וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וידבר ה' אל משה לאמר וגו' איש כי יפלא. גם זו הפרשה דבוקה שהיתה בהר סיני מחוברת אל התוכחות כי היא במשפטי היובל כמו שהזכיר במקדיש שדה מקנה (להלן פסוקים כג-כד) ושדה אחוזה (שם יז יח) אלא שכלל משפטי כל הנודרים בפרשה אחת ולכך אמר בסוף (פסוק לד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני על כל הנאמרות למעלה כי מכאן ואילך ידבר במצות אהל מועד

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אֲרֵי יַפְרֵשׁ נְדַר בְּפֻרְסַן נַפְשָׁתָא קֳדָם יְיָ:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אֲרוּם יַפְרִישׁ פֵּירוּשׁ דְנִדְרָא בְּעִילוֹי נַפְשָׁתָא לִשְׁמָא דַיְיָ:

כי יפלא. יפריש בפיו: בערכך נפשת. לתן ערך נפשו לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו עלי:

{{מ}} לאפוקי יד ורגל שאין נפשו תלויה בו אם אמר ערך יד או ערך רגל לא אמר כלום ופטור מכלום:

יפליא. יפריש ויבאר: בערכך נפשות. הטעם שידור נדר לאמר אם השם יעשה לי כך אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני או ערך בהמה וכ''ף בערכך על דעת כל המדקדקים נוסף והטעם בערך ויש אומרים כי הכ''ף לנכח הכהן ויפרש כערכך הכהן כערכך אתה והה''א יקרא לו ה''א הקריא' ואמר על הערכך שהיא מלה זרה כמו בתוך האהלי ולפי דעתי שהוא האהל שלי וכן הערכך: וטעם נפשות. כלל לאדם ולבהמה:

איש כי יפליא נדר וגו'. סמך פר' זו לקללות לומר שישראל נודרים בעת צרה כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכל, אבל לא כיעקב מכל וכל כי יעקב גם אחר שעברה הצרה לא סר מן הדרך הטוב, אבל לדורות זה דרכם כסל למו שנודרים בעת צרה ובעבור סופה צרה וצוקה הם מתחרטים ושבים לסורם. וזה כמשל הקנה שקלל בו אחיה השילוני את ישראל (מלכים א' יד.טו) כי הקנה הזה אינו נכנע כי אם בזמן שהרוח נושב בו וכנוח הרוח הוא חוזר ועומד בקומה זקופה כבראשונה, כך ישראל אינן נכנעים כי אם בזמן שהצרה משמשת וירא ישראל כי היתה הרוחה והכבד את לבו כי בסור המכריח ישובו לסורם, ומסכים לדברינו מה שפירש בעל הטורים (כז.א) שכל מספר השקלים קמ"ג כנגד קמ"ג קללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה. (עיין מדרש תדשא-אוצר המדרשים ע' 480) וכי מפני שמספרם שוה נסמכו להדדי, אלא לומר לך שקמ"ג קללות שבתוכחה גורמין נדרי קמ"ג שקלים כי אין ישראל נודרים ליתן מן ממונם לשם ה' כי אם בשעה שהצרות מכריחין אותן, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת וילך (לא.יז) על פסוק והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות. שדרשו רז"ל (חגיגה ה.) על המלוה לעני בשעת דחקו, ודרש זה רחוק לקבלו שכל הצרות לא יכריחום אל הוידוי כי אם צרה זו, על כן רצוני לפרש שזה מדבר במלוה לעני בבא הצרה דווקא דהיינו בשעת דחקו של המלוה כי הצרות דוחקין אותו לזה לידור נדרים לצדקה, וטעות של הנודר על זה האופן יתבאר בעזרת ה' לקמן פר' וילך, על כן סמך פרשת כי יפליא לפרשת התוכחה ודבר הכתוב בהווה. אבל כל מה שהאדם עושה בלא הכרח מרצון זהו נקרא יום רצון לה' (ישעיה נח.ה) ויפק רצון מה' (משלי ח.לה). תם ספר ויקרא - בעזרת האל הגדול הגבור והנורא.

וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וְעַד בַּר שִׁתִּין שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ חַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסַף בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

וִיהֵי עִלוֹיֵיהּ דְבִיר דְכַר מִן בַּר עַשְרִין שְׁנִין וְעַד בַּר שִׁתִּין שְׁנִין וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ חַמְשִׁין סִילְעִין דִכְסַף בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

והיה ערכך וגו' . אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול, כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו: ערכך. כמו ערך. וכפל הכפי''ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא:

{{נ}} רוצה לומר כשאר דבר של הקדש דמים שאמר הנודר דמי פלוני עלי ששמין לפי היוקר והזול שבאותו זמן אבל הקדש זה אינו כן, אלא כפי שניו הכתוב בפרשה וכו': {{ס}} כתב הרא"ם תימא והלא בתורת כהנים מייתי לה ובפרק קמא דערכין דף ד' שנו בהדיא שהוא כ"ף הכנוי דתניא בערכך ערך כל גופו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו יכול שאני מוציא אבר שהנשמה תלויה בו תלמוד לומר נפשות, אלמא פירוש בערכך ערך כל גופו הוא ולא ערך מקצתו ואמרו ולא ערך איבריו עד כאן לשונו, ולא ידעתי מאי קשיא לו על רש"י זכרונו לברכה, דרש"י זכרונו לברכה כתב על שאר ערכך דכתיב בפרשה שאין שייך בו כלל פירוש רבותינו זכרונם לברכה, ואין לומר מדחד לדרשא כתב השאר ערכך אגב זה אף על פי שאין שייך בו הדרש רבותינו זכרנם לברכה, דנראה ליה לרש"י דוחק לפרש כן:

מבן עשרים שנה. החל משהוא נכנס בפקודים: בן ששים. זקן ודעת רבים כי זו גזרת מלך כי מבן חדש עד חמש שנים יתן חמשה שקלים אלו עבר יום אחד נוסף על חודש יתן חמשה שקלים ולפי דעת הגאון שיתן בכל שנה שקל עד חמש שנים שלימות כי אמרו רבים שהם ארבע כחלקי השנים ואחר כן תשע עשרה שלמות ואחר כן תשע וחמשים לשוב אל המקום שהחל ממנו וחמשה עשר להשלמת חמשת ושבעים כנגד הד' החלקים ולפי האמת שכל אלה שלמות או יום אחד בשנה חשוב שנה ולא נסמוך רק על דברי הקבלה כי מה צורך לחלוק מבן חדש עד חמש ומחמש עד עשרים אחר שיתן לכל שנה שקל ויש להשיב על דבר החדש והנה מי שהוא פחות מחדש ימים אין לו ערך ואחר ששים שב לאחור. ועוד מה יעשה אחר הששים שנה אם יתן כך תמיד וכל אלה שבושים והכלל כי הוא גזרת הכתוב כי אילו היה על דרך תוספת הזכר על הנקבה הנה אחר ששים יוסיף השלישית והנה מחמש עד עשרים יוסיף החצי ומחדש ועד חמש ומעשרים ועד ששים יוסיף על החצי עשיריתו:

וְאִם נְקוּבְתָא הִיא וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ תְּלָתִין סִלְעִין:

וְאִין בְּרַת נוּקְבָא הִיא וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ תְּלָתִין סִלְעִין:

וְאִם מִבַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וְעַד בַּר עֶסְרִין שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא עֶסְרִין סִלְעִין וְלִנְקוּבְתָא עֲסַר סִלְעִין:

וְאִין מִבַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וְעַד בַּר עַשְרִין שְׁנִין וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ דְבִיר דְכַר עַשְרִין סִלְעִין וּלְנוּקְבָא עֲשַר סִלְעִין:

ואם מבן חמש שנים. לא שיהא הנודר קטן, שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן זה, שהוא בן חמש שנים, עלי:

וְאִם מִבַּר יַרְחָא וְעַד בַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא חֲמֵשׁ סִלְעִין דִכְסָף וְלִנְקוּבְתָא פֻרְסָנֵהּ תְּלַת סִלְעִין דִכְסָף:

וְאִין מִבַּר יַרְחָא וְעַד בַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ דְבִיר דְכַר חֲמֵשׁ סִלְעִין דִכְסַף וְדִבְרַתָּא נוּקְבָא עִילוֹיֵיהּ תְּלָתָא סִלְעִין דִכְסַף:

וְאִם מִבַּר שִׁתִּין שְׁנִין וּלְעֵלָא אִם דְכוּרָא וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ חֲמֵשׁ עֶסְרֵי סִלְעִין וְלִנְקוּבְתָא עֲסַר סִלְעִין:

וְאִין מִבַּר שִׁתִּין שְׁנִין וּלְעֵילָא אִין בִּיר דְכַר וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ חֲמֵיסַר סִלְעִין וְלִבְרַתָּא נוּקְבָא עֲשַר סִלְעִין:

ואם מבן ששים שנה וגו' . כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אנשי, סבא בביתא, פחא בביתא. סבתא בביתא, סימא בביתא וסימנא טבא בביתא:

{{ע}} מלשון מפח יקוש הוא כלומר שהוא רע בבית: {{פ}} אוצר טוב ומטמוני מסתרים, תרגום וסימא דמטמרן:

וְאִם מִסְכֵּן הוּא מִפֻּרְסָנֵהּ וִיקִימִנֵהּ קֳדָם כַּהֲנָא וְיִפְרוֹס יָתֵהּ כַּהֲנָא עַל מֵימַר דִי תַדְבֵּק יְדָא דְנוֹדֵרָא יִפְרְסִנֵהּ כַּהֲנָא:

וְאִין מִסְכֵּן הוּא מִמֵסַת עֲלוֹיֵיהּ וְיוֹקִמִינֵיהּ קֳדָם כַּהֲנָא וְיַעֲלִינֵיהּ כַּהֲנָא כְּמֵיסַת דְתַדְבֵּיק יַד נוֹדִירָא הֵיכְדֵין יַעֲלִינֵיהּ כַּהֲנָא:

ואם מך הוא. שאין ידו משגת לתן הערך הזה: והעמידו. לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך: על פי אשר תשיג. לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אמנות, אם היה חמר, משאיר לו חמורו:

והעריך. שיושם הנערך במערכה אחת עם כך וכך וכמוהו אין ערוך אליך ומלת העריך מהבנין הכבד הנוסף וכן יעריכנו הכהן להפריש בינו ובין יערכנו לפני ה': והעמידו הכהן. כאילו אמר והעמידו הכהן לפני הכהן כאשר פירשתי ויצק על כף הכהן השמאלית ויהיה דרך צחות או יהיה והעמידו שיעמיד הנודר נפשו:

וְאִם בְּעִירָא דִי יְקָרְבוּן מִנַהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כָּל דִי יִתֵּן מִנֵהּ קֳדָם יְיָ יְהֵי קוּדְשָׁא:

וְאִין בְּעִירָא דִיקַרְבוּן מִינָהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כָּל דְיִתֵּן מִינֵיהּ קֳדָם יְיָ יְהֵי קוּדְשָׁא:

כל אשר יתן ממנו. אמר רגלה של זו עולה, דבריו קימין, ותמכר לצרכי עולה ודמיה חלין, חוץ מדמי אותו האבר:

{{צ}} מה שאין כן בערך אדם דבעינן דבר שנפשו תלויה בו דכתיב ביה נפשות אבל כאן כתיב כל אשר יתן ממנו לכלול כל מה שהוא מקדיש נעשה הקדש:

לָא יְחַלְפִנֵהּ וְלָא יְעִבַּר יָתֵהּ טַּב בְּבִישׁ אוֹ בִישׁ בְּטָב וְאִם חַלָפָא יְחַלֵף בְּעִירָא בִּבְעִירָא וִיהֵי הוּא וְחִלוּפֵי יְהֵי קַדִישׁ:

לָא יְשַׁלְחְפִינֵיהּ וְלָא יִפְרַג יָתֵיהּ שְׁלִים בִּדְבֵיהּ מוּמָא וּדְבֵיהּ מוּמָא בִּשְׁלִים וְאִין מִיפְרוֹג יִפְרַג בְּעִירָא בִּבְעִירָא וִיהֵי הוּא וּפְרוֹגֵיהּ יְהֵי קוּדְשָׁא:

טוב ברע. תם בבעל מום: או רע בטוב. וכל שכן טוב בטוב ורע ברע:

{{ק}} כלומר שלא יתן תם שאינו של הקדש בבעל מום של הקדש. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא כמשמעו שמנה בכחושה. ויש לומר שמצינו במקום אחר גבי קדשים דכתיב רע וכתיב מום גביה שמע מינה דכל רע שנאמר בקדשים מום הוא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע בפרשת ראה: {{ר}} ואם תאמר מאי כל שכן הוא זה דלמא דוקא רע שאינו של הקדש אסור ליתן בהקדש הטוב אבל בששניהם טובים לא משמע מזה שכל שכן אסור. ועוד למה צריך לכתוב כלל או רע בטוב הא כל שכן הוא דהא אפילו טוב ברע אסור. ועוד למה מפרש רש"י כל שכן טוב בטוב ארע בטוב אטוב ברע היה לו לפרש. ויש לומר דהכי פירושו דודאי צריך לכתוב או רע בטוב משום סיפא דקרא ואם המר ימיר וגו' והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמשמע בדיעבד יהיו שניהם קודש לכך איצטריך או רע בטוב לרבותא דאפילו כשנותן רע חולין בטוב הקדש הוה אמינא לא חל עליו קדושה כלל קא משמע לן קרא דאם המר דהיה קודש דהא אתרווייהו קאי, והשתא כיון שאפילו בעל מום בתם הוי בעל מום קודש מכל שכן תם בתם דהוה קדש כיון דשניהם טובים. ואין להקשות למה נקט רש"י רע ברע יש לומר דהוה אמרינן דוקא אם ימיר בטוב דאלימא קדושתה דטוב ליחול על תמורתו אבל אי הוה ימיר ברע הוה אמינא דלא אלימא קדושה דבעל מום דליחול קא משמע לן דהא כתיב נמי טוב ברע. ודו"ק. עיין בהרא"ם שהאריך שם בקושיות:

וְאִם כָּל בְּעִירָא מְסָאָבָא דִי לָא יְקָרְבוּן מִנַהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וִיקִים יָת בְּעִירָא קֳדָם כַּהֲנָא:

וְאִין כָּל בְּעִירָא מְסָאֲבָא דְלָא יִקְרְבוּן מִינָהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וִיקֵם יַת בְּעִירָא קֳדָם כַּהֲנָא:

ואם כל בהמה טמאה. בבעלת מום הכתוב מדבר, שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחלין בפדיון אלא אם כן הממו:

{{ש}} דהוכחת רש"י מסוף הפרשה דכתיב שם ואם בבהמה הטמאה ושם אי אפשר לומר אלא שמדבר בבהמה טמאה ממש וקאי אפסוק דכאן כמו שפירש שם ואם כן שמע מינה דכאן מדבר בבעלת מום. רא"ם. אי נמי מדכתיב אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' יתירא הוא דפשיטא דאין מקריבים טמאים לה' אלא ללמד שבבעל מום הוא מדבר. נראה לי:

וְיִפְרוֹס כַּהֲנָא יָתַהּ בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ כְּפֻרְסָנָא דְכַהֲנָא כֵּן יְהֵי:

וְיַעֲלֵי כַהֲנָא יָתֵיהּ בֵּין טַב לְבֵין בִּישׁ הֵיכְמָא דְיַעֲלֵי כַּהֲנָא הֵיכְדֵין יְהֵי:

כערכך הכהן כן יהיה. לשאר כל אדם הבא לקנותה מיד הקדש:

{{ת}} דקשה לרש"י דבתחלה כתיב כערכך הכהן כן יקום ואחר כך כתיב ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך ומתרץ דכאן באדם אחר הבא לקנות וכאן בבעלים הרוצים לפדות:

וְאִם מִפְרַק יִפְרְקֻנֵהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁה עַל פֻּרְסָנֵהּ:

וְאִם מִפְרוֹק יִפְרְקִינֵיהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ דְמֵיהּ עַל עַלוֹיֵיהּ:

ואם גאל יגאלנה. בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חמש, וכן במקדיש בית וכן במקדיש את השדה וכן בפדיון מעשר שני הבעלים מוסיפין חמש, ולא שאר כל אדם:

וּגְבַר אֲרֵי יַקְדֵשׁ יָת בֵּיתֵהּ קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וְיִפְרְסִנֵהּ כַּהֲנָא בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ כְּמָא דִי יִפְרוֹס יָתֵהּ כַּהֲנָא כֵּן יְקוּם:

וּגְבַר אַרוּם יִקְדַשׁ יַת בֵּיתֵיהּ קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וְיַעֲלִינֵיהּ כַּהֲנָא בֵּין טַב לְבֵין בִּישׁ הֵיכְמָא דְמַעֲלֵי כַּהֲנָא הֵיכְדִין יְקוּם:

כן יקום. כמו יעמוד:

וְאִם דְאַקְדֵשׁ יִפְרוֹק יָת בֵּיתֵהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי לֵהּ:

וְאִם דֵין דְמַקְדִישׁ יִפְרוֹק יַת בֵּיתֵיהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף עֲלוֹיֵיהּ עֲלוֹי וִיהֵי דִילֵיהּ:

{{א}} פירוש לפי זרעו לפי כמות הזרע שיוכל לזרוע בה דהיינו לפי גודלה לא לפי שויה שאם היתה גדולה שיכול לזרוע בה חומר שעורים אף על פי שהיתה זיבורית נותן ערך הכתוב בפרשה:

וְאִם מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ יַקְדִישׁ גְבַר קֳדָם יְיָ וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ לְפוּם זַרְעֵהּ בַּר זְרַע כּוֹר שְׂעוֹרִין בְּחַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסָף:

וְאִין מִן חֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ יִקְדַשׁ גְבַר קֳדָם יְיָ וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ כְּמִיסַת זַרְעֵיהּ אֲתַר דְמִזְרַע בֵּית כּוֹר שְעוֹרִין בְּחַמְשִׁין סַלְעִין דִכְסַף:

והיה ערכך לפי זרעו. ולא כפי שויה. אחת שדה טובה ואחת שדה רעה, פדיון הקדשן שוה, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזרת הכתוב. והוא שבא לגאלה בתחלת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו, נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה. ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:

ואם משדה אחזתו. שיירש עם ישראל: חמר שעורים. וכתוב כי עשרת הבתים חומר ושם כתוב האיפ' והבת והנה זרע איפת שעורים בחמשה שקלים וזו גזרת המלך בדמי העבד:

אִם מִשַּׁתָּא דְיוֹבֵלָא יַקְדֵשׁ חַקְלֵהּ כְּפֻרְסָנֵהּ יְקוּם:

אִין מִשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יִקְדַשׁ חַקְלָא הֵי כְּעִילוֹיֵיהּ יְקוּם:

אם משנת היבל יקדיש וגו' . אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד: כערכך יקום. כערך הזה האמור יהיה, חמשים כסף יתן:

{{ב}} ופירוש יהיה במקום יקום, מפני שכוונת הכתוב על הנתינה לא על שיקום ביד מי שהוא עומד ומלת יקום לא תסבול ענין נתינה פירש מלת יקום יהיה מפני שזאת המלה תסבול שיהיה בקיומו או שיהיה השיעור שיתן שהוא מענין נתינה:

אם משנת היובל. בעצם השנה:

וְאִם בָּתַר יוֹבֵלָא יַקְדֵשׁ חַקְלֵהּ וִיחַשֵׁב לֵהּ כַּהֲנָא יָת כַּסְפָּא עַל מֵימַר שְׁנַיָא דְאִשְׁתָּאָרָן עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתִּמְנַע מִפֻּרְסָנֵהּ:

וְאִין בָּתַר יוֹבֵלָא יַקְדִישׁ חַקְלֵיהּ וִידַיֵיק לֵיהּ כַּהֲנָא יַת סְכוּם כַּסְפָּא כְּמִיסַת שְׁנַיָיא דְמִשְׁתַּיְירָן עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וּמְנַכֵּי לֵיהּ מִן עֲלוֹיֵיהּ:

ואם אחר היבל יקדיש. וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר ובא זה לגאלה אחר היובל: וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת. כפי חשבון. כיצד, הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר בין כלן, והשקל ארבעים ושמנה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכלן, ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל: ונגרע מערכך. מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון:

{{ג}} פירוש מה שאמר הכתוב וחשב לו הכהן וגו' ואינו נותן כל החמשים שקל לאו דוקא כשיהיה הקדש מאוחר משנת היובל גם אם יהיה ההקדש מיד אחר שנת היובל אלא שהגואל לא בא לגאול אלא אחר כמה שנים משהקדיש והכתוב כתב האחד והוא הדין למי שבא אחר שהקדיש כמה שנים: {{ד}} כלומר הכרעה לכל סלע. ופרוטרוט לשון פרוטה כלומר על יד על יד: {{ה}} שאותן שנים נשתהה ביד הקדש לפיכך מונין לו מאותן שנים שהרי מה שצריך הגואל ליתן אינו אלא כפי המנין שמשנת הפדיון עד שנת היובל שהגואל אוכל פירותיו לא כפי מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון שאינו אוכל פירותיו:

ונגרע מערכך. מה שהלך אחר היובל:

וְאִם מִפְרַק יִפְרוֹק יָת חַקְלָא דְאַקְדֵשׁ יָתֵהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵהּ עֲלוֹהִי וִיקוּם לֵהּ:

וְאִין מִפְרוֹק יִפְרוֹק יַת חַקְלָא דֵין דְאַקְדֵישׁ יָתֵיהּ וְיוֹסִיף חוֹמֶשׁ כְּסַף עֲלוֹיֵיהּ עֲלוֹי וִיקוּם לֵיהּ:

ואם גאל יגאל. המקדיש אתו, יוסיף חמש על הקצבה הזאת:

וי''ו ואם גאול יגאל, כפ''א רפה בלשון ישמעאל והוא דבק בטעם הפסוקים שהם למעלה כי הערך עיקר אם יגאל השדה ואם לא יגאל:

וְאִם לָא יִפְרוֹק יָת חַקְלָא וְאִם זַבִּין יָת חַקְלָא לִגְבַר אָחֳרָן לָּא יִתְפָּרַק עוֹד:

וְאִין לָא יִפְרוֹק יַת חַקְלָא וְאִין זַבִּין יַת חַקְלָא לִגְבַר חוֹרַן לָא יִתְפְּרֵק תּוּב:

ואם לא יגאל את השדה. המקדיש: ואם מכר. הגזבר: את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לשוב ליד המקדיש:

{{ו}} פירוש שהוא המוכר ולא המקדיש הנזכר למעלה: {{ז}} פירוש ביובל:

ואם מכר. טעמו או מכר, ולא יוכל בעל שדה אחוזה שיגאלנו בעבור שמכרו לה':

וִיהֵי חַקְלָא בְּמִפְּקֵהּ בְּיוֹבֵלָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כַּחֲקַל חֶרְמָא לְכַהֲנָא תְּהֵי אַחֲסַנְתֵּהּ:

וִיהֵי חַקְלָא בְּמִפְקֵיהּ בְּיוֹבְלָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ הֵי כַחֲקַל אַפְרָשָׁא לְכַהֲנָא תְּהֵי אַחְסַנְתֵּיהּ:

והיה השדה בצאתו ביבל. מיד הלוקחו מן הגזבר, כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל: קדש לה'. לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם הנתון לכהנים, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, אף זו תתחלק ביובל לכהנים של אותו משמר, שיום הכפורים של יובל פוגע בו:

{{ח}} פירוש ולא מיד ההקדש כי לא מצינו בשום מקום שצוה שיצא השדה ביובל מיד ההקדש ואיך אמר והיה השדה בצאתו וכו': {{ט}} מפני שקודש לה' נאמר על הקדש בדק הבית וגם לכהנים חזר ופירש כשדה החרם לכהן:

בצאתו ביבל. הזכיר הכתוב על דרך כל שדה כי ביובל יצא: כשדה החרם. שידור נדר להחרימו גם הוא לכהן והעריך לכהן כי הוא מעריך ואין צורך להיותו כהן גדול:

וְאִם יָת חֲקַל זְבִינוֹהִי דִי לָא מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ יַקְדֵשׁ קֳדָם יְיָ:

וְאִין יַת חֲקִיל זְבִינוֹי דְלָא מִן חֲקִיל אַחְסַנְתֵּיהּ יַקְדִישׁ קֳדָם יְיָ:

ואם את שדה מקנתו וגו' . חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחזה. ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה. ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הצרך לומר לאשר לו אחזת הארץ (פסוק כד) , מירשת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:

וִיחַשֶׁב לֵהּ כַּהֲנָא יָת מִנְיַן פֻּרְסָנֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתֵּן יָת פֻרְסָנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ:

וִידַיֵיק לֵיהּ כַּהֲנָא יַת סְכוּם דְמֵי עֲלוֹיֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא וְיִתֵּן יַת עֲלוֹיֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ:

מכסת. כמו מכסת נפשות:

בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יְתוּב חַקְלָא לִדְזַבְנֵהּ מִנֵהּ לִדְדִילֵהּ אַחֲסָנַת אַרְעָא:

בְּשַׁתָּא דְיוֹבְלָא יְתוּב חַקְלָא לְמַן דְזַבְּנֵיהּ מִנֵיהּ לְמַן דִילֵיהּ אַחֲסָנַת אַרְעָא:

לאשר קנהו מאתו. הוא המוכר והוא מפורש לאשר לו אחזת הארץ:

וְכָל פֻּרְסָנֵּה יְהֵי בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין יְהֵי סִלְעָא:

וְכָל עִילוֹיֵיהּ יְהֵי בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עַשְרִין מָעִין הַוְיָא סִלְעָא:

וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. כל ערכך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש: עשרים גרה. עשרים מעות. כך היו מתחלה ולאחר מכאן הוסיפו שתות. ואמרו רבותינו שש מעה כסף דינר, עשרים וארבע מעות לסלע:

{{י}} דקשה לרש"י דהפסוק משמע דכל ערך לא יהיה פחות משקל וזה אינו דהא מסדרין לו לפי מה שיש לו וישאיר לו כדי חייו כדלעיל: {{כ}} דסלע ארבע דינרין ודינר שש מעה נמצא כ"ד מעות לסלע:

בְּרַם בּוּכְרָא דִי יִתְבַּכַּר קֳדָם יְיָ בִּבְעִירָא לָא יַקְדֵשׁ גְבַר יָתֵהּ אִם תּוֹר אִם אִמַר דַיְיָ הוּא:

בְּרַם בּוּכְרָא דְיִתְפְּרֵשׁ לִשְׁמָא דַייָ בִּבְעִירָא לֵית אֶפְשַׁר דְיַקְדִישׁ גְבַר יָתֵיהּ אִין תּוֹר אִין אִימַר לִשְׁמָא דַיְיָ דַיְיָ הוּא:

לא יקדיש איש אתו. לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:

לא יקדיש איש אותו. לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו לשון רש"י והנכון שיאמר אין צורך להקדיש אותו כי אם הוא שור או שה לה' הוא מעצמו והנה הוא כמו שלילות ובמשנה תורה אמר (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך שיהא קדש ותנהוג בו קדושה שלא תעבוד בו ולא תגוז אותו ותאכלנו לפני השם כאשר יפרש

יבכר לה'. נודע שהוא לשם וזאת המלה מהבנין שלא נקרא שם פועלו ופירושו האומר אתן הבכור לשם:

וְאִם בִּבְעִירָא מְסָאָבָא וְיִפְרוֹק בְּפֻרְסָנֵהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁהּ עֲלוֹהִי וְאִם לָא יִתְפָּרַק וְיִזְדַבַּן בְּפֻרְסָנֵהּ:

וְאִין בִּבְעִירָא מְסָאֲבָא וְיִפְרוֹק בְּעִילוֹיֵיהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ דְמוֹי עֲלוֹי וְאִין לָא מִתְפְּרֵק וְיִזְדַבֵּן בִּדְמֵי עֲלוֹיֵיהּ:

ואם בבהמה הטמאה וגו' . אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך. וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש. שהכתוב של מעלה (פסוק יא) דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית: ופדה בערכך. כפי מה שיעריכנה הכהן: ואם לא יגאל. על ידי בעלים: ונמכר בערכך. לאחרים:

{{ל}} שהרי אין הבכורה נוהג בבהמה טמאה אלא בחמור בלבד:

ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך. אין מקרא זה מוסב על הבכור שאין לומר בבכור בהמה טמאה "ופדה בערכך" וחמור אין זה שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה והוא מתנה לכהן ואינו הקדש אלא הכתוב מוסב על ההקדש שלמעלה דיבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה וכאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית לשון רש"י ויתכן שנתרץ כי לפי שאמר אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו חזר ואמר ואם בבהמה הטמאה הוא הבכור שהקדיש ופדה בערכך לפרש שאין בכור נוהג בבהמה טמאה אלא בפטר חמור שכבר נתפרש דינו (שמות יג יג) ולימד שאפילו הקדישו אינו קדוש כדין בכור אלא כשאר הקדש הוא ונפדה ולכך אמר שיפדה אותו המקדיש בתוספת חומש ואחר יקנה אותו בערכך והכתוב של מעלה (פסוק יא) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה על פי פשוטו בבהמה טמאה ועל מדרש רבותינו (תמורה לב) הכתוב מיותר בעבור שכפל "טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" לפיכך ידרשו ואם כל בהמה טמאה ואשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' לרבות בעלי מומין קבועין שאין מקריבים מהן קרבן לה'

ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך. הבכור עם התוספות חמישית בעבור שהקדישו גם יתן שה כי כן כתוב אם לא יקדישנו ונמכר. ופטר חמור. בערך גם השה יתן ורבים אומרים לא כן:

בְּרַם כָּל חֶרְמָא דִי יַחְרֵם גְבַר קֳדָם יְיָ מִכָּל דִי לֵהּ מֵאֲנָשָׁא וּבְעִירָא וּמֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ לָא יִזְדַבַּן וְלָא יִתְפָּרָק כָּל חֶרְמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ:

בְּרַם כָּל אַפְרָשָׁא דִי יַפְרֵישׁ גְבַר קֳדָם יְיָ מִן כָּל דְאִית לֵיהּ מֵאֱנָשָׁא וּבְעִירָא וּמֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ לָא יִזְדַבֵּן וְלָא יִתְפְּרֵק כָּל אַפְרָשָׁא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ:

אך כל חרם וגו' . נחלקו רבותינו בדבר יש אומרים סתם חרמים להקדש, ומה אני מקים (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, בחרמי כהנים שפרש ואמר הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים: לא ימכר ולא יגאל. אלא ינתן לכהן. לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים. והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים: כל חרם קדש קדשים הוא. האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן, והאומר סתם חרמים לכהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה', ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן, כמו ששנינו במסכת ערכין (כח ב) אם נדר נותן דמיהם, ואם נדבה נותן את טובתה: מאדם. כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:

{{מ}} פירוש לבדק הבית {{נ}} פירוש ואחר שיבאו ליד הכהן הרי הן חולין גמורין לכל דבריהם ואם רוצה קונה אותן מן הכהן והרי הן כחולין ממש: {{ס}} פירוש חרמי בדק הבית בעודן בידו ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין: {{ע}} רוצה לומר היינו שאמר הרי עלי ואם כן חייב באחריותו אם נאבד חייל חרמו ולכך צריך ליתן דמי שויה לכהן כיון שהחרם לכהנים והבהמה נקרבת למזבח בשביל הנדר שנדר כבר: {{פ}} כלומר שאמר הרי זו אם כן אינו חייב באחריותו אם נאבד ואינו חייל החרם אלא בכדי טובת הנאה ואינו נותן לכהן אלא טובת הנאה דהיינו מה שכהן אחר רוצה ליתן לבעל הבית זה שימתין בקרבן זה להקריבו עד שיגיע משמר שלו כדי שיהיה לו העור של קרבן וכן שאר דברים, לפי שהיו כ"ד משמרות וכל משמר היה נוטל שבוע אחד דבכל שבוע היה משמר אחד מקריבים כל הקרבנות וכל מה שראוי לכהנים נוטלין אותו משמר של אותו שבוע ומה שנותן כהן אחר לבעל הבית זה שימתין בקרבן זה להקריב עד שיגיע משמר שלו כדי שיהיה לו העור של קרבן ושאר דברים דהיינו דבר מועט דשמא יאבד הקרבן ולא יהיה כלום דהבעל הבית אינו חייב באחריותו וכשיעור זה צריך ליתן בעל הבית שהחרים בהמה של נדבה לכהן:

מכל אשר לו. שהוא ברשותו: מאדם. כמו והחרמתי את עריהם:

כָּל חֶרְמָא דִי יִתַּחְרַם מִן אֱנָשָׁא לָא יִתְפָּרָק אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

כָּל אַפְרָשָׁא דִי יִתְפְּרַשׁ מִן אֵינָשָׁא לָא יִתְפְּרֵק בְּכַסְפָּא אֱלָהִין בְּעִלְוַון וּבְנִכְסַת קוּדְשִׁין וּבְמִבְעֵי רַחֲמִין קֳדָם יְיָ מְטוּל דְדֵין קְטוֹל מִתְחַיֵיב:

כל חרם אשר יחרם וגו' . היוצא להרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום: מות יומת. הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך:

{{צ}} אבל לא נגמר דינו למיתה אפילו הוא מוכה שחין נותן כפי קצב השנים. ומה שפירש הפסוקים שלא על הסדר כי מתחלה פירש כל חרם קדש קדשים הוא ואחר כך חזר למפרע ופירש מאדם ובהמה ואחר כך פירש כל חרם אשר יחרם, מפני שרצה לפרש כל משפט החרם על הסדר ומפני שפירש אך כל חרם שחרם הכהנים לא ימכר לאחר ולא יגאל הוא עצמו רק ניתן לכהן סיים שחל על קדשי קדשים וקדשים קלים ונותן דמי הנדר וטובת הנאה של נדבה לכהן והחרם שהוא לשמים פודה אותו ונותן דמיו לבדק הבית ולא כחרם הכהנים שאין יכול לפדותו עד שיבא ליד הכהן וזהו פירוש כל חרם קדש קדשים, ואחר כך חזר לפרש משפטי המוחרמים ופירוש מאדם ולא כל אדם אלא עבדיו הכנעניים בלבד, וכל חרם אשר יחרם (לה') וגו' ביוצא ליהרג שהוא חשוב כמת ואין לו דמים. הרא"ם:

כל חרם אשר יחרם מן האדם. היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום "מות יומת" הרי הוא הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו דמים ולא ערך לשון רש"י ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו) ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן ויתכן שהזכיר זה בכאן לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר ועל דרך הפשט יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) ימותו כל האדם הנמצא בהם והטעם שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה וכתיב (שופטים כא י) וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא ועוד מצאתי באגדה בילמדנו תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו חייב מיתה והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן שאמר לו אביו (שמואל א יד מד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה וזה היה טעותו של יפתח בבתו כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא) או והעליתיהו לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה שם ואלה דברי רוח כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (שמואל א א יא) והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה אבל הדבר כפשוטו וטעותו היה ממה שאמרתי ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים כמו לא תאכלו על הדם (לעיל יט כו) וכמו לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז) שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז) והכתוב אומר בו עוד (מלכים ב יד ו) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכן זה הכתוב יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול וזהו שנאמר שם (שמואל א יד מה) ויפדו העם את יהונתן ולא מת כי כלפי מה שאמרה בו תורה לא יפדה מות יומת אמר שם ויפדו העם את יונתן ולא מת כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל (שם) וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין ופרק עמא ית יונתן ונשלם ספר תורת הכהנים וקרבנותן ומצותן ישובב אל עליון דברים להויתן לוים לשירן ולזמרן וכהנים לעבודתן וישראל אל נוה איתן עינינו תראינה ירושלים גנת ביתן וארמון על משפטו היכל ודביר על מכונתן ובנות יהודה בשלוותן וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים כקדמותן יעלו על רצון מזבחו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן תם ונשלם ספר ויקרא בעז"ה אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות (ויקרא ה ב ג) עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם (שמות יט יב) וצוה והזר הקרב יומת (להלן א נא יח ז) כאשר אמר שם (פסוק יג) כי סקול יסקל וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (להלן ד כ) כאשר הזהיר שם (פסוק כא) פן יהרסו אל ה' לראות וגו' וצוה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח (להלן יח ה) כאשר אמר שם (פסוק כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' והכהנים והעם וגו' (שם פסוק כד) והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו והכל מעלה למקדש וכבוד לו כמו שאמרו ז"ל (ספרי זוטא קרח יח ד) אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וצוה איך תחלק הארץ להם ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות זולתי קצת מצות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה

יומת. ומלת יחרם מהבנין שלא נקרא שם פועלו כמו יעמד חי:

יחרם. ג' כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה זובח לאלהים יחרם יחרם כל רכושו לומר מה חייבי מיתות לא נשקול ממונא ונפטריה אף חייבי ממון אין לנו לפוטרו עד שישלם וזהו יחרם כל רכושו דאיירי כחייבי ממון איתקש לזובח לאלהים יחרם. דהיינו חייבי מיתות דבשניהם אני אומר לא יפדה:

וְכָל מַעְשְׂרָא דְאַרְעָא מִזַרְעָא דְאַרְעָא מִפֵּירֵי אִילָנָא דַיְיָ הוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ:

וְכָל מַעַשְרָא דְאַרְעָא מִזַרְעָא דְאַרְעָא וּמִפֵּירֵי אִילָנָא דַיְיָ הוּא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ:

וכל מעשר הארץ. במעשר שני הכתוב מדבר: מזרע הארץ. דגן: מפרי העץ. תירוש ויצהר: לה' הוא. קנאו השם ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכלו בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך וגו' :

{{ק}} מדכתיב כאן קדש לה' ובמעשר שני כתיב בערתי הקדש מן הבית דילפינן קדש קדש מהדדי, לאפוקי מעשר ראשון חולין גמורין הם דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן: {{ר}} הואיל דמיירי כאן במעשר שני ובמעשר שני כתיב דגן ותירוש אם כן ודאי מיירי גם כאן מזרע הארץ דגן תירוש ויצהר דהוא מזרע הארץ: {{ש}} לא שהוא לה' ממש שיהא אסור בהנאה:

וְאִם מִפְרַק יִפְרוֹק גְבַר מִמַעַשְׂרֵהּ חֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי:

וְאִין מִפְרוֹק יִפְרוֹק גְבַר מִמַעַשְרֵיהּ חוֹמֶשׁ דְמוֹי יוֹסֵף עֲלוֹי:

ממעשרו. ולא ממעשר חברו, הפודה מעשר של חברו אין מוסיף חומש. ומה היא גאלתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום. והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כד) ונתת בכסף וגו' :

וְכָל מַעֲשַׂר תּוֹרִין וְעָן כֹּל דְיֵעִבַּר תְּחוֹת חֻטְרָא עֲשִׂירָאָה יְהֵי קַדִישׁ קֳדָם יְיָ:

וְכָל מַעַשְרָא דְתוֹרֵי וְעָנֵי כָּל דְחַלְפוּן תְּחוֹת שַׁרְבִיטָא עֲשִירָאָה יְהֵי קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ:

תחת השבט. כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבוע בסיקרא להיות נכר שהוא מעשר, כן עושה [לגדיים] לטלאים ולעגלים של כל שנה ושנה: יהיה קדש. לקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהנה, ולא מצינו שיהא נתן לכהנים:

{{ת}} לפי שאין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד שנאמר מעשר בקר וצאן:

תחת השבט. שבט הרועה והנה הנבחר הוא הא' והעשירי שוה כמו זה רק העשירי יגאלנו ואין כן הבכור והנה יתן הבכור והעשירי בבהמה ובזרע הארץ שהיא התבואה הבכורים והמעשר:

לָא יְבַקַר בֵּין טַב לְבִישׁ וְלָא יְחַלְפִנֵהּ וְאִם חַלָפָא יְחַלְפִנֵהּ וִיהֵי הוּא וְחִלוּפֵהּ יְהֵי קוּדְשָׁא לָא יִתְפָּרָק:

לָא יְפַשְׁפֵשׁ בֵּין טַב לְבִישׁ וְלָא יְפַרְגִינֵיהּ וְאִין מִפְרוֹג יְפַרְגִינֵיהּ וִיהֵי הוּא וּפֵירוּגֵיהּ יְהֵי קוּדְשָׁא לָא יִתְפְּרוֹק:

לא יבקר וגו' . לפי שנאמר (שם יב יא) וכל מבחר נדריכם, יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום חלה עליו קדשה, ולא שיקרב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר ואסור לגזז ולעבד:

יבקר. כמו יבדיל וכבר פירשתי שהמלה מגזרת בקר:

אִלֵין פִּקוֹדַיָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינָי: חזק:

אִילִין פִּקוּדַיָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וְלֵית אֶפְשַׁר לְחַדְתָּא בְּהוֹן מִדַעַם וּפַקֵדִינוּן מְטוֹל לְאַחְוָואוּתְהוֹן לְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי: חזק

בהר סיני. פירשתיו בפרשה הזאת ומי שיש לו לב להבין סוד העולם אז ידע סוד הבכור והעשירי והנה אברהם נתן מעשר גם כן יעקב אבינו עליו השלום ועוד אגלה קצת הסוד בזכרי מעשר שני אם יעזרני אחד ואין לו שני: חסלת פרשת בחקתי

אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. אבל לא נתנו בינו ובין בני ישראל בברית:

אלה המצות. מצות במלוי מ''ם צד''י ו''ו תי''ו עולה תרי''ב והוא בגי' תלמידי חכמים על שם חכם לב יקח מצות: