וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וטעם וידבר ה' אל משה לאמר. בעבור כי אלה המצות חיוב על כל ישראל ואין גר עמם על כן כתוב בתחלה אל כל עדת ישראל ועתה יחל להזכיר עונש הזנות על כל מי שהוא דר בא''י אזרח או גר תושב והחל מהקשה שבכלם והוא אשר יתן מזרעו למולך והטעם לשכב עם עובדת עבודת כוכבים:

וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימַר גְבַר גְבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בְּיִשְׂרָאֵל דִי יִתֵּן מִזַרְעֵהּ לְמוֹלֶךְ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל עַמָא בֵית יִשְׂרָאֵל יִרְגְמֻנֵהּ בְּאַבְנָא:

וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר טְלֵי אוֹ סִיב מִן גְנִיסַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְיַעֲבֵיר מִזַרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ לְמִיתוֹקְדָא בְּנוּרָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יְחַיְיבוּן יָתֵיהּ בְּמַטְלוּת אַבְנִין:

ואל בני ישראל תאמר. ענשין על האזהרות: מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסיעין אותן: עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ. דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו:

{{פ}} דקשה לרש"י הא לאוין הללו כתובין כולן כבר בפרשת אחרי מות. ומתרץ לעיל כתובין האזהרות וכאן כתובין עונשין על האזהרות: {{צ}} דאי סלקא דעתך שעם הארץ ירגמוה הוא פירוש של מות יומת לשתוק קרא מיניה ולא לכתוב מות יומת: {{ק}} דאם לא כן הארץ למה לי היה לו לומר העם ירגמו אותו וגו'. [מהרר"ה] ובהאי לחוד לא סגי דאם כן היה לו לומר עם העולם ובהאי לחוד נמי לא סגי דאם כן היה לו לפרש דבארץ ישראל קמיירי מדכתב סתם משמע כל העולם:

וטעם עם הארץ. ארץ שהוא דר בה אזרח או גר וזה בפרה ס יא:

אשר יתן מזרעו למולך. אחר שבאר הכונה האלהית לקדש את ישראל למען ידמו אליו כפי האפשר והורה אותם את הדרך אשר בה תושג התכלית המכוונת מאת האל יתעלה והזהיר בהפכה דבר בעונש המתטמאים בא' מג' מיני טומאות המנגדות לקדושה הנזכרת. האחת היא הטומאה בדעות כענין המולך שאמר בו למען טמא את מקדשי וכענין האובות והידעונים שאמר עליהם למעלה אל תבקשו לטמאה בהם. והשנית היא הטומאה בזרע וזה בעריות שאמר עליהם למעלה אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותטמא הארץ. והשלישית הטומאה במאכלות האסורות שאמר עליהם בסוף זאת הפרשה אשר הבדלתי לכם לטמא. אמנם בפרשת אמור דיבר על הטומאה במת וחלול הזרע והמומין והמעילה אשר אין להם ענין זולתי בקדשים בלבד והתחיל לדבר במולך ואמר עם הארץ ירגמוהו באבן. וזה יעשה ההמון בקנאם לכבוד קונם וזה כשיש עדים והתראה:

ואל בני ישראל וגו'. טעם אומרו ואל בני ישראל נתכוון להזהיר כללות ישראל להרוג הנותן מזרעו למולך, ואמר בתוספת וא''ו לומר שמלבד חיוב המעביר גם חיוב כל העם להענישו:

וַאֲנָא אֶתֵּן יָת רוּגְזִי בְגַבְרָא הַּהוּא וְאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ אֲרֵי מִזַרְעֵהּ יְהַב לְמוֹלֶךְ בְּדִיל לְסָאָבָא יָת מַקְדְשִׁי וּלְאַחַלָא יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי:

וַאֲנָא אֶתֵּן פְּנוּיָיתָא לְמֶעֱסוֹק בְּגַבְרָא הַהוּא וְאֵישֵׁיצֵי יָתֵיהּ מִגוֹ עַמֵיהּ אֲרוּם מִזַרְעֵיהּ יְהַב לְפּוּלְחָנָא אוֹחֲרָא מִן בִּגְלַל לְסַאֲבָא יַת מַקְדָשִׁי וּלְאַפְסָא יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי:

אתן את פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו: באיש. ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין: כי מזרעו נתן למלך. לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י) , בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למלך. זרע פסול מנין, תלמוד לומר בתתו מזרעו למלך: למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל, שהיא מקדשת לי, כלשון (ויקרא כא כג) ולא יחלל את מקדשי:

{{ר}} דקשה לרש"י אדרבה זו טובה לו שהקדוש ברוך הוא נותן פניו אליו, ועוד דהא אין דרכו לשים פניו אלא בצדיקים. לכך פירש שלא מענין פנים הוא: {{ש}} (נחלת יעקב) בתורת כהנים. נראה לי דהכי פירושו שאם כל הצבור נתנו מזרעם למולך אין נכרתין דאין לומר שאין כל הצבור בהכרת מחמת חטא היחיד דהא מילתא דפשיטא היא דהא אפילו משפחתו אינן בהכרת עיין שם יותר: {{ת}} פירש רש"י בסנהדרין ס"ד ע"ב דהני תרי קראי כי מזרעו נתן למולך וכן בתתו מזרעו למולך יתירי נינהו לכך דרשו חד לרבות בן בנו ובן בתו וחד לרבות זרע פסול: {{א}} אבל לא מקדש ממש כי מה ענין טומאת מקדש אצל החוטא. כתב הרב רבי אליהו מזרחי אבל יש לתמוה איך יטמאו כנסת ישראל באיש אחד אשר יחטא וכו'. ונראה לי כיון שעובד עבודת אלילים אם כן נסתלקה השכינה מן הארץ ובהסתלקות השכינה יבואו רוחות הטומאה בארץ וממילא יטמאו כל ישראל כמו שהאריך בענינים כאלו בספר הזוהר ואין להאריך:

למען טמא את מקדשי. לשון רש"י את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי וכבר רמזתי זה (לעיל יח כא) איך תטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא וכבר רמזו זה במדרשם שאמרו (ברכות לה) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו' אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול משם יהיה קיום העולם ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל וכל שכן כשיקריב הפרי למולך שהוא מתעב את גאון יעקב ומשכנו וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן (פסוק ב) כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן אלא הזכיר עם הארץ לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו כי לכולם יזיק כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל לכך תרגם אונקלוס עמא בית ישראל כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל לא לארץ אשר העובד יושב בה וכענין כי לי הארץ (להלן כה כג) ועוד תוכל להבין סודו ממה שהזכיר הכתוב בכרת המולך ואני אתן את פני באיש ההוא (כאן) וכן ושמתי אני את פני (פסוק ה) כי שמי הגדול והנורא יכרית אותו ולא הזכיר בכרת אוב וידעוני מלת "אני" ולא בשום כרת אחר וכבר הודעתי טעם זה לכל מבין

ואני אתן את פני באיש ההוא. אם היה בסתר ויש אומרים כי טעמו להכרית זרעו: למען טמא את מקדשי. שהוא בתוך ארץ ישראל: ולחלל את שם קדשי. שישמעו הגוים: והיה נראה לנו כי טעם באבן שם המין כמו ויהי לי שור וחמור ודברי הקבלה נכונים והם אמת. ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי נ''ע כי פירוש ובמשפחתו הדומה אליו ומי הביאנו בצרה הזאת רק פירוש כמשמעו כי עם הארץ יעלימו עיניהם בעבור שהם ממשפחתו:

ואני אתן את פני באיש ההואי אם לא ישוב מרשעו באופן שלא תהא מיתתו כפרתו: והכרתי אותו. וזה בהכרח יובן לחיי עולם אחר שרגמוהו באבן שאין להכריתו עוד בעולם הזה: למען טמא את מקדשי. לסלק השכינה מישראל, וראוי שהם ירגמוהו ולחלל את שם קדשי. לפיכך אתן פני בו אף על פי שאינה ע''ז:

ואני אתן. ב'. דין ואידך ואני אתן את שכרך שאם חזר בתשובה ואני אתן שכרך שעונותיו נחשבין לו כזכיות:

ואני אתן את פני וגו' צריך לדעת מה מקום לעונש זה אחר שיש דין למטה וירגמו אותו אבן: ונראה כי יודיע הכתוב שמלבד עונש ההריגה עוד יהיה לו עונש לנפש, והוא אומרו והכרתי אותו מקרב עמו פירוש מענף נצר הקדושה. ונתן הכתוב טעם לב' עונשים אלו ואמר כי מזרעו וכו' למען טמא וגומר ולחלל וגו', הרי ב' פגמים וכנגדן ב' עונשין, כנגד טמא מקדש ירגמוהו באבן, וכנגד חילול שם קדשו גם הוא יתחלל ונכרת נפשו מעמה:

וְאִם מִכְבַּשׁ יִכְבְּשׁוּן עַמָא בֵית יִשְׂרָאֵל יָת עֵינֵיהוֹן מִן גַבְרָא הַהוּא בִּדְיָהֵב מִזַרְעֵהּ לְמוֹלֶךְ בְּדִיל דְלָא לְקַטָלָא יָתֵהּ:

וְאִין מִכְבַּשׁ יִכְבְשׁוּן עַמָא בֵית יִשְרָאֵל יַת עֵינֵיהוֹן מִן גַבְרָא הַהוּא בִּדְיִתֵּן מִזַרְעֵיהּ לְפוּלְחָנָא אוֹחֲרָא מְטוֹל דְלָא לְמִקְטוֹל יָתֵיהּ:

ואם העלם יעלימו. אם העלימו בדבר אחד, סוף שיעלימו בדברים הרבה. אם העלימו סנהדרי קטנה, סוף שיעלימו סנהדרי גדולה:

ואם העלם יעלימו טעם הכפל, לומר שאם העלימו מן האחד שוב אינם יכולין שלא להעלים מהבאים אחריהם, ויעלימו ודאי מכולם, כי אם ירצו לעשות דין בהם יאמרו להם למה לא עשיתם דין באחד. או יאמר העלם לבל ימנעוהו מליתן למולך, יעלימו מלעשות בו משפט אחר אשר נתן כאמרו בתתו מזרעו וגומר:

וֶאֱשַׁוֵי אֲנָא יָת רוּגְזִי בְגַבְרָא הַהוּא וּבִסְעָדוֹהִי וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ וְיָת כָּל דְטָעָן בַּתְרוֹהִי לְמִטְעֵי בָּתַר מוֹלֶךְ מִגוֹ עַמְהוֹן:

וְאֶשַׁוֵי אֲנָא פְנוּיַיְתָא לְמֶעֱסוֹק בְּגַבְרָא הַהוּא וּבִגְנִיסָתֵיהּ דִמְחַפְיַין עֲלוֹי לְאִתְרְדָאָה בְּיִסוּרֵי וְיָתֵיהּ אֵישֵׁיצֵי וְיַת כָּל דְטָעַן בַּתְרוֹי לְמִטְעֵי בָּתַר פּוּלְחָנָא אוֹחֲרָא מִגוֹ עַמֵיהּ:

ובמשפחתו. אמר ר' שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כלם מוכסין, שכלם מחפין עליו: והכרתי אתו. למה נאמר, לפי שנאמר ובמשפחתו, יכול יהיו כל המשפחה בהכרת, תלמוד לומר אותו. אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת, אלא ביסורין: לזנות אחרי המלך. לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך, ואפלו אין זו עבודתה:

{{ב}} רוצה לומר שכולן מהפכין בזכותו לפי שקרובין לו לפיכך כולן גזלנים. (נחלת יעקב) נראה לי שקאי אדלעיל ואם העלם יעלימו ומסתמא מפני שמתייראין ממנו ומהמשפחה שמחפין עליו לפיכך ובמשפחתו וכו': {{ג}} מפני שכבר כתב והכרתי אותו מקרב עמו והכרתי אותו תו למה לי אלא להכי הדר כתביה דלכתוב ביה ואת כל הזונים וגו' שפירושו לזנות אחר המולך לעשות כמוהו בשאר עבודת אלילים שאף על פי שהיא שלא כדרכה שאם עבדה בכך חייב עליה כרת:

לזנות אחרי המולך. לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה לשון רש"י וכבר כתב עוד בסדר אחרי מות (לעיל יח כא) שהמולך היא עבודה זרה ששמה מולך וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים וכו' וכל זה איננו עולה ומתוקן כהוגן לפי העיון בגמרא (סנהדרין סד) כי לדברי האומר מולך עבודה זרה הוא אין עבודתו של אותו עבודה זרה בהעברת הבנים לה שאם כן לא הוצרך הכתוב להזכיר זה כלל שהרי הוא באזהרת עובד עבודה זרה שבאו בה כמה אזהרות בתורה כלליות והוא גם כן בכלל העונש הנאמר בפרשת כי ימצא בקרבך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלהיך לעבור בריתו וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם (דברים יז ב ג) אבל על כרחנו נדרוש שכל עיקר לא בא הכתוב אלא לחייב על העבודה הזאת של העברת הזרע בשלא כדרכה וכך אמרו בגמרא (סנהדרין שם) ולמאן דאמר מולך עבודה זרה הוא כרת דמולך למה לי למעביר בנו שלא כדרכה והוא הדין לעונש ואזהרה האמורין בו שלא הוצרכו אלא למעביר בנו שלא כדרכה ונראה שלפי הדעת הזו לשון מולך אינו שם לפסל וצלם מיוחד אלא שם לכל נעבד בכללם כל שתמליכהו ותקבלנו עליך לאלוה והנה כפי הדעת הזו יקראו בני עמון לשקוץ שלהן "מולך" (מלכים א יא ז) כי הוא מלכם והוא שם כולל לכל נעבד כי הוא מלשון מלכות ולא כדברי הרב ז"ל שאמר שהיא ע"ז ששמה מולך ועבודתה בכך וכן מה שכתב פה שהוצרך "לזנות אחרי המולך" לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה גם כן אי אפשר מן הטעם שהזכרנו שכל עצמו לא נאמר הכרת במולך אלא לחייבו בשאין דרכו וכל ע"ז במשמע ולא יתכן שתאמר חייב הכתוב כרת באותה ע"ז ששמה מולך במעביר לו שלא כדרכו וחזר ורבה בו אף פעור ומרקוליס לכרת וכי למה יצטרך הכתוב לכך מאי שנא אותה ע"ז משאר כל ע"ז שבעולם ועוד שאם כן היה צריך לרבות עוד מעביר בנו לפעור ומרקוליס בסקילה כשם שריבה אותו לכרת אלא לא הזכיר הכתוב מולך כל עיקר בין באזהרה (לעיל יח כא) בין בעונש כרת וסקילה (כאן) אלא במעביר בנו בשלא כדרכה לכל ע"ז שבעולם ובין שתאמר שהמולך הוא שם לכל ע"ז כמו שפירשנו או שתאמר שהיא ע"ז ידועה שתקרא כך הזכיר הכתוב אותה ע"ז בשלא כדרכה והוא הדין לכולן שהחומר הזה הוא בעבור העבודה הקשה הזו וכן מוכיח כל זה בגמרא במסכת סנהדרין (סד) לפי הדעת הזו שכתב הרב שהמולך ע"ז הוא אבל משנתנו היא שנויה כדברי האומר מולך לאו ע"ז היא כלומר שאינו נעבד שיקובל עליהם כאלוה כלל אבל הוא כמעשה כישוף לדרוש בעד החיים אל הכלב המת ההוא ולפי הדעת הזו העביר בנו לפעור או למרקוליס פטור גם דברי רש"י בפירושיו בסנהדרין כך הם כמו שכתבנו והברייתא השנויה בתורת כהנים (קדושים י יג) והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך לרבות שאר ע"ז בהכרת אינו מייתור "לזנות אחרי המולך" כמשמע מדברי הרב אבל יאמר כי הכרת הזה כולו מיותר הוא ונדרוש אותו לשאר ע"ז והוא מה שאמרו בגמרא (סנהדרין סד) שלש כריתות בע"ז למה אחת כדרכה ואחת לשלא כדרכה כלומר לזבוח וקטור ונסוך והשתחויה שנתרבו שלא כדרכה למיתה ומחייב אותן בכאן בהכרת ואחת למולך ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא למעביר בנו שלא כדרכה כלומר בכל ע"ז שבעולם כמו שהזכרנו

וטעם ואת כל הזונים אחריו. שאם לא יומת יזנו אחרים:

ובמשפחתו. כי לא תהיה העלמת עיני עם הארץ זולתי מיד משפחתו המחזיקים בידו:

ושמתי אני את פני וגומר. משמעות הכתוב יגיד שאם לא יעשה משפט העם יעשה ה' משפט בו ובמשפחתו גם כן, מה שלא היה אם היו עושים דין עם הארץ, ואלו הם דברים רחוקים, ממה נפשך אם הם חייבין בין עשו דין כ''כ ברשע עצמו בין לא עשו: ונראה לפרש על זה הדרך ואם העלם וגו' פירוש במקום שאין דין למטה יהיה דין למעלה ושמתי אני וגו'. וכשיעשו דין למעלה יפתחו גם כן פנקסי בני משפחתו ויתעוררו הדינים על כל המשפחה, והוא אומרו ובמשפחתו. וחזר ופירש שימת פנים זו מה עושה, ואמר כנגד האיש עצמו והכרתי אותו, וכנגד משפחתו יפתחו ספרי דיניהם אם יש מהם זונים כמותו הרי הוא בכלל הכרת, והוא אומרו ואת כל הזונים אחריו ממשפחתו, אבל אותם שנפתחו ספריו ונמצא שלא זנו לא יכרתו, ואמר עוד לזנות ולא הספיק לומר הזונים וגו' אחרי המולך, נתכוין לומר שהגם שלא זנה עד עתה פירוש שלא העביר בנו למולך אלא שחשב לזנות מחשבת עבודה זרה נתפסים עליה כמעשה, ויכרית ה' את החושב כעושה כמו שאמר הכתוב (יחזקאל יד) למען תפוש את בית ישראל בלבם: נמצאת אומר שאם עם הארץ יעשו דין בעושה רע אין דין למעלה ולא ימות מישראל זולת העובד למולך, אבל אם לא יעשו דין נפתחים ספרי כל המשפחה ומתעורר הדין גם עליהם ונתפסים גם על המחשבה, והוא מאמרם ז''ל (דב''ר פ''ה) במקום שיש דין וכו' אין וכו' ע''כ. קשה פשיטא שכשיעשו דין למטה מה מקום לדין ליעשות למעלה, ולדרכנו ידוייק על נכון שכשעושין דין למטה נמנע דין למעלה פירוש דין השאר שאין ספריהם נפתחים. ותמצא שאמרו רז''ל (ר''ה טז:) שכשנפתחים ספרי הדינים אדם נכנם בסכנה וצריך זכות גדול ליפטר:

וֶאֱנַשׁ דִי יִתְפְּנֵי בָּתַר בִּדִין וּדְכוּרוּ לְמִטְעֵי בַתְרֵיהוֹן וְאֶתֵּן יָת רוּגְזִי בַּאֲנָשָׁא הַהִיא וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ:

וּבַר נַשׁ דְיִסְטֵי בָּתַר שַׁאֲלֵי בִּידִין וּמַסְקֵי זְכוּרוּ וְתַבְעֵי גְרַם יְדוֹעַ לְמִטְעֵי בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתֵּן פְּנִיוּתָא לְמֶעֱסוֹק בְּבַר נְשָׁא הַהוּא וְאֵישֵׁיצֵי יָתֵיהּ בְּמוֹתָנָא מִגוֹ עַמֵיהּ:

והנפש אשר תפנה אל האבת. טעמו כאשר אכרית הנותן מזרעו למולך בסתר או בגלוי אם לא ימיתוהו עם הארץ כן אכרית הזונה מאחרי לפנות אל האובות ומצאנו נפשים גם כל נפש ארבעה עשר וכן והכרתי אותו:

וְתִתְקַדְשׁוּן וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

וְתִתְקַדְשׁוּן וּתְהוֹן קַדִישִׁין בְּגוּפֵיכוֹן מְטוֹל דַאֲקַבֵּל בְּרַעֲוָא צְלוֹתְכוֹן אֲנָא הוּא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן:

והתקדשתם. זו פרישות עבודה זרה:

והתקדשתם כי אני ה' אלהיכם. קדש ונתתי לכם חקת לשמרם כדי לקדשכם וכבר הזכיר זה הכתוב והטעם להכניס את הגרים התושבים עם ישראל שהם חייבים להיותם קדושים בעבור שידורו בארץ קדושה. והחל להזכיר עונש הכתובים בתחלת הפרשה מהאב כאשר החל איש אמו ואביו תיראו. וטעם להזכיר האב קודם האם בעבור כבודו ואיננו כמו איש אמו ואביו תיראו כי לא יומת אם לא היה בר מצוה:

והתקדשתם. בפרישה מן העריות: והייתם קדושים. שיהיה הזרע מוכן לשרות שכינה בתוכו כאמרם ז''ל (קדושין פרק י' יוחסין) שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל: כי אני ה' אלהיכם. שאמרתי לאברהם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז), לזרע המיוחס אחריך כמו שבארו ז''ל (שם):

והתקדשתם והייתם קדושים. יצו ה' שיהיו נוטים אל בחינת הקדושה, ובזה הוא מבטיחם שיהיו במדריגת מלאכים הנקראים קדושים, דכתיב (דניאל ח) ויאמר אחד קדוש, והוא אומרו והייתם קדושים, ותמצא שאמרו ז''ל (במד''ר פ''כ) בפסוק כעת יאמר ליעקב וגו' כי המלאכים יהיו עומדים בשורה החיצונה וישראל בפנים ושואלים מלאכי אלהים לעם קדושו מה פעל אל, נמצאת אומר כי קדושיו במקום המלאכים הם ישראל. וחזר הכתוב ופירש הדבר שבו יתקדשו ואמר ושמרתם את חקותי, פירוש תשמרו מצות לא תעשה, ותקיימו מצות עשה בזה אני מקדשכם, כי על ידי זה שם הוי''ה מתגלה עליו ובזה מתקדש, וכמו מה שכתוב בזוהר (תיקונים ע) כי האבר שבו עושה מצוה שורה עליו שם הוי''ה הרמוז בתיבת מצוה:

וְתִטְּרוּן יָת קְיָמַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא:ייָ מַקְדִשְׁכוֹן:

וְתִטְרוּן יַת קְיָמַי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן:

ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם. ובזה האופן שתתקדשו בפרישה מן העריות תשמרו ותעשו לדורות כי אם לא תתקדשו אתם ימרו גם הבנים בלי ספק בהיותם נולדים בחטא כענין הן בעון חוללתי: אני ה' מקדשכם. כי אמנם מה שאסרתי בעריות הוא לקדשכם לעבודתי:

אני ה' מקדשכם. סמך אצל אביו ואמו כי ג' שותפין יש באדם:

אֲרֵי גְבַר גְבַר דִי יְלוּט יָת אֲבוּהִי וְיָת אִמֵהּ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל אֲבוּהִי וְאִמֵהּ לַטּ קְטָלָא חַיָב:

אֲרוּם גְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב דְיֵילוּט יַת אָבוֹי וְיַת אִמֵיהּ בִּשְׁמָא מְפָרֵשׁ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּאַטְלוּת אַבְנִין מְטוֹל דְאָבוֹי וְאִמֵיהּ לָט קְטָלָא חַיָיב:

אביו ואמו קלל. לרבות לאחר מיתה: דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיהם בם. ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם (פסוק כז) . ופשוטו של מקרא, כמו דמו בראשו (יהושע ב יט) , אין נענש על מיתתו אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שיהרג:

{{ד}} דלא תקיש למכה אביו שחייב דוקא בחיים דאם לא כן הרי כבר אמור איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אלא כאן בא לרבות לאחר מיתה:

וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו. יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו (לעיל יט ג) ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו') ומקלל אביו ואמו מות יומת ועל דרך האמת בעבור שאמר (פסוק ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ואמר (בפסוק ח) אני ה' מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג) והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה (פסוקים י-יד) והוא הדין אשה ובתה ובת בתה כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם (לעיל יח יז) באזהרה וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים (לעיל יח י) ואין צריך לומר בתו ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (פסוקים טו-טז) וחזר והזכיר כרת אחר בנדה (פסוק יח) לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה הוא שאמר את מקורה הערה (פסוק יח) וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (פסוק יט) והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (פסוקים כ כא) לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו והכרת הבא באחותו (פסוק יז) הוא מיותר ונדרש לרבותינו (מכות יד) למה יצא כרת באחותו וכו' ועל דרך הפשט הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (פסוק יז) לומר שתמות בנוער נפשם בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה וטעם עונו ישא שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת כענין שאמרו (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (לעיל יח ז) ואחות אשה (שם יח יח) שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך

אשר יקלל את אביו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ואשר יקלל את אמו: וטעם אביו ואמו קלל. כאומר תועבה גדולה עשה: דמיו בו. כמו דמו בראשו והנסקלים גם הנחנקים דמיהם בם וכלל אומר בכל המיתות כי צריכים אנחנו למסורת אבותינו כי לא נוכל להוציאם להמיתם מהכתוב גם כן לא נכתב בן כמה שנים יהיה בד מצוה ואחר כן הזכיר ואיש אשר ינאף את אשת איש כי אסורה היתה: וטעם אשר ינאף את אשת רעהו. כמו אביו ואמו קלל כי עשה דבר רע:

כי איש איש אשר יקלל. והאות על שאני מקפיד כל כך שתהיה הקדושה בזרע שהרי ענשתי מיתת בית דין את המקלל הוריו שזה יקרה על הרוב בהיות פסול בזרע כי אז הוא בלתי מוכן אל מה שכתוב שמע בני מוסר אביך וכו'. ואיש כזה לא ישמור חוקים ומשפטים כי לא יקבלם מאביו ומאמו כלל:

כי איש איש אשר יקלל. קשה אומרו כי שנותן טעם למה שלפניו ולא אמר דבר קודש שיהיה זה טעמו. ואם על שמירת החוקים, וכי לא נכלל בפסוק זה אלא קללת אבות שהוצדק לומר כי. עוד למה כפל לומר איש איש. ובתורת כהנים אמרו איש אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר איש איש ע''כ. קשה מנין יעלה על דעת למעט אשה שהוצרך לריבוי והלא השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה בדרך כלל וכאומרם ז''ל (ב''ק טו.). ואם לצד שחש הכתוב לפרש איש שבא למעט אשה, לא היה לו לכתוב איש לטעות לומר שבא למעט אשה ויאמר אדם כי יקלל וגו': עוד למה כפל לומר אביו ואמו קלל. אכן כוונת הכתוב הוא לצד שצוה קודם לזה על העברת בנו ובתו למולך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד אבל בן אחרים ואפילו קרוביו כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סד:) וזה לשונם אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו' ע''כ. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת שהוא לצד שבניו הם נידונין כנכסיו של אדם לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למולך אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רושם, על דרך אומרם ז''ל (ערכין כח ב''מ ז.) אפילו לגבי קדשי שמים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומעתה יאמר אדם והלא גם הבן אינו כולו של האב כאומרם ז''ל (נדה לא.) שהאב והאם הם שותפין באדם הלובן מהאב והאודם מהאם, וא''כ מזה הטעם עצמו לא יתחייב האב על הבן מצד חלק האם, לזה אמר הכתוב אחר אזהרה ועונש מעביר בניו למולך כי איש איש אשר יקלל וגו' מות יומת, ודקדק לומר את אביו ואת אמו פירוש זה בפני עצמו או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם, ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר אביו ואמו קלל, פירוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו וכן להפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד כמאמרם ז''ל (ברכות כד.) אשתו כגופו, וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם או הנעשה מאחד מהם לבניהם יחשב לשניהם יחד. ולזה תמצא שיעניש ה' לאיש להמית אשתו דכתיב (משלי כב) למה יקח משכבך מתחתיך. וכפל לומר איש איש משום שמצינו שתלה הכתוב זכרים בנקבות ונקבות בזכרים, ואמרו ז''ל (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אם כן יש הפרש בלידת הזכר ללידת הנקבה ומצד זה ישתנה ההפרש בבחינת המולידים, ויש מקום לומר לצד שתלה הכתוב זכרים בנקבות לא יומתו אבות על העברת הבנים או האמהות על העברת הבנות לצד שתלאם הכתוב באבות תלמוד לומר איש איש אחד לגופו ואחד לאשה ששניהם ישנם בחיוב העברת בן ובת: עוד נראה כי לצד שאמר הכתוב אביו ואמו ודרשו רז''ל (ילקוט) שאביו בא למעט אבי אביו ואמו בא למעט אם אמו שלא יהרגו, לזה חש הכתוב לטעות ולומר שהמיעוט בא אביו ולא אביה אמו ולא אמה ואם כן הנשים פטורות מעונש זה, תלמוד לומר איש איש לרבות אשה:

וּגְבַר דִי יְגוּף יָת אִתַּת גְבַר דִי יְגוּף יָת אִתַּת חַבְרֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַיָפָא וְגַיַפְתָּא:

וּגְבַר דִי יִגוֹר יַת אִתַּת גְבַר מֵאַרְסָא אוֹ דִי יִגוֹר יַת אִתַּת חַבְרֵיהּ מִבַּעְלָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל עַל מִיבְעֲלָא בְּשִׁינוּק סוּדְרָא אַקוֹשָׁא בְּגוֹ רְכִיכָא וְעַל מֵאַרְסָא בְּאַטְלוּת אַבְנִין גִיוֹרָא וְגִיוֹרְתָּא:

ואיש. פרט לקטן: אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן, למדנו שאין לקטן קדושין. ועל איזו אשת איש חיבתי לך: אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת גוי, למדנו שאין קדושין לגוי: מות יומת הנאף והנאפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

{{ה}} ואם תאמר פשיטא הא לאו בר עונשין הוא. ויש לומר דהא קא משמע לן דקטן אינו נענש אבל היא נענשה אפילו אם בא קטן עליה: {{ו}} הוצרך רש"י להאריך פה ועל איזו אשת איש וכו' ולא אמר אשת רעהו פרט לאשת עבודת אלילים כמו שאמר ואיש פרט לקטן, אלא דקשה ליה למה ליה לקרא להאריך ולכתוב שני פעמים אשר ינאף לא היה לו לכתוב אלא אשר ינאף את אשת איש אשת רעהו למה לי, משום הכי פירש דקרא עצמו פירש דבריו ועל איזה אשת איש וכו'. ומה שפירש עוד למדנו כו' שלא תקשה לו מכל מקום הא אשת איש היא ואף על פי שאין חייבים במצות מכל מקום הא אשת איש היא לכך פירש למדנו כו': {{ז}} מדכתיב מות יומת סתם והוא מיתה בידי אדם ומצינו נמי מיתה סתם שהוא מיתה בידי שמים גבי ער ואונן דכתיב וימת גם אותו מה מיתה בידי שמים אין בה רושם אף מיתה בידי אדם אין בה רושם, ועיין כל זה בסנהדרין פרק ארבע מיתות:

והנואפת. אם היתה אנוסה לא תקדא בשם הזה:

סמך איש אשר ינאף את אשת רעהו למקלל אביו ואמו לפי שהממזר אינו יודע מי אביו ומקללו:

וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי עֶרְיְתָא דַאֲבוּהִי גַלִי אִתְקַטָלָא יִתְקַטְלוּן תַּרְוֵיהוֹן קְטָלָא חַיָבִין:

וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אִתַּת אָבוֹי בֵּין דְהִיא אִמֵיהּ בֵּין דְהִיא חוֹרַנְיָיתָא עֲרְיָיתָא דְאָבוֹי בָּזֵי אִיתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן תְּרֵיהוֹן קְטָלָא חַיָיבִין בְּאַטְלוּת אַבְנִין:

ערות אביו גלה. דבר גדול עשה:

וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת כַּלָתֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן תַּרְוֵיהוֹן תִּבְלָא עֲבָדוּ קְטָלָא חַיָבִין:

וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם כַּלָתֵיהּ אִיתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן תְּרֵיהוֹן תִּבְלָא עָבָדוּ קְטָלָא חַיָיבִין בְּאַטְלוּת אַבְנִין:

תבל עשו. גנאי. לשון אחר מבלבלין זרע האב בזרע הבן:

{{ח}} לפירוש הראשון שרשו תבל ויכלול לשון גנאי וענין בלילות כל הארצות. ולפירוש השני שרשו בלל:

כלתו. אשת בנו: תבל. פירשתיו:

וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת דְכוּרָא מִשְׁכְּבֵי אִתְּתָא תּוֹעֶבְתָּא עֲבָדוּ תַּרְוֵיהוֹן אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן קְטָלָא חַיָבִין:

וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם דְכוּרָא תַּשְׁמִישִׁין דְאִיתָא תּוֹעֵיבְתָּא עָבָדוּ תְּרֵיהוֹן אִיתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן בְּאַטְלוּת אַבְנִין:

משכבי אשה. מכניס כמכחול בשפופרת:

{{ט}} דאם לא כן משכבי אשה למה לי וכי יש לו לזכר משכב אחר עד שיאמר משכבי אשה לאפוקי משכב האחר. מכחול פירש רש"י בבבא מציעא דף צ"א ע"א כדרך שמכניסין קיסם או כנף בשפופרת חלולה שהכחול בתוכו ומוציאין מן הכחול במכחול ומעבירין על העין עד כאן לשונו. (מהר"ן):

תועבה עשו. אם הנשכב איננו אנוס:

וּגְבַר דִי יִסַב יָת אִתְּתָא וְיָת אִמַהּ עֵצַת חִטְאִין הִיא בְּנוּרָא יוֹקְדוּן יָתֵהּ וְיָתְהֶן וְלָא תְהֵי עֵצַת חִטְאִין בֵּינֵיכוֹן:

וּגְבַר דְיִסַב יַת אִיתָא וְיַת אִימָהּ זְנוּ הִיא בְּנוּרָא יוֹקְדוּן יָתֵיהּ וְיַתְהֶן בְּאַתְּכוּת אַבָּר לְפוּמְהוֹן וְלָא תְהֵי זְנוּ בֵּינֵיכוֹן:

ישרפו אתו ואתהן. אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נשאה בהתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן, שתיהן לאסור, שנשא את חמותו ואמה. ויש מרבותינו שאומרים, אין כאן אלא חמותו. ומהו אתהן, את אחת מהן, ולשון יוני הוא הן אחת:

ואיש אשר יקח את אשה וגו' זמה הוא. כטעם זנות במחשבה: ואתהן. זאת או זאת אם היתה האם אשתו תשרף הבת וכן הפך הדבר:

וּגְבַר דִי יִתֵּן שְׁכָבְתֵּהּ בִּבְעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל וְיָת בְּעִירָא תִּקְטְלוּן:

וּגְבַר דִי יִתֵּן תַּשְׁמִישֵׁיהּ בִּבְעִירָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּאַטְלוּת אַבְנִין וְיַת בְּעִירָא תְּקַטְלוּן בְּקוֹלְפֵי:

ואת הבהמה תהרגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחמר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחברו לעבור עברה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות, הרי דברים קל וחמר, מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת, שרוף וכלה, המטה את חברו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה:

ואת הבהמה תהרוגו. שלא תחטיא אחר ויש אומרים להסתיר הקלון:

וְאִתְּתָא דִי תִקְרַב לְכָל בְּעִירָא לְמִשְׁלַט בַּהּ וְתִקְטוֹל יָת אִתְּתָא וְיָת בְּעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן קְטָלָא חַיָבִין:

וְאִתְּתָא דִי תִקְרַב לְצֵיד כָּל בְּעִירָא לְמִתְהַנְיָא מִינָהּ וְתִקְטְלוּן יַת אִיתְּתָא בְּאַטְלוּת אַבְנִין וְיַת בְּעִירָא בְּקוֹלְפֵי אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן דִין קְטוֹל חַיָיבִין:

לרבעה. שם הפעל ואם הוא בחיר''ק כמו בשברי לכם כי משקלי שמות הפועלים הם משתנים:

וּגְבַר דִי יִסַב יָת אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֶחֱזֵי יָת עֶרְיְתַהּ וְהִיא תֶחֱזֵי יָת עֶרְיְתֵהּ קְלָנָא הוּא וְיִשְׁתֵּיצוּן לְעֵינֵי בְּנֵי עַמְהוֹן עֶרְיַת אֲחָתֵהּ גַלִי חוֹבֵהּ יְקַבֵּל:

וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אַחֲתֵיהּ בְּרַת אָבוֹי אוֹ בְּרַת אִימֵיהּ וְיִבְזֵי יַת עֶרְיְיתָהּ וְהִיא תִבְזֵי יַת עֶרְיְיתֵיהּ גְנַיי הוּא אֲרוּם חִסְדָא עֲבָדִית עִם קַדְמָאֵי מִן בִּגְלַל דְיִתְמְלֵי עַלְמָא מִנְהוֹן עַד לָא אִיתְיְהִיב קְיָימָא בְּעַלְמָא וּמִן דְאִתְיְהִיב קְיָימָא בְּעַלְמָא כָּל דְיֶעֱבַד כְּדֵין וְיִשְׁתֵּיצוּן בְּמוֹתָנָא וְחָמְיַין בְּבִישְׁתְּהוֹן בְּנֵי עַמְהוֹן מְטוֹל דְעֶרְיַית אַחְתֵיהּ בְּזֵי חוֹבֵיהּ יְקַבֵּל:

חסד הוא. לשון ארמי חרפה (בראשית לד יד) חסודא. ומדרשו אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר (תהלים פט ג) עולם חסד יבנה:

ואיש אשר יקח את אחתו. הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכנים יחד וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו ואינו צריך לבוא אליה כבא אל אשה זונה וכן דרך הכתוב להזכיר קיחה בכל המתיחדים כי אשה ואמה (בפסוק יד) ובת בנה ובת בתה (לעיל יח יז) ואשה ואחותה (שם פסוק יח) ואשת אחיו (פסוק טז) כולן עמו בבית וכן לא יקח איש את אשת אביו (דברים כג א) ואמר וראה את ערותה דרך מוסר כי הכתוב יכנה בעריות פעם יקרא הבעילה גלוי ערוה כאשר יאמר ברובן לא תגלה ערותה וזה מנהג הזונים שהם מגלים שוליה כענין שנאמר וגליתי שוליך על פניך (נחום ג ה) ופעם יכנה אותה ביאה ובא אליה ושנאה (דברים כב יג) לבא עלינו (בראשית יט לא) ויבא אליה ותהר לו (שם לח יח) ופעמים רבים יקראנה שכיבה ובכאן יכנה אותה בראיה כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות שולים וכן יכנה אותה בידיעה כלשון והאדם ידע את חוה אשתו (שם ד א) ולא יסף עוד לדעתה (שם לח כו) בתולה ואיש לא ידעה (שם כד טז) ואמר והיא תראה את ערותו שגם היא חמדה בלבה ערותו ורצתה לעשות כן והזכיר זה באחות בלבד בעבור כי כל העריות כאשר יקרב האיש לגלות ערותה לרצונה הוא כי אם לא יהיה לרצונה תתרחק ממנו ותצעק אבל באח הישן עמה אולי שלא מדעתה יערה בה על כן הזכיר שהיא גם היא תראה ערותו וטעם חסד הוא על דעת המפרשים חרפה כי האנשים כולם בטבעם יהיה להם בושת בחטא המכוער הזה והוא כלשון ארמית שתרגם אונקלוס כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד) ארי חסודא היא ויונתן תרגם ושמתיה חרפה (שמואל א יא ב) חיסודא ובלשון חכמים (רות רבה ז יא) מפני שחסדו ברבים וכן פן יחסדך שומע (משלי כה י) יעשה לך חרפה בגלותך סוד אחר וטעם ונכרתו לעיני בני עמם לאמר אתה תעשה זה בסתר וה' יגלה עונך בהביאו עליך עונש לעיני כל בני עמך והזכיר כן בחטא הנעשה בחדרי חדרים והוא הדין בכל הכריתות כאשר הזכרתי (לעיל יח כט) וטעם ערות אחתו גלה עונו ישא ואם גלה ערות אחותו באונס עונו ישא הוא לבדו כדברי ר"א ועל דעתי טעמו כי ערות אחותו גלה עונו ישא כל אחד מן הנזכרים כמו כי את שארו הערה עונם ישאו (פסוק יט) והנכון בעיני במלת "חסד" שהוא כמשמעו וכן דעת רבותינו ז"ל (ת"כ כאן וסנהדרין נח) יאמר כי שאר האחים חסד הוא ואין ראויין לגלוי ערוה כי בקרובים יזכיר טעם מפני שאר הבשר ובאחים יזכיר החסד אשר ביניהם ויהיה "איש" מושך עצמו ואחר עמו או הוא כדרך ואני תפלה (תהלים קט ד) כי חמודות אתה (דניאל ט כג) הנני אליך זדון (ירמיהו נ לא) שיחסר מהן מלת איש או שיכנה האיש בתארו יאמר ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה איש חסד הוא ונכרתו כי ערות אחותו גלה עונו ישא הזכיר כי היה ראוי להיותו גומל נפשו איש חסד והוא עוכר שארו אכזרי כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים להשיאה לבעל והוא פוגם ועוכר אותה והכתוב יתלה הסרחון בזכר כמו ערות אחיו גלה ערירים יהיו (פסוק כא) וכן על דעתי פן יחסדך שומע (משלי כה י) יסיר ממך כל חסד שלא שמרת חסדך את רעך שמסר לך סודו כמלת לדשנו (שמות כז ג) ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב) וכיוצא בהן כי רחוק הוא אצלי להיות מלת חסד בלשון הקודש משמש בהפוכים האלה והכתובים משבחים ומתפללים במלת חסד אבל חיסודא בלשון ארמית לשון אחרת וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם זה מתורגם (תיוב"ע) חסדא וזה מתורגם חיסודא וכתב רבינו חננאל כי חסד לאמים חטאת (משלי יד לד) לשון חרפה ולפי דעתי גם זה לשון תהפוכות כי צדקה וחסד נזכרים בפסוק ההוא והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום כמו רודף צדקה וחסד (שם כא כא) אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ (ירמיהו ט כג) אבל פשט הכתוב על דעתי צדקה תרומם גוי כאשר יעשה וחסד לאמים חטאת כאשר לא יעשוהו יאמר כי בצדקה ובחסד רוממות כל גוי ומכשולם או יאמר צדקה תרומם הגוי המיוחד שיעשנה ולאמים רבים חוטאים בחסד ואינם עושים אותו ודמיון הפסוק הזה הוא סמוך לו (משלי יד לג) בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע שפירושו תודע שאינה בקרבם כי כל רואיהם יכירום במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה והם שניהם בשלילות הענין

ואיש אשר יקח את אחותו. במקום שאינם יודעים בו ואח''כ נודע הדבר: וטעם וראה את ערותה. או ראה כמו אביו ואמו קלל וראה כמו גלה: וטעם והיא תראה את ערותו. שהסכימו שניהם על זה: חסד הוא. מגזרת פן יחסדך שומע וטעמו תוספת בזנות: ערות אחתו גלה. באונס: עונו ישא. לבדו. וטעם להזכיר אלה הדברים באחות בעבור שגדלו יחד והם נערים משחקים וכל עת יתייחד עמה ולא הזכיר הכתוב עונש בת הבן או בת הבת כי סמך על תורה שבעל פה גם יתכן שלא הזכירם בעבור חוסר תאות האב כי הוא בא בימים הזמן שתהיה לו בת בוגרת ועל כן לא הזכיר הכתוב אם האב ואם האם כי הן זקנות:

ואיש אשר יקח את אחותו. סמך את אחותו לבהמה לפי ששניהם מצוין עמו בבית וסמיך ליה נדה שגם היא מצויה עמו תמיד: והיא תראה את ערותו. ונכרתו לעיני בני עמם. רמז למה שאמרו המסתכל באותו מקום הויין ליה בנים סומין וזהו וראה את ערותה שמסתכל באותו מקום ונכרתו לעיני בני שהבנים יכרתו עיניהם:

וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת אִתְּתָא סוֹאֲבָתָא וִיגַלֵי יָת עֶרְיְתַהּ יָת קְלָנַהּ גַלִי וְהִיא תְגַלֵי יָת סוֹאֲבַת דְמָהָא וְיִשְׁתֵּיצוּן תַּרְוֵיהוֹן מִגוֹ עַמְהוֹן:

וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אִתְּתָא דְוָותָא וּבְזֵי יַת עִרְיְיתָהּ וְיַת מַבּוּעַ אֲדַם סוּבְתָא בְּזֵי וְהִיא בָּזִית יַת מַבּוּעַ אַדְמָהָא וְיִשְׁתֵּיצוּן תַּרְוֵיהוֹן בְּמוֹתָנָא מִגוֹ עַמְהֶן:

הערה. גלה. וכן כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי''ו יורדת בתבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת (אסתר ה ט) ולא קם ולא זע, וכן אחוה מגזרת אח. והעראה זו נחלקו בה רבותינו, יש אומרים זו נשיקת שמש, ויש אומרים זו הכנסת עטרה:

דוה. היא חולה בעבור הדם. וטעם מקרה הערה. שעשה תועבה גדולה. וטעם והיא גלתה. ברצונה כי אם היא אנוסה לבדו יכרת:

דוה. ג' דין ואידך תזרם כמו דוה. כל היום דוה. שע''ג מטמאה כנדה ובעון שעבדו ע''ג גרמו להיות כל היום דוה: מקורה. ב' דין ואידך והובשתי את מקורה שבשביל שהערה מקורה יבש מקורה דכתיב ערירים יהיו ולא תוליד: הערה. ג' דין ואידך כי את שארו הערה אשר הערה למות נפשו שבשביל שהערה שארו הערה למות נפשו שנתחייב מיתה בעדים והתראה: מקור דמיה. קרי ביה דמי ה, שה, דמים טמאים באשה. בכולם לא נאסר ינאף אלא על אשת רעהו שהקב''ה מלא עליו אף שאוסרה על בעלה:.

וְעֶרְיַת אֲחַת אִמָךְ וַאֲחַת אָבוּךְ לָא תְגַלֵי אֲרֵי יָת קָרִיבֵהּ גַלִי חוֹבְהֶן יְקַבְּלוּן:

וְעֶרְיַת אֲחַת אִמָךְ וַאֲחַת אַבָּךְ לָא תִבְזֵי אֲרוּם יַת קְרֵיבֵיהּ בִּישְרֵיהּ בְּזֵי חוֹבֵיהוֹן יְקַבְּלוּן בְּמוֹתָנָא יְסוּפוּן:

וערות אחות אמך וגו' . שנה הכתוב באזהרתן, לומר שהזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב בין על אחיותיהן מן האם, אבל ערות אשת אחי אביו לא הזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב:

וערות אחות אמך. טעמו כבר הזהרתי לא תגלה והנה המגלה את הערוה הערה שארו: עונם ישאו. אם הדבר ברצונם לא הזכיר עונש אחות האב גם לא הזכיר כלל עונש שתי אחיות והמשכיל יבין גם דברי הקבלה אמת:

וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת אִתַּת אַח אֲבוּהִי עֶרְיַת אַח אֲבוּהִי גַלִי חוֹבְהֶן יְקַבְּלּוּן בְּלָּא וְלָד יְמוּתוּן:

וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אִתַּת אַחְבוֹי עֶרְיַת אַחְבוֹי בְּזֵי חוֹבֵיהוֹן יְקַבְּלוּן בְּמוֹתָנָא יְסוּפוּן בְּלָא וְלַד יְמוּתוּן:

אשר ישכב את דדתו. המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בענש הליכת ערירי: ערירים. כתרגומו בלא ולד, ודומה לו (בראשית טו ב) ואנכי הולך ערירי. יש לו בנים קוברן, אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שנה בשני מקראות אלו ערירים ימותו ערירים יהיו. ערירים ימותו, אם יהיו לו בשעת עברה, לא יהיו לו כשימות לפי שקוברן בחייו. ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עברה, יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשו:

{{י}} פירוש באחרי מות נכתב אחר כל העריות ונכרתו וגו', שהוא בעונש ערירי דסתם כרת הוא נכרת וזרעו נכרת אבל לא ידעינן איזה זרע נכרת אם אותן שהיו לו קודם החטא שהם בכלל העונש ואם הם אותן שנולדו לאחר החטא דוקא שהם בני רשע ואתא קרא דערירים ימותו, דמשמע דימותו כמו שהם ערירים עתה, ואתא קרא דערירים יהיו דמשמע שבשעת מיתתן סופן לבא לידי ערירי שאם יש לו בנים קוברן, בין שהיו לו קודם החטא בין לאחר החטא כולן יהיו נכרתין. אף על פי שבאיזה נוסחאות יש הפוכות:

את דדתו. היא אשת דודו: ערירים ימותו. אמרו הצדוקים שהוא כמו ערומים ופירוש ימותו כמו יומתו ולא אמרו אמת והנכון שהוא כדברי המתרגם ארמית וכבר פירשתי כתבו את האיש הזה ערירי כי הוא כמו הולך ערירי. ואמר על אשת אח נדה והטעם ראוי שירחק ממנה וכן אמרו אחיכ' שונאיכם מנדיכם והנה אין בעריות זכר נדה כי אם באשת אח והנדה אסורה גם תבוא עת להיות מותרת גם כן יתכן באשת האח כאשר אפרש בפרשת כי ישבו אחים יחדו ואשר אמרו כאשר היא אחות האב אסורה כן אסור לאשה שתנשא לדודה לא זה הדרך כי העריות הזכרים הם המכריחים ואין מי יכריחם ואם בדרך שקול דעתם החסרה יראה לנו למה לא נקבל עדות שתים נשים ואם על הערכים תהיינה ארבעת נשים כמו שני עדים על כן אנחנו צריכים לקבלה:

וּגְבַר דִי יִסַב יָת אִתַּת אֲחוּהִי מְרָחָקָא הִיא עֶרְיְתָא דַאֲחוּהִי גַלִי בְּלָא וְלָד יְהוֹן:

וּגְבַר דִי יִסַב יַת אִתַּת אַחְבוֹי בְּחַיוֹי מְרַחְקָא הִיא עֶרְיְיתָא דַאֲחוֹי בְּזֵי בְּלָא וְלַד יְהוֹן:

נדה הוא. השכיבה הזאת מנדה היא ומאוסה. ורבותינו דרשו לאסור העראה בה כנדה, שהעראה מפורשת בה (פסוק יח) את מקורה הערה (לעיל יח) :

וְתִטְרוּן יָת כָּל קְיָמַי וְיָת כָּל דִינַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תְרוֹקֵן יָתְכוֹן אַרְעָא דִי אֲנָא מָעֵיל יָתְכוֹן תַּמָן לְמִתַּב בַּהּ:

וְתִיטְרוּן אַתּוּן כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל יַת כָּל קְיָימַי וְיַת כָּל סִדְרֵי דִינַיי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְלָא תִפְלוֹט יַתְכוֹן אַרְעָא דַאֲנָא מָעִיל יַתְכוֹן לְתַמָן לְמֵיתַב בָּהּ:

ושמרתם את כל חקתי. שלא לעבור על אלה העריות: ואת כל משפטי. משפטי העונש. וטעם ולא תקיא הארץ. אפרש בפרשת וילך:

ושמרתם את וגו'. טעם שהוצרך לומר פעם אחרת פסוק זה הגם שכבר אמר כן בפרשת אחרי מות (יח כו), נתכוין לומר שצריכין לשמור המצות לבל יתבטלו בין מהם בין מזולתם ובזה לא תקיא הארץ הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצות תקיא הארץ, גם השומרים על שלא מיחו בשלא שמרו:

וְלָא תְהָכוּן בְּנִימוֹסֵי עַמְמַיָא דִי אֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרֵי יָת כָּל אִלֵין עֲבָדוּ וְרָחִיק מֵימְרִי יָתְהוֹן:

וְלָא תְהָכוּן בְּנִימוּסֵי עַמְמַיָא דַאֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרוּם יַת כָּל מְרַחֲקַיָיא הָאִילֵין עָבָדוּ וְרָחִיק מֵימְרִי יַתְהוֹן:

ואקץ. לשון מיאוס, כמו (בראשית כז מו) קצתי בחיי, כאדם שהוא קץ במזונו:

ואקץ בם. דרך משל כמו ותקצר נפשו:

וַאֲמָרִית לְכוֹן אַתּוּן תִּירְתוּן יָת אַרְעֲהוֹן וַאֲנָא אֶתְּנִנַהּ לְכוֹן לְמֵירַת יָתַהּ אַרְעָא עַבְדָא חַלָב וּדְבָשׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָא:

וַאֲמָרִית לְכוֹן אַתּוּן תִּזְדַהֲרוּן מִן תּוֹעֵיבְתָּא אִילֵין מִן בִּגְלַל דְתֵירְתוּן יַת אַרְעֲהוֹן וַאֲנָא אִיתְּנִינָהּ לְכוֹן לְמֵירַת יָתָהּ אֲרַע עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן דְאַפְרָשִׁית יַתְכוֹן מִן עַמְמַיָא:

וטעם ארץ זבת חלב. שאין כמוה: אשר הבדלתי אתכם מן העמים. באלה החקים ועוד שתבדילו בין הבהמה:

אשר הבדלתי אתכם. שבעים מצות בפ' קדושים כנגד שבעים אומות שהבדלתי אתכם מהם:

ואני אתננה וגו' ארץ זבת וגו'. קשה אחר שאמר לרשת אותה מה צריך לומר ואני אתננה, עוד למה סמך שבח הארץ לזכרון הירושה. ונראה לי שהכונה היא שמלבד מה שיירשו עוד יתן להם שתהיה הארץ זבת חלב ודבש יותר מהשיעור מה שלפניה, גם שלל שלא בזמן ירושתם אחר כך שהוא זמן החורבן שלא תהיה זבת חלב ודבש, כמו שסיפרו מכיריה בזמן הזה בעונינו:

וְתַפְרְשׁוּן בֵּין בְּעִירָא דַכְיָא לִמְסָאָבָא וּבֵין עוֹפָא מְסָאָבָא לִדְכֵי וְלָא תְשַׁקְצוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בִּבְעִירָא וּבְעוֹפָא וּבְכֹל דִי תַרְחֵשׁ אַרְעָא דִי אַפְרֵשִׁית לְכוֹן לְסָאָבָא:

וְתִפְרְשׁוּן בֵּין בְּעִירָא דְמִכַּשְׁרָא לְמֵיכַל לִדְמִיפְסְלָא לְמֵיכַל וּבֵין עוֹפָא דְמִפְסוֹל לְמֵיכַל לִדְמַכְשַׁר לְמֵיכַל וְלָא תְשַׁקְצוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן בִּבְעִירָא דְרִיסַת חַיְיתָא וּבְעוֹפָא דָרִיס בַּר נִיצְצָא וּבְכָל מַן דְתַרְחֵישׁ אַרְעָא דְאַפְרָשִׁית לְכוֹן לְסוֹאֲבֵיהוֹן:

והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה. אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מבדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רבו של סימן לנשחט חציו. וכמה בין רבו לחציו, מלא שערה: אשר הבדלתי לכם לטמא. לאסור:

{{כ}} פירוש טהורה וטמאה על ידי פעולתך כגון שחט כל הושט וחצי הקנה בלבד טמא. שחט כל הושט ורוב הקנה טהור כלומר טהרת אותו לאכילה: {{ל}} דפירוש לטמא לך קאמר שהוא טמא על ידי פעולתך כדלעיל: חסלת פרשת קדושים

וטעם הטהרה. העשרה הנזכרים וכל האחרים טמאים: וטעם העוף הטמא. הנזכר וכל האחרים טהורים: וטעם לטמא. שתדעו שהוא טמא במחשבה ובדבור וכן תשקצו מן העוף על כן גר תושב לא יאכל טמא בארץ טהורה כי על זה התנאי ידור בתוכנו ואם תשמרו כל אשר צויתי אתכם אז תהיו קדושים כי חייבים אתם ללכת אחרי כי קדוש אני:

ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. ממיני הטמאים אשר הבדלתי לכם מן הטהורים: לטמא. בענין שיהיה השקוץ מטמא את הנפש, וזה באכילתם לא במגע ובמשא בלבד:

וּתְהוֹן קֳדָמַי קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ וְאַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָא לְמֶהֱוֵי פָלְחִין קֳדָמַי:

וְתֶהֱווֹן קֳדָמַי קַדִישִׁין אֲרוּם קַדִישׁ אֲנָא יְיָ דִבְחָרִית בְּכוֹן וְאַפְרָשִׁית יַתְכוֹן מִן עַמְמַיָא מְטוֹל לְמֶהֱוֵי פַּלְחִין קֳדָמַי:

ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מבדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העברה ומקבל עליו עול מלכות שמים:

ואבדיל אתכם מן העמים. וסמיך ליה איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני כי אני הבדלתי אתכם מן העכו''ם והשריתי שכינה ביניכם ואינכם צריכין לאוב וידעוני כשאר העכו''ם שאין להם נביא ולא יודע עד מה ולכך צריכים לאוב וידעוני:

והייתם לי קדושים וגו' טעם אומרו לי. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (תו''כ כאן) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו' אלא אפשי ואפשי אלא אבי שבשמים וכו', והוא אומרו והייתם לי קדושים שתהיו פרושים לי לשם מצותי ולא לצד תיעוב הדבר הנאסר, ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה לרמוז למה שכתבתי, ואומרו כי קדוש אני ה' וגו' נתן טעם למצוה זו של הבדלת בהמה טמאה כי קדוש וגו' ואבדיל אתכם מז העמים להיות לי. והענין עצמו של פרישות ישראל מן העכו''ם הוא הדבר עצמו של פרישתכם מן הבהמה טמאה. ברוך ה' אשר הבדילנו מן הטמאים מאדם עד בהמה עד עוף השמים: חסלת פרשת קדושים

וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בְהוֹן בִּדִין אוֹ דְכוּרוּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן בְּאַבְנָא יִרְגְמוּן יָתְהוֹן קְטָלָא חַיָבִין: פפפ:

וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרוּם יְהֵי בְּהוֹן בִּידִין אוֹ זְכוּרוּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן בְּאַבְנָא יְאַטְלוּן יַתְהוֹן קְטָלָא חַיָיבִין:

כי יהיה בהם אוב וגו' . כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת. עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת ושגגתם חטאת, וכן בכל חיבי מיתות שנאמר בהם כרת:

וטעם ואיש או אשה. בעבור שאמר על האובות לטמאה בהם אמר היו קדושים והמיתו אשר יטמא נפשו באוב ובידעוני כי עד כה לא הזכיר עונש פונה אל אוב בפרהסיא. וטעם להזכיר האשה כי זאת האומנות ביד הנשים יותר וכן מכשפה לא תחיה: חסלת פרשת קדושים

ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני. ומאחר שהיתה הכונה בכל אלה לקדש את ישראל הנה מי שיסור מזה באוב או ידעוני אשר ענינם כולו ברוח טומאה על היפך כל המכוון ראוי שיסקל בלי ספק: