. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת, והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות {ב}. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות, לישנא דקרא נקט דכתיב (שמות ט''ז) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן:. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד, ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת, ועל זדונו כרת, ועל התראתו סקילה, כמו בכל שאר מלאכות של שבת:. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית ע''י שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד') בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה, וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים:. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לעני העומד בחוץ ברשות הרבים:. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה, כשזה עוקר וזה מניח:. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית {ד}. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמ''ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה:. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד:. החפץ, והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה:. שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואע''ג דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ד' טפחים על ד''ט והנחה במקום שיהיה בו ד' על ד', וליכא, דיד העני ובעה''ב אין בה מקום שיהיה ד' על ד', אמרינן בגמ' דידו של אדם חשובה כד' על ד', כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה:. פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד {ה}:. הרי שתים מן התורה לעומד בפנים:. דעביד העני עקירה מרשות הרבים:. והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד:. דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד:. העני והניח ברשות הרבים:. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעה''ב בפנים. והא דלא חשיב שנים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית, הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה {ו}, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:

{א} יציאות השבת. ואע''ג דמלאכת זו מנויה בסוף אבות מלאכות בפ''ז הקדימוה לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכים בה לכלום. וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע''פ שהנראה ממנה שאינה מלאכה. הר''מ: {ב} לי אפוקי מה לי עיולי. גמרא ר''פ הזורק. ובשבועות ד''ה (ובמכילתין) אמרינן וטעמא מאי תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה: {ג} . וכתבו התוספ' תימא לר''י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה''ב מה לי עני מה לי עשיר ונראה דאצטריך לאשמועינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה''ר לרה''י מה לי מוציא מרה''י לרה''י ולא הוה גמרינן דבע''ה מעני ולא דעני מבע''ה ולהכי אצטריכי תרי קראי חד אל יצא. וחד ויכלא העם מהביא. בר''פ הזורק: {ד} דמלתא נקיט דבעי לפרושי דרוצה, לקבל צדקה מטעמא דמפרש: {ה} איסור שבת הוא דקאמרינן פטור ומותר ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עור. דבלאו דידיה לא מיירי. הר''נ: {ו} ויבא לידי חיוב חטאת. והתוספ' הקשו ע''ז דעקירה בלא הוצאה אינו אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת ועוד כו' ומפרש ריב''א דאותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה ההיא קחשיב דמצי אתיא לידי חיוב חטאת:

. ואפילו בחול, ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו' שמא ישכח ויצא, דדמי לגזרה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא, ואיידי דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן:. מנחה גדולה משש שעות ומחצה {ז} ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית, ואע''פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר, ותעבור עונת התפלה קודם שיתקננו וישלים התספורת:. סמוך למנחה שמא יתעלף:. מקום עבוד העורות, דלמא חזי פסידא וקלקול בעורות אם לא יניעם ממקומם ויתקנם, וימשך במלאכתו עד שתעבור עונת התפלה:. אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה:. אפילו בגמר דין, שכבר שמעו טענות בעלי דינין {ט} ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק וחוזר להיות תחלת הדין {י}:. בחד מכל הני דאמרינן, אין מפסיקין, אלא יגמור ואחר כך יתפלל, והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפלה. והתחלת התספורת משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו. ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה, ואם היו מעוטפים ויושבים בדין ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משפתחו בעלי הדין בטענותם:. מלתא אחריתי נקט {יא}, והכי קאמר חברים העוסקים בתורה, מפסיקים תורתן לקריאת שמע דזמנה קבוע, דכתיב (דברים ו') ובשכבך ובקומך:. שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו הואיל ואנו מפסיקין תורתנו לאומנותנו כל שכן שנפסיק לתפלה {יב}:

{ז} התחלת זמן תמיד של בין הערבים. כדאיתא ברפ''ה דפסחים: {ח} . אפי' להזיע בעלמא. ולא לבורסקי, לעיוני בעלמא. גמ': {ט} הר''מ ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר וכו': {י} הר''מ ויצטרך להתחיל בדין מתחלתו וישאל טענות מבעלי הדינין שנית וימשך הדבר כו': {יא} סיפא דאין מפסיקין מוקים לה בגמ' הכי דאל''ה הא כבר תנא ליה רישא: {יב} . וא''ת וכי גרע ת''ת מאומנות דלעיל שאם התחילו אין מפסיקין ואפילו בהתחילו באיסור כדאיתא בטא''ח סי' רל''ב והתירוץ דהכא בדליכא שהות ואפ''ה לרשב''י וחביריו מותר לעקור התפלה לגמרי:

. אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנתו חייב שדרך האומנים לתוחבן בבגדיו כשיוצאים לשוק:. משתחשך:. הסופר:. התחוב אחורי אזניו כדרך הסופרים:. מבער כנים מבגדיו. תרגום בערתי הקדש פליתי:. בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת, ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלש קומות, לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר:. מלמד תינוקות {יד}:. מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קוראין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם:. כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו, ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למאן דאמר דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה, שאין אימתה עליו {טו}:. לעשות הרחקה מן העבירה, אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה {טז}, ואף על פי ששניהם טמאים:. שמתוך שהם מתיחדים יבא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט שהתשמיש קשה להן ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה, אפ''ה לא יאכלו זה עם זו:

{יג} הנר. קאי נמי על לא יפלה כדמסיק בגמרא: {יד} רואה חוזה שהוא צריך לראות היאך תנוקות קוראין וע''ש זה נקרא ש''ץ חזן: {טו} סימן ער''ה ס''ג פסק דמותר באשתו שומרת אותו. ת''ח: {טז} . ולשיטתייהו אזלי שלא מנו להך דזב וזבה בכלל הי''ח דברים ומפני כך איצטריך לתנא למתני דכיוצא בו הוא ודמשום הכי תני ליה הכא. תוי''ט:

. אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין:. שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל שדבריו נראים כסותרים ד''ת, כגון כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מ''ד) כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש (שם מ''ה) היכן נרמז קרבן זה בתורה. ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל:. שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו ב''ש ופסקו כמותם, כדכתיב (שמות כ''ג) אחרי רבים להטות. וכולהו י''ח דברים מייתו להו בגמרא, ואלו הן, האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה {יז}, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה, הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני. והשותה משקין טמאים {יח} נעשה ג''כ שני לטומאה ופוסל את התרומה הרי שלש {יט}. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו {כ} על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום, במים שאובים, ועל טהור גמור שנפלו {כא} על ראשו ג' לוגין מים שאובין, הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתי לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית שיהיו הספרים של כתבי הקדש פוסלים את התרומה במגע, שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס''ת, אמרי האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידין את הספרים, גזרו שיהיו הספרים, דהיינו תורה נביאים וכתובים, במגען פוסלין את התרומה. והגזירה הז' גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה הח' האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלים את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה {כב}, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ, דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא, והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ {כג}, אע''פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה הי' שיהו בנות כותיים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדה, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי להו הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה הי''א שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מלמד הבקר, ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח, ואע''פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המטלטלים שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להם טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה הי''ב הבוצר ענבים לדרכן בגת, המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה, ואע''פ שהולך לאבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות, דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאבוד, ומכשיר מן התורה. והגזירה הי''ג שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הי''ד מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות פחות מד''א. והגזירה הט''ו והט''ז, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה הי''ז גזרו על פתן של עובדי כוכבים, ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן, וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה הי''ח גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:

{יז} תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן אוכל שני, ואי תני אוכל שני ה''א דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא כלומר שהתרומה תהיה טמאה לפסול אחרים במגעה. תוספ': {יח} הגמרא היינו הך דגזירת אוכלין. ומשני מ''ד הא שכיח שאדם שותה עם אכילתו והא לא שכיח שיהא אוכל עם שתייתו קמ''ל: {יט} חלקה נמי לשתים משום דלא שייך בהו שני דלעולם משקין תחלה הוה כו' דבדעתם היה לגזור מיד: {כ} את התרומה אפי' כי העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול: {כא} לא גזרו רק כמו שרגילין להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים. תוספ': {כב} גזירה בפ''ע היא דהאוכלין שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל כו' ועד השתא לא נגזרה. תוספ': {כג} דה''מ למינקט משקים הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלים לפסול את התרומה כדאיתא בברכות פרק אלו דברים אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוו אלא מדרבנן. תוספ':

. סממנים שעושים מהם דיו לכתיבה:. לצבע:. מאכל בהמה, ורגילים לשרות אותן במים תחלה, וקורין להם בערבי כרסנ''ה, ובלע''ז ויצ''ש, וסברי בית שמאי אדם מוזהר על שביתת כלים כמו על שביתת בהמתו, והיינו טעמא דאין נותנין אונין, והיינו טעמא דאין פורשין מצודות. ונר הדולק בשבת וקדרה שעל גבי כירה דמודו בהו בית שמאי, [בדמפקר] אפקורי לכלים {כד} ושוב אינו מצווה על שביתתן:. משנתן המים מבעוד יום, אע''פ שהן נשורין והולכין בשבת, דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים, אבל לא על שביתת כלים:

{כד} ומסתמא מפקיר להו כיון שא''א בענין אחר. תוספ'. א''נ ה''ק דלב ב''ד מתנה עליהן להפקירן. רשב''א והר''נ:

. אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים:. שיתחממו שיעלה בהם ההבל:. של צבעים:. שיקלוט הצבע מבעוד יום:. לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים {כו}. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט {כז}, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת, וחייב משום מבשל:

{כה} נותנין. הך פלוגתא לב''ש לא אצטריך דמקמייתא שמעינן לה. אלא משום ב''ה נקטה. דסד''א נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמ''ל דלא משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמרא. הר''נ: {כו} בישולם רש''י ולפמ''ש הר''נ באונין לא שייכא הך גזירה: {כז} האי לא טרח ומדכר. הר''נ. ודקדקו הפוסקים דמדמצריכים נמי שתהא סתומה ש''מ דאפי' כשהיא עקורה המגיס בה חייב: {כח} פורשין. הך פלוגתא נמי לב''ה אצטריך דסד''א כי לית. להו לב''ה שביתת כלים ה''מ היכא דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דעביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפח נקשר ואוחז העוף סר'א דבכה''ג מודו בה קמ''ל. הר''נ: {כט} יום. וא''ת מנא ידע מתי יבא החיה וי''ל דבירושלמי מוקי לה בחורשין דמצוין שם חיותא ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא אחד או שתיים דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשיכה. תוספ':

. על החמור. ולא מגביהים. עליו משאוי על כתפו, דמיחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת:. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום: {לא}

{ל} מוכרין. הך פלוגתא בין לב''ש ובין לב''ה איצטריך. דב''ש אסרי משום דמאן דחזי סבר דשלוחו הוא ושליחותי' קעביד וב''ה לא חיישי להכי. הר''נ: {לא} זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נותן לו וכשיוצא הא''י מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שמכרו לו בשבת. הר''מ:

. מעבד העורות:. בעוד שהחמה על הארץ קודם שתשקע:

{לב} לעבדן. לב''ש איצטריך לומר דבכדי שיעשו מבע''י מיהא שרי בין קצץ בין לא קצץ שאע''פ שלא נעשו מבע''י כיון דאיכא שהות אינו נראה כשלוחו וקמ''ל נמי דכי אית ליה לב''ש שביתת כלים ה''מ שלא יעשה הכלי מלאכה אבל בכלים המקבלין מלאכה כגון עורות הנעבדין וכלים המתכבסים לית להו שביתת כלים ולב''ה נמי איצטריך דאע''ג דבכלי של ישראל קא טרח א''י בשבת שרי. הר''נ: {לג} . כלומר בכולן דתנן ב''ה מתירין שריית דיו וסממנים וכו' מתירין ב''ה עם השמש. תוספ': {לד} השמש. בכדי שיצא בהן מביתו כו' הר''מ. והוא כטעמו דלעיל:

. שהוא קשה לכבס, צריך שלשה ימים, ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא כבית הלל שמתירין עם השמש:. בית שמאי ובית הלל, שטוענין את הזיתים מבעוד יום בקורת בית הבד, לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים והמשקה זב והולך מאליו כל השבת:. הנך דגת קרי עגולין, שהיו דפין עבין עשויין בעיגול, ובהא מודו ב''ש לב''ה, משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת {לה}, דאין נותנין קורה ע''ג זיתים עד שטוחנן תחלה ברחיים, וכן בענבים דורכים אותן ברגל תחלה, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, הלכך לא דמי לדש:

{לה} ליכא למיתסר משום שביתת כלים: ובכל הנך דלעיל שייך חיוב חטאת כמפורש בתוי''ט:

. כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למיגזר שמא יחתה בגחלים:. עוגת רצפים:. תחלת אפיה עושין כמו קרום:. שהם כלפי אויר התנור:. המדובק לחרש התנור, דהוא נאפה תחלה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כרבי אליעזר {לז}:

{לו} חשיכה. היינו עם השמש דלעיל וקאמר דהכא מחמירין ב''ה: {לז} הר''מ שלפני הה''מ פסק כמותו וכתב שסובר דלפרושי קאתי:

. התנורים שלהן פיהן למעלה ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין:. ואע''ג דבעלמא אין צולין כדאמרן, הכא שרי, דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים:. מעט, בעצים של מדורת בית המוקד, ולא חיישינן שמא יבואו הכהנים להבעירה משתחשך דכהנים זריזין הן:. לשכה גדולה היתה בעזרה שמסיקין בה מדורה תמיד והכהנים מתחממים שם, לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שיש:. צריך האדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובה, וכמה ברובה, כדי שתהא שלהבה עולה מאליה ואינה צריכה לקסמין דקין תחתיה להבעירה:. כי היכי דבמדורת בית המוקד מקילינן בבית המוקד לכהנים, כמו כן במדורת פחמים מקילינן לכל אדם וא''צ להאחיז בהן האור אלא כל שהוא, שאין דרכה, להיות כבה והולכת ולא אתו לחתויי בהו. והלכה כר' יהודה דליכא מאן דפליג עליה: