וְאִלֵין תּוּלְדַת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹמָא דְמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי:

וְאִלֵין יִחוּסֵי אַהֲרן וּמשֶׁה דְאִתְיְחָסוּ בְּיוֹמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי:

ואלה תולדת אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו: ביום דבר ה' את משה. נעשו אלו התולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה:

{{ח}} דאל"כ מה ענין זה לכאן ופירוש ביום דבר מיום דבר והבי"ת כבי"ת והנותר בבשר ובלחם לא שבאותו יום עצמו שדבר השם יתברך עם משה בהר סיני למדו אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו. ואם תאמר והא לכל ישראל למד משה תורה ולמה לא נקראו תולדותיו. ויש לומר דמה שלמד לכל ישראל תורה היה במצות השם יתברך כמו דכתיב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו' אשר כתבתי להורותם משמע דעיקר מה שלמד השם יתברך תורה עם משה היה הכל בשביל כלל ישראל לכן אין שייך לומר כל המלמד אבל גבי בני אהרן שלא היה משה מחוייב ללמוד עמהם דהא האב חייב ללמד את בנו תורה משום הכי נקראו הם תולדותיו של משה וכן נראה דדייק לישנא דכל המלמד את בן חבירו תורה וכו':

ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'. ואינו מונה אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ביום דבר ה' את משה נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה לשון רש"י ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר והזכיר זה לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא ועל דרך הפשט כי טעם " תולדות אהרן ומשה " לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כז) כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג יג יד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז

ואלה תולדות אהרן ומשה. הטעם שלא הולידו בניהם ולא הוסיפו בקרוב מעשרה חדשים כאשר דבר ה' עם משה בהר סיני בעלותו להתכפר על מעשה העגל אז נבחר שבט לוי ואמר השם למשה הקרב את מטה לוי גם פרשת ואני הנה לקחתי וכאשר הוקם המשכן אמר השם פקוד את בני לוי והשכינה במשכן על כן כתב במדבר סיני והנה היו תולדות אהרן ומשה במדבר סיני כאשר היו בהר סיני רק חסרו שני בני אהרן על כן אמרתי כי הלוים לא נתנו כפר נפשם כי כן כתוב לכל העובר על הפקודים ויש אומרים כי לא פקדם משה טרם עשות המשכן רק ידע פקודיהם בדרך נבואה והכתוב יכחישם והוא כי תשא:

ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה. בעת שהבדיל את שבט הלוי קצתם לשאת וקצתם לשרתו ולברך בשמו. בכללם היו אז נדב ואביהוא:

תולדות אהרן ומשה וגו'. ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו דכתיב (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז''ל (ויק''ר פ''ז) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו' לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדבר ה' אליו בהר סיני ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה:

ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'. פירש"י לפי שמשה למדם תורה דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום שדבר ה' אתו בהר סיני. וקשה דא"כ כל ישראל תולדותיו כי לכולם למד תורה, ועוד למה חזר ואמר אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר את משה, ונ"ל לפי שנאמר (דברים ט.כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. ואין השמדה אלא כילוי בנים כו' כמו שפירש"י פר' עקב (ט.כ) והועילה תפלת משה לחצאין, נמצא שאותן ב' בנים שהציל משה בתפלתו דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום דבר ה' את משה בהר סיני. לך רד וגו' (שמות לב.ז) ואח"כ התפלל עליהם בהר ונעתר לו ה' שם על ההר, וכשאמר אלה תולדות אהרן ומשה. הזכיר משה בעבור אלעזר ואיתמר שהציל מן המיתה, ומ"ש אח"כ אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר משה אמר כלפי נדב ואביהוא כי אותם לא הציל מן המיתה. ובזה מיושב מה שהזכיר כאן מיתת נדב ואביהוא והשארות אלעזר ואיתמר. ומ"ש ובנים לא היו להם, ואיתא למ"ד שמתו בעון שלא היו להם בנים (יבמות סד.) כבר פרשנו פר' שמיני (י.יא) שבע"ז כך המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. ור"ל לפעמים הקב"ה ממתין עד דור ב' ולפעמים עד דור ג' או רביעי ואילו היה להם בנים אז לכבודו של אהרן היה הקב"ה ממתין עוד דור א' או ב' אך מאחר שבנים לא היו להם היה הענין מוכרח לפקוד העון עליהם.

וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:

וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:

ואלה שמות בני אהרן. כל אחד מהם היה נחשב בשמו לא מצד מה שהוא בן אהרן בלבד:

אהרן הבכר נדב. יש פסיק בין הבכור לנדב לומר שאינו חוזר על נדב כי נדב מת בלא בנים ואין נפקותא בבכורה שלו אלא חוזר על אהרן שהוא הבכור למשה:

אִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא דְאִתְרַבִּיאוּ דִי אִתְקָרֵב קֻרְבַּנְהוֹן לְשַׁמָשָׁא:

וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא תַּלְמִידַיָא דְמשֶׁה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל וְאִתְקַרְיָן עַל שְׁמֵיהּ בְּיוֹמָא דְאִיתְרַבִּיאוּ מְטוּל דְאִיתְקָרֵיב קָרְבָּנֵיהוֹן לְשַׁמָשָׁא:

המשחים. בשמן המשחה. שהיו כהנים גדולים ולא הניחו בנים גדולים או קטנים על כן חסר ממספר הלוים כי הגדולים יתכן שיולידו:

הכהנים המשוחים. ולא קרה כן לדורות כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול והטעם היה אשר מלא את ידם לכהן שהוצרכה אז המשיחה כי זולתה לא היו כהנים כלל בהיות שנולדו קודם שנבחר אהרן לכהן כמו שקרה לפינחס קודם שהרג את זמרי:

אלה שמות וגו' המשוחים וגו'. חזר לומר אלה שמות פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בפעם א' אלה שמות וגו' ולגמור אומר המשוחים וגו', נתכוין למעט שלא נמשחו אלא אלו, ולזה דקדק לומר אלה למעט זולתם, ומפסוק ראשון לא נשמע זה לצד שאמר ואלה שלא תשמע שפסל עם בני ישראל שקדמו להם והבן:

וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרֹן אֲבוּהוֹן:

וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְאֵישָׁתָא מְצַלְהֲבָא בִּזְמַן קְרוֹבֵיהוֹן אֵישָׁתָא נוּכְרֵיתָא מִן חַפְיָן וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרן אֲבוּהוֹן:

על פני אהרן. בחייו:

{{ט}} יש ספרים שגורסין על פני אהרן אביהם בחייו. ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש בחייו. ויש לומר אי לא פירש בחייו הייתי אומר שהוא לאחר מיתתו לפי שאינן ראוים לעבודה בפניו לכן פירש על פני אהרן אביהם בחייו נעשו כהנים גדולים ופירוש אם אירע טומאה באהרן שימש אלעזר, באלעזר שימש איתמר. תנחומא:

על פני אהרן אביהם. בחייו לשון רש"י ואין הענין להגיד שכהנו בחיי אביהם כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו רק בעבור שאמר "הכהנים המשוחים" שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות והנכון כי "על פני" יחזור על הרחוק וימת נדב ואביהוא לפני ה' על פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה וכך נאמר בדברי הימים (א כד ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם ויכהנו אלעזר ואיתמר וטעם "לפני ה'" שמתו בנס שבא מאתו וכן נאמר במרגלים (להלן יד לז) במגפה לפני ה'

על פני. פירשתיו:

בהקריבם אש זרה. שזו לבדה היתה בהם: ובנים לא היו להם. שאם היו להם בנים ממלאים מקומם היו יורשים המעלה הראויה לאכיהם: ויכהן אלעזר ואיתמר. נתן להם מינוי ושררה במשכן במצות האל יתברך: על פני אהרן אביהם. בחיי אהרן היתה משיחת הבנים ומיתת קצתם ושררת קצתם שלא על פיו אף על פי שהיה כהן גדול וכל זה לא יתמיד לדורות כי לא תהיה משיחה לכהן הדיוט ולא יהיה לו מינוי אלא על פי כהן גדול בחייו:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

קָרֵב יָת שִׁבְטָּא דְלֵוִי וּתְקֵים יָתֵהּ קֳדָם אַהֲרֹן כַּהֲנָא וִישַׁמְשׁוּן יָתֵהּ:

קְרַב יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי וּתְקֵים יָתֵיהּ קֳדָם אַהֲרן כַּהֲנָא וִישַׁמְשׁוּן יָתֵיהּ:

ושרתו אתו. ומהו השרות, ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר (במדבר יח, א) אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש, והלוים הללו מסיעין אותם, זה הוא השרות:

{{י}} ולא שהם שני ענינים שישרתו וגם ישמרו משמרתי כי אין להם שירות אחר כי אם שמירת המקדש כי הוא שירותו של אהרן ובניו:

לפני אהרן הכהן. שהוא נגיד השבט. ופירוש והעמדת הוא ושרתו וכן חי ה' אשר עמדתי לפניו:

ושרתו אותו. כי עליו מוטלת משמרת הכל כאמרו אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם ובכן היתה עבודת הלויים שרות לכהן גדול בחלק המוטל עליו משמירת המשכן וכליו ובשמירת הכהונה שלא יקרב זר המוטלת על אהרן ובניו בלבד:

וְיִטְרוּן יָת מַטַרְתֵּהּ וְיָת מַטְרַת כָּל כְּנִשְׁתָּא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא:

וְיִתְפַּלְגוּן לְעֶשְרִין וְאַרְבַּע חוּלְקִין וְיִטְרוּן יַת מַטַרְתֵּיהּ וְיַת מַטְרַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא:

ושמרו את משמרתו. כל מנוי שהאדם ממנה עליו ומטל עליו לעשותו, קרוי משמרת בכל המקרא ובלשון משנה, כמו שאמרו בבגתן ותרש (מגילה יג, ב) והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה, וכן משמרות כהנה ולויה:

ואת משמרת כל העדה. בקרבנות:

משמרת כל העדה לפני אהל מועד. לעבוד את עבודת המשכן. לשרת בצרכי העבודה שזה היה ראוי לעדת הסנהדרין לולא עון העגל:

וְיִטְרוּן יָת כָּל מָאנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַטְּרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא:

וְיִטְרוּן יַת כָּל מָאנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַת מַטְרַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא:

ואת משמרת בני ישראל. שכלן היו זקוקין לצרכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן, שנאמר (במדבר יח, לא) כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם:

ואת משמרת בני ישראל שישמרו שלא יגע ישראלי אל המשכן:

משמרת בני ישראל. לעבוד את עבודת המשכן. לשאת ולשורר שזה היה ראוי לכל ישראל:

וְתִתֵּן יָת לֵוָאֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מְסִירִין יְהִיבִין אִנוּן לֵהּ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְתִתֵּן יַת לֵיוָאֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי מַתָּנָה הִינוּן יְהִיבִין וּמְסִירִין לֵיהּ מִלְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל:

נתונים המה לו. לעזרה: מאת בני ישראל. כמו מתוך בני ישראל, כלומר משאר כל העדה נבדלו לכך בגזרת המקום, והוא נתנם לו, שנאמר (במדבר ח, יט) ואתנה את הלוים נתונים וגו':

{{כ}} ר"ל דוקא עבודת הקודש אבל לא עבודת חול והוכחתו מדכתיב בפ' קרח ואני נתתי לכם מתנה לעבוד את עבודת אהל מועד שמע מינה דוקא עבודת הקודש אבל לא חול: {{ל}} ר"ל לפי שמאת בני ישראל משמע שהם היו ברשות בני ישראל וישראל היו נותנים לכהנים וזה אינו ועוד שהרי כתיב ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' משמע שהקדוש ברוך הוא הוא הנותן לא בני ישראל ועל זה פירש כמו מתוך כו':

נתונים. לעולם או הם ובניהם העובדים תחתם: לאהרן ולבניו. הנמצאים ועומדים תחתיהם: מאת בני ישראל. להיותם מובדלים:

נתונים נתונים המה לו. שתהיה כל עבודתם על פי אהרן ובניו לא זולתם: מאת בני ישראל. שיתחייבו לתת להם מעשר ראשון חלף עבודתם:

וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵי וְיִטְרוּן יָת כְּהֻנַתְהוֹן וְחִלוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל:

וְיַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי תְמַנֵי וְיִטְרוּן יַת כְּהוּנַתְהוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ:

ואת אהרן ואת בניו תפקד. לשון פקידות ואינו לשון מנין: ושמרו את כהנתם. קבלת דמים וזריקה והקטרה ועבודות המסורות לכהנים:

ואת אהרן ואת בניו. ובכלל בניו בני בניו תפקדם לתת פקודה לכל אחד והם ישמרו את כהנתם שלא יבואו לידי פסולות: והזר הקרב. לכהן להיות עם כהנתם ישראלי או לוי יומת ופרשת ואני הנה לקחתי גם היא דבקה כי יש בתורה פרשיות דבקות בטעם ואם הם מפורשות כמו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה כן ויהי ביום דבר ה' אל משה:

ושמרו את כהנתם. לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת שלא יקרבו הלויים: והזר הקרב. לעבודת לויה או כהונה:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וַאֲנָא הָא קְרֵבִית יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרָא פְּתַח וַלְדָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי:

וַאֲנָא הָא קָרֵיבִית יַת לֵיוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרַיָא פְּתַח וַלְדָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵיוָאֵי:

ואני הנה לקחתי. ואני מהיכן זכיתי בהן: מתוך בני ישראל. שיהיו ישראל שוכרין אותן לשרות שלי. על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם:

לקחתי. מעלה גדולה ללוים: בכור. דבק אל פטר: והיו לי הלוים. מקודשים לי:

תחת כל בכור. לפדיון:

אֲרֵי דִילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ:

אֲרוּם דִילִי כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵישִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְרָאֵל מֵאֵינָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ:

כי לי כל בכור. והטעם כי גם הבכורים לי הם ביום הכותי טעמו זמן וכן רבים: לי יהיו. טעמו לי הם ולי יהיו כי כל בכור מאדם יפדה וכן כל בכור הבהמה הטמאה:

כי לי כל בכור. מקדם היתה העבודה בבכורות: ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל. אמנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור מפני היותם היותר נכבדים ובהיותם בלתי ראוים להנצל ממכת מדינה כענין פן תספה בעון העיר. ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בענין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין כאמרו (ו) כל בכור בניך תפדה ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלוים תחתיהם לפדיון: והיו לי הלויים. לעבודה: מאדם עד בהמה לי יהיו. מכאן ולהבא האדם לפדיון והבהמה לזבח: אני ה'. לא שניתי כשמאסתי הבכורות כי זה הההשתנות קרה לא מצדי אבל מצדם שחטאו וכן כשרציתי שיפדו הלויים את הבכורות בדור הזה ולא כן להבא כי אמנם בדור הזה הם ראויים לכך ולא כן להבא:

כי לי כל בכור וגו'. שואל אני שאלה אחת וזה תוארה. אם נתן ה' ללוים במינוי זה מעלה ושררה כי הבדיל אותם מעדת ישראל לעמוד לשרת לפניו א"כ מהו שאמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'. וכי בזמן ההוא נתן ה' לבכורים שררה זו הלא גם מימים קדמונים היתה העבודה בבכורות, ועוד שביום הכותו כל בכור לא נתן לבכורים שום שררה ואדרבה הטיל עליהם עול הפדיון וחייבם ליתן ה' סלעים בעבור שהצילם ממכת בכורות, וא"כ מה ענין קידוש הבכורות לקידוש הלוים כי ללוים נתן מעלה ושררה, ועל הבכורות הטיל עול הפדיון, ואם נאמר שהטיל על הלוים עבדות במה שיעמדו לפני אהרן ושרתו אותו. וכתיב נתונים נתונים המה לו. ולפ"ז שפיר קאמר כי לי כל בכור וגו'. לומר שבאותו זמן היה הדין נותן להטיל עבדות זה עליהם, מ"מ קשה למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים וכי בשביל שלא נפסלו בעגל יטיל עליהם עבדות זה. אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים ולא עבדות כמ"ש (במדבר טז.ט) המעט מכם כי הבדיל ה' וגו'. ולפנים היתה עבודה זו בבכורות ונפסלו בעגל ונתנה ללוים אך שהיה גלוי לפניו ית' שאע"פ שכל בכור יתן לוי תחתיו, מ"מ סוף שישארו רע"ג בכורים שלא יוכלו להעמיד במקומם לוים ויצטרכו לפדיון ה' שקלים לגלגולת, ויש כאן מקום ללון אל הבכור ולומר וכי בשביל שאין כאן במקומי לוי אצטרך ליתן ה' שקלים וכי לא די בזו שקנס אותי לפסלני מן העבודה ולמה זה אתן עוד תמורתי ה' שקלים, ע"ז אמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' ע"כ דין יש לי עליהם מאז וגם עתה להטיל עליהם פי שנים מן הקנסות א' בעבור חוב ישן שיש לי עליהם שהצלתים מן המות, ואחד בעבור שחטאו בעגל. ופירוש זה נכון מצד הענין.

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר:

וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני. בעבור שהזכיר (פסוק א) ביום דבר ה' את משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צואת הפקידה של הלוים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צותו על מעשה המשכן אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט) ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד מח) והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ) כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה לא החל הכתוב במשמרות הלוים מן המזרח כאשר עשה בדגלים מפני שאין שם משמרת ללוים רק לאהרן ובניו הכהנים ולמשה שהוא כהן הכהנים והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח אבל שם בדרום שהוא נכבד ממנו בני קהת שהם הנכבדים בלוים ונתן להם הארון והקדש ובמערב שם בני גרשון שהוא הבכור ונתן להם המשכן והאהל ושם בצפון שהוא הרוח האחרון בני מררי ונתן להם תשמישי המקדש

מְנֵי יָת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תִּמְנִנוּן:

מַנֵי יַת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אַבְהַתְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא תִמְנִינוּן:

מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרא שומר משמרת הקדש. אמר ר' יהודה ברבי שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (במד' כו, כט) אשר ילדה אתה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אתה. ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין:

{{מ}} ואם תאמר והרי לעיל כתיב מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים הוא נמנה. ויש לומר שכאן מדבר בודאי שלא היתה נפל וכלו לה חדשים לכך נמנתה משנולדה קודם שלשים יום:

מבן חדש ומעלה. עד שוב המחבר' או על קרוב מהמקום הראשון זה אל זה והמשכיל יבין:

כל זכר מבן חודש וגו'. טעם מבן חודש, כפי זמן אשר באו המה תחתיהם שהם הבכורות, ולמה יתן הבכור פדיונו כיון שיש לו בן לוי במקומו, ואם תאמר למה אין הלוים פודים כמו כן מאז והלאה את הבכורות, ולא יצטרכו ישראל פדיון לבכוריהם, יש לומר כי אותם הלוים כבר נכנסו תחת הבכורות שהיו אז ואת בניהם הקים ה' תחת אבותיהם שהרי נתקדשו הם ובניהם עד עולם. ואולי כי לזה כפל ה' במאמרו במה שכתב בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' והיו לי הלוים פירוש הוחלטו הם ובני בניהם, מעתה אין לוי שיפדה בכור ישראל הבא אחר כן פטר רחם:

וּמְנָא יָתְהוֹן משֶׁה עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דְאִתְפַּקָד:

וּמְנָא יַתְהוֹן משֶׁה עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְאִתְפָּקֵד:

על פי ה'. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא היאך אני נכנס לבתי כלם ולתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי. הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה':

וַהֲווֹ אִלֵין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:

וַהֲווֹ אִילֵין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:

גרשון. כי הוא הבכור ובדברי הימים נמצא עם מ''ם תחת נו''ן:

וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי:

וְאִילֵין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי:

וּבְנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל:

וּבְנוֹי דִקְהָת לִגְנִיסַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל:

וּבְנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת לֵוָאֵי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:

וּבְנוֹי דִמְרָרִי לִגְנִיסַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין אִינוּן גְנִיסַת לֵיוָאֵי לְבֵית אַבְהַתְהוֹן:

לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית לִבְנִי וְזַרְעִית שִׁמְעִי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן:

לְגֵרְשׁוֹן גְנִיסַת לִבְנִי וּגְנִיסַת שִׁמְעִי אִילֵין הִינוּן גְנִיסַת גֵרְשׁוֹן:

לגרשון משפחת הלבני. כלומר לגרשון היו הפקודים משפחת הלבני ומשפחת השמעי פקודיהם כך וכך:

{{נ}} ויש נוסחאות שגורסין הראשון לפרש מי היו בניו. רצונו לתרץ למה כתיב ב' פעמים הרי כתיב לעיל מיניה ואלה שמות בני גרשון וגו' ומתרץ הראשון לפרש מי היו בניו והשני כלומר לגרשון משפחת הלבני והשמעי פקודיהם כך וכך ולפי גירסא שלפנינו נמי פירוש הכי שלא בא להשמיענו מי היו משפחותיו דהא כבר ידענו זה אלא האי קרא בא לאשמעינן שמשפחת לבני ושמעי פקודיהם היו כך וכך כאלו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחות הגרשוני היו הפקודים כך וכך: {{ס}} דק"ל לפי שהלשון לגרשון משפחת הלבני משמע שגרשון היה ממשפחת הלבני וזה אינו דהא משפחת הלבני היה ממשפחת גרשון לכן פירש כלומר לגרשון היו וכו' מצאתי:

לגרשון משפחת הלבני. פירושו אלה שתי המשפחות מספרם כך:

מִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא מִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

סְכוּמְהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא סְכוּמְהוֹן שִׁבְעָתֵי אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא יִשְּׁרוּן מַעַרְבָא:

תַּרְתֵּין גְנִיסְתָּא דִי נְפָקוּ מִגֵרְשׁוֹן בָּתַר מַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן מַעַרְבָא:

אחרי המשכן. כמו אחורי וכן אחור וקדם: ימה. בעבור שהוא הים הגדול הספרדי בארץ ישראל לפאת מ ע רב:

וְרַב בֵּית אַבָּא לְבֵית גֵרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל:

וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל תַּרְתֵּין גְנִיסְתָּא דְגֵרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל:

וּמַטְרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאֵהּ וּפְרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַן זִמְנָא:

וּמַטְרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאָה וּפְרָסָא דְבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

המשכן. יריעות התחתונות: והאהל. יריעות עזים העשויות לגג: מכסהו. עורות אילים ותחשים: ומסך פתח. הוא הוילון:

{{ע}} ולמה נקראין משכן לפי שהם נראין בפנים כשאתה עומד במשכן ועוד דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' והם יריעות התחתונות מכל ד' מכסים לא המשכן בכללו כמו והקמות את המשכן רא"ם: {{פ}} ולמה נקראין אהל לפי שהם אהל על היריעות התחתונות: {{צ}} ואם תאמר למה כתיב מכסהו שהוא משמע דעורות אילים ותחשים הכל כיסוי אחד היה ובמקום אחר הי' משמע שהם כל אחד ואחד בפני עצמן. ויש לומר דודאי כל אחד היה מין בפני עצמו אבל היו מחוברים יחד באמצע ולכך נקראין מכסה. ואם תאמר היה לו לכתוב אהלו שהרי גם הם היו אהל על יריעות העזים יש לומר בשלמא יריעות עזים ניחא שנקראין אהל לפי שהם היו על גבו ועל הצדדין לכך נקראו אהל שהיו מגינים עליו מכל צד אבל עורות אילים מאדמים ותחשים לא היו אלא מסך על גבו לכך נקראין מכסה: {{ק}} שהיא מחיצה מבדלת לא הפרוס למעלה כהוראת ל' מסך:

המשכן. הם עשר יריעות: והאהל. עשתי עשרה יריעות: מכסהו. ומכסה מכסהו בכלל:

וּסְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנוֹהִי לְכֹל פּוּלְחָנֵהּ:

וִילַוַות דָרְתָּא וְיַת פְּרָסָא דְבִתְרַע דָרְתָּא דְעַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר וְיַת אֲטוֹנוֹי לְכָל פּוּלְחָנֵיהּ:

ואת מיתריו. של משכן והאהל ולא של חצר:

{{ר}} כי בני מררי היו נושאין מיתרים של חצר עיין רש"י בפרשת נשא:

אשר על המשכן. שהוא בפנים החצר: ועל המזבח. שהוא חוץ למשכן. וטעם סביב. שאין שם מקום חסר כפרץ שאין שם מסך: לכל עבודתו. עוד אפרשנו:

וְלִקְהָת זַרְעִית עַמְרָם וְזַרְעִית יִצְהָר וְזַרְעִית חֶבְרוֹן וְזַרְעִית עֻזִיאֵל אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת קְהָת:

וְלִקְהָת גְנִיסְתָּא דְעַמְרָם וּגְנִיסְתָּא דְיִצְהָר וּגְנִיסְתָּא דְחֶבְרוֹן וּגְנִיסְתָּא דְעֻזִיאֵל אִלֵין הִינוּן גְנִיסַת קְהָת:

בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נַטְּרֵי מַטַרְתָּא דְקוּדְשָׁא:

בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נַטְרֵי מַטַרְתָּא דְקוּדְשָׁא:

משמרת הקדש. הוא הארון ונקרא קדש כנגד המשכן כאשר פירשתי:

זַרְעֲיַת בְּנֵי קְהָת יִשְׁרוּן עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא דָרוֹמָא:

אַרְבַּעַת גְנִיסְתָּא דִי נְפָקוּ מִקְהָת יִשְׁרוּן עַל צִידָא דְמַשְׁכְּנָא דְרוֹמָא:

משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלקתם:

{{ש}} מקשים העולם למה ליה לרש"י לכל פירש זה כאן. ויש למר דק"ל למה לא כתיב משפחת בני הקהתי כמש"כ בתר הכי למשפחת הקהתי ולעיל נמי כתיב אלה הם משפחות הקהתי ומפרש וסמוכים להם דגל ראובן כו' שחטאו והחטיאו את הרבים ואינם ראוים לכתוב הם בשמם דהיינו ה"א בראש התיבה והיו"ד בסוף הביתה: {{ת}} כי אלו רובן משבט ראובן היו כדלקמן בסדר קרח וכתב (בגור אריה) שרש"י בא לתרץ דבבני גרשון כתיב אחרי המשכן יחנו ימה ובבני מררי על ירך המשכן יחנו צפונה וכאן כתיב יחנו על ירך המשכן תימנה אלא כאן לא סמך יחנו לתימנה לומר שלא בא הכתוב כאן לצוות שיחנו תימנה אלא שהיו כבר תימנה וכאלו כתיב יחנו על ירך המשכן במקום שהם חונים עכשיו שהוא תימנה ומאי נפקא מינה אלא לומר לך שלכך נמשכו וכו':

תימנה. ובעבור שבני קהת נכבדים מכל בני לוי הושם קהת בימין כי הוא נכבד מהשמאל ומהאחור ואין אחר מזרח נכבד ממנו ובעבור שהיה גרשון בכור לוי יש לו מעלה גדולה על מררי כי הוא נושא את הקדש כנגד משא מררי על כן חנה גרשון במערב כמו דגל אפרים ומררי בצפון כדגל דן שהוא בכור השפחה והנה הקהתים מצד דגל ראובן על כן התחבר קרח עם דתן ואבירם ועוד אפרשנו:

וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִיאֵל:

וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל גְנִיסַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִיאֵל:

וּמַטַרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפְתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחַיָא וּמָנֵי קוּדְשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכֹל פוּלְחָנֵהּ:

וּמְטַרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפְתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחַיָא וּמָאנֵי קוּדְשָׁא דִישַׁמְשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכָל פּוּלְחָנֵיהּ:

והמסך. היא הפרכת, שאף היא קרויה פרכת המסך:

והמזבחות. שניהם: וכלי הקדש אשר ישרתו בהם. הם כלי המנורה והשלחן והמזבחות ורבים השתבשו בפירוש והמסך וכל עבודתו והאמת ברורה שהוא מסך פתח אהל מועד וכל עבודתו מיתריו:

וַאֲמַרְכְּלָא דִמְמַנָא עַל רַבְרְבֵי לֵוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא דְמִתְּחוֹת יְדוֹהִי מְמַנָן נָטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא:

וַאֲמַרְכּוֹל דִמְמַנֵי עַל רַבְרְבֵי לֵיוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא הוּא הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּרַיָיא וְתוּמַיָא מִתְּחוֹת יְדוֹי מְמַנָן נַטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא:

ונשיא נשיאי הלוי. ממנה על כלם. ועל מה היא נשיאותו, פקדת שומרי משמרת הקדש, על ידו היה פקדת כלם:

{{א}} לפי שהלשון משמע שהוא כאחד משאר הנשיאים ולא יותר משום דנקוד ונשיא הוא"ו במלאפו"ם הוא דבוק דאם לא כן היה נקוד ונשיא בשו"א תחת הוי"ו וקמ"ץ תחת הנו"ן משום הכי צריך לפרש ממונה כו':

ונשיא נשיאי הלוי. שהם שלשה גם מלת נשיאי הלוי מושכת עצמה ואחרת עמה כמו לא רבים יחכמו וכן הוא נשיאי פקודת שומרי משמרת הקודש והטעם כי אלו שלשה פקידים על השומרים שהם הלוים:

לִמְרָרִי זַרְעִית מַחְלִי וְזַרְעִית מוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת מְרָרִי:

לִמְרָרִי גְנִיסְתָּא דְמַחְלִי וּגְנִיסְתָּא דְמוּשִׁי אִלֵין הִינוּן גְנִיסַת מְרָרִי:

וּמִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא שִׁתָּא אַלְפִין וּמָאתָן:

סְכוּמְהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא שִׁיתָּא אַלְפִין וּמָאתָן:

וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צִפּוּנָא:

וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל גְנִיסַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִידָא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צָפוֹנָא:

ויתכן היות צפונה. מגזרת צפנת ליראיך וצפון לצדיק כי אין בנגב שום דבר:

וְדִי מְסִיר לְמַטְרַת בְּנֵי מְרָרִי דַפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי וְכָל מָנוֹהִי וְכֹל פּוּלְחָנֵהּ:

וְדִמְסִיר לְמִנְטַר בְּנֵי מְרָרִי לוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְנַגְרוֹי וַעֲמוּדוֹי וְחוֹמְרוֹי וְכָל פּוּלְחָנֵיהּ:

וְעַמוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטוּנֵיהוֹן:

וְעַמוּדֵי דְדַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר וְחוּמְרֵיהוֹן וְסִיכֵיהוֹן וּמַתְחֵיהוֹן:

וְדִי שְׁרַן קֳדָם מַשְׁכְּנָא קִדוּמָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִינְחָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹהִי נָטְרִין מַטְרַת מַקְדְשָׁא לְמַטְרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְחִילוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל:

וְדִישְׁרַן קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִינְחָא משֶׁה וְאַהֲרן וּבְנוֹי נַטְרִין מַטְרַת מַקְדְשָׁא לְמַטְרַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם יְיָ:

משה ואהרן ובניו. וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו יששכר וזבולן, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה, נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחקקי, ומבני יששכר יודעי בינה וגו' (דה''י א' יב לג) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולן משכים בשבט סופר (שופטים ה יד) :

{{ב}} (גור אריה) גם כאן בא לתרץ דהל"ל משה ואהרן ובניו יחנו לפני אהל מועד אלא שלא בא לצוות רק להגיד לך שהחונים לפני אהל מועד הם החשובים האלו לפיכך היו כמותם החונים סמוכים להם:

קדמה מזרחה. הוא מזרחה שמש במקום התחברות העגלות והנה במזרח אהל משה ואהל אהרן ואהל בניו ובני בניו וכל ביתם: והזר הקרב. אל מקום הקדש והנה כל הלוים סביבות המשכן לשמור אותו:

והחונים וגו' לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן. יש פסיק בין משה לאהרן לומר משה במקום א' לבד ואהרן ובניו במקום אחד לבד:

כָּל מִנְיָנֵי לֵוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין:

כָּל סְכוּמֵי מִנְיָנֵי לֵיוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ לִגְנִיסַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין:

אשר פקד משה ואהרן. נקוד על ואהרן, לומר שלא היה במנין הלוים: שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים, בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, בני קהת שמונת אלפים ושש מאות, בני מררי ששת אלפים ומאתים, [הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות] . ולמה לא כללן עם השאר ויפדו את הבכורות, ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון, אמרו רבותינו במסכת בכורות (בכורות ה א) אותן שלש מאות לוים בכורות היו ודים שיפקיעו עצמם מן הפדיון:

{{ג}} פירוש שלא היה מתעסק במנין הלוים אלא משה לבדו ומפני ששניהם היו מתעסקין במנין ישראל דרך המקרא לכתוב כן אף שלא היה במנין הלוים מכל מקום הזכירו הכתוב במנין הלוים ויש מפרשים שלא היה במנין הלוים שלא היה הוא מן הנמנין וכן משמע במסכת בכורות דף ד'. אבל קשה והא קרא במונין כתיב אשר פקד משה ואהרן ולא בנמנין. הרא"ם. ולי נראה דהכי פירושו מדנקוד על ואהרן משמע שלא היה במונין ולא הוי נמי בנמנין דאם לא כן למה ליה להזכיר אהרן ולנקוד עליו אלא שלא לומר במונין לא היה אבל בנמנין היה משום הכי הזכירו ונקד עליו למדרש שהיה חסר מכל וכל אף מן הנמנין. דומה קצת פירוש זה למה שפירשתי במלת את צאן נקוד על את וכו' אף שדחוק קצת יש ליישבו כדי שלא תקשה מרש"י דפירוש החומש על פרש"י דמסכת בכורות שפירש שם בהדיא שאהרן לא היה בין הנמנין וכן יש ליישב לישנא במדבר רבה כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין דמשמע לישנא שלא היה גם מן הנמנין: {{ד}} פירוש שלא יצטרכו ליתן חמשת שקלים לפדיון גלגלותם:

שנים ועשרים אלף. מכלל וכשאתה מחבר הפרטים תמצא שיותירו שלש מאות ויש אומרים כי הכתוב אחז דרך קצרה להזכיר האלפים ועזב המאות וזה לא יתכן בעבור מספר העודפים שהם פחותים משלש מאות והאמת דברי הקבלה אין בכור מפקיע בכור ויהיה פירוש הפסוק כל פקודי הלוים חוץ מהבכורים. ויהודה הפרסי דקדק להביא ראיה מהמספר כי בכורי הלוים הם חלק משלשה ושבעים מלוים וכשאתה לוקח במספר הזה מפקודי ישראל ואחר כן תקח כמספר פקודי הלוים הבאים לצבא כנגד פקודי הלוים מבן חדש יהיו קרובים ולא אמר כלום כי ישראל נפקדו מבן עשרים שנה ואין קצב אחרת והלוים נפקדו מבן שלשים ועד בן חמישים ויש ביניהם הפרש גדול רק נסמוך על דברי הקבלה:

כל פקודי הלוים וגו'. רמב''ן ז''ל תמה בדבר שיש לתמוה בו, כי הלוים הן הנה ידידי ה' וקרוביו ואשר לא חטאו בעגל ולא נגפו ולא הורגו ולא הושקו ואיך נתמעטו כל כך מכל השבטים שאינם מגיעים במספרם מבן חודש לחצי שבט הקטן שבישראל, ולכשתעמוד על מספרם מבן כ' לא יגיע לשליש ולרביע, וראיתי שיישב בשני דרכים, האחד הוא לצד שהריבוי בא מצד העינוי דכתיב (שמות א) וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ודרך ב' מטעם כעסו של יעקב אביגו עליו השלום. ובעיני טעם הב' רחוק, כי לא נמצא רושם המעטת הזרע בכעס אביהם עליו השלום, ועוד תמצא במספר הבא בדברי הימים (א' כ''ג) היו הלוים שמנה ושלשים אלף מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה, ובמספרם בפרשת נשא באו לכלל חשבון שמונת אלפים וה' מאות ושמנים נמצאו שהוסיפו ד' חלקים בקירוב על מספר זה, ובמספר בני ישראל הבא שם לא באו לכפל מספר האמור כאן, ובאומד מספר זה לכשיהיו נמנים מבן כ' עד בן מאה ומעלה כדרך שנמנים ישראל יכול להיות מספרם כגדול שבטי ישראל ומעלה ואיה כעם אביהם: וטעם הא' של העינוי הוא טעם נכון אבל לא יוצדק לפי מאמר חז''ל (ב''ר פ ע''ט) שאמרו לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ס' ריבוא, ובהכרח ליישב הכתובים לפי דבריהם ז''ל כי אומרו כן ירבה פירוש כמו כן בשיעור הראשון ירבה ולא היה מתמעט הגם שהיו הורגים מהם ומענים אותם היה כח בישראל לפרות ולרבות כמשפט הראשון למלאות החסר, ומה שאמר הכתוב (שמות שם) ובני ישראל פרו וגו' ויקוצו מפני וגו', לצד כי בימי יעקב היו קטני קטנים ולא היו עושים רושם בעיר וכשגדלו עשו פירסום, ומעתה הריבוי היה קודם העינוי ולמה לא יהיה כן לשבט לוי, ואין לומר שהיו כמו כן רבים כשאר השבטים בעת פטירת אביהם ונתמעטו אחר כך ולצד שלא היה בהם העינוי לא חזרו להתרבות, כי גם על זה דן אנכי למה יתמעטו מברכה ראשונה, ורז''ל אמרו (במד''ר פ''ה) שהיה הארון מכלה בהם, זה היה אחר מינוי עבודת הלוים: והנכון בעיני הוא כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו בשביל גזירת הבן הילוד, והטעם לצד שהיו מעונגים ולא נשתעבדו לא נמס לבבם כל כך לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם מושלכים ביאור, גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזוב בשדות ובמחילות הארץ אשר אין אדם נכבד שנפשו מכובדת עליו כשבט לוי עושה כן, וזה לך האות כי עמרם שלח את אשתו, ולא הוצרך הכתוב להודיע את הדבר שגם בעמרם לא הגיד הכתוב הענין אלא מהשכלת הענין נודע, וללמד על כל שבטו יצא, וזו היא סיבת מיעוטם כי אם אין גדיים אין תיישים, והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו שכולם החזירו כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה כמאמר חז''ל באגדה (שמו''ר פ''א סוטה יב) ובדברי הזוהר הקדוש (ח''ב יא:) בפסוק וילך איש וגו', וכמו שאמרו ג''כ (שמו''ר פ''א) בפסוק ותתצב אחותו וגו' שהלכה לראות מה יהיה בנבואתה. ואם תאמר למה שבט בן תורה יעשה מיעוט פריה ורביה, אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכיוצא בזה מצינו שאמרו (תענית יא.) שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון הגם שיש מניעת פריה ורביה, ודנו כמו כן לצד כלוי הבנים הזכרים נמנעו כל עיקר, ומעתה אדרבא עשה ה' עמהם נם שנשארו מהם מספר זה, ולזה אחר זמן שהיו עסוקים גם הם בפריה ורביה פרו וישרצו וגו' יותר משאר השבטים:

שנים ועשרים אלף. כבר אמרנו לפי שהם מחנה שכינה ואין השכינה שורה בפחות מן כ"ב אלף ע"כ מיעטם הקב"ה והעמידם על מספר זה להורות שאין מחנה שכינה פחותה מכ"ב אלף. והרמב"ן כתב לפי שלא היו בכלל עינוי מצרים ע"כ לא היו בכלל הריבוי כי כל מי שהיה בכלל פן ירבה היה בברכת כן ירבה, אע"פ שזה דרך דרש מ"מ נראה להוסיף בו ביאור כי לא הרבה אותם ה' נגד הטבע רק כדי להפר עצת גוים אשר בקשו להמעיטם ע"י העינוי ורצה ה' שיבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ואדרבה הרבה אותם חוץ מן הטבע כי הולידו ששה בכרס אחד אבל שבט לוי שלא היו בכלל העינוי וע"כ לא היה צורך להרבותם כנגד הטבע ופרו ורבו כדרך כל העולם, וזה באמת טעם נכון ויכול להיות שזהו דעת הרמב"ן. וי"א שלכך לא נתרבו כדי שיהיה נקל לישראל לפרנסם, וזה טעם רחוק כי אין מעצור לה' להושיע ולפרנס משרתיו עושי רצונו, וי"א שהיה הארון מכלה בהם והיינו ארונו של יעקב והוא דעת הרמב"ן שהזכרנו וכמבואר למעלה פר' ויצא (כט.לד) בפסוק על כן קרא שמו לוי, וי"א שצפה הקב"ה שלא יהיו כולם צדיקים ע"כ העביר רבים מהם מן העולם ונשארו קב ונקי כדי שיהיו כל העוסקין עם הארון צדיקים וז"ש שהיה הארון מכלה בהם. ולי נראה לפי שמצינו בגזירת פרעה, שגירש עמרם את אשתו ועמד זמן רב בלא פריה ורביה, שהרי בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשעשה בא ליקוחין שניים ומ"ש רז"ל (סוטה יב.) עמדו כולם וגרשו נשותיהם מסתמא לא כל ישראל עשו כן כי איך היו יכולין לעמוד זמן רב בלא אשה, שהרי ארז"ל (שם יא:) בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו כו', ומסיק שם כל הטובות שעשו לבעליהן כשהיו בעבודת פרך, ש"מ שהבעלים לא היו יכולין לעמוד זולת הנשים, ועוד מסיק שם שהיו פרים ורבים בשדה ש"מ שאפילו בשעת הגזירה לא גרשו נשותיהם, אלא ודאי מה שמסיק עמדו כולם וגרשו נשותיהם, היינו כל בני שבט לוי שלא היו בכלל השעבוד ומ"מ היו יראים מן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. שהרי על יום אחד צוה אפילו על בני המצרים על כן יראו גם המה פן יעבור עליהם כוס זה ועמדו רוב שבט לוי זמן רב בלא נשים כמו שעמד עמרם זמן רב בלא אשה, וע"כ היה שבט לוי מתי מספר וזה טעם נכון ומתישב על הלב יותר מכולם, ובחר ה' בהם מצד היותם מועטים כי כן מצינו בהרבה מקומות שהקב"ה בוחר במועט כמ"ש (דברים ז.ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט. וכן בג' משפחות אלו גרשון קהת ומררי היה מררי מרובה באוכלסין על כן נתרחק מן משא של הקדש וניתן למועטים, ודבר זה מבואר מעצמו.

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא וְקַבֵּל יָת מִנְיַן שְׁמָהַתְהוֹן:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָא דוּכְרַיָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא וְקַבֵּיל יַת סְכוּם מִנְיַין שְׁמָהַתְהוֹן:

פקד כל בכור זכר וגו' מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל ספק נפלים:

פקוד כל בכור זכר. הנה זכר שם התאר:

ושא. ג'. ושא את מספר שמותם. ושא עיניך ימה וצפונה. ואידך ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי. שהיה דוד מתפלל על שנשא מספר בני ישראל וזהו ושא את מספר שמותם והמתפלל צריך שיתן עיניו למטה וזהו ושא עיניך ימה שיתן עיניו למטה ולא ירים עיניו למעלה:

וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וּתְקַרֵב יַת לֵיוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרַיָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וְיַת כָּל בְּעִירָא דְלֵיוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל:

ואת בהמת הלוים. שלא יפסידו הלוים ובכור כל בהמה גם הוא לשם:

ואת בהמת הלוים וגו'. פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב (שמות יג) ופטר חמור תפדה בשה, ודוקא פטר חמור אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות [הבעלים], (הבכור) זכה בו והרי הוא אצלו כחולין ומה מקום לפדיון:

וּמְנָא משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵהּ יָת כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וּמְנָא משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ יַת כָּל בּוּכְרַיָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל:

וַהֲווֹ כָל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא לְמִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא:

וַהֲווֹן כָּל בּוּכְרַיָא דוּכְרַיָא בִּסְכוּם מִנְיַין שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא לִסְכוּם מִנְיָינֵיהוֹן עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְּמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

קָרֵב יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף בְּעִירְהוֹן וִיהוֹן מְשַּׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי אֲנָא יְיָ:

קָרֵיב יַת לֵיוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וְיַת בְּעִירָא לֵיוָאֵי חֲלַף בְּעִירֵיהוֹן וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמָי לֵיוָאֵי אֲנָא יְיָ:

ואת בהמת הלוים וגו' . לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה שלישראל, אלא את פטרי חמוריהם, ושה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים שלישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה:

{{ה}} יש מפרשים דקשה לרש"י דאי אבהמה טהורה קאי אין שייך פדיון דלא פקע קדושת בכור דהא הכהנים עצמן חייבים בקדושת בכור ויש לומר עוד דהוכחתו מדכתיב בפרשת בא כל בכור אדם תפדה וכל פטר חמור תפדה בשה וכאן שכתב בכור אדם ובכור בהמה תפדה מיירי נמי דוקא פטרי חמורים. הרא"ם תימה והלא רש"י בעצמו פירש בפרק קמא דבכורות דף ד' גבי הא דפריך רבא לאביי אם איתא דדרשת קל וחומר מבהמה לפטור לוים מבכור בהמה טהורה דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעו בהמת ישראל הטהורה וצריך עיון ויש לומר דהא פרכא דפריך רבא לאביי אינה אלא לפי סברתו אבל אביי פליג עליה בהא וסבירא ליה דלא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל וכו' עיין (במ"י): {{ו}} הרא"ם תמה איך הביא הראיה הזאת שהתלמוד כבר בטל אותה ואמר ודלמא הוו נפישין בהמתן והוו קיימין לבהדי בכורי ישראל והביא ראיה אחרת אמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות רבות דאי סלקא דעתך דהאי ואת בהמת הלוים בבהמות רבות מיירי לכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתם בהמתם שמע מינה חד פוטר טובא. ותירץ הוא משום הכי הניח ראיה אחרונה מפני שהוא רחוק מן הפשט משום הכי הביא ראיה ראשונה:

תחת כל בכור בבני ישראל. הנה הבכורים נתקדשו להיות לשם מעת שצוה (שמות יג ב) קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם וגו' והיו בכורים רבים בישראל ולא נפדו עד הנה שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון כי עתה הוא שנתקדשו הכהנים ועדין לא נצטוו במתנות הכהונה והנה הם עומדים בקדושתן סתם ויתכן שהיתה בהן עבודת הקרבנות כדברי רבותינו (זבחים קיב) והנראה אלי כי הבכורים האלה כלם לא נולדו במדבר בשנה אחת כי לא נתרבו העם שם כל כך רק כל הבכורים אשר היו בישראל נמנו כי כלם נתקדשו כאשר פרשתי שם (שמות יג יא) ועתה החליפם בלוים והם פדיונם וצוה שיפדו הנותרים ונתן הפדיון לאהרן ולבניו כאשר היא מצוה לדורות

קח את הלוים. פעם אחרת כאילו אמר כאשר תקח את הלוים יהיו העודפים פדיום ונסמכה מלת פדויי אל המספר וכמוהו רבים יש מכחישים אמרו מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים ואינו ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה והאמת דברי קבלה:

והיו לי הלוים אני ה'. הכונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו ז''ל (ילקוט שס''ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו והיו לי אני ה' כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים:

וְיָת פּוּרְקַן מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא דְיַתִּירִין עַל לֵוָאֵי מִבּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְיַת פִּרְקוֹנֵי מָאתָן וְשׁוּבְעִין וּתְלָתָא מַה דְאִשְׁתְּיָירוּ עַל לֵיוָאֵי מִבּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל:

ואת פדויי השלשה וגו' . ואת הבכורות הצריכין להפדות בהם, אלו השלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם, יתרים על הלוים, מהם תקח חמשת שקלים לגלגלת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף, שהיה בכורה של רחל:

{{ז}} כדי שלא תטעה לומר דהאי ואת פדויי השלשה והשבעים וגו' פירוש כמו העודפים על פדויי הלוים דבסמוך דפירוש אותן שפדו הלוים בגופן כדפרש"י שם ומהם תקח חמשת שקלים גם כן לכך פירש דהאי ואת פדויי השלשה וגו' פירוש ואת הבכורות הצריכים לפדות כו' כי עדיין לא היו פדויין אלא הם צריכין לפדות ומהם תקח חמשת שקלים לגלגלת:

וְתִסַב חָמֵשׁ חָמֵשׁ סִלְעִין לְגֻלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְׂרִין מָעִין סִלְעָא:

וְתִסַב חַמְשָׁא חַמְשָׁא סַלְעִין לְגוּלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְרִין מָעִין סִלְעָא:

ולקחת חמשת וגו'. צריך לדעת למה אמר ולקחת בוא''ו כיון שמאמר זה הוא גזרת מאמר ואת פדויי השלשה וגו', ואולי כי בזה העיר כוונת כתוב הקודם לזה ואת פדויי השלשה וגו' שגזרתו הוא מבכור בני ישראל פירוש שיקח פדיון בכורות העודפים על הלוים מאת הבכורות ולא מהלוים, שתעלה על דעתך לומר שכדרך שפדו בבהמת הלוים בהמתם כמו כן יפדו הנותרים מהם וקל וחומר הוא, תלמוד לומר מבכור בני ישראל פירוש יהיה הפדיון, וכן אמר במעשה ויקח משה וגו' מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, והוסיף לומר מצוה שניה שיהיה הפדיון ה' שקלים, והוא אומרו ולקחת בתוספת וא''ו, וחזר לומר תקח, שיקח השקל בשקל הקודש שהוא כפול, ושדבר זה מעכב בפדיון:

וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי פֻּרְקַן דְיַתִּירִין בְּהוֹן:

וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי פִּרְקוֹנֵי מַה דְמִשְׁתַּיְירָן בְּהוֹן:

וּנְסֵיב משֶׁה יָת כְּסַף פּוּרְקָנָא מִן דְיַתִּירִין עַל פְּרִיקֵי לֵוָאֵי:

וּנְסֵב משֶׁה יַת פּוּרְקַנְהוֹן מִן מַה דִמְיַיתְרִין עַל פִּרְקוֹנֵי לֵיוָאֵי:

העדפים על פדויי הלוים. על אותן שפדו הלוים בגופן:

הפדיום. במ''ם תחת נו''ן כמו גרשון:

מִן בּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְסִיב יָת כַּסְפָּא אֲלַף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

מִלְוַת בּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל נְסִיב יַת כַּסְפָּא אֶלֶף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סַלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

חמשה וששים ושלש מאות ואלף. כך סכום החשבון חמשת שקלים לגלגלת. למאתים בכורות אלף שקל, לשבעים בכורות שלש מאות וחמשים שקל, לשלש בכורות חמשה עשר שקל. אמר כיצד אעשה, בכור שאומר לו תן חמשת שקלים, יאמר לי אני מפדויי הלוים. מה עשה, הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהן בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן חמשה שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל:

{{ח}} פי חתיכות איגרות וכן ובספר יוחקו מתרגמינן בפתקא יתרשמון:

וִיהַב משֶׁה יָת כְּסַף פְּרִיקַיָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:

וִיהַב משֶׁה יַת כְּסַף פִּרְקוֹנָא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

ויתן משה וגו' כאשר צוה ה' וגו'. קשה אחר שאמר הכתוב על פי ה' מה מקום לומר כאשר צוה ה' וגו'. ונראה כי לצד שיש במעשה זה הטבה לאהרן אחיו ובניו, ויש מקום לומר כי היה למשה נחת רוח להטיב לאחיו, לזה בא הכתוב ושלל בחינת מחשבה זו ממשה שלא חשב במעשה זה רצון הנתינה לאחיו אלא לקיים מאמר ה' היה לו החפץ במעשהו: