת יתרו מי התיר לך. וע"ז סמך פנחס שהורה הלכה למעשה בפני משה רבו כי אמר שרבו נוגע בדבר פן יאמרו לו בת יתרו מי התיר לך. ולכך נאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיל"ל לכן אמור לו, אלא ביאורו שהקב"ה אמר למשה לכן אמור לכל ישראל על עצמך הנני נותן לו את בריתי שלום כדי שלא יאמרו ישראל שאין אתה בשלום עם פנחס על שהורה הלכה בפניך לכן תודיע לרבים ותאמר מצדך הנני נותן לו וגו' והנני קאי על משה. (עיין סנהדרין פב: א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום) וכנגד מה שקנא לאלהיו אמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו, וטעם זה אינו קאי על מ"ש הנני נותן לו וגו', לפי שזה שכרו על שקנא למשה כאמור. ואמר ויכפר על בני ישראל כי הביא את הרשע הזה לכפרה על כל ישראל ונחשב לו כהקרבת פרים וכבשים ע"כ נשבע ה' אתה כהן לעולם, כאשר התחלת בשימוש כהונה.

בְּכֵן אֵימַר הָא אֲנָא גְזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלָם:

בִּשְׁבוּעָא אֵימַר לֵיהּ מִן שְׁמִי הָאֲנָא גָזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלַם וְאַעְבְּדִינֵיהּ מַלְאָךְ קְיַים וְיֵיחֵי לְעַלְמָא לִמְבַשְרָא גְאוּלְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא:

את בריתי שלום. שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעשה עמו טובה, אף כאן פרש לו הקדוש ברוך הוא שלומותיו:

{{ה}} ק"ל למה כתיב בריתי הל"ל את ברית שלום. ומתרץ בריתי שאני נותן לו תהא לו לברית שלום ומשום הכי לא נכתב בקרא ברית שלום שלא יהא מלת שלום דביקות אלא הוא כמו מקרא קצר וכמו שפרש"י זכרונו לברכה. והרא"ם פירש הוסיף מלת שתהא לו לברית שלום ולא הספיק במלת הנני נותן לו הכתוב לעיל מפני שכתוב אחריו והיתה לו ברית כהונת עולם שלא הספיק לו מלת נותן לו ומלת בריתי הכתובים לעיל יחוייב שיהא גם לגבי שלום כמותו שפירושו הנני נותן לו את בריתי שתהא לו לברית שלום ולברית כהונת עולם והוסיף למ"ד במלת שלום להורות על בעבור הצריך לו להורות שהברית הזאת בעבור שלום ובעבור כהונת עולם ואחר שגלה זה בשלום אין צריך לגלותו בכהונת עולם עד כאן לשונו: {{ו}} פירוש ששלח לו חן חן לך על הטובה שעשה לו. כתב הרא"ם ויש לתמוה בשלמא לפירוש החכם אבן עזרא שפירש שהשלום ששלח לו הוא שלא יירא מאחי זמרי שהוא הבטחה נופלת בו שבועה לקיים הבטחתו אלא לפירוש הרב שאמר פירש לו שלומותיו כאדם המחזיק טובה ואין בזה שום הבטחה מה שבועה נופלת בו עד שיאמר שתהא לו שבועתי זאת לשבועת שלום ויש לדחוק וליישב דעיקר ברית הוא על כהונת עולם שעיקר כהנים גדולים הם מזרע פנחס ואגב הברית מבשר אותו שמחזיק לו טובה וחנות על שעשה עמו טובה והוא השלום:

את בריתי שלום. טעמו את בריתי ברית שלום כמו כסאך אלהים ורבים כן והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר: ומלת אחריו. לאות שמת ואינו אליהו כלל וכבר פירשתיו כי נגיד היה עליהם וגם שהיה בימי פילגש בגבעה:

את בריתי שלום. ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר ספרו ז''ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים:

לכן. ב' ר''פ הכא ואידך לכן אמור לבני ישראל וזהו שאמר הקב''ה במצרים גן נעול אחותי כלה ועתה אתם קרובים לארץ ואתם, פרוצים בעריות: לכן. בגימטריא מדה במדה: את בריתי שלום. שלים כתיב והוא וי''ו קטיעא בפ''ג דקידושין כשהוא שלם. ד''א מתנה שלמה אני נותן לו י' מתנות במקדש י' במדינה (כי יו''ד במילוי גי' כ'). ד''א ו' קטיעא כי פנחס הוא אליהו וכן אליה כתיב חסר וי''ו ויעקוב מלא ו' שנטל ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח ויגאל את בניו וזהו יגל יעקב ישמח ישראל ישמח אותיות משיח שישמח לימות המשיח ויחזור הוי''ו ויהא אליהו שלם: שלום. בגימטריא זהו '. משיח: שלומיאל. בגימטריא זה זמרי בן סלוא:

לכן אמור. צריך לדעת למה הוצרך לומר לכן אחר שאומר בסמוך תחת אשר קנא שהוא גם כן משמעות מאמר לכן, ובהכרח לומר שהוא לשון שבועה כאומרם ז''ל (שמו''ר פ''ו) אין לכן אלא שבועה דכתיב (ש''א ג') לכן נשבעתי לבית עלי, ועדיין צריך לדעת למה הוצרך לשבועה, ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה לחזק ברית השלום הגם שלא יהיו בניו ראוים לדבר זה יקיים ה' את השב ועה: עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז''ל (זבחים קא:) שאמרו כי קודם מעשה זמרי לא נתכהן פנחס לפי שהיה מצוי ולא נמשח ואחר שעשה קנאתו היתה לו הכהונה, והנה יש באופן זה ב' דרכים, א' הוא דרך מחילה, והב' דרך מתנה, דרך מחילה הוא שימחול לו ה' הקנם שקנסו שלא נמשח בזמן משיחת הכהנים, ודרך מתנה הוא שיתן לו הכהונה מחדש כדרך שנתנה לאהרן הגם שאביו ואחיו לא היו כהנים, וכפי הדין יש הפרש בין אם יהיה הדבר דרך מחילה לדרך נתינה, דרך מחילה אינה צריכה קנין ודרך מתנה צריכה קנין וכל עוד שלא קנו מידו לא זכה המקבל במתנה אלא במה שכבר הגיעו: עוד יש בדרך מתנה ב' רעות מה שאין כן אם תהיה דרך מחילה, כי בדרך מחילה אם ימחול לו על הקנס ויחזור לכהונת אהרן אף הוא בטלו המעוררים על כהונתו כדרך שבטלו על כהונת אהרן שממנו בא, מה שאין כן בדרך מתנה שישנם למעוררים עליו כדרך שהיו על אהרן בתחילה, ומה גם שהיה להם שנאה עמו לסיבת הריגת הנשיא וכו', ב' שבדרך מתנה יש מקום לומר שהדבר חידוש ואין לך בו אלא חידושו, מה שאין כן אם יהיה בדרך מחילה וחוזר לכהונת אהרן שחוזר הדבר לשורשו וצאצאיו כמותו, נמצאת אומר כי בג' דרכים דרך המחילה הוא הנאות מדרך המתנה, א' שאין צריך קנין. ב' שאין לחוש למעוררים. ג' שתהיה נמשכת לו וליוצאי חלציו: והנה האדון ה' נראה בעיניו ברוך הוא לרומם מעלת פנחס לעשות הדבר בדרך מתנה שיהיה כהן מצדו ולא מצד הענף שבא ממנו לתפארת לו, והוא אומרו הנני נותן לו בדרך מתנה, ותקן אלהי עולם כל הג' דברים שיש בהם פקפוק כשיהיה דרך מתנה כמו שאמרנו, כנגד מה שאמרנו מתנה צריכה קנין אמר לכן לשון שבועה, וכנגד חשש המעוררים אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וכנגד מיחוש שאין הדבר אלא לפנחס וחידוש הוא אמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' שמתנה זו נתקיימה בידו בשבועה מפי הבורא שתהיה לו לשלום ולזרעו אחריו כהונת עולם, וכבר העירותיך בב' ובג' מקומות שהכהונה היא נפש הנקראת כן במקום הנשמות, והבטיח ה' את פנחס כי ישתלשל בזרעו ענף זה הקדוש הנקרא כהונה, והוא סוד אומרו כהונת עולם:

וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי קְיַם כְּהֻנַת עֲלָם חֲלַף דִי קַנֵי קֳדָם אֱלָהֵהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְחוֹלַף דְחַסְדוֹהִי לְמֵימָר הֲלָא בַּר פּוּטִי מִדְיָנָאָה הוּא הָא אֲנָא מְיַחְסִינֵיהּ לִכְהוּנְתָּא רַבְּתָא וְחוֹלַף דְאָחַד רוּמְחָא בִּדְרָעֵיהּ וּמְחָא לְמִדְיָנֵיתָא לְבֵית בַּהֲתַת קֵיבְתָהּ וְצַלֵי בְּפוּמֵיהּ עַל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יִזְכּוּן כַּהֲנַיָא לִתְלַת מַתְּנָן דְרוֹעָא וְלָעָא וְקֵיבְתָא וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹי בַּתְרוֹי קְיַים רְבוּת עֲלָם חוֹלַף דְקַנֵי לֶאֱלָהֵיהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל:

והיתה לו. בריתי זאת: ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהנה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פנחס שנלד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהנה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא, ב) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי: לאלהיו. בשביל אלהיו, כמו (במד' יא) המקנא אתה לי, (זכר' ח) קנאתי לציון, בשביל ציון:

{{ז}} ר"ל והיתה שהוא לשון נקבה מוסב על ברית דכתיב לעיל מיניה וברית לשון נקבה הוא. והרא"ם פירש מלת והיתה אינה דבוקה עם מלת בריתי שלום כי בריתי שלום לא תהיה ברית כהונה רק היא דבוקה עם מלת בריתי שהברית תהיה לברית כהונת עולם כמו שהיתה לברית שלום:

אשר קנא לאלהיו. מאהבתו את השם גם עשה טובה לישראל ודרך דרש האב כפר ובניו יכפרו:

תחת אשר קנא לאלהיו. ומאחר שהוא רב את ריבי אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום: ויכפר על בני ישראל. בעשותו הנקמה לעיני כולם כדי שיכופר להם על שלא מיחו בפושעים ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר כה יכפר בעדם:

ויכפר. לכפר לא נאמר אלא ויכפר שעומד ומכפר על ישראל עד סוף כל הדורות:

תחת אשר וגו' ויכפר וגו'. נתן טעם למה שבחר לו יה לזכות הכהונה לפנחס בתורת מתנה מה' ולא מכח אביו, אמר תחת אשר קנא לאלהיו הוא עשה לאלהיו וחש על כבודו גם אלהיו ירוממהו באין צורך לו ליהנות ביקרו מיקר אביו, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו וגו' אמר ויכפר על בני ישראל פירוש שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים והניח לישראל מחמת מלך מלאכי מות לזה יהיה לו ברית השלום מהם, וכשם שההטבה אשר הטיב בכפרת בני ישראל היא הטבה נמשכת שכל דור ודור הבא בא מכח הראשונים אשר כיפר עליהם ולזה כמו כן תהיה נמשכת הטבתו גם כן והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם: ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז''ל (במד''ר פכ''א) שאמרו פינחס הוא אליהו אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות האחרון, וכאן הודיע הכתוב במה זכה למעלה זו להשיב לב בנים על אבות, ואמרו ז''ל (עדיות פ''ח מ''ז) אין אליהו בא אלא להרבות שלום בעולם, והוא אומרו פינחס וגו' השיב וגו' בקנאו וגו' כפל לומר ב' קנאות לרמוז לקנאה שקנא בזמן זה ולקנאה שקנא פעם ב' בימי אחאב כאומרו (מ''א י''ט) קנא קנאתי לה', גם שם כפל לומר קנא קנאתי לרמוז לב' קנאות א' בימי משה וא' בימי אחאב, לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום שהוא הברית שכרת עם האבות לתת להם עשרה עממין, וזה יקרא ברית שלום כי אז יהיה שלום בכל העולם דכתיב (ישעי' יא) ופרה ודוב תרעינה וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו', ברית זה יהיה לו כי הוא זה אשר יעשה את הדבר הזה והשיב לב בנים על אבות וגו' דכתיב (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ולזה דקדק לומר הנני נותן לו בפרטות ולא שתף עמו זרעו, ואחר כך אמר ברית הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, וגמר אומר תחת פירוש ב' יעודים אלו הם כנגד ב' דברים שעשה, ברית שלום תחת אשר קנא לאלהיו כאן רמז במה שקנא בימי אחאב על שעזבו אלהים והיו עובדי עבודה זרה, והוא מה שדקדק לומר לאלהיו שנתקנא על עבודה זרה שעליה נאמר (דברים ו) כי אל קנא וגו' עד שאמרו כל העם (מ''א י''ח) ה' הוא האלהים וגו' לזה גם כן הוא יבשר ביום ההוא אשר יהיה ה' אחד ושמו אחד שהוא גם כן סוד ה' הוא האלהים, ואומרו ויכפר וגו' הוא כנגד יעוד והיתה לו וגו' ברית כהונת כי זה הוא לו חלק אשר כפר על בני ישראל כמו כן יהיה תמיד מכפר עליהם, על דרך אומרו (ויקרא ד) וכפר עליו הכהן:

וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דִי אִתְקְטֵל עִם מִדְיָנֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁ מְעוֹן:

וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דְאִתְקְטֵיל עִם מִדְיָינֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן:

ושם איש ישראל וגו' . במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי: נשיא בית אב לשמעני. לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. דבר אחר להודיע שבחו של פנחס, שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחלול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הואהמכה:

{{ח}} דק"ל דכתיב לעיל, והנה איש מבני ישראל בא וגו' שם היה לו להזכירו. ומתרץ כשם וכו' ייחס את הרשע לגנאי דכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. הרא"ם: {{ט}} נראה לפרש דמה שפירש"י נשיא בית אב לאחד כו' קאי אדלעיל מה שפירש כך ייחס את הרשע לגנאי כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון אלא לא היה נשיא אלא לאחד מחמשת וכו' וזהו גנאי: {{י}} דלטעם ראשון קשה דלא ה"ל למכתב אלא והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגומר המוכה דכתיב בקרא למה לי משום הכי פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה לעיל היה לו להזכיר לכן אמר טעם ראשון וקל להבין:

אשר הכה את המדינית. עם ורבים כן: נשיא בית אב. אחד מחמשת אבות בני שמעון. וראש לבית אבותיו גדול (טו) צור. אחד ממלכי מדין והנה גם מלכי מדין חמשה אבות:

ושם איש ישראל המוכה. וזה כי אמנם בכפרו בזה האופן מסר עצמו לסכנה במה שהרג לעין כל נשיא ובת מלך:

הכה. ג' במסורה הכא ואידך הוכה כעשב ויבש לבי. הוכה אפרים. על ידי המדינית שהיתה בהם המגפה. וסיפיה דקרא כי שכחתי מאכול לחמי שעל ידי אכילת לחמי טעיתי ונצמדתי לבעל פעור כדאיתא במדרש שהושיכו להם פונדקאות שהיו מוכרין להם מיני מאכל ומשקה. וכן הוכה אפרים על ידי פעור כדאיתא בתחלת הפ' (שם) המה באו בעל פעור וינזרו לבושת וגו':

ושם איש ישראל. קשה ממה נפשך אם חפץ ה' לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה כשאמר (כ''ה ו') והנה איש מבני ישראל שם היה מקום להזכירו ולומר והנה איש וגו' זמרי וגו', וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה, ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פ''ב ושם איש וגו' ושם האשה וגו': אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח, גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו כדרך אומרו (משלי י) זכר צדיק לברכה הגם ששם רשעים ירקב באמצעות כן, ואולי כי להודיעך בא הכתוב שלא השיג השבת החמה וכו' אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס''מ ומאם העון כל כך בעיני כל בזה השיב חמה ויכפר וגו' אבל זולת זה הגם שהיה מקנא לה' באדם הדיוט לא היה משיג כל הדרגות הרשומות, ודקדק לומר ושם האיש ולא הספיק במאמר ושם המוכה וגו' לפי דרכינו ירצה לשון חשיבות לומר כי היה חשוב ומעולה בישראל ועל כל זה לא נרתע צדיק זה מעשות בו מעשה הנפלא, עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים: המוכה אשר הוכה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה ולא הספיק באחת מהנה, גם צריך לדעת למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל שהקדים לומר איש ישראל ואחר כך אמר המאורע המוכה וגו' וכשהזכיר המדינית הקדים המאורע ושם האשה המוכה ואחר כן אמר המדינית: אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז''ל (ברכות יח:) שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה' שם שמות בארץ כאומרם ז''ל (שם ז:) אל תקרי שמות אלא כו', וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו (משלי י) ושם רשעים ירקב, ולזה היה רבי מאיר בודק בשם (יומא פג:) לראות אם בעל נפש ישרה הוא, והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה והנה הוא מוכה מכת מות קודם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכוון הכתוב לומר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה וגו', כנגד הכאת הנפש אמר ושם איש ישראל המוכה שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר אשר הוכה את וגו' כאומרו (כ''ה ח') וידקור את שניהם, או על זה הדרך המוכה פירוש שהכהו פנחס, אשר הוכה את המדינית הוא הכאת הנפש שרשם בתיבת איש, וידויק על נכון גם כן אומרו הוכה את המדינית, כי לפי ששכב אותה הוכה בנפשו, וכפי זה שיעור תיבת אשר הוכה פירוש שכבר הוכה את המדינית פירוש להיותו אתה: עוד רמז באומרו את המדינית על דרך אומרו (בראשית לט) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה ואמרו ז''ל (יומא לה) לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא, והוא אומרו הוכה את המדינית שהכאתו היא שיהיה אתה עמה בעולם הבא כי מן הסתם מת שלא מתוך תשובה שהרי דקרו בשעת מעשה, ובזה נתיישב מה שדקדקנו למה כפל המוכה אשר הוכה, גם טעם שהקדים לומר איש ישראל קודם אומרו המוכה כדי שיהיה חוזר אומרו' המוכה על השם לומר שההכאה באה לו גם בשם איש ישראל שהיא ענף הקדושה, ולזה כשהזכיר המדינית לא הזכיר בה אלא הכאה אחת דכתיב ושם האשה המוכה גם לא הקדים זכרונה קודם זכרון ההכאה כי בחייה קרויה מתה ושמה מוכה ועומד כרשום בתיבת מדינית, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שם עובדי כוכבים ומזלות הוא שם הקליפות שכולן הם בחינות המיתה: עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה הא למדת שלא נעקר משורשו, המוכה פירוש שהכה פנחס מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדון נפשו אלא אשר הוכה את המדינית פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה הוא שהוכה ומת באמצעות הכאת פנחם, הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. או על זה הדרך שלא הוכה בנפשו אלא כשהיה עמה אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רושם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה, זה כתבתי אם אפשר:

ושם איש ישראל המכה אשר הכה. פירש"י במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי. ומה גנאי הוא זה שאמר זמרי בן סלוא, בשלמא לשבח שפיר קאמר כי אלעזר ואהרן נודעו בשערים לשם ולתהלה אבל סלוא זה מה הוא ומה שמו כי תדע שהוא לגנאי מה שמץ דופי נשמע עליו, ועוד מ"ש המכה אשר הכה למה הפליא את מכותיו פעמים הל"ל ושם האיש המכה את המדינית וגו', ועוד שהל"ל ואיש ישראל המכה שמו זמרי, ומדקאמר ושם איש ישראל המכה אשר הכה ש"מ שאשר הכה חוזר על עצם האיש אבל המכה חוזר אל השם לומר שהשם שלו היה מוכה. ונראה שמהכרח קושיות אלו דרש רבי יוחנן, במס' סנהדרין (פב:) ה' שמות היו לו זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת, סלוא על שם שהסליא עון משפחתו. כי ודאי יש להפליא מה ראה ר"י על ככה לדרוש השמות לגנאי אלא ודאי שגם הוא דרש ושם האיש המכה שתיבת המכה חוזר אל השם, כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע לומר לך שם רשעים ירקב, וראיה שלו מן התורה שנאמר ושם איש ישראל המכה, השם מוכה, ואשר הוכה את המדינית קאי על עצם האיש, וכן ושם האשה המכה כזבי כדמסיק בגמרא כזבי שכזבה באביה כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי. ואם נפשך לומר שהמוכה קאי על האיש, ואשר הכה את המדינית קאי על השם, י"ל שלכך אמר את המדינית לפי שהיה את המדינית ובעל בעילות הרבה עד שנעשה כביצה המוזרת, על כן נעשה מוזר לאחיו כביצה המוזרת ודרשו שם זמרי על שם המאורע. וי"א שלכך אמר את המדינית, בהיותו עמה ממש דאילו פירש זמרי לא היה רשאי להורגו, וי"א שאף ע"פ שהוכה בעה"ז מ"מ לא נפטר מלהיות את המדינית עמה ממש בעה"ב כדרך שנאמר (בראשית לט.י) לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה לעה"ב (יומא לה:). ומלבד מה שדרשו רז"ל (סנהדרין פב:) בשמות הללו לגנאי, הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי לפתרם בדרך אחר כי מצינו לרז"ל (סוטה כב:) על החנפים שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס וכי זמרי היה מן החניפים והלא היה רשע מפורסם, אלא ודאי מדקאמר למשה זו אסורה או מותרת, ש"מ שהיה עושה כמעשה הצבועים להכשיר מעשיו לומר שבדין הוא עושה ואחר שרז"ל החזיקוהו בחנף, ע"כ יש לדרוש כל שמותיו ע"ז האופן כי כל חנף וצבוע תמיד תהלתו בפיו לשבח את עצמו וזמרי הוא לשון שבח כי עזי וזמרת יה (שמות טו.ב) תרגומו תוקפי ותושבחתי. ושם סלוא ג"כ לשון שבח מלשון סלו לרוכב בערבות (תהלים סח.ה) וכן כזבי כי כל חנף כוזב כי אין פיו ולבו שוים, ובת צור כי המה מגביהים לשבת בצור גבוה. והזכיר בשניהם ראש, ונשיא, כי זה הדבר אשר בקשה נפש החניפים. ע"כ נאמר אשר הכה את המדינית כי שמות שניהם הוכה שוה בשוה נדרשים על ענין אחד.

וְשׁוּם אִתְּתָא דְאִתְקְטִילַת מִדְיָנֵיתָא כָּזְבִּי בַּת צוּר רֵישׁ אוּמֵי בֵּית אַבָּא בְּמִדְיָן הוּא:

וְשׁוּם אִתְּתָא קְטִילְתָּא מִדְיָינֵיתָא כָּזְבִּי בְּרַת צוּר דְמִתְקַרְיָיא שְׁלוֹנָאֵי בְּרַת בָּלָק רֵישׁ אוּמָא דְמוֹאָב בְּמִדְיָן בֵּית מוֹתְבֵיהּ הוּא:

ושם האשה המכה וגו' . להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל: ראש אמות. אחד מחמשת (במד' לא) מלכי מדין את אוי ואת רקם ואת צור וגו' , והוא היה חשוב מכלם, שנאמר ראש אמות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי: בית אב. חמשה בתי אבות היו למדין עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה, וזה היה מלך לאחד מהם:

{{כ}} מקשים העולם מנא ליה דמשום שנאתן דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל כי היו מתייראים מישראל. ויש לומר כיון דזקני מדין הלכו להם וסבירא להו דאין בבלעם שום ממשות אם כן איך עשו מעשה כזה על פי עצתו אלא משום שנאה עשו: {{ל}} ואם תאמר ולמה לא תירץ כמו שתירץ לעיל להודיע שבחו של פנחס כו' הל"ל נמי אף על פי שהיתה בת מלך לא מנע כו'. ויש לומר דמה שפירש"י לא מנע וכו' ר"ל לא היה ירא שיענש בשבילו אם יהרגנו הואיל והיה נשיא כדפירש"י: {{מ}} ר"ל מה דכתיב בקרא ראש אומות משמע דצור היה ראש עליהם ואחר כך כתיב בית אב משמע שלא היה ראש אלא על בית אב ומתרץ דודאי לא היה ראש אלא על אחד מחמשת בתי אבות של מדין אבל הוא היה החשוב שבכלן וזהו שכתוב ראש אומות: {{נ}} יש מקשים למה מנאו שלישי ולא שני דהוי כדי בזיון שלא מנאו ראשון אף שהיה ראש אומות ויש לומר דאי מנאו שני הוה אמינא לאו משום בזיון מנאו שני אלא משום שהיה צעיר בימים יותר מכלם אף על פי שהוא החשוב שבכולם אפילו הכי לא מנאו ראשונה אבל השתא דמנאו שלישי על כרחך משום בזיון:

המדינית. אמר בה''א הידיעה, נראה לומר כי לא היתה אשה אחרת מדינית במופקרות זולתה, ולזה גם כן בפרשת בלק (כ''ה ו') כשהזכיר ויקרב אל אחיו אמר את המדינית בה''א הידיעה לומר אותה מדינית שהיתה במופקרות, וכפי זה לא הפקירו מדין בנותיהם, ואם היו המדיניות במופקרות היה ה' מצוה עליהם להורגם, וכן תמצא כשאמר הכתוב (שם א') ויחל העם לזנות אל בנות מואב, הא למדת כי המופקרות מואביות היו, וטעם שלא הפקירו מדין בנותיהם, לפי שלא היו בטוחים מהם כמואביות כמו שכתבתי למעלה (כ''ד י''ד) בפסוק אשר יעשה וגו' באחרית הימים, וזו שיצתה טעמה בצדה להיותה בת בלק השונא הגדול אשר שכר עלינו את בלעם בן בעור וקבל עצתו והפקיר בתו, מה שאין כן אנשי מדין קטן וגדול לא הפקירו: ובזה מצאתי נחת במאמר חז''ל (במד''ר פכ''א) שאמרו כי צור שנהרג עם נסיכי מדין הוא בלק ובשביל שהפקיר בתו הורידוהו מגדולתו שהיה ראש לכלם דכתיב ראש אומות ועתה מנאו ג' למלכי מדין, וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי צור הוא בלק, ולדברינו יש טעם נכון לומר כן, כיון שלא מצינו אלא מדינית אחת כאן הבן שואל מה נשתנית מדינית זו שיצתה מכל בנות מדין, אלא ודאי כי הוא זה בלק אשר שכר עלינו בלעם ויעצו וקיים עצתו בבתו והוא צור שזלזל בכבודו לקיים עצה רעה של בלעם, ואולי שלא רצו מואב להפקיר בנותיהם עד שקדם בלק שהיה אז מלך עליהם והפקיר בתו, והגם שכתבתי למעלה שלא עמד במלכותו אחר שהודיעם בלעם שלא יריעו ולא ישחיתו למואב, תיכף ומיד קיים העצה והלך לו לעירו ובזה הפקירו מואב בנותיהם, וזולת זה איך יתכן שישתנה צור מכולן: אלא שבא לידי מדרש (ילקוט מטות) וזה לשונם הן הנה מלמד שהיו מכירין אותם ואומרים זה לזה זו היא שחטא עמה פלוני עד כאן, כפי מדרש זה לא אחת ולא שתים היו, ואפשר לומר שמדין לא הפקירו מבנות הגדולים אלא מהמוניהם ולזה הורידו בלק שהפקיר בתו והוא היה מלך, ולדרך זה אומרו המדינית פירוש המכובדת שבכולן שלא יצאה ממדין בת מלך אלא היא, ולדרך זה יתאמת לנו מה שפירשתי בסוף פרשת בלק שישראל לא היו מכירין אותם שהרי היו שם מדיניות הרבה, ולא אמר הכתוב (כ''ה א') אלא ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולמה לא הזכיר גם בנות מדין, הא למדת שהיו כלן בעיניהם בנות מואב שזולת זה היו הורגים אותם מתחילה ויטלו ממונם או לבסוף אחר מעשה פנחס היה להם להרוג בנות מדין אלא שהיו כל הנשים בחזקת בנות מואב: במדין הוא. מאמר זה קשה המשמעות, אם כוונתו לומר שהוא ראש אומות של מדין היה לו לומר ראש וגו' בית אב למדין, כי שיעור תיבת במדין הוא משמע שמודיענו מקומו ואין ידוע הכוונה בזה. ונראה שהכוונה היא לפי שאמר צור ראש אומות על בלק יאמר האומר והלא בלק מלך מואב היה שהמליכוהו עליהם, לזה הודיעך הכתוב ואמר לא כמו שאתה חושב שנשאר מלך למואב אלא כבר נגרש מהם וחזר למקומו, והוא אומרו במדיז הוא פירוש באותו מצב שהיתה מופקרת בתו היה במדין, ועיין מה שפירשתי בפסוק (כ''ד כ''ה) וגם בלק הלך וגו':

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

אָעֵק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטְלוּן יָתְהוֹן:

אָעֵיק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטוֹל יַתְהוֹן:

צרור. כמו זכור, שמור, לשון הוה. עליכם לאייב אותם:

צרור. שם הפועל כמו זכור את יום השבת:

צרור את המדינים. לשון יחיד והכיתם לשון רבים צרור כי על ידך היה שאמר לה אביה אל תבעלי אלא לגדול שבהם וזהו משה והכיתם לשון רבים ולא משה כי נתגדל במדין:

צרור את המדינים וגו'. צריך לדעת למה כפל צרור והכיתם, ורז''ל הרגישו ואמרו (במד''ר פכ''א) כי נתכוון בזה לומר שהגם שצוה ה' (דברים כ') כי תקרב אל עיר וגו' לא תשחית את עצה וגו' זו אומה קלה ובזויה להשחית את עצה וגו' עד כאן, וצריך לדעת מה נקמה היא זו למדין ואדרבה היה להם לקיים, (שם) ואכלת את שלל אויביך שזה הוא להם יותר נקמה ודאבון נפש, וכיוצא בזה מצינו בקללות התורה (ויקרא כו) ואכלוהו אויביכם: עוד צריך לדעת אומרו כי צוררים למה הוצרך לנתינת טעם, ולפי דברי רז''ל שאמרו שבא לומר ישחיתו עצה וכו' יש לנו מקום לומר שבא לתת טעם לביטול מצות לא תשחית וגו' במקום הזה כי צוררים, ובתנחומא אמרו וזה לשונם צרור וגו' למה כי צוררים וגו' מכאן אמרו הבא להורגך וכו', ולדברי תנחומא בא הכתוב להודיעך משפט הבא וכו' וזה דרך דרש: ונראה לפרש בהעיר למה צוה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאחר כך הוצרך ה' לצוות לומר (ל''א ב') נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים הא למדת כי מאמר זה לא היה בזמן הנקמה: אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', וכל עוד שלא נפרד, מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (שם ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב (כ''ה ג') ויצמד ישראל לבעל פעור ואמרו רז''ל (במד''ר פ''כ) שנעשו כצמיד וכו' עד כאן, וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור דכתיב (דברים ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ובהכרח אתה לומר כי לא על הכ''ד אלף שאמר הכתוב (סו''פ בלק) ויהיו המתים וגו' ארבעה וגו' הוא אומר שאלו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלוח יד בפנחס כמאמרם ז''ל (במד''ר פ''כ) והכתוב אומר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו' הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ''ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד: והגם שנשכיל בעיקר הסיבה אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי כי לא הרג פנחם לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים, והגם שאמר הכתוב ויכפר על בני ישראל, פירוש שלא כילה כל העם מהם בשביל מחשבת עבודה זרה מהם בשביל הערבות ולעולם ה' לא ויתר על הזונים ויעץ ה' ואמר צרור את וגו', הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע, והוא על דרך אומרו (תהלים קל''ט) הלא משנאיך ה' אשנא פירוש משנאיך כאלו אמר משניאיך שגורמים לשנאת בחור בטוב כדרך שדרשו ז''ל (שבת קיד:) בפסוק כל משנאי אהבו מות אל תקרא וכו', ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם ותהיה להם לזרה כי על העבר שונאים הסובב ויולד בהם טבע אלהיי, ומדה זו מדה סגוליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה גם בארס תאות הניאוף ולא יהיה בהם נגף: והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה, ואמר צרור לשון הווה פירוש יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות, ואמר והכיתם אותם פירוש תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר והכו אותם כי אין זמנו עתה, ואמר כי צוררים וגו' הכוונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא אלא כי צוררים הם וגו' על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו' שגרמו לכם להכשל בזנות, וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרסום, ואפשר שעל פיה היו כל המופקרות: עוד אפשר שלזה נתכוון הכתוב במאמר בת נשיא מדין שלא היה צריך שכבר אמר בסמוך כזבי בת צור וגו', אלא בא לומר שלהיותה בת מלך יתפסו בשבילה כל האומה, ודקדק ואמר אחותם לומר הגם שיציאתה היתה ממואב אחותם פירוש אחותם בעצה שבעצתם של מדין יצתה ויחשב הדבר על כלן, ואומרו המוכה לומר שמסרה נפשה עליהם כאח על אחיו, ואומרו ביום המגפה וגו' פירוש המגפה שהיתה על דבר פעור הא למדת שביום עצמו נגף ה' ההולכים אחר פעור לבד מהכ''ד אלף שאמר הכתוב שאותם היו כלן משמעון שמתו בשביל פנחס, והכונה בעיקר המאמר להעירם בשנאה טבעית שהיו סיבה לחרות אף ה' בעם, ואין לטעות שהכונה בזה היא שישנאום בשביל המגפה, שכבר אמר כי צוררים וגו' שלא יצררו אותם אלא על דבר פעור וגו':

צרור את המדינים וגו'. ולא צוה לצרור המואבים לפי שנאמר (במדבר כה.א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מהו ויחל אלא כך פירושו שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב והלכו להם לאהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם לכך נאמר ויחל העם כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב ולא נאמר עם בנות מואב אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא. אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה מ"מ עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק (בסנהדרין קו.) לכך נאמר צרור את המדינים, ולמה כי צוררים הם לכם ר"ל המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ור"ל הצוררים ההם הידועים הם לכם, הם התחילו בקלקלה עמכם, ובזה מיושב לשון צוררים לשון הוה ולפי דרכינו צוררים תואר השם שלהם, והם לכם היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות ע"י שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה וז"ש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם. ד"א ויחל העם לשון חולין הפך הקדושה, כי בכ"מ שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק"ר כד.ו) וכאן היו מתעסקים בעריות וחללו קדושתם ונעשו חולין לכך נאמר ויחל, ולמידין מן ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט.כ) שגם ויחל הנאמר כאן היה ע"י צרצור יין שהיה מרגילם לערוה. וי"א שלכך נאמר ויחל כי ההתחלה היתה בבנות מואב והגמר בבנות עמון, ולא פרסמם הכתוב כדרך שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות וקראה שם בנה בן עמי כך לא פרסם כאן. וזה כדעת המדרש (ספרי כי תצא קיז.) האומר שעמון ומואב ע"י שהחטיאו את ישראל נתרחקו ריחוק עולמית ופשוטו של הפסוק עומד כנגד מדרש זה להכחישו שהרי נאמר (דברים כג.ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורוב המפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק על זה. ואומר אני שהדבר כפשוטו והא בהא תליא, כי אין הסברא נותנת להרחיק שני אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים, אלא על דבר כוונתם, כי ידע ה' שלכך לא קדמום כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה, כי כך הדרך בכל הבא מן הדרך עיף ויגע מטורח הדרך והוא רעב וצמא שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא בידו, לא יבקר בין אסור למותר, וכל כוונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור ע"כ לא קדמום בלחם, כדי להרעיבם ולהאכילם מזבחי אלהיהן ולא קדמום במים, כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם וכל זה נכלי דתות וערמומית. ופירוש זה יקר לא ידעתי מאיזו טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני.

אֲרֵי מְעִיקִין אִינוּן לְכוֹן בְּנִכְלֵיהוֹן דִי נְכִילוּ לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בַּת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר:

אֲרוּם עַיְיקוּן הִינוּן לְכוֹן בְּעֵיטַת רַמְיוּתֵיהוֹן דְרַמְיַין לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בְּרַת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר:

כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח, ב) :

{{ס}} הוכרח לפרש כן מפני שאין אדם נעשה צורר לאחרים אלא מפני הרעה שבאה לו מאחרים ולא מצינו שעשו להם ישראל שום רעה. לכך פירש שהפקירו וכו' מפני שבסיבותיהם היו מוכרחים להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותם בפעור. רא"ם: {{ע}} ואם תאמר ולמה לא כתב אלא טעם אחד ובפרשת מטות כתב שני טעמים לשבח ויש לומר דקשה לרש"י מדכתיב הכא צרור את המדינים והכיתם אותם למה לי מלת צרור כיון דכתיב והכיתם אלא על כרחך צריך לומר משום הכי כתיב צרור עליכם לאייב אותם תמיד משום הכי כתיב בלשון הווה ואם כן קשה למה לא יאייבו את המואבים לכל הפחות שלא יתחתנו בהם ולאסור אף הנקבות ועל זה פירש משום רות וכו' ובזה יתורץ למה דעת רש"י משונה מכל המדקדקים שכולם סוברים שהוא מקור במקום צווי וכמו שכתב הרא"ם:

וטעם בנכליהם. כאשר פירשתי (לעיל כה א) כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת כמו שנאמר (לעיל כב ד) ויאמר מואב אל זקני מדין כי בהם נתיעצו מתחלה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם ואם לא נזכר שם ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבא אל מחנה עם אחר כי ישראל בערבות מואב בשטים היו ומאין תבא שם המדינית הזאת אבל היתה יפת תאר מאד ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג) וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן לא ח) ויהיה פירוש ויקם בלעם וילך וישב למקומו (לעיל כד כה) שהלך לו לשוב אל ארצו וכן נראה כי ישראל לא יהרגו המתנבא רק ברשות התורה אבל כאשר נאמר להם כי צוררים הם בנכליהם אשר נכלו לכם וגו' הנה כל המתנכלים מחוייבי מיתה ולכן המיתו גם בלעם כי ידעו שהוא בעל העצה הרעה הזאת והנה צוה הקב"ה להנקם מהם אבל על המואבים כבר הזהיר (דברים ב ט) אל תצר את מואב כי ישראל בתחלה באו אל גבול אדום והזהירם עליהם (שם פסוק ד) ונשמרתם מאד ואחרי כן באו לגבול מואב ואמר לו אל תצר את מואב ואחרי כן אמר (שם פסוקים יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואמר (שם פסוק כד) קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון ואחר כל זה ראה בלק כל אשר עשה ישראל לאמורי שהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג ונעשה הענין הזה כולו אם כן אזהרת אל תצר את מואב מוקדמת למצות צרור את המדינים ואני תמה על לשון האגדה שאמרו בבבא קמא (לח) אל תצר את מואב וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסייע למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כל שכן אמר לו הקב"ה לא כשעלה על דעתך שתי פרידות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית והנה קודם הק"ו הזהירו למשה מן המואבים ועוד אם מפני הק"ו למה הוצרך להזהיר מבני עמון אולי לא הקפידו בלשון האגדה בכך אבל הכוונה לומר שגלוי לפניו יתברך כי כשיצוה אותו צרור את המדינים יהיה למשה ק"ו לעשות מלחמה במואב שלא ברשות אחרת והקדים להזהירו מזה ומפני שהזהיר במואב הזהיר גם בבני עמון שלא יחשוב משה שתהיה אזהרתו מן מואב לבדו רשות בבני עמון כי גם הם גמלו להם רעה ולא קדמו אותם בלחם ובמים ומדרש אחר מפני שהמואבים עשו מפני היראה שהיו שוללים אותם אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם כמו שכתב רש"י בסדר אלה מסעי (להלן לא ב) ועל דרך הפשט עוד ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק וגלה עמו לאותה הארץ ולכך לא הרשה לעשות להם רעה בארצם אבל מפני חטאם שהרחיקו את ישראל ולא קרבו אותם הענישם להרחיקם מעל עמו וצוה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג ד) מדה כנגד מדה

כי צוררים הם לכם. כי הצרו לכם: בנכליהם. במחשבתם הרעה מגזרת ויתנכלו אותו: ועל דבר כזבי. ועוד כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם:

כי צוררים הם לכם וגו'. בפסוק הקודם נראה כפל לשון צרור את המדינים והכיתם אותם. מה בין צרור, לוהכיתם, ורז"ל אמרו (תנחומא פנחס ג.) מכאן הבא להרגך השכם להרגו. הערב להרגו מבעי ליה, שהרי המדינים התחילו בקלקלה, ולשון צוררים צריך ביאור כי משמעתו שעדיין הם צוררים לכם, ואולי ידע הש"י מה שבלבבם של המדינים שעדיין לא נח רוגזם ועדיין הם צוררים חושבים מחשבות להתעולל עלילות ברשע ואולי יותר מבראשונה לפי שנורא דאחותם דלוק בלבם להתנקם לפיכך השכם לצרור אותם. ופשוטו שצוררים הוא שם דבר לומר שמעולם הם צוררים שלכם כי מתחילה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר (בראשית לז.לו) אח"כ עשו מדין שלום עם מואב על ישראל, אח"כ הפקירו בנותיהם להכשיל את ישראל, נמצא שהמדינים מעולם רצועת מרדות לישראל ע"כ אמר כי הם צוררים שלכם. וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים. אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים, ואח"כ והכיתם אותם. וכל כך למה לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם ע"י שהזונות השקום יין וכשאמר השמיעי לי אומרת לו פלח לע"ז תחילה, וזה"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מ"ש והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם ע"כ השכימו להכות אותם כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם.