משנה - זבחים-פרק גפרק ג - משנה א
כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחָטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּזָּרִים, בַּנָּשִׁים {א}, וּבָעֲבָדִים, וּבַטְּמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בַּמַּחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן {ו} שֶׁקִּבְּלוּ {ז} אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:
כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה. והוא הדין דאפילו לכתחילה שוחטין. דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזרים ובפסולים. ולא קתני ששחטו דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, אלא,. משום טמאים בלבד, דטמא לכתחילה לא ישחוט, גזירה שמא יגע בבשר. וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה, אלא בסכינא אריכא {ב}, וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה {ג} ושוחט הבהמה שבתוך העזרה, דהא שחיטת קדשים בעזרה הויא, ואין טמא נכנס לעזרה. ובנטמא בשרץ {ד}, שאינו מטמא את הסכין, דלאו אב הטומאה הוא. או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה, אבל בסכין לא, שטמא מת מטמא את הסכין להיות אב הטומאה כיוצא בו, והסכין מטמא את הבשר {ה}: לפיכך הן פוסלים את הקרבן במחשבה. הואיל וראויין לעבודה זו, מחשבתן מחשבה ופוסלת: וכולן. הפסולים: שקבלו את הדם על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו: אם יש דם הנפשש עוד בבהמה, יחזור הכשר לעבודה ויקבל ויזרוק, והזבח כשר. שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה, לפי שאינן ראוין לה, ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה {ח}, ובדבר הראוי, ובמקום הראוי לעבוד, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, בראוי להקרבה הכתוב מדבר:
{א} . איצטריך משום דבשאר עבודות פסולות אפילו כהנות. תוספ': {ב} הר''ר אפרים, איך יתכן שיהיה כל כך סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל, קל''ה אמות. ותירץ דמשכחת לה דשחיט דרך גגין ועליות דלא נתקדשו. תוס': {ג} אם שגג ונכנס לעזרה או שעבד ג''כ. הר''מ: {ד} לשאר טמאים שאינם מטמאים כלים: {ה} דדם קדשים אינו מכשיר, חיבת הקודש מכשרת, או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה. תוספ': {ו} . עיין בפירוש הר''ב בריש פרק ח' דמעילה, דכתב שאם היה הפסול שקנ: ל פסול טומאה, דאין לו תקנה בחזרה: {ז} כו'. או הוליך או זרק. הר''מ: {ח} כשר. ובדבר הראוי כו', לאפוקי מנחת עומר שהיא של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר, ולא משום קרבן אתיא כו'. ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח, דכתיב וזבחת עליו, בזמן שהוא שלם, דעליו כולו משמע. רש''י:
פרק ג - משנה ב
קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ, יַחֲזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל, יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא {י} כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָה לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:
יחזיר לכשר. ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול {ט}: נתנו. פסול {יא}: על גבי הכבש שלא כנגד היסוד. דהויא נתינה שלא במקומה. או שנתן את הנתנים למטה למעלה, יחזור עינן ברישא, הוה אמינא הנך קנתא בחזרה {יב}, אבל שמאל הוה אמינא שמאל אית ליה ה בימינו ואת הכף בשמאלו, י אבל הנר אימא:
{ט} כיון שהפסול לא הוליך. דאלו הוליך, אי אפשר לתקן. גמרא: {י} כו'. פירוש או שלא כו': {יא} הר''מ, אמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול כו' הואיל וזה ששינה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה. וכמו שאין מחשבתו פוסל הואיל ואינו ראו. לאותה עבודה ג''כ אין פוסלין מעשיו. ע''כ. דאלו כשר נתנו ע''ג הכבש, ביון דבעלים נתכפרו אין זריקה דלא מכפרת [היינו הך שניה דחזרת הכשר דהא כבר נתכפרו בקמייתא] שריא בשר באכילה. גמרא: {יב} , כשאין הטמא ראוי לטטא הכלי:
פרק ג - משנה ג
הַשׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָחוּת מִכַּזַּיִתֹ, כָּשֵׁר. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת {יג} וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
לאכול דבר שאין דרכו לאכול. חוץ לזמנו או חוץ למקומו: ור' אליעזר פוסל. ואין הלכה כר' אליעזר:
{יג} זית. צריך עיון, דהא תנינא לה חדא זימנא בסוף פרק דלעיל. ועתוי''ט:
פרק ג - משנה ד
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר {יד}, מִן הָרֹטֶב {טו}, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים {יז}, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:
קיפה. תבלין ודק דק שבשולי קדרה {טז}: אלל. שיורי הבשר הנדבקים בעור בשעת הפשט. פירוש אחר, גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, שקורין קפיל''ו בלע''ז: הקרנים והטלפים. ואפילו מה שיש בהן קרוב לבשר שכשחותכין אותו יוצא ממנו דם, לא חשיב כבשר: ואין חייבין עליהם משום פיגול. אם היה הזבח פיגול, שחשב על בשרו לאכלו חוץ לזמנו, ואכל מאלו, פטור: וטמא. אם אכל מאחת מאלה בטומאת הגוף מזבח כשר, אינו חייב משום אוכל קדשים בטומאת הגוף:
{יד} . חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הר''מ: {טו} . הוא המרק. הר''מ ועיין ריש פרק ט' דחולין: {טז} פרק העור והרוטב מפרש תבלין בלבד. דאלו דק דק אוכל מעליא הוא. ובמ''ה פ''ב דטבול יום מפרש, התבלין והמרק ושומן בשר שנמוח. ונ''ל שכל אחד למד מענינו: {יז} . שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל מיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הר''מ:
פרק ג - משנה ה
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכוֹל שְׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. הַמּוֹלֵק תּוֹרין בִּפְנִים לֶאֱכוֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:
השוחט את המוקדשין. כל היכא דנקט האי לישנא מיירי בנקבות: לאכול שליל. שבמעיה: או שליא. העור החופה את הולד. אין מחשבה זו פוסלת את הזבח. דשליל ושליא לאו גופא דזיבחא הוא: לא פיגל. הכי קאמר, השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא חוץ למקומו, לא פסל. ואם חשב לאכול מהן חוץ לזמנו, לא פיגל: חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול. אם פגל בזבח ואכל מחלב שבדדיה, לא מחייב עליה משום פגול, דלאו גופא דזיבחא הוא:
פירוש למשנה זו
פרק ג - משנה ו
שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. (שְׁחָטוֹ) עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים בָּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ נָא, לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שׁלֹּא לִשְׁמָן:
להניח את דמו או את אמוריו למחר. לא שיקטירם למחר, דהאי מחשבת חוץ לזמנו היא ופגול גמור הוי. אלא על מנת שיניח הכל למחר ולא יקטירם: ר' יהודה פומל. הואיל ומיפסל בהוצאה ובהנוח, מיפסל נמי במחשבת הוצאה והנוח. וכשם שאם הניחן למחר פסול, דדם נפסל בשקיעת החמה, כך אם חשב עליהן להניחם למחר, פסל: וחכמים מכשירין. הואיל ולא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ לזמנו, וכן לא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ למקומו, אע''פ שחשב להניח למחר או להוציא חוץ למקומו, לא פסל. והלכה כחכמים. והא דלא פסל ר' יהודה במחשב בדמים הנתנין למטה לתת אותם למעלה הואיל ואם עשה כן פסל, משום דסבירא ליה לר' יהודה שהחושב לזרוק הדם על המזבח אפילו שלא במקומו כאי', לו חשב לזרקו במקומו, ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה {יח}:
{יח} דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתוב שלישי, ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ובאימורים, דהיינו חוץ לעזרה ממש. שבשעת היתר במות נשתלש בכל אלה. גמרא. ומהאי טעמא נמי לא פסל כשמחשב לפנים. כדאיתא בגמרא דף פ''ב. וצ''ע כשמחשב לחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. ותו בגמרא דבשובר עצמות לא פליגי, דזיבחא גופיה מי מיפסל. ע''מ שיאכלוה טמאים כו' לא כל כמיניה דלא ישמעו לו הטמאום כו', הלכך אין מחשבתו מחשבה לערב דמן. ר''י לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם: