וּבָתַר כֵּן עַלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁלַח יָת עַמִי וִיחַגוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא:

וּבָתַר כְּדֵין עָלוּ משֶׁה וְאַהֲרן וַאֲמָרוּ לְפַרְעה כִּדְנָא אָמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל פְּטוֹר יַת עַמִי וְיַעַבְדוּן לִי חַגָא בְּמַדְבְּרָא:

ואחר באו משה ואהרן וגו' . אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחרי משה ואהרן, עד שנשמטו כלם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, ובסיני נפרע להם (כד ב) ונגש משה לבדו והם לא יגשו, החזירם לאחוריהם:

{{י}} רא"ם תמה דמהכא משמע דהאי קרא דוהם לא יגשו אזקנים לחודייהו קאי ואין זה אמת שהרי לעיל מיניה כתיב עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ואח"ז כתיב ונגש משה לבדו אל ה' וגו' ואם היה זה בעבור הפרעון אהרן מה חטא וכן נדב ואביהוא שאינם מכלל הזקנים והניח הדבר בצ"ע. [קצ"מ] ולענ"ד אין צריך עיון גדול שהרי כ' הרב בפ' יתרו אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והעם אל יהרסו כל עיקר ולא היה להם לזקנים מחיצה בפ"ע אלא עמדו בתוך העם וזה מפני הפרעון ונדב ואביהוא אפשר שעמדו עם אהרן במחיצה אחת:

ואחר. אחר שעשה אהרן את האותות באו שניהם אל פרעה. ואמרו לו שניהם. כי השם הבטיחם ואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו: ויאמרו כה אמר ה'. וזה השם לא שמעו פרעה על כן הזכיר אלהי ישראל. והטעם עם ישראל ולא יעקב לבדו: ויחגו ל. י במדבר. לזבוח זבחים כמו אסרו חג בעבותים. חגים ינקופו:

ואחר באו וגו'. פי' אחר שהאמין העם. וכן הם דברי ה' דכתיב (לעיל ג, יח) ושמעו לקולך ואחר כך ובאת וגו', ולזה הפסיק הפסקה קודם ושמעו לקולך הגם שהוא סיום ענין הנוגע לישראל וסמכה עם ובאת וגו' והבן:

וַאֲמַר פַּרְעֹה שְׁמָא דַיְיָ לָא אִתְגְלִי לִי דִי אֲקַבֵּל לְמֵמְרֵהּ לְשַׁלָחָא יָת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְגְלִי לִי שְׁמָא דַיְיָ וְאַף יָת יִשְׂרָאֵל לָא אֲשַׁלַח:

וַאֲמַר פַּרְעה שְׁמָא דַיְיָ לָא אִיתְגְלֵי לִי דַאֲקַבֵּל בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְטוֹר יַת יִשְרָאֵל לָא אַשְׁכָּחִית בְּסֵפֶר מַלְאָכַיָא כְּתִיב יַת שְׁמָא דַיְיָ מִינֵהּ לֵית אֲנָא דָחִיל וְאוּף יַת יִשְרָאֵל לָא אִיפְטוֹר:

ויאמר מי ה' אשר אשמע בקולו. שואל הוא מי ה' שהוא האלהים. ומתשובת משה שהשיב לו אחרי כן נלמוד זה:

לא ידעתי את ה'. לא ידעתי שום נמצא מהוה אחר אפיסות מוחלט: וגם את ישראל לא אשלח. וגם שיתאמת מציאות זה הנמצא, לא בשביל זה אשלח את ישראל:

אשר אשמע וגו' לשלח וגו'. יכוין לומר מה כחו הגדול לשמוע בקולו בדבר גדול כזה לשלח וכו', וחזר לומר שדבריו לרבותא נאמרו הגם שיהיה גדול עד מאוד לא יועיל זה לשלח ישראל, ואין כוונתו בזה שהוא יודעו אלא שאינו גדול בעיניו לשלח ישראל אלא שאינו יודעו כל עיקר והוא אומרו לא ידעתי וגו'. ואומרו וגם פי' והגם שיודיעהו וישכיל כי גדול הוא אף על פי כן את ישראל לא וגו' והם תחלת דבריו והבן:

וַאֲמָרוּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְגְלִי עֲלָנָא נֵיזֵיל כְּעַן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא דִלְמָא יְעַרְעִנָנָא בְּמוֹתָא אוֹ בִקְטוֹל:

וַאֲמָרוּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִיתְקְרִי שְׁמֵיהּ עֲלָנָא נְטַיֵיל כְּדוֹן מַהֲלָךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח נִיכְסַת חַגָא קֳדָם יְיָ אֱלָהִין דִלְמָא יֶאֱרַע יָתָן בְּמוֹתָא אוֹ בְּקַטְלָא:

פן יפגענו. פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו לשון מקרה מות היא:

פן יפגענו. פן יפגעך היו רוצים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. לשון רש''י. ורבי אברהם אמר פן יפגענו כולל אנחנו הישראלים גם אתה פרעה וכל מצרים. ולכן בראותם מכת בכורות אמרו כלנו מתים (להלן יב לג), כי נתברר להם דברי משה שאמר פן יפגענו בדבר, וגרשו אותם ללכת לזבוח. ואין דברו זה נכון, כי לא צוו לאמר שיהיה בישראל דבר או חרב אם לא יזבחו, והם לא ישנו בשליחות השם דבר: ועל דרך האמת הוא סוד הקרבנות, שהם כופר מן הפגיעה, כי לפניו ילך דבר (חבקוק ג ה) או בחרב הקשה. ואמר זה, כי הקב''ה צוה אותם שיאמרו ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרה עלינו ונזבחה לה' אלהינו (לעיל ג יח), והם אמרו כה אמר ה' אלהי ישראל שלח עמי (לעיל ה' א'), והנה פרעה היה חכם גדול ויודע את האלהים ומודה בו, כאשר אמר הוא או מורישו ליוסף, אחרי הודיע אלהים אותך (בראשית מא לט), איש אשר רוח אלהים בו (שם לח), אבל לא היה יודע את השם המיוחד, וענה לא ידעתי את ה' (ה' פסוק ב), והם נזכרו, וחזרו ואמרו לו כאשר צוו אלהי העברים נקרא עלינו (ה' פסוק ג), כי הזכירו לו אלהי העברים בלבד שהוא אל שדי, ואמר נקרא עלינו שהודיעוהו לשון המקרא כאשר נצטוו לו, ופירשו לו כי במקרא הזה אשר נקרא עליהם יצטרכו לזבוח לפניו פן תהיה הפגיעה בדבר או בחרב. וכענין הזה בא בדבר בלעם, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם, ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד):

ויאמרו. זה השם הוא אלהי העברים שהיו יודעים והוא אברהם הנקרא עברי. ויצחק בנו. ויעקב ובניו. כאשר אפרש בפסוק כי תקנה עבד עברי: ויאמרו. מלת נקרא כמו נקרא נקראתי בהר הגלבוע. והוא כטעם פגיעה והנה פירש לו למה הם חייבים לחוג פן יבא דבר או חרב: מלת פן יפגענו. כוללת אנחנו ישראלים. גם אתה פרעה עמנו וכל המצריים. וכראות פרעה שבא הערוב ואכל מצריים רבים. כמו שכתוב ישלח בהם ערוב ויאכלם. אז אמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ ומשה השיבו לא נכון לעשות כן בארץ רק דרך שלשת ימים במדבר ירחקו. וזה המרחק הוא בין מצרי' ובין הר סיני להולך בדרך ישר. ושם יזבחו ככתוב תעבדון את האלהים על ההר הזה. ועוד ויבן משה מזבח תחת ההר. גם המזבח שבנה בחלישת עמלק בהר סיני הוא. כי כתוב ויחנו ברפידים ושם כתיב הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. ובבא הארבה נתן רשות לקצת ישראל שילכו לזבוח. ובמכת חשך נתן רשות ללכת כולם רק המקנה שלהם לא ילך עמהם וכראותם שבא הדבר והנה הבכורים אז נתבררו להם דברי משה פן יפגענו בדבר. על כן אמרו כולנו מתים. וגרשו אותם המצרים ללכת לזבוח גם השאילום:

אלהי העברים. על שאמרת מי הוא זה, הנה הוא אלהי העברים המפודסמים המחזיקים בדעות עבר. ועל מה שאמרת שאף גם זאת לא תשלח, הנה מה טוב שתשמע בקולו פן יפגענו. אותנו ואותך:

נקרא. [בה''א] (אולי קאי אלעיל ג' י''ח) בגי' שנה רמז לו עשר מכות יהיו בו בשנה אחת:

ויאמרו וגו' פן יפגענו. דברים אלו הם של ישראל. והגם שאמרו ז''ל (שמו''ר פ''ה) שהזקנים נשמטו אחד אחד אף על פי כן אחר כך דברו דברים אלו. ועל שלא באו יחד עם משה ואהרן נענשו. או אולי שכל העם נכנסו יחדיו אל פרעה ואמרו לו דברי טעם כי יותר טוב לו שישלחם ויש תקוה שישובו אחר כך משבת שם ויכלו בדבר וגו', גם דבר זה יפחד ממנו פרעה כי יגע עד לבו דבר וחרב הבא לשכונתו. ואולי נתחכמו להפחידו פן יפגעהו לפרעה וגו' והלבישו הקללה בהם לצד כבודו של מלך:

וַאֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמָא משֶׁה וְאַהֲרֹן תְּבַטְלוּן יָת עַמָא מֵעוֹבָדֵהוֹן אֱזִילוּ לְפָלְחָנְכוֹן:

וַאֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמָא משֶׁה וְאַהֲרן תְּבַטְלוּן יַת עַמָא מֵעֲבִידְתְּהוֹן אִיזִילוּ לְפוּלְחַנְכוֹן:

תפריעו את העם ממעשיו. תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה. וכן (משלי ד טו) פרעהו אל תעבר בו, רחקהו. וכן (שם א כה) ותפרעו כל עצתי, (שמות לב כה) כי פרוע הוא, נרחק ונתעב: לכו לסבלתיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות:

{{כ}} פי' שלא מצינו שירחיקו אותם ממלאכתן ולא נצטוו להרחיקם:

למה משה ואהרן. שאל להם שמותם והזכירם בשמם דרך כבוד: תפריעו את העם ממעשיו. אמר אונקלוס תבטלו, וכן פורע מוסר (משלי יג יח), ותפרעו כל עצתי (שם א כה): לכו לסבלותיכם. על דרך הפשט עבודת המלך, שהיו מכלל העם, כי בפעם הזאת באו לפניו עם כל העם, ולא שמע אליהם וצוה אותם שובו כלכם אל העבודה. ושבו משה ואהרן לפניו (להלן ז י), ואמר להם פרעה תנו לכם מופת, ועשו כן, אז היו בעיניו כחרטומים ומכשפים וחכמים, ונהג בהם כבוד, ומעת החלו המכות עליו נהג בהם מורא גדול. וכן נראה עוד שלא היו כל עם בני ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחמר ובלבנים, כי היו ממלאים ארץ מצרים ערים, אבל במס היו עושין, רק כי הכביד עליהם עולו לקחת מהם רבים: ורש''י פירש לסבלותיכם, למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היה על שבטו של לוי, ותדע, שהיו משה ואהרן יוצאים ובאים. ונכון הוא, כי כל עבודת האדם בבית ובשדה נקרא כן, כמו לכל סבל בית יוסף (מ''א יא כח), ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם. והכל סבה מאת ה'. ובאלה שמות רבה (ה כ) ראיתי אמר רבי יהושע בן לוי, שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, אמר להם פרעה, בשביל שאתם פנויים אתם אומרים נלכה נזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם לישראל. דבר אחר, אמר להם דייכם שאתם עומדים פנויים, שמא רע לכם שאין אתם עושים במלאכה, לכו לסבלותיכם. ורבי אברהם פירש לכו לסבלותיכם, סבלות העם, כי ידבר עמהם בעבור כל ישראל:

ויאמר מלת תפריעו כמו שבוש. וכמוהו באין חזון יפרע עם. וכלל במלת לכו לסבלותיכם משה ואהרן. כי הם כנגד כל ישראל. כי אין סבלותיכם כמו עסקיכם. והעד והשבתם אותם מסבלותם:

ויאמר וגו' למה משה וגו'. פירוש להיות שהיו לפניו משה ואהרן והזקנים שאמרו אלהי העברים וגו' והחזיר פניו אל משה ואמר אין תלונתי על זקני ישראל כי הם נפל עליהם פחת ופחד מהחרב והדבר, והתלונה הוא עליכם שעשיתם ב' דברים האחד שבאתם בשליחות אלי מאלהיכם אם כן הדבר תלוי בי אם כן מה מקום להפחיד העם פן יפגעם בדבר והלא אינם ברשות עצמם ואנוסים הם, מה תאמר כי הם יכולין לצאת ברשות עצמם אם כן למה באת אלי בשליחות לשלחם. ואולי כי לזה נתכוונו רז''ל (שם) שאמרו וז''ל אתם למה דבריכם למה פי' אתם למה באתם אלי, דבריכם שאמרתם לעם הזה מפי אלהיהם פן וגו' למה, שהם ב' דברים סותרים, והשיב פניו לישראל ואמר לכו לסבלותיכם, כי משה ואהרן ברשות עצמן היו:

וַאֲמַר פַּרְעֹה הָא סַגִיאִין כְּעַן עַמָא דְאַרְעָא וּתְבַטְלוּן יָתְהוֹן מִפָּלְחָנְהוֹן:

וַאֲמַר פַּרְעה הָא סַגִין הִינוּן כְּדוּן עַמָא דְאַרְעָא דְאַתּוּן מְבַטְלִין יַתְהוֹן מִפּוּלְחַנְהוֹן:

הן רבים עתה עם הארץ. שהעבודה מטלת עליהם ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה:

ויאמר. אמר יפת כי פירוש הן רבים עתה עם הארץ שלא נחוש אם יבא דבר או חרב עליכם כי רבים הם הסובלים. ולפי דעתי שפירושו מלאכה גדולה אתם מבקשים להשבית:

הן רבים עתה עם הארץ. כי המשכילים לא יפנו אל דבריכם:

ויאמר פרעה וגו'. פי' לצד שהם רבים אינם בת יכיל (מ''א ז) להסיר מהם מורך לבב זה של פגיעת חרב מכולם ודבר זה יהיה גורם שתשביתו אותם מסבלותם כי יתחמץ וירך לבבם, ותרעומת זה הוא על משה ואהרן. או יטעון כנגד הנוגשים אשר הניחו אותם לבא לפרעה ובטלו עבודתם, ואמר כי הן רבים הם וזמן מועט של ביטול עבודתם יעשה הרבה רושם:

וּפַקִיד פַּרְעֹה בְּיוֹמָא הַהוּא יָת שִׁלְטוֹנִין דְעַמָא וְיָת סָרְכוֹהִי לְמֵימָר:

וּפַקֵיד פַּרְעה בְּיוֹמָא הַהוּא יַת שׁוּלְטָנַיָא דְעַמָא וְיַת סַרְכוֹי לְמֵימָר:

הנגשים. מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממנה על כמה שוטרים, והשוטר ממנה לרדות בעושי המלאכה:

{{ל}} דאל"כ למה השוטרים צועקים אל פרעה ולא הנוגשי' ולמה היו השוטרים מוכים ולא הנוגשים:

ויצו. הנוגשים הם המצריים. ושוטרי העם הם מישראל:

ויצו פרעה ביום ההוא. פי' דוקא ביום ההוא צוה לעשות כן, והטעם כדי שבאמצעות תוקף הצרה שלא יוכלו שאת תשכח מהם המחשבה ההוא של המורא ויפנו לעבוד עבודתם, והמשכיל יבין כי צרה המזומנת תשכיח מיחוש צרה העתידה ושכבר עברה, וזה מהמורגש למשכיל על דבר. ושיער כי יספיק לזה יום אחד. או יכוין הכתוב לרמוז שלא נשאר עוד להם בעבודה אלא יום ההוא כי למחר בא משה והכה יאור מצרים ונשברה מקל השעבוד כמאמרם ז''ל מעת שהתחילו המכות נסתלק השעבוד מעליהם ואדרבה התחילו להוזיל כספם בעד משקה מים כאמור בדבריהם ז''ל (שמו''ד פ''ט) ואין להקשות מאומרו גם תמול גם היום, כי יום שלפניו לא כילו חקם לצד שהיה יום בשורה והיו מקובצים לפני משה שעשה לעיניהם האותות:

לָא תוֹסְפוּן לְמִיתַּן תִּבְנָא לְעַמָא לְמִרְמֵי לִבְנִין כְּמִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי אִנוּן יְהָכוּן וִיגַבְּבוּן לְהוֹן תִּבְנָא:

לָא תוֹסְפוּן לְמִיתַּן תִּיבְנָא לְעַמָא לְמִירְמֵי לִבְנַיָא הֵי כְמֵאִיתְמְלֵי וְהֵי כְמִלְקָדָמוֹי הִינוּן יֵזְלוּן וִיגַבְּבוּן לְהוֹן תִּבְנָא:

תבן. אשטובל''א [קש] היו גובלין אותו עם הטיט: לבנים. טיולי''ש בלעז שעושים מטיט ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן: כתמול שלשם. כאשר הייתם עושים עד הנה: וקששו. ולקטו:

{{מ}} כלו' לא מתמול שלשום בלבד ויהי' פי' כתמול כמו תמול אנחנו ולא נדע ולא היה צ"ל שלשום אחר שכל זמן העבר הוא נכלל במלת תמול אך הוא ל' בני אדם שמדברים כך על הזמן הקדום. מזרחי וג"א:

לא תאספון. כתוב באל''ף והמנהג להיותו בוי''ו ושניהם מתחלפין ביו''ד ומנהג בוני עפר לערב עמו תבן או קש שיעמידנו: . ל. לבון מגזרת לבנה. ובנין הלבנים חזק מהאבנים כי בנין העפר יזיקהו המים ובנין האבנים יזיקהו האש וכן כתוב ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר. ודע כי יש שמות לא ישתנו ממעלתם באתנח או בסוף פסוק בבעלי קמץ קטן. כמו ספר. ובבעלי פתח קטן כמו צדק. והנה כן תבן וטעמה לא נודע רק ככה נמצאו: וקששו. מגזרת קש מבעלי הכפל:

הלבנים. ג' במסורה ללבון הלבנים מתכונת הלבנים ומקטרים על הלבנים פי' אותו שיצא מעל הלבנים דהיינו מיכה היה מקטר לע''ז: כדאיתא במדרש שיצא מיכה מתחת הלבנים:

וְיָת סְכוֹם לְבֵנַיָא דִי אִנוּן עָבְדִין מִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי תְּמַנוּן עֲלֵיהוֹן לָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ אֲרֵי בַטְלָנִין אִנוּן עַל כֵּן אִנוּן צָוְחִין לְמֵימַר נֵיזֵיל נְדַבַּח קֳדָם אֱלָהָנָא:

וְיַת סְכוּם לִבְנַיָא דְהִינוּן עָבְדִין מֵאִיתְמְלֵי וּמִדְקָדָמוֹי תְּמַנוּן עֲלֵיהוֹן לָא תִמְנְעוּן מִנֵיהּ אֲרוּם בַּטְלָנִין הִינוּן בְּגִין כֵּן הִינוּן צַוְוחִין לְמֵימַר נֵיזִיל נְדַבַּח נִיכְסַת חַגָא קֳדָם אֱלָהָנָא:

ואת מתכנת הלבנים. סכום חשבון הלבנים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נתן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם: כי נרפים. מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו' : מתכנת. ותוכן לבנים (פסוק יט) , ולו נתכנו עלילות (שמואל א' ב ג) , את הכסף המתכן (מלכים ב' יב יב) , כלם לשון חשבון הם: נרפים. המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם והם נרפים ממנה, רטריי''ש בלע''ז :

ואת מתכנת. כמו תוכן דבר ידוע:

תמול שלשום. ב' במסורה הכא ואידך אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום רות באה אל עם אשר לא ידעה תמול שלשום וקרבוה לכך יצא ממנה גואל שיגאלם וישראל באו אל מצרים אשר לא ידעום תמול שלשום ודחקום ועבדו בהם והשליכו בניהם ליאור לכך יצא מהם משה שהכה אותם בעשר מכות ולקח ממונם והטביעם: צועקים. ב' במסורה הכא ואידך בפרשת בראשית שאמר להם פרעה מה שחסר לכם מתכונת הלבנים תקבעו עצמיכם בבנין וזהו צועקים אלי מן האדמה:

כי נרפים הם וגו'. צריך לדעת מי תלה צעקת עבודה לאלהים לצד שהעבודה רפויה עליהם. ואולי שיכוין לומר שלא רצו ללכת לזבוח אלא לצד שראו שהטיב ה' עמהם שהקל מעליהם השעבוד והם בטלים על כן וגו' פי' על זה הם צועקים לאמר נזבחה וגו' פי' להביא קרבן תודה על הטוב שהוציאם מצרת השעבוד, שזולת זה מה טובת ה' עליהם להתחייב לזבוח לו, לזה אמר תכבד העבודה עליהם ומעתה לא ידברו עוד בדברים אלו של שקר כי אפי' כפי דעתם אין להם לזבוח כי פסקה טובת רפיון הצרה מעליהם. עוד ירצה כי מאומרם נלכה ונזבחה וגו' זה יגיד כי טעמם הוא כי מה שיבטלו מעבודתם ישנו בהשבון כשיחזרו ידחקו עצמם לעבוד בכל יום חלק יותר מהרגיל עד תשלום מלאכתם אשר בטלה, לזה אמר לא תאספון לתת תבן וגו' ואת מתכונת וגו' והטעם כי נרפים וגו' על כן הם צועקים לאמר פי' צעקה שאחריה אמירה אחרת שהיא התשלום העבודה שיעשו בחזרתם אם כן תכבד וגו' והבן: עוד ירצה באומרו ואל ישעו לשון רפיון. ואמר סיבת הרפיון הוא בדבר הנאמר להם ממשה שבעיני פרעה הוא שקר, והכוונה הוא על דרך מה שפירשתי בפסוק והשבתם וגו' כי באמצעות המורא פן יפגעם יכנס מורך בלבבם ולא יהיה בהם כח לעבודה הכבדה שעליהם לזה תכבד וגו' כנזכר:

תִּתָּקַף פָּלְחָנָא עַל גֻבְרַיָא וְיִתְעַסְקוּן בַּהּ וְלָא יִתְעַסְקוּן בְּפִתְגָמִ ין בְּטֵלִין:

תִּתְקַף פּוּלְחָנָא עִלוֹי גוּבְרַיָא וְיִתְעַסְקוּן בָּה וְלָא יִתְרַחֲצוּן עַל מִילֵי שִׁקְרָא:

ואל ישעו בדברי שקר. ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר נלכה נזבחה. ודומה לו (תהלים קיט קיז) ואשעה בחקיך תמיד, (דברים כח לז) למשל ולשנינה, מתרגמינן ולשועי, (בראשית כד סו) ויספר ואשתעי. ואי אפשר לומר ישעו לשון (בראשית ד ד) וישע ה' אל הבל וגו' , (שם ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר או לדברי שקר, כי כן גזרת כלם (ישעי' יז ז) ישעה האדם על עשהו, (שם לא א) ולא שעו על קדוש ישראל, (שם יז ח) ולא ישעה אל המזבחות, ולא מצאתי שמוש שלבי''ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור, כמתעסק לדבר בדבר נופל לשון שמוש בי''ת, כגון (יחזקאל לג ל) הנדברים בך, (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה, (זכריה ד א) המלאך הדבר בי, (דברים יא יט) לדבר בם, (תהלים קיט מו) ואדברה בעדתיך, אף כאן אל ישעו בדברי שקר אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי:

{{נ}} וקשה והא בפ' בראשית פי' על וישע ה' אל הבל ויפן כמו ואל ישעו בדברי שקר וי"ל שכך אמר התם וישע ל' ויפן שהרי אל ישעו בדברי שקר אין פי' של ויפנו אלא אל יהגו כמו שמוכיח כאן ואפ"ה מצינו מ"ד שסבר שגם זה ל' אל יפנו וכו' [מהרש"ל]:

תכבד אמר הגאון כי אל ישעו. כמו אל ישענו והנו''ן חסר כחסרונו ממלת תת פחדך. ולא תאבה ולא תשמע אל דברי החולם האומר כי שרשו תת בעבור שנמצא תתה לי ערף. חשב כמו כמו שתה עונותינו לנגדך. והנה לא יוכל לכחש כי התי''ו השני במלת תתה לנכח והתי''ו של עיקר מובלעה בדגש. אע''פ שהתי''ו ראוי להדגש. כתי''ו והשבתי חיה רעה. אם כן יותר טוב שיהיה הנו''ן מובלע כהתבלע הנו''ן בתי''ו אמתו. כי היה ראוי להיות אמנתו. ובת בנת. ותת תנת. וחסרה נו''ן הראשון ממלת תתה לי כחסרון יו''ד והיום רד מאד. וחסרו נו''ן גע בהרים ויעשנו. ולפי דעתי כי ישעו כמו ירפו כאשר אמר נרפים. וכמו השע ממני. שעו מני. ועיניו השע כי כאשר תרפינה העינים תכהינה. וכמוהו ולא תשעינה עיני רואים. וטעם בדברי שקר. בעבור דברי שקר שמבטיחים אותם משה ואהרן:

תכבד. ב' במסורה תכבד העבודה. כי יומם ולילה תכבד עלי ידך. מלמד שהכביד עליהם ביום ובלילה: ויעשו. ג' במסורה הכא ואידך ויבואו ויעשו. ויעשו בני ישראל את הפסח. בשכר זאת העבודה זכו לעשות משכן ולהקריב קרבן: ישעו. ב' במסורה. ואל ישעו בדברי שקר. ישעו ואין מושיע. אותם שאין מכוונים בתפלה וישעו בדברי שקר שאינם מכוונים בלבם מה שהם מוציאים מפיהם עליהם נאמר ישעו ואין מושיע אבל המכוונים בלבם מה שמוציאים בפיהם עליהם נאמר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני וזהו שאמר דוד האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה וזהו אימתי תאזין תפלתי כשהיא בלא שפתי מרמה להכחיש הלב ולומד דבר שאינו מכוין בלבו: (. ב) ויפץ. ג' במסורה ויפץ העם. ויפץ ה' אותם. ויפץ העם מעליו גבי שאול אלו נפוצו ללבון לבנים ואנשי הפלגה נפוצו על עון הלבנים שאמרו הבה נלבנה לבנים וכמו שבאותה נפיצה נתבטל' כוונתם ומלכותם כך הנפיצה שנפץ העם מעל שאול גרם לו שמיהר להקריב העולה קודם שבא שמואל וזו היתה סבה ראשונה. לביטול מלכות שאול:

וּנְפָקוּ שִׁלְטוֹנֵי עַמָא וְסָרְכוֹהִי וַאֲמָרוּ לְעַמָא לְמֵימָר כִּדְנַן אֲמַר פַּרְעֹה לֵית אֲנָא יָהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:

וּנְפָקוּ שׁוּלְטָנֵי עַמָא וְסַרְכוֹי וַאֲמָרוּ לְעַמָא כִּדְנָא אֲמַר פַּרְעה לֵית אֲנָא יָהִיב לְכוֹן תִּיבְנָא:

ויצאו. מארמון המלך אל העם העובדים:

אַתּוּן אֱזִילוּ סִיבוּ לְכוֹן תִּבְנָא מֵאֲתַר דְתַשְׁכְּחוּן אֲרֵי לָא יִתִּמְנַע מִפָּלְחָנְכוֹן מִדָעַם:

אַתּוּן אִיזִילוּ סָבוּ לְכוֹן תִּיבְנָא מִן אָתַר דְתִשְׁכְּחוּן אֲרוּם לָא מִתְמְנַע מִפּוּלְחַנְכוֹן מִדָעַם:

אתם לכו קחו לכם תבן. וצריכים אתם לילך בזריזות: כי אין נגרע מעבדתכם דבר. מכל סכום לבנים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נתן לכם מזמן מבית המלך:

{{ס}} דק"ל מה שכתוב אחריו כי אין נתינת טעם אלמעלה אדרבה כיון שהם יקחו להם תבן בוודאי יגרע מעבודתם לכ"פ דאתם לכו קחו וגו' פי' צריכים אתם לילך בזריזות וע"ז הוא נותן טעם כי אין נגרע וגו':

אתם מאשר תמצאו. קרוב או רחוק: כי אין נגרע. תואר על כן הוא קמוץ כמשפט:

כי אין נגרע וגו'. טעם אומרו כי אין וגו' ולא אמר ואין נגרע, הכי פירושו כה אמר פרעה וגו' אתם לכו וגו' ודברים אלו אין בהם בשורה רעה ואדרבה הם חפצים בדבר להקל מעליהם מלאכת הבנין ולעשות מלאכה זו לקשש קש לתבן, לזה אמר טעם הגזירה היא כי אין נגרע ואין זה אלא המעטת הזמן בדבר זה כדי שתעשו עבודתכם בזמן מועט:

וְאִתְבַּדַר עַמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם לְגַבָּבָא גִילֵי לְתִבְנָא:

וְאִתְבַּדַר עַמָא בְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְגַבְבָא גִילֵי לְתִיבְנָא:

לקשש קש לתבן. לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט. קש לשון לקוט. על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות:

ויפץ. פועל יוצא והפועל פרעה שהצריכם להפיץ: לתבן. תחת תבן. כמו והחמר היה לחמר:

וְשִׁלְטוֹנַיָא דָחֲקִין לְמֵימָר אַשְׁלִימוּ עוֹבָדֵיכוֹן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ כְּמָא דַהֲוֵיתוּן עָבְדִין כַּד אִתְיְהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:

וְשׁוּלְטָנַיָא דַחֲקִין לְמֵימָר אַשְׁלִימוּ עֲבִידַתְכוֹן פִּתְגָם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ הֵיכְמָא דַהֲוֵיתוּן עָבְדִין כַּד הֲוָה יָהֵיב לְכוֹן תִּיבְנָא:

אצים. דוחקים: דבר יום ביומו. חשבון שלכל יום כלו ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:

{{ע}} ר"ל שלא תפרש אותו ל' מהירות:

והנוגשי' אצים. פועל יוצא. כמלת שב וכמלת מש שימצא פעם יוצא ופעם עומד: וטעם לאמר. לאמר להם: דבר יום ביומו. כמו מדי חדש בחדשו:

וּלְקוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי מַנִיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנֵי פַרְעֹה לְמֵימָר מָא דֵין לָא אַשְׁלֶמְתּוּן גְזֵרָתְכוֹן לְמִרְמֵי (לִבְנִין) כְּמֵאִתְמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי אַף תְּמַלֵי אַף יוֹמָא דֵין:

וְלָקוּ סַרְכֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל דְמַנוּ עֲלֵיהוֹן שׁוּלְטָנֵי פַרְעה לְמֵימָר לְמָא דֵין לָא אַשְׁלַמְתּוּן גְזֵירַתְכוֹן לְמִירְמֵי לִבְנִין הֵי כְמֵאִיתְמְלֵי וְהֵי כְמִדְקָדָמוֹי אוּף אִיתְמְלֵי אוּף יוֹמָא דֵין:

ויכו שטרי בני ישראל. השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו: ויכו שטרי בני ישראל. אשר שמו נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם לאמר מדוע וגו' . למה ויכו, שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם: ויכו. לשון ויפעלו, הכו מיד אחרים, הנוגשים הכום:

{{פ}} דק"ל דאשר שמו עליהם נוגשי פרעה משמע דשוטרי בני ישראל שמו עליה' נוגשי פרעה לכ"פ דנוגשי פרעה שמו אותם שוטרים על ישראל: {{צ}} מפני שכל לאמר ואמירה הבאי' אחר דבור הם ביאור הדבר הכללי על הפרטות והכא א"א לפרש כן וגם א"א לפרש כאן לאמר לאחרים הוכרח לפרש למה ויכו שהיו אומרי' וכו': {{ק}} הא דמפרש ויכו וגו' אחר מה שפי' לעיל למה ויוכו מפני שטעם של מדוע לא כליתם הוא טעם המכים דהיינו הנוגשים כי מה שהוכו השוטרים הוא מפני שלא כלו חקם ללבון לבנים לפיכך הוצרך לפרש שמלת ויוכו ל' ויופעלו שהוא מיד אחרים ובאמרו למה ויוכו הוא כאלו אמר למה הכום:

ויכו וגו' ע. ליהם. על בני ישראל. וטעם להוסיף גם פירשתיו והנה תמול הוא היום שעשה משה האותות לעיני העם ולא התעסקו בעבודתם גם היום שבא משה ואהרן אל פרעה וכן כתוב ויצו פרעה ביום ההוא:

גם תמול גם היום. ב' הכא ואירך מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום מלמד כשלא כלו חוקם ללבון הלבנים נחבאו כדי שלא יוכו כדרך שנחבא דוד:

וַאֲתוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּצְוָחוּ (קֳדָם) לְפַרְעֹה לְמֵימָר לְמָא תַעְבֵּד כְּדֵין לְעַבְדָיךְ:

וְאָתוֹ סַרְכֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל וּצְוָוחוּ קֳדָם פַּרְעה לְמֵימַר לְמָא תַעֲבֵיד כְּדֵין לְעַבְדָךְ:

למה תעשה כה. לעבדיך. שלא הי' מנהגך לעשות כן:

תִּבְנָא לָא מִתְיְהֵב לְעַבְדָיךְ וּלְבֵנַיָא אָמְרִין לָנָא עִבִידוּ וְהָא עַבְדָיךְ לָקָן וְחָטָן עֲלֵיהוֹן עַמָךְ:

תִּבְנָא לָא מִתְיַהַב לְעַבְדָךְ וְלִבְנַיָא אָמְרִין לָנָא עִיבִידוּ וְהָא עַבְדָךְ לַקְיָין וּחְיוּבְתְּהוֹן דְעַמָךְ תָּקְפָא וְסַלְקָא:

ולבנים אמרים לנו עשו. כמנין הראשון: וחטאת עמך. אלו היה נקוד פת''ח הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חטאת עמך הוא, עכשיו שהוא קמ''ץ, שם דבר הוא. וכך פרושו ודבר זה מביא חטאת על עמך, כאלו כתוב וחטאת לעמך, כמו (רות א יט) כבאנה בית לחם, שהוא כמו לבית לחם וכן הרבה:

{{ר}} דאל"כ למה נתרעמו על עשיית הלבנים ימעטו מן החק הקצוב אלא תרעומתן היה על עשיית מנין הראשון: {{ש}} ר"ל החטא הוא של מצריים: {{ת}} ר"ל על ישראל:

ומלת וחטאת פועל עבר והוי''ו השיבו לעתיד כמשפט כי היא כמו וחטאה וכאשר העלימו האלף כאשר היא במלת חטא ולא יוכלו לשום נעלם אחר אל''ף. על כן החליפו הה' בתי''ו. ואין צורך לשום דגש בט'. וכמוהו וקראה אתכם הרעה. והעם במקום הזה לשון נקבה. כמו העם אשר בקרבה יושבת לבטח. מדוע שובבה העם הזה. והטעם כי החטא יהיה עליך. וכינו דרך מוסר כי החטא יהיה על שמו. וכמוהו והייתי אני ובני שלמה חטאים. ואויבינו ילעגו למו וימירו את כבודם:

והנה עבדיך מוכים וחמאת עמך. והנה אנחנו המוכים ואנשי החטאת המכים כלנו עמך, וראוי לך להקפיד על שתי אלה:

נתן. ד' במסורה. הכא ואידך לחמו נתן מימיו נאמנים. בתוך חללים נתן. ביד מלך ישראל נתן. פרעה שלא נתן תבן טבע בים ולא עוד אלא שירד לגיהנם דכתיב בתוך חללים נתן (אל יורדי בור) כדכתיב שמה פרעה וכל המונו אבל לחמו נתן מי שנתן מלחמו לדל מימיו נאמנים כדכתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגו' וכתיב בתריה והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא. יכזבו מימיו:

וַאֲמַר בַּטְלָנִין אַתּוּן בַּטְלָנִין עַל כֵּן אַתּוּן אָמְרִין נֵזֵיל נְדַבַּח קֳדָם יְיָ:

וַאֲמַר בַּטְלָנִין אַתּוּן בַּטְלָנִין בְּגִין כֵּן אַתּוּן אָמְרִין נֵזִיל נְדַבַּח נִכְסַת חַגָא קֳדָם אֱלָהָנָא:

ויאמר. לא הועילו דבריהם כי הוא מתאמץ בחוזק לבו:

נרפים אתם נרפים. אתם הנרפים ועצלים מתרפים אתם במלאכתכם, לפיכך הכבדתי עליכם לזרזכם: ע 'ל כן אתם אומרים נלכה נזבחה. מזה התבאר שאתם נרפים, שאין לחשוב שתאמרו נזבחה אלא כדי להתרפות מן המלאכה:

וּכְעַן אֱזִילוּ פְלָחוּ וְתִבְנָא לָא יִתְיְהֵב לְכוֹן וּסְכוֹם לְבֵינַיָא תִּתְּנוּן:

וּכְדוּן אִיזִילוּ פְלָחוּ וְתִיבְנָא לָא יִתְיַהֵב לְכוֹן וּסְכוּם לִבְנַיָא תִּתְּנוּן:

ותכן לבנים. חשבון הלבנים, וכן (מלכים ב יב יב) את הכסף המתכן, המנוי, כמו שאמר בענין (שם יא) ויצרו וימנו את הכסף:

ועתה לכו עבדו. אמר לשוטרים גם הם חייבים לעבוד:

לבנים. ג' ותוכן לבנים תתנו. נלבנה לבנים. לבנים נפלו. וזהו שדרשו שכל מה שהיו בונין ביום היה נופל בלילה וזהו לבנים נפלו וכן באנשי המגדל אמרו שליש נפל ושליש נשקע בארץ ושליש עודנו קיים:

וַחֲזוֹ סָרְכֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָתְהוֹן בְּבִישׁ לְמֵימָר לָא תִמְנְעוּן מִלִבְנֵיכוֹן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ:

וְחָמוּן סַרְכֵי בְנֵי יִשְרָאֵל יַתְהוֹן בְּבִישׁ לְמֵימָר לָא תִמְנְעוּן מִלִבְנֵיכוֹן דְפִתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵי:

ויראו שטרי בני ישראל. את חבריהם הנרדים על ידם: ברע. ראו אותם ברעה וצרה המוצאת אותם בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו' :

ויראו. זה הפסוק דבק בפסוקים הבאים אחריו כי ראו נפשם בצרה בעבור שאמר להם פרעה לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו ופגעו משה ואהרן והתרעמו עליהם. ומלת אותם כמו נפשם ועצמם. וכמוהו וירעו הרועים אותם. ויקבור אותו בגיא. ורבי יהודה בן בלעם אמר כי כמוהו יביא אותו אל פתח אהל מועד ולפי דעתי שהכהן יצוה להביא ו:

וַעֲרָעוּ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲּרֹן קָיְמִין לְקַדָמוּתְהוֹן בְּמִפַּקְהוֹן מִקֳדָם פַּרְעֹה:

וַעֲרָעוּ יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן קַיְימִין לִקְדָמוּתְהוֹן בְּמִיפַּקְהוֹן מִן קֳדָם פַּרְעה:

ויפגעו. אנשים מישראל את משה ואת אהרן וגו' . ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים:

{{א}} לא השוטרים כי שוטרי בני ישראל כשרים היו כדלעיל. (נח"י) ול"נ דודאי מהשוטרים היו דהא כתיב בצאתם מאת פרעה וא"א לפרש דקאי אמשה ואהרן דהא לא היו עכשיו אצל פרעה וכו' וכן הוא בש"ר וע"ש:

ויפגעו. תחסר מלת והם היו נצבים וכמוהו ופרעה חולם היה חולם. והנה היה עומד על היאר. ורבים ככה:

וַאֲמָרוּ לְהוֹן יִתְגְלֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן וְיִתְפְּרַע דִי אַבְאֶשְׁתּוּן יָת רֵיחָנָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדוֹהִי לְמִתַּן חַרְבָּא בִּידֵיהוֹן לְקַטָלוּתָנָא:

וַאֲמָרוּ לְהוֹן יִתְגְלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבָּנָנָא וּלְחוֹד יִתְפְּרַע מִנְכוֹן דְאַסְרַחֲתּוּן יַת רֵיחָנָא קֳדָם פַּרְעה וְקָדָם עַבְדוֹי דְגֵרַמְתּוּן לְמִיתַּן סַיְיפָא בִידֵיהוֹן לְמִקְטְלָנָא:

ויאמרו ירא ה'. חמסנו שהוא עליכם. ודע כי החמש ההרגשות מתחברות במקום אחד למעלה מהמצח. על כן אמדו הרגשה אחת תחת חברתה כמו ומתוק האור. ורבי מרינום אמר שאנו נמאסים ונבאשים בעיניו כריח רע:

וְתָב משֶׁה קֳדָם יְיָ וַאֲמַר יְיָ לְמָא אַבְאֵשְׁתָּא לְעַמָא הָדֵין וּלְמָא דְנַן שְׁלַחְתָּנִי:

וְתַב משֶׁה לִקֳדָם יְיָ וַאֲמַר יְיָ לְמָא אַבְאֶשְׁתָּא לְעַמָא הָדֵין וּלְמָא דְנַן שְׁלַחְתָּנִי:

למה הרעתה לעם הזה. ואם תאמר מה אכפת לך, קובל אני על ששלחתני:

(כב~כג) אדני למה הרעותה. נכתב באל''ף דל''ת, כי השם המיוחד שהוא מדת הרחמים לא יריע לעם. ולמעלה הזכירו שני פעמים באל''ף דל''ת (ד' י' י''ג), שהיה מתחנן בו שלא יחר בו האף. ואולי היה מתירא מהזכיר ה' הגדול המחודש לו ומדבר אליו. למה הרעותה. אחרי הודיע אלהים את משה פעמים (לעיל ג יט, ד כא) שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך מדוע יתרעם. ואמר ר''א כי חשב משה כי מעת דברו אל פרעה בשליחות ה' יקל מעליהם ויחל האלהים להצילם, והנה פרעה הכביד והרע, וזה טעם למה הרעותה, כי זה הפך מה שאמרת לי ראה ראיתי את עני עמי (לעיל ג ז), וארד להצילו (שם ח). ואיננו נכון בעיני, בעבור שאמר והצל לא הצלת, ואין ההצלה רק יציאתם מן הגלות: ולפי דעתי שחשב משה רבינו כי יאמר ה' שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצותו, ולא באות ומופת, עד שיעשה בו נפלאותיו הרבות, אבל חשב כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מעטים. וכשאמר לא ידעתי את ה' יצוה לעשות מיד לפניו אות התנין, והוא לא ישמע, ויכה אותו בו ביום בדם ואח''כ בכל המכות. וכשראה שעמדו שלשה ימים והוא יריע להם בכל יום, וה' לא כהה בו, ולא נתגלה למשה להודיעו מה יעשה, אז חשב משה כי ארוכה היא: ויתכן שהיו בזה המעשה שספר הכתוב ימים רבים, כי כאשר הוכו שוטרי בני ישראל עמדו ימים עד שדברו עם פרעה עצמו, ואמרו לו למה תעשה כה לעבדיך (פסוק טו), כי אין ברשות כל אדם לבא בהיכל מלך פנימה ולדבר אליו פנים בפנים, אף כי שוטרי העם הנבאשים בעיניו, והנה סבלו עמלם ולחצם ימים רבים והיו באים עד לפני שער המלך עד שנשמעה צעקתם לפני המלך וצוה שיבאו לפניו וידברו עמו. וכן אפשר ששב משה אל ה' ואמר למה הרעותה אחרי ימים מעת שפגעו בו השוטרים: ובאלה שמות רבה (ה כג) אמרו ויצאו נוגשי העם ושוטריו (פסוק י), כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין. ועוד אמרו (שם ה כד) ויפגעו את משה ואת אהרן (פסוק כ), אחר ששה חדשים נגלה הקב''ה אל משה במדין ואמר לו לך שוב מצרים, בא משה ממדין ואהרן ממצרים, ופגעו בהם שוטרי ישראל כשהן יוצאין מלפני פרעה: וכן ראיתי עוד במדרש חזית (שה''ש רבה ב כב) דומה דודי לצבי (שה''ש ב ט), מה צבי זה נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם, וחזר ונכסה מהן וחזר ונראה להם. וכמה נכסה מהם, רבי תנחומא אמר שלשה חדשים, הדא הוא דכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן. ורבי יהודה ברבי אומר לקיצין. כלומר, כי לשון פגיעה לפרקים היא: והנה היו ימים רבים מעת דבר לו השם ובואו אל פרעה. ולכן כששב משה אל ה' אמר למה הרעותה לעם למהר לשלוח אותי קודם שהגיע הקץ, כי לא היה ראוי לשלוח אותי עד שתרצה להצילם, כי עתה הרעותה להם ולא הצלת אותם ואם ככה את עושה להם יסופו ברעה אשר תמצאם. ולכן ענה אותו עתה, בעת הזאת, בקרוב, תראה אשר אעשה לפרעה, כי לא אאריך לו כל כך כאשר חשבת, וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו:

וישב משה. הנה שאלה אחר שהשם הודיע למשה ואמר לו. ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. עד שיעשה כל האותות אשר צוהו אם כן למה יתרעם משה לומר למה זה שלחתני והצל לא הצלת. התשובה חשב משה כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עולם. והנה הוא הכביד העבודה עליהם. וטעם למה הרעתה. הפך מה שאמרת ראה ראיתי את עני עמי. וארד להצילו מיד מצרים. ו. למה זה שלחתני. להרע לישראל והנה לא מצאתי תשובה להשיב לשוטרים:

ל. מה זה שלחתני. אם היו ראוים לזה הפורענות, למה גלגלת אותו על ידי:

הרעתה. ג' הכא ואידך למה הרעת לעבדך כמו כן במשה ובשניהם שגג וכן עתה תראה שנים גבי משה שנענש בזה הלשון הכא שאמר לו עתה תראה ורמז לו שלא יכנס לארץ וכן לקמן א''ל עתה תראה היקרך דברי שאמרתי לך שלא תכנס לארץ. ואידך הרעת גבי אליהו הרעת להמית את בנה דכמו גבי משה בא מלאך להרוג את בנו והצילו משה בתפלתו כך אליהו החיה בן האלמנה בתפלתו וכמו גבי משה כתיב על. ת למרום שבית שבי כן גבי אליהו ויעל אליהו בסערה השמימה:

וישב משה וגו' למה וגו'. כוונת הכתוב הוא על זה הדרך למה הרעות פי' כי לא אמרת לי אלא שיחזק לבו ולא ישלח את העם אבל לא שיכבד עליהם הרע. ואם תאמר שעדיין לא הגיע הקץ להקל מעליהם השעבוד וזה הוא סיבת הרע אם כן למה זה שלחתני פי' בזמן זה והיה לך להמתין עד קץ השעבוד: עוד ירצה על פי מה שכתבנו למעלה כי גילה ה' אליו שהגם שעדיין לא קרב קץ גאולה אף על פי כן הוא מקדים להציל אותם מהעוני וכשיגיע קץ הגאולה לאחר י''ב חודש יעלה אותם. והוא אומרו למה הרעתה לעם הזה ואם תאמר מוטב שיסבלו צרה זו לתכלית הגאולה אם כן למה זה שלחתני שהרי כל עיקר השליחות מקודם זמן הגאולה הוא לצד הסרת השעבוד ואם אין תכלית טוב לדבר אלא היציאה ולא הצלתו מצרה אם כן למה זה שלחתני, ורמז באומרו זה לי''ב חודש שנתעכבו ישראל במצרים מזמן זה עד הגאולה, וחשש משה כי צרה זו שהכביד פרעה על ישראל תהיה כן עד זמן יציאתם ממצרים. עוד ירצה להיות שהיו בישראל כת המשתעבדים וכת שאינם משתעבדים והוא שבט לוי, לזה אמר כנגד כת המשתעבדים למה הרעתה לעם הזה, אמר הזה. לשלול שאינם משתעבדים, וכנגד כת שלא גרם להם רעה אמר למה זה שלחתני פי' שלא הועלתי בשליחותי כלום. עוד ירצה על זה הדרך למה הרעתה לעמך ובהכרח להשיב באמצעות השליחות יצתה הרעה אם כן למה זה שלחתני, ורמז בתיבת זה לומר כי על זה היה ממאן מלילך בעת השליחות:

וּמֵעִדַן עַלִית לְוָת פַּרְעֹה לְמַלָלָא בִשְׁמָךְ אַבְאֵשׁ לְעַמָּא הָדֵין וְשֵׁזָבָא לָא שֵׁזַבְתָּא יָת עַמָךְ:

וּמִן שַׁעְתָּא דְעָלִית לְוַת פַּרְעה לְמַלָלָא בִשְׁמָךְ אִתְבְּאֵשׁ לְעַמָא הָדֵין וְשֵׁיזְבָא לָא שֵׁיזַבְתָּא יַת עַמָךְ:

הרע. לשון הפעיל הוא, הרבה רעה עליהם. ותרגומו אבאש:

ומאז. מהיום שדברתי אליו אז הכביד עולם עליהם כאשר הוא כתוב ויצו פרעה ביום ההוא. והטעם והצל לא הצלת וזה שחשבתי שיחל פרעה להקל מעליהם ותחל להצילם. ומלת הרע לעם הזה פעל יוצא כמו הרעו מאבותם:

והצל לא הצלת. את שוטרי ישראל המוכים:

והצל. ב' במסורה הכא ואידך גבי דוד והצל תציל דאיתקש דוד למשה כדפרשינן גבי ויאמן:

לדבר בשמך וגו' והצל וגו'. פי' מלבד טענות הראשונים עוד הוא קובל לפני מלך איך יהיה הדבר הזה כי מאז דברתי לרשע זה בשמך לא די שלא עשה אלא הוסיף להרע, ודקדק לומר מאז פי' משעה עצמה שהזכיר לו שמו יתברך נתמלא חמה, כי בזה יוכר הדבר כי מה שעשה הוא משנאתו את ה' וממיעוט ערכו בעיניו נתכוון לזלזל ח''ו ואין לך מרים יד במלך ונוגע בכבודו כזה. ונתכוין משה בזה לומר כי איך לא נתקנא אל עליון לכבוד שמו להציל לישראל מידו למנעו מהרע לעמו תיכף ומיד הגם שלא יהיו ראויים ישראל לנס מצד עצמן יהיו ראויים למען שמו יתברך אשר חילל רשע בגובה לבו, והוא אומרו והצל לא הצלת בתמיה איך לא הצלת אותם למען מנאץ שמך. וכפל לומר ב' הצלות לרמוז כי בלא טעם זה הם עומדים להצלה ולזה שלחו: