פרת חטאת. פרה אדומה. שנאמר בה חטאת היא: חוץ מגיתה. מערכה של עצים מסודרין כמין גת היו עושים לה במקום ששוחטים אותה בהר המשחה כנגד פתחו של היכל. ואם שחטה חוץ למקום ההוא פסולה. אבל אינו חייב עליה משום שוחט קדשים בחוץ, דרחמנא פטריה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ומדקפיד קרא לענשו שלא הביאו, שמע מינה בעומד להביאו שם משתעי קרא: כל שאינו ראוי לבוא. כו' שאינו עתיד להקריב:

{א} המשתלח. לאחר וידוי. דאי קודם וידוי, בעי ליכנס להתודות עליו. גמרא. וכלומר והרי הוא ראוי לבא:

בלא תעשה. הואיל וראויין לבא לאחר זמן אין בהם כרת אלא לאו גרידא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום {ג} (דברים י''ב): תורים שלא הגיע זמנן. [כדתנן בחולין (כ''ב ע''ב) משיזהיבו כשרין ומקמי הכי פסולין] דתורים גדולים ולא קטנים בעינ, ז: ובני יונה שעבר זמנן. דבני יונה קטנים ולא גדולים, ופסולים מתחלת הציהוב ואילך: בלא תעשה. הואיל וראויין לאחר זמן יש בהן לא תעשה לשוחטן בחוץ: אותו ואת בנו. ששחט אחד מהן ובא להקריב השני בו ביום ואסור משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ''ב): ומחוסר זמן. בין שהיא מחוסר זמן בגופו שלא היה שבעת ימים תחת אמו, בין שהבעלים מחוסרים זמן כדמפרש לקמן. וצריכא לאשמועינן פלוגתא דר' שמעון ורבנן בכולהו, דאי אשמועינן בבעלי מומין, בהא קאמרי רבנן משום דמאיסי, אבל תורים ובני יונה דלא מאיסי. אימא מודו ליה לר' שמעון. ואי אשמועינן תורים ובני יונה, משום דלא חזו ואידחו {ד}, אבל בעלי מומין דחזו ואידחו אימא מודה להו ר' שמעון לרבנן. ואי תנא הני תרתי, משום דפסולא דגופא, אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא קאתי להו אימא מודו ליה רבנן לר' שמעון, צריכא. ואין הלכה כר' שמעון:

{ב} ה'. ובגמרא פריך וה''נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד. לא הביאו דלעיל. ומשני, דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל, ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי אינו ראוי לבוא, אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא, איצטריך לפני משכן ה': {ג} להו משה לישראל, כי עליתו לארץ י''ד שנים שכבשו ושחלקו, ישרות תקריבו, דהיינו נדרים ונדבות. חובות, לא תקריבו ואפילו בבמת צבור עד שתבואו אל המנוחה זו שילה, וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא, וקאמר להו משה לא תעשון. גמרא: {ד} דמלתא נקטיה הכי, ובלאו הכי הוה מצי למימר דאימא מודה כו': {ה} תעשה. אין הענין שחייב כרת ומלקות, שזה לא יבא לעולם כו'. אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרת כרת שאין לוקין עליו. הר''מ:

הזב והזבה. שהקריבו בחוץ, בתוך ימי ספרן: והיולדת. שהקריבה בתוך מלאת: פטורין. שאין מתקבלין לא לחובה ולא לנדבה: ואשמם. בגמרא פריך, זב וזבה ויולדת בני אשם נינהו. ומשני, תני מצורע בהדייהו, שהמצורע מביא אשם: עולותיהן ושלמיהן. בגמרא פריך, הני בני שלמים נינהו. ומשני, תני נזיר בהדייהו, שנזיר מביא שלמים: בחוץ חייבין. שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן לאחר שהקריבו חטאתם {ז} והמצורע את אשמו: מבשר חטאת מבשר אשם כו'. דכל הני נאכלים לכהנים ואינן קרבים לגבי מזבח, ורחמנא אמר (ויקרא י''ז) אשר יעלה עולה או זבח, מה עולה שהיא קרבה על גבי מזבח, אף כל שהוא קרב על גבי מזבח: מבשר קדשי קדשים. כבשי עצרת שהם שלמי צבור ויש להם תורת קדשי קדשים: היוצק. השמן על המנחה: הבולל. הפותת. הבולל המנחה בשמן. ופותתה פתים: המניף. המגיש. שמניף את המנחה שטעונה תנופה. ומגישה בחוץ. המנחה שהיא טעונה הגשה בפנים בקרן דרומית מערבית כדכתיב (שם ב') והגישה אל המזבח: המסדר. לחם הפנים על השלחן: פטור. דאמר קרא אשר יעלה עו', לה או זבח, מה העלאה שהוא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, יצאו אלו שאין אחד מהן גמר עבודה: אין חייבין עליו משום זרות. אם עשה זר אחת מכל העבודות הללו, כגון שבלל או פתת וכו'. וכן טמא, או מחוסר בגדים, או מי שאינו רחוץ ידים ורגלים, אינו חייב מיתה אע''פ שנפסל אותו דבר שעבד בו:

{ו} . לשון רש''י לא גרסינן במתניתין. ועתוי''ט: {ז} פרושים כתב הר''ב. דמ''ש נדבה, לשון רש''י הוא, ולדידיה בקודם שהקריבו מיירי, דהא מתקבלות בפנים לנדבה קאמר. וז''ש לאחר שהקריבו, לשון הר''מ הוא. וקרוב להגיה בדברי הר''ב שצ''ל א''נ לאחר כו'. ופרושו שז''ש נדבה לשמן, להכי מדקדק לשמן משום דשלא לשמן אמרינן בגמרא דאפילו אשם נמי הואיל וראוי שלא לשמן בפנים. תוי''ט. וע''ע: {ח} . כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו. וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה, אין זר חייב עליהן מיתה. כדאמר במסכת יומא, עבודת מתנה, ולא עבודת סילוק. עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה. ופירוש סיפא דקרא והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח, ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה, עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר, ולא שיש אחריה עבודה, כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה. אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם כו'. רש''י: {ט} . דאזהרת זרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפק, מוינזרו ולא יהל, לו, ובכל הזבחים תנינא מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה. רש''י: {י} בגדים. דאינהו נמי בזמן שאין בגדים עליהם אין כהונתן עליהן והוו להו זרים. רש''י: {יא} כו'. גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים. התם לענין אחולי עבודה, ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם. רש''י:

והעבודה בבכורות. דכתיב (שמות כ''ד) וישלח את נערי בני ישראל, אלו הבכורות שהעבודה בהם: משהוקם המשכן נאסרו הבמות. דכתיב (ויקרא י''ז) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, מכלל דבאוהל מועד תלי אסורא. ודוקא לישראל נאסרו הבמות, אבל נכרים מותרים להקריב לשמים בכל מקום, ואפילו בזמן הזה. ואסור לישראל להיות שלוחם להקריב ולא לסייעם. אבל להורות להם סדר הקרבה שרי:

פירוש למשנה זו

באו לגלגל. ולא היה שם בית אלא יריעות המשכן של מדבר: הותרו הבמות. דרחמנא אמר אשר ישחט במחנה וכו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, פרט לגלגל שלא היה שם מחנה, שכבר בטלו המחנות והתחילו להיות נפוצים בכל הארץ. ומהאי טעמא נמי קדשים קלים נאכלין בכל מקום, שהרי לא היה שם מחנה כמו שהיה במדבר:

{יב} לגלגל. וימי הגלגל י''ד שנה שכבשו וחלקו מפרש בגמרא:

באו לשילה נאסרו הבמות. דכתיב (דברים י''ב) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, מכלל דכשיבואו אל המנוחה, הבמות אסורות {יג}. ומנוחה זו שילה שהיתה שם מנוחה שלא היו נוסעים ממקום למקום כמו במדבר: בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה. דכתיב (שמואל א' א') ותביאהו בית ה' שילה, אלמא בית היה, וכתיב (תהלים ע''ח) ויטוש משכן שילה, אלמא של יריעות היה, מלמד שלא היה שם תקרה {יד} אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה: ומעשר שני בכל הרואה. ולעיל לא תני מעשר שני, לפי שכל י''ד שנה שהיו בגלגל לא נתחייבו במעשרות עד שכבשו וחלקו. ובכל הרואה היינו בכל מקום שרואין משם שילה, דאמר קרא (דברים י''ב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה:

{יג} כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות כלל ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות, אלא איש כל הישר בעיניו תעשו, דהיינו נדרים ונדבות, כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה. ועברתם את הירדן וישבתם בארץ, היינו לאחר ירושה וישיבה. והיה המקום וגו' השמר לך וגו' היינו איסור במות. רש''י: {יד} גג של נסרים. רש''י:

באו לנוב ולגבעון. כשחרבה שילה לסוף שלש מאות ושבעים חסר אחת שהיה המשכן שם, ונלקח הארון בימי עלי, באו לנוב, וחרבה נוב בימי שאול ובאו לגבעון. וכל ימי נוב וגבעון היו חמישים ושבע שנה {טז}, וכל זמן זה היו הבמות מותרות, דרחמנא אמר באיסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן הכתוב אלא כדי ליתן היתר לבמות בין זו לזו: קדשים קלים בכל ערי ישראל. והוא הדין למעשר שני, שהרי הקישן הכתוב, דכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו', וכל נדריך אשר תדור, בזמן שקדשים קלים טעונים הבאת מקום אף מעשר שני טעון הבאת מקום, בזמן שקדשים קלים בכל ערי ישראל אף מעשר שני בכל ערי ישראל:

{טו} . כמו שנאמר [שמואל א' כ''א]. אין לחם חול וגו' כי אם לחם קודש אשר לפני ה', אלמא שולחן ומזבח התם הוו. חרבה נוב בימי שאול, באו לגבעון כדכתיב [במלכים א' ג'] כי היא הבמה הגדולה. רש''י: {טז} [שמואל א' ז'] ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' ויהיו עשרים שנה, והן משחרבה שילה שנשבה הארון והוחזר לקרית יערים, ואז לקחו דוד מקרית יערים אחרי שמלך בחברון ז' שנים ומלך בירושלים ל''ג שנים כמפורש הכל בכתוב, הרי נ''ג שנה, ושלמה מלך ד' שנה כשבנה הבית, [במלכים א' ו']. הרי נ''ז שנה: {יז} ישראל. דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריב. רש''י. לפי שלא היו לישראל עדין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכבושן. הר''מ:

והיא היתה נחלה. האמורה בתורה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, דמשמע משתבואו אל הנחלה יאסרו הבמות:

{יח} . שנתקיימה קדושתה ועמידתה לעולם, ועליה אמר הנביא (תהלים צ''ד) ונחלתו לא יעזוב, לפי שאמר בתחלת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ולסגולתו. אחר כך אמר שהקב''ה ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו. שנאמר [שם קל''ב] כי בחר ה' בציון. הר''מ. ועתוי''ט: {יט} . לפנים לכותלי העזרה. הר''מ: {כ} . של ירושלים, שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר, כדכתיב ואכלת שם לפני ה' אלהיך. רש''י:

הרי אלו בעשה. דשמה תביאו את עולותיכם, דמשמע אבל לא בבמה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. אי נמי, עשה והביאום לה', ולא תעשה דהשמר לך פן תעלה עולותיך, וכל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה: ואין חייבין עליהם כרת. כיון שהקדישם בשעת היתר הבמות, שאין המקריב בחוץ חייב כרת אלא על קרבן שאם הקריבו בחוץ בשעת הקדשו היה חייב, דומיא דמדבר {כא}, דבכרת דשחוטי חוץ כתיב (ויקרא י''ז) חוקת עולם תהיה זאת להם, זאת להם ואין אחרת להם {כב}: הקדישן בשעת איסור הבמות. מההיא שעתא קרינן בהו והביאום לה', וכיון שהמתין עד שלא יכול לקיימו נתבטל העשה על ידו. אבל לאו וכרת ליכא, דאזהרה ועונש בשעת הקרבה כתיבי, והרי הותרו הבמות:

{כא} דעיקר פרשת שחוטי חוץ על אותן שבמדבר נאמרה: {כב} פירשו בברייתא, דכל הענין של אותה פרשה בתחלתה עד פסוק ולא יזבחו וגו' שיענש כרת על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ, מדבר בקדשים שהקדישן בשעת אסור במות והקריבן בשעת איסור במות, דהיינו משהוקם המשכן. ומפסוק ולא יזבחו ולהלן מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות וכדכתיב אשר הם זובחים על פני השדה והכי משמע אשר הם זובחים שהיו עומדים לישחט בבמה אם הקריבה בשעת איסור במות כאלו הקריב על פני השדה. ושם נאמר והביאום לה' מצות עשה. ולא יזבחו עוד. מצות ל''ת. יכול יהא ענוש כרת, ת''ל זאת להם וכו', זאת להם עונש עשה ול''ת ולא אחרת להם כרת:

ואלו קדשים קרבים במשכן. כגון בזמן הגלגל ונוב וגבעון שהיה שם משכן והיו הבמות מותרות. אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן ולא בבמה: קדשים. שסתמן הוקדשו במשכן, ומאי ניהו קרבנות צבור: קרבנות יחיד. סתמן לבמה: קרבנות יחיד שהוקדששו למשכן. שפירש בשעת הקדשן על מנת להקריבן למשכן: ואם הקריבן בבמה פטור. מאזהרה ומעונש, שהרי הותרו הבמות. ומיהו אסור לשנות, דכתיב (דברים כ''ג) מוצא שפתיך תשמור ועשית: במות צבור. גלגל ונוב וגבעון: סמיכה. דכתיב לפני ה' וסמך, שאין סמיכה בבמה: שחיטת צפון. דכתיב (ויקרא א') צפונה לפני ה', ואין צפון בבמה: ומתן סביב. שתי מתנות שהן ארבע. דכתיב בהו (שמות כ''ט) את הדם על המזבח סביב, ולא בבמה: תנופה. דכתיב תנופה לפני ה', ואין תנופה בבמה: והג. שה. דכתיב (ויקרא ב') והגישה אל המזבח, ואין הגשה בבמה: אין מנחה בבמה. דזבחים אמר קרא בבמה ולא מנחות {כג}: כיהון. דכתיב (שם י''ד) וזרק הכהן את הדם על המזבח, מזבח צריך כהן ואין במה צריכה כהן: ובגדי שרת. דכיון דאין צריך כהן אין כאן מקום לבגדי שרת, דבבגדי שרת כתיב (שם ו') ילבשם הכהן: וכלי שרת. דבכלי שרת כתיב (שמות כ''ח) לשרת בקדש, ולא בבמה: וריח ניחוח. אברים שצלאן והעלן, אין בהן משום ריח ניחוח. ודוקא במזבח דכתיב ריח ניחוח לה', אבל בבמה אפילו צלאן והעלן אין בכך כלום: ומחיצת דמים. חוט הסיקרא להבדיל בין דמים התחתונים לדמים העליונים. ואין חוט הסקרא בבמה דכתיב (שם כ''ו) והיתה הרשת עד חצי המזבח, ולא בבמה: רחוץ ידים ורגלים. דכתיב (שם ל') בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ולא בבמה: הזמן. אם חשב על הקרבן לאכלו חוץ לזמנו: והטמא. אע''פ שזר כשר להקריב בבמה, אין טמא מקריב בבמה {כו}:

{כג} . וזבחו זבחי שלמים לה' אותם, ואוקמינא להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות, וכתיב אותם מעוטא, אלמא זבחים הוא דהוו נהיגי בהו, ולא עופות ומנחות. ועתוי''ט: {כד} . דיליף בברייתא מוזאת תורת זבח השלמים, לעשות זמן בבמה קטנה כזמן במה גדולה: {כה} . נמי מפגול יליף מג''ש דעון עון. רש''י: {כו} למה לא פירשו כמו בכל מקום דמתניתין פיגול נותר טמא, דטמא לענין אכילה. וכן פירש''י הכא וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תאכל וגו':