וְדֵין פִּתְגָמָא דִי תַעְבֵּד לְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חָד בַּר תּוֹרֵי וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין:

וְדֵין פִּתְגָמָא דְתַעֲבֵיד לְהוֹן לְקַדְשָׁא יַתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְלָא עֵירוּבִין וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין:

לקח. כמו קח, ושתי גזרות הן, אחת של קיחה, ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד: פר אחד. לכפר על מעשה העגל שהוא פר:

{{ל}} פירוש ב' שרשים א' של קיחה ואחת של לקיחה: {{מ}} דק"ל למה לקח פר ולא מין אחר דפר כמו עגל היכא דלא כתיב גביה בן שנה והא דאין קטיגור נעשה סניגור הרא"ם תירץ דוקא בעבודת פנים ולא בעבודת חוץ ולקמן בפרשת צו אפרשנו עוד אי"ה:

וזה אשר תעשה להם. לאהרן ולבניו. אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו. וגם יצק בו מים. בעבור שהזכיר עם פר בן בקר. יורה כי איננו גדול וככה בני יונה.שעיר עזים. והאיל גדול מהכבש והעד הנסך שהוא שלישית ההין ולכבש רביעיתו:

וזה הדבר אשר תעשה להם. כלומר קרבם בדבור שתאמר להם אשרי תבחר ותקרב: לקח. ב' במסורה דין ואידך לקח בגדו כי ערב זר בשביל שאהרן עשה העגל אמר הקב''ה להסיר מעליו בגדיו הצואים לפי שבגדי ע''א מטמאין וזהו שאמר לקח בגדו פירוש מעליו כי ערב זר:

וזה הדבר אשר תעשה וגו'. הכוונה להיות שקדם אליו מניעת המעשה כמו שפירשתי למעלה (כ''ז כ') שאין עליו אלא מצות הדבור לעושים, לזה וזה הדבר זה יצא מהכלל המושלל ויש לו לעשותו להקריב קרבנותיו ז' ימים, ואומרו וזה לצד שקדם וצוה שילבישנו לאהרן ולבניו וגמר אומר וזה גם כן תעשה, ואם לא אמר אשר תעשה אלא לקח פר וגו' יש מקום לומר כי יצוה לאהרן או לבניו לעשות, לזה אמר אשר תעשה כי הוא העושה. ולהיות שיש מקום לומר שלא הוכשר להקריב אלא קרבן שעה שהם קרבנות ימי המילואים של אהרן ובניו אבל קרבן שהוא קבוע לדורות שהם התמידים של כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים לא, לזה חזר ואמר וזה אשר תעשה וגו' כבשים בני שנה שנים ליום תמיד, ושלא יבין כי הותר במעשה הקרבנות תמיד, לזה אמר וזה לומר אין לו להקריב אלא ז' ימים האמורים בענין, ואומרו הדבר תתבאר למאן דאמר ביומא (ד':) מלואים כל הכתוב בהן מעכב, לזה אמר וזה הדבר כל הדבר האמור כאן לעיכוב, ולמאן דאמר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב במילואים אומרו הדבר לומר ולא כל דבר מעכב: לקח פר וגו'. אולי כי רשות נתונה להביא או משל אהרן ובניו או משל משה ואין עכבה בדבר:

וּלְחֵם פַּטִיר וּגְרִיצִין פַּטִּירִין דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח סֻלְתָּא חִטִין תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:

וּלְחֵים פַּטִּיר וּגְרִיצַן פַּטִּירִין דִּפְּתִיכִין בִּמְשַׁח זֵיתָא וְעֵירוּבִין דִּלְחֵם פַּטִּיר דִּמְשִׁיחִין בִּמְשַׁח זֵיתָא סְמִידָא דְחִינְטִין תַּעֲבֵיד יַתְהוֹן:

ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו שלשה מינין רבוכה, וחלות ורקיקים לחם מצות, היא הקרויה למטה בענין (פסוק כג) חלת לחם שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר חלות: בלולת בשמן. כשהן קמח יוצק בהן שמן ובוללן: משחים בשמן. אחר אפייתן מושחן כמין כי יונית, שהיא עשויה כנו''ן שלנו:

{{נ}} רצונו בזה להוכיח שלחם מצות הוא רבוכה מפני שלחם כולל כל המינים משום הכי פירש דלחם דהכא הוא רבוכה והוכחתו מקרא דזה קרבן אהרן ובניו ביום המשח וגו' וכי מה למדנו לבניו מיום המשח אותו אלא מקיש חינוכו דלחם דהכא הוא רבוכ' והוכחתו מקרא דזה קרבן אהרן ובניו ביום המשח וגו' וכי מה למדנו לבניו מיום המשח אותו אלא מקיש חינוכו של הדיוט לדורות לקרבן של כהן גדול שהוא חביתין מה קרבן דחביתי אהרן שהוא מקריב בכל יום הוא רבוכה כדכתיב מורבכת תביאנה אף יום חינוך של בניו כהנים הדיוטים רבוכה והרבוכה היא חלה חלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק ואחר כך נאפת בתנור ואח"כ מטגנה במחבת והחלה והרקיק נאפים בתנור לבד והחלק בלולה בשמן בעודה סולת והרקיק משוח בשמן אחר אפייתו כמין כ' יונית ושאר השמן נאכל לכהנים וי"א מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג. רא"ם: {{ס}} דגמרינן מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר ולחמי תודה בהדיא כתיב עשר דכתיב ביה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ואמרינן בפרק התודה דף ע"ז נאמר כאן תרומה ונאמר התם בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה: {{ע}} ר"ל למה משנה הקרא ולא כתב בלולות או משוחים בכלן:

ולחם חלות. עבות. והעד רקיקי מצות. והזכיר בשמן. הוא שמן זית כמשפט. ומלת סולת בלשון ערבי הוא סמי''ד. שהוסר הפסולת מהחטה ובארץ ישמאלים עושים כן. ואין לחם נכבד ממנו ורבים פי' מגזרת סלית כל שוגים מחוקיך. סלה כל אבירי ה'. ואמר כי כמוהו חטים מכולת לביתך ויש אומרים טחונות:

וְתִתֵּן יָתְהוֹן עַל סַלָא חַד וּתְקָרֵב יָתְהוֹן בְּסַלָא וְיָת תּוֹרָא וְיָת תְּרֵין דִכְרִין:

וְתִתֵּן יַתְהוֹן עַל סַלָא חָד וּתְקָרֵב יַתְהוֹן בְּסַלָא וְיַת תּוֹרָא וְיַת תְּרֵין דִּכְרִין יְסוֹבְרוּן בְּאַסְלָא:

והקרבת אתם. אל חצר המשכן ביום הקמתו:

{{פ}} ולא אל המזבח כי אינם קריבים לגבוה אלא אחד מכל מין ומין כדכתיב למטה בענין ומה שהוסיף לומר ביום הקמתו פירוש בעת הקמתו ולא קודם והקמת המשכן לא היה רק בר"ח ניסן כי כל שבעת ימי המלואים היה בונה וסותר בכל יום:

(ג~ד) והקרבת אותם בסל נמשך לפניו, יאמר כי הלחם בסל והפר והאילים ואהרן ובניו יקריבו אל פתח אוהל מועד. ורחצת אותם במים, לאהרן ובניו. ויותר נכון כי והקרבת אותם בסל. לא יפרש, כי מן הסתם הוא ידוע שיקריבם אל המקום אשר יצוה לבא הכהנים, והכתוב השני ידבר על אהרן ועל בניו, ולכך אמר ורחצת אותם במים:

והקרבת אותם. והם בסל כמשפטן. להיותם שם אל פתח אוהל מועד. וככה הפר והאילים:

וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא:

וְיַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי תִּקְרַב לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִּטְבּוֹל יַתְהוֹן בְּאַרְבְּעִין סְאִין דְּמַיָין חַיָין:

ורחצת. זו טבילת כל הגוף:

{{צ}} ולא קידוש ידים ורגלים מדכתיב במים בפתח הבי"ת דמשמע במים הידועים במקום אחר דהיינו מי מקוה שהם מ' סאה ש"מ דטבילת כל גופו הוא:

וְתִסַב יָת לְבוּשַׁיָא וְתַלְבֵּשׁ יָת אַהֲרֹן יָת כִּתּוּנָא וְיָת מְעִיל אֵפוֹדָא וְיָת אֵפוֹדָא וְיָת חוּשְׁנָא וְתַתְקֵן לֵהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא:

וְתִסַב יַת לְבוּשַׁיָא וְתַלְבֵּישׁ יַת אַהֲרן יַת כִּיתּוּנָא וְיַת מִנְטַר מְעִיל אֵפוֹדָא וְיַת אֵפוֹדָא וְיַת חוּשְׁנָא וּתְטַכֵּס יָתֵיהּ בְּהֶמְיַין אֵפוֹדָא:

ואפדת. קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו:

ולקחת. נקרא החשן מלבוש כי הוא מכסה המקום כנגד הלב:

וּתְשַׁוִי מִצְנֶפְתָּא עַל רֵישֵׁהּ וְתִתֵּן יָת כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא עַל מִצְנֶפְתָּא:

וּתְשַׁוֵּי מַצְנַפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְתִתֵּן יַת כְּלִילָא דְבֵיהּ חֲקִיק שְׁמָא דְקוּדְשָׁא עַל מִצְנַפְתָּא:

נזר הקדש. זה הציץ: על המצנפת. כמו שפרשתי למעלה (שמות כח לז) על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע:

ושמת. גם איננו רחוק שישים המצנפת באחרונה והזכיר בתחלת הפרשה המצנפת לפני האבנט. כי היא נכבד' ממנו:

וְתִסַב יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרִיק עַל רֵישֵׁהּ וּתְרַבֵּהּ יָתֵהּ:

וְתִיסַב יַת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתָרִיק עַל רֵישֵׁיהּ וּתְרַבֵּי יָתֵיהּ:

ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כי יונית, נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו:

{{ק}} ר"ל טיפת שמן:

ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו. אמר ר''א כי זה לפני שומו המצנפת על ראשו, כי על ראש עצמו יצוק השמן. ואיננו נכון בעיני, כי גם במעשה אמר וישם את המצנפת על ראשו וגו' (ויקרא ח ט), ואח''כ אמר ויקח את שמן המשחה וימשח את המשכן וגו' (פסוק י), ואח''כ ויצק משמן המשחה על ראש אהרן (פסוק יב). אבל הנכון שהיתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן. ואם היתה המשיחה בכל הראש כדברי רש''י, תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית:

על ראשו. על ראש אהרן לבדו כי הוא הכהן המשיח. והנה זה היה לפני שומו המצנפת על ראשו. כי על הראש יצוק לבדו. וכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן:

ויצקת על ראשו ומשחת. פירוש צריך יציקה על ראשו וצריך משיחה בפני עצמו וכמו כן לבניו כי הכתוב השוה אותם יחד דכתיב ומשחת אותם, וכמו כן בפרשת פקודי (לקמן מ' ט''ו) כתוב ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם, וכן הוא מפורש בתורת כהנים (פ' צו):

וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב וְתַלְבֵּשִׁנוּן כִּתּוּנִין:

וְיַת בְּנוֹי תַקְרֵב וְתַלְבְּשִׁינוּן כִּיתּוּנִין:

ואת בניו תקריב. אל פתח אהל מועד:

והלבשתם. ב' במס' הכא ואידך והלבשתם את אלעזר א. כא מ''ד כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה וזהו והלבשתם את אלעזר שנתמנה להיות כהן גדול צריך משיחה כשם שוהלבשתם כתנות היו במשיחה שאז נמשכו כך והלבשתם את אלעזר במשיחה:

וּתְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי וְתַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין וּתְהֵי לְהוֹן כְּהֻנְתָּא לִקְיַם עָלָם וּתְקָרֵב קֻרְבָּנָא דְאַהֲרֹן וְקֻרְבָּנָא דִבְנוֹהִי:

וְתִּטְכַס יַתְהוֹן בְּקַמּוּרִין לְאַהֲרן וּבְנוֹי וְתִכְבּוֹשׁ לְהוֹן כּוּבְעִין וּתְהֵי לְהוֹן כְּהוּנָתָא לִקְיַים עֲלָם וּתְקָרֵיב קוּרְבָּנָא דְאַהֲרן וְקוּרְבָּנָא דִבְנוֹי:

והיתה להם. מלוי ידים זה לכהנת עולם: ומלאת. על ידי הדברים האלה: יד אהרן ויד בניו. במלוי ופקדת הכהונה:

{{ר}} ואף ע"פ שדרשו אותן רז"ל בזבחים י"ז ובסנהדרין דף פ"ח ללבישת הבגדים ודרשו והיתה להם לבישת הבגדים הללו לכהונת עולם שבזמן שהבגדים עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי להו כזרים. י"ל שרש"י ז"ל סובר כיון שמן המקרא דלעיל והיו על אהרן ועל בניו וגו' למדנו שהמחוסר אחד מן הבגדים הכתובים לעיל חייב מיתה הוכרח מפני זה לפרש המקרא הזה כפי פשוטו ולא כפי מדרשו שלא יהא נראה כנכתב פעמים: {{ש}} ע"י הדברים האלה הכתובי' אחריו והקרבת ושחטת וגו' לא שמלוי ידיהם לחוד והכתובים הבאים אחריו לחוד: {{ת}} מפני שכל מלוי ידים הוא חינוך הודיענו על איזה דבר הוא החינוך בזה:

וחגרת אותם אבנט. ירמוז לאהרן ובניו, ושב לפרש אהרן ובניו, כמו יביאה את תרומת ה' (להלן לה כד), אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנאצר (ירמיה כז ח). כדברי רבי אברהם. ואם כן יחזור וחבשת להם מגבעות למקצתם, כי אהרן אין לו מגבעת, והמצנפת כבר היא על ראשו. ויתכן שיהיה שיעור הכתוב וחגרת אותם אבנט ואהרן ובניו, יאמר, תחגור בניו הנזכרים אבנט, ואהרן עצמו עם בניו. ובעבור שהאבנט שוה בכולם (יומא יב.) לא הוזכר עם בגדי אהרן למעלה (בפסוקים ה ו), והוצרך עתה לומר שיחגרנו אבנט כבניו. ולא הזכיר המכנסים, כי לא הוצרך, כאשר פירשתי (לעיל כח לה): והטעם שהפריש המכנסים משאר הבגדים, כי כל הבגדים היה משה מלביש אותם כמו שצוה (בפסוק הקודם) והלבשתם, אבל המכנסים שהם לכסות בשר הערוה (שם שם מב) היו הם לובשים אותם בהצנע, ולכן לא הזכיר עתה בכלל ולקחת את הבגדים והלבשת, ולפיכך הפרישם במצוה ובענש, כמו שהזכרתי למעלה (שם לה):

וחגרת אותם אבנט. כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים ואחר שהזכיר אותם הוסיף לבאר אהרן ובניו כמו ותפתח ותראהו את הילד: ומלת וחבשת. כמו לא אהיה חובש: ומלאת. דעת המתרגם ארמית. כמו ומלאו. ידיו. רק מה נעשה במלת מלאו ידכם היום. והגאון פירשו יד חיוב. ואחרים אמרו כי מלואים להיותם שלמים מלאים ורגילים. והנה מה יעשו במלת ומלאו ידיו:

ומלאת יד אהרן ויד בניו. פירוש שימשח אהרן ובניו כמו שאמר למעלה ומשחת אותם ומלאת את ידם וכאן לא הזכיר המשיחה ורמזה באומרו ומלאת את ידם:

וּתְקָרֵב יָת תּוֹרָא לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא:

וְתַקְרֵיב יַת תּוֹרָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא:

והקרבת את הפר לפני אהל מועד. אמר ר''א כי טעמו כאשר תקריב את הפר לפני אהל מועד יסמוך אהרן ובניו עליו, כי כבר הזכיר זה למעלה (בפסוק ג). והנכון בעיני כאשר פירשתי (שם), ששם יצוה להקריבם, ולא פירש אל אהל מועד, רק שיקריב אותם, והטעם שיקריבם אל מקום הכהנים שיהיו מזומנים, ודי שיהיו לפני פתח חצר המשכן, ועכשיו הצריך שיקריבם לפני אהל מועד אל פתח האהל כאשר יפרש בשחיטה (בפסוק הבא), כי הסמיכה תהיה שם:

והקרבת. כבר הזכיר זה. והנה הטעם כאשר תקריב את הפר יסמוך אהרן ובניו עליו. ויש אומרים כי טעם וסמך אהרן לבדו ואחר כן בניו. ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו. והנה הטעם כאשר היה. שיסמכו יחדו לא זה לפני זה:

וסמך וגו'. ולא אמר וסמכו שאהרן יסמוך בפני עצמו ואחר כך יסמכו בניו. שוב בא בידי תוספתא בפ''י דמנחות וזה לשונם ה' שהביאו זבח אחד כולן סומכין עליו לא כולן כאחד אלא כל אחד סומך ומסתלק עד כאן, ופסקו רמב''ם בפ''ג מהלכות מעשה הקרבנות, וכפ''ז אמר הכתוב וסמך לומר שיסמכו אחד אחד ולא יחד. אלא שצריך לדעת למה אמר ב' פעמים ולא הספיק בא' כמו שכתוב במעשה בפרשת צו (ויקרא ח' י''ח). ואולי כי מאחד הייתי אומר כי לצד שבו תלוי החטא שעליו בא הקרבן כי הוא עשה העגל ולא בניו לזה פרטו להקדימו לרמוז על הדבר ואין למדין ממנו לכל זבח, לזה כפל ואמר ב' פעמים וסמך לשון יחיד, ומעתה יש טעם נכון למה בפרשת צו בהודעת המעשה לא אמר לשון יחיד אלא בא', כי יספיק ללימוד שאנו צריכין לו, כי לא הוכפל במצוה אלא להסיר הטעות והבן:

וְתִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וְתִיכּוֹס יַת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

פתח אהל מועד. בחצר המשכן שלפני הפתח:

{{א}} כדמפרש בפרשת צו פירוש ולא בפתח אהל מועד ממש דהא שחיטת חטאת בצפונה של מזבח הוא אלא כנגד הפתח קאמר:

ושחטת את הפר. משה שחטו. וטעם לפני ה'. כי הארון היה באמצע המערבי. וכנגדו מזבח הקטורת. וכנגדו מזבח העולה:

וְתִסַב מִדְמָא דְתוֹרָא וְתִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא בְּאֶצְבְּעָךְ וְיָת כָּל דְמָא תֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא:

וְתִיסַב מֵאַדְמָא דְתוֹרָא וְתִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא בְּאַדְבָּעָךְ וְיַת כָּל דְּמָא תֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא:

על קרנות. למעלה בקרנות ממש: ואת כל הדם. שירי הדם: אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ:

{{ב}} פירוש ולא שיעמוד למט' ויזרוק בכותל המזבח מחוט הסיקרא ולמטה כנגד הקרן כמו שעושה בקרבן עולה ושאר כל הזבחים: {{ג}} שהרי נותן דם גם כן על הקרנות ואיך אמר ואת כל הדם תשפוך אלא כאלו אמר ואת כל הדם הנשאר:

תשפוך. הכהן השופך:

וְתִסַב יָת כָּל תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חִצְרָא דִעַל כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְתַסֵיק לְמַדְבְּחָא:

וְתִיסַב יַת כָּל תַּרְבָּא דְחָפֵי עַל בְּנֵי גַוָא וְיַת דְּמִשְׁתְּאַר עַל חֲצַר כַּבְדָא וְיַת תַּרְתֵּין כּוֹלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דִעֲלֵיהוֹן וּתְסַדֵּר עַל מַדְבְּחָא:

החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טייל''א : ואת היתרת. הוא טרפשא דכבדא שקורין איבדי''ש [סרעפת] : על הכבד. אף מן הכבד יטול עמה:

{{ד}} כדכתיב לקמן בפרשת שמיני היותרת מן הכבד ש"מ שיטול מעט מן הכבד על היותרת ועל הוא במקום עם:

החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טילא. לשון רש''י. ולפי דעתי כי החלב המכסה את הקרב הוא הקרום, אבל כאשר יאמר כל החלב המכסה את הקרב ירמוז לשני חלבים אשר שם, לחלב הקרום הזה, ולחלב הגס אשר על הקרב, כמו שנאמר בסדר ויקרא (ג ג) ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. והנה על הקרב שני חלבים, פעם יזכיר הכתוב את שניהם, ופעמים יכלול אותם כאחד במלת כל. והנה בכאן בכל החלב המכסה את הקרב כלל גם החלב אשר על הקרב, ושם במעשה הצואה הזאת אמר ויקח את כל החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד (שם ח טז), כללם בכל החלב אשר על הקרב. ולמטה בפרשה זו (בפסוק כב) אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב, והראשון המוזכר סתם הוא החלב אשר על הקרב:

ולקחת. אין לפר ולשעיר אליה. ויש אומרים כי נקראו כליות מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי. כי שם כח התאוה למשגל:

וְיָת בִּסְרָא דְתוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵהּ וְיָת אוּכְלֵהּ תּוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא חַטָאתָא הוּא:

וְיַת בִּשְרָא דְתוֹרָא וְיַת מוֹשְׁכֵיהּ וְיַת רֵיעֵיהּ תּוֹקַד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא חַטָּאתָא הוּא:

תשרף באש. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו:

{{ה}} ואע"פ שיש חיצונה אחרת הנשרפת חוץ מזו שהוא עגל החטאת שבפרשת (צו) [שמיני] י"ל דהכי פירושו אלא זו כלומר של מילואים דעגל דהתם גם כן של מילואים הוא שבו היתה תחלת חינוכו בכהונה גדולה וזו דהכא לאו דוקא הוא וכלומר זו וכיוצא בזו:

תשרף באש. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו. לשון רש''י. והוראת שעה היתה כדברי רבותינו. והטעם בזה, שהכל גלוי לפניו, והיה פר חטאת זה לכפר על מעשה העגל, וקרבנו של כהן משיח הוא (ויקרא ד ג). ושם (שם ד ו) יצוה להביא את דמו אל מבית לפרכת, ולא רצה עתה להכניסו שם לפנים, כי שם (ד ו) אמר בטעם את פני פרכת הקדש, וכאן עדיין לא נתקדש ולא שרתה עליו שכינה שיקרא פרכת הקדש, והנה החיצון כפנימי. והסמיכה בבניו, מפני שהתאנף על אהרן להשמידו (דברים ט כ) והוא כלוי בנים (ויק''ר ז א), הוצרכו גם הם להתכפר בו. וטעם השריפה כטעם שריפת פרה אדומה, וסודה ידוע מן השעיר המשתלח:

ואת בשר. כולל הראש והנתחים. ופי' דרך סברא ירחצוהו ואח''כ ישרפוהו והקטיר. האמורים. ומלת חטאת. בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקרא' כן. וככה האשם. על כן וחטאו את המזבח יסירו חטא מעליו:

תשרוף באש. ג' הכא ואידך ואת מרכבותיהם תשרף באש ביהושע ואת העיר הזאת תשרף באש גבי צדקיהו שזכות הקרבנות עמד ליהושע לנצח האומות אבל כשבטלו הקרבנות כשצרו על ירושלים נחרבה העיר וזהו ואת העיר הזאת תשרף באש:

וְיָת דִכְרָא חַד תִּסַב וְיִסְמְכוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא:

וְיַת דִּכְרָא חָד תִּסַב וְיִסְמְכוּן אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִּכְרָא:

ואת. הא' מהשנים איזה מהן שירצה:

וְתִכּוֹס יָת דִכְרָא וְתִסַב יָת דְמֵהּ וְתִזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:

וְתִכּוֹס יַת דִּכְרָא וְתִסַּב יַת אַדְמֵיהּ וְתִדְרוֹק עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר:

וזרקת. בכלי, אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק: סביב. כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נב ב) שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אלך ואלך, נמצא הדם נתן בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב:

{{ו}} או אינו אלא באצבע תלמוד לומר וזרקת הא כיצד אוחז במזרק וכו': {{ז}} כלומר וגם זאת:

ושחטת (וכו') . על המזבח. לא על קרנות המזבח.והנה שם יזרוק כל הדם לא על היסוד:

וְיָת דִכְרָא תְּפַלֵג לְאֵבָרוֹהִי וּתְחַלִיל גַּוֵהּ וּכְרָעוֹהִי וְתִתֵּן עַל אֵבָרוֹהִי וְעַל רֵישֵׁהּ:

וְיַת דִּכְרָא תַפְסִיג לְפִסְגוֹי וּתְחַלֵּיל בְּנֵי גַוָאָה וּכְרָעוֹי וּתְסַדֵּר עַל אֵיבָרוֹי וְעַל רֵישֵׁיהּ:

על נתחיו. עם נתחיו, מוסף על שאר הנתחים:

{{ח}} לא מוסף על הנתחים דהא הקרב והכרעים גם כן מכלל נתחיו הם ומאמר עם נתחיו מורה שהקרב והכרעים אינן בכלל נתחים לכך כתב על שאר נתחים ואין להקשות מנא ליה לרש"י דעל עם דלמא על כמשמעו די"ל מדכתיב על נתחיו ועל ראשו וקשה ממה נפשך דאם הוא על נתחים איך הוא על ראשו ואם הוא על ראשו איך הוא על הנתחים לכן פירש עם וק"ל:

ואת האיל. לא הזכיר על הפר שינתחנו. על כן כלו כאשר הוא נשרף. על כן לא הזכיר כרעיו: ורחצת. בצווי:

וְתַסֵיק יָת כָּל דִכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ הוּא:

וְתַסִיק יַת כָּל דִּכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ הוּא:

ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: אשה. לשון אש, והיא הקטרת איברים שעל האש:

{{ט}} לא שהדיח יתן לו מנוחה שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך כו': (דב"ט) דק"ל והלא אין לך ריח רע מזאת ששורפים הבשר והעצמות לכ"פ נחת רוח וכו': {{י}} אשה הוא תואר השם של העולה ונקראת כן מפני שכל איברי העולה נתנו באש:

והקטרת את כל. האיל. על כן לא הזכיר האליה והחלבים:

וְתִסַב יָת דִכְרָא תִנְיָנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא:

וְתִיסַב יַת דִּכְרָא תִנְיָנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִּכְרָא:

ולקחת. זה השני הוא איל המלואים:

וְתִכּוֹס יָת דִכְרָא וְתִסַב מִדְמֵהּ וְתִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן וְעַל רוּם אוּדְנָא דִבְנוֹהִי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וְתִזְרוֹק יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:

וְתִיכּוֹס יַת דִּכְרָא וְתִיסַב מִן אַדְמֵיהּ וְתִתֵּן עַל חַסְחוּס אוּדְנָא דְאַהֲרן דְּיַמִינָא וְעַל חַסְחוּס אוּדְנָא דִבְנוֹי דְיַמִינָא וְעַל אִילְיוֹן יְדֵיהוֹן דְּיַמִינָא וְעַל אִילְיוֹן רִיגְלֵיהוֹן דְּיַמִינָא וְתִדְרוֹק יַת מוֹתַר אַדְמָא עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר:

תנוך. הוא הסחוס האמצעי שבתוך האזן שקורין טנדרו''ם : בהן ידם. הגדל ובפרק האמצעי:

{{כ}} דומיא דתנוך שהוא האמצעי באוזן:

ושחטת. תנוך. אין לו ריע. והגאון אמר הרך הדבק בעגול האוזן: בהן. ורבים בהנות. ואיננו על משקל הלשון והנה יהיו שם שנים משקלים ורבים ככה בשמות: ודם השני יזרוק כדם הראשון. רק הדם הנשאר:

וְתִסַב מִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וּמִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדֵי עַל אַהֲרֹן וְעַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְיִתְקַדַשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ:

וְתִיסַב מִן אַדְמָא דְעַל מַדְבְּחָא וּמִמִּשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדִי עַל אַהֲרן וְעַל לְבוּשׁוֹי וְעַל בְּנוֹי וְעַל לְבוּשֵׁי בְּנוֹי עִמֵּיהּ וְיִתְקַדֵּשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ:

ולקחת. והזית על אהרן תחת בגדי אהרן ועל בגדיו:

ובגדיו. ד' דין ואידך ובגדיו קרועים. ובגדיו לא יפרום. ובגדיו, לא תשרפנה. אע''פ שאבל חייב בקריעה דכתיב ובגדיו קרועים שהתאבל על הריגת שאול כהן גדול לא יקרע דכתיב ובגדיו לא יפרום וקדש הוא ובגדיו ועל כן ובגדיו לא תשרפנה שלא נשרפו בגדי כהונה כשנשרפו נדב ואביהוא כמ''ד שנשרפו גופן ובגדיהם קיימין:

וְתִסַב מִן דִכְרָא תַּרְבָּא וְאַלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּן כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא אֲרֵי דְכַר קֻרְבָּנָא הוּא:

וְתִסַב מִן דִּכְרָא תַּרְבָּא וְאַלְיָתָא וְיַת תַּרְבָּא דְחָפֵי יַת בְּנֵי גַוָא וְיַת דְּמִשְׁתְּאַר עַל חֲצַר כַּבְדָא וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְּיַין וְיַת תַּרְבָּא דַּעֲלֵיהוֹן וְיַת שׁוֹקָא דְיַמִּינָא אֲרוּם דְּכַר קוּרְבָּנַיָא הוּא:

החלב. זה חלב הדקים או הקיבה: והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג ט) שנאמר לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, ובאמורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונים אליה: ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד: כי איל מלאים הוא. שלמים, לשון שלמות שמשלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששמש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים, כמפורש בענין:

{{ל}} פלוגתא דר"ע ור"י הוא חד סובר חלב הדקים וחד סובר חלב הקיבה: {{מ}} וכן לא מצינו תרומת לחם הבא עם שלמים נקטרת כזו שהרי הם נתנים לכהנים אלא הוראת שעה היתה: {{נ}} פירוש שהמלואים האמור כאן הוא במקום שלמים האמור במ"א ונקרא מלואים מפני שכל מלא שלם וכן היא קריאת שם שלמים כי שלמים הוא לשון שלימות שמושלם בכל והא דשינה הקרא וקראם בשם מלואים ולא בשם שלמים מגיד שהמלואים שלמים כלומר שהם ממולאים בכל שמשימים שלום וכו':

ולקחת. זה החלב הנזכר. הוא אשר על הקרב ככתוב בפרשת ויקרא: שוק. הצד הימין והחזה נלקחו מאיל המלואים. והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מןבחי שלמי בני ישראל. רק החזה מאיל המלואים משה לבדו יאכלנו כי הוא כהן הכהנים:

כי איל מלואים הוא. לפיכך היה שוק הימין בזה נתן על גבי המזבח, ולא כן בשאר הקרבנות, כי השוק הימני בבהמה הוא במקום היד הימנית באדם, ולכן ראוי שיהיה שוק הקרבן על גבי המזבח מלואי יד ליד ימין הכהן המקריבו. כי אמנם עבודת הכהן ביד ימין היתה, כאמרם ז''ל כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין:

וּפִתָּא דִלְחֵם חַד וּגְרִצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד מִסַלָא דְפַטִירַיָא דִי קֳדָם יְיָ:

וַעֲגוֹל דִּלְחֵים חָד וּגְרֵיץ דִּלְחֵים פָּתִיךְ בִּמְשַׁח חַד וְעָרִיךְ חַד מִסַּלָא דְפַטִּירָא דִקְדָם יְיָ:

וככר לחם. מן החלות: וחלת לחם שמן. ממין הרבוכה: ורקיק. מן הרקיקין, אחד מעשרה שבכל מין ומין ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה אלא חזה בלבד:

{{ס}} מדכתיב וחלת לחם שמן שהוא מורה על רבוי שמן שנותן בתוכה דהיינו רבוכה משום שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקים:

וככר. זהו ולחם מצות:

וּתְשַׁוֵי כֹלָא עַל יְדָא דְאַהֲרֹן וְעַל יְדָא דִבְנוֹהִי וּתְרִים יָתְהוֹן אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ:

וּתְשַׁוֵּי כוֹלָא עַל יְדֵי אַהֲרן וְעַל יְדֵי בְנוֹי וְתָרִים יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:

על כפי אהרן וגו' והנפת. שניהם עסוקים בתנופה, הבעלים והכהן. הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים, ומשה כהן: תנופה. מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת רוחות רעות. תרומה מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו, ומעכבת טללים רעים:

{{ע}} מדכתיב ושמת הכל על כף אהרן וגו' והנפת ואם הם על כפי אהרן איך היה משה מניף דכתיב והנפת אע"כ שניהם היו מניפים: {{פ}} דלשון תנופה מלשון הנפה ומעלה ומוריד מדכתיב ואשר הורם והרמה היא למעלה ואין עלייה בלא הורדה:

והנפת אותם. והם בידם:

והנפת. הנה התנופה תפול על חלקי כהנים, להורות דמשלחן גבוה קא זכו, וכאן הונף גם החלק שעלה על גבי המזבח, כי בו היה שוק הימין שהיה ראוי לכהן, ולמלא את ידו עלה על גבי המזבח:

וְתִסַב יָתְהוֹן מִידֵיהוֹן וְתַסֵיק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קֻרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ:

וְתִיסַב יַתְהוֹן מִידֵיהוֹן וּתְסַדֵּר בְּמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ:

על העולה. על האיל הראשון שהעלית עולה: לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו: אשה. לאש נתן: לה'. לשמו של מקום:

{{צ}} כלומר דהקטרת אימורי שלמים יהיה אחר הקרבת העולה ושלא תפרש על העולה שישים אימורי שלמים והשוק והחזה על העולה ויקטירם יחד:

ולקחת. כתוב מידם. ובמקום אחר מעל כפיהם והדבר שוה: ניחוח. כפול החי''ת. והמבין סוד נשמת האדם יבין זה: אשה. תואר מגזרת אש. ובמקום אחר מן האש:

וְתִסַב יָת חֶדְיָא מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא דִי לְאַהֲרֹן וּתְרִים יָתֵהּ אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לָחֳלָק:

וְתִיסַב יַת חַדְיָא מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא דִלְאַהֲרן וְתָרֵים יָתָהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לְחוּלָק:

מאיל המלואים אשר לאהרן. לא הזכיר בניו, והאיל הוא מלואים לכלם, והטעם, כי יצוה הכתוב ולקחת את חזה התנופה מאיל המלואים בעבור שהוא לאהרן, ואין החזה ראוי לו, כי לא יהיה לבעלים. ואחר שנתן טעם שאינו ראוי שיהיה לאהרן אין צורך לומר שלא יהיה לבניו, כי אחריו יזכו הם. ולמטה אמר (בפסוק כז) מאשר לאהרן ומאשר לבניו, כלומר כאשר לוקח מקרבן כלם החזה ושוק, כן יקחו הם האב והבנים מקרבנות המקריבים על ידם:

ולקחת מאשר לאהרן. ולא הזכיר בניו כי הוא העיקר. ומלת למנה לחלק:

וּתְקַדֵשׁ יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא דִי אִתָּרַם וְדִי אִתַּפְרָשׁ מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא מִדִי לְאַהֲרֹן וּמִדִי לִבְנוֹהִי:

וּתְקַדֵּשׁ יַת חַדְיָא דְאַרָמוּתָא וְיַת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא דְאִיתְרַם וּדְאִיתְפָּרֵשׁ מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא מִידֵי לְאַהֲרן וּמִידֵי לִבְנוֹהִי:

וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו' . קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם כחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול: תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטילי''ר בלעז : הורם. לשון מעלה ומוריד:

{{ק}} לא שיקדש החזה והשוק עצמם האמורים כאן שאלו כבר הונפו והורמו והוקטר השוק והחזה ניתן למשה למנה ואין להם קדושה אחרת אע"כ לדורות קאמר ופי' להיות נוהגת בם תנופה והרמה כחזה ושוק של מלואים אבל לא להקטרה כלומר אבל לא שתקדשם לדורות אף להקטרה אלא והיה לאהרן וכו':

וקדשת. מהיום והלאה. ואין הונף כמו הורם כי יורם למעלה ולא יונף. ויהיה תרומתם שירימו מזבח השלמים לכבוד השם:

ומאשר. ב' במסורה דין ואידך ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה שבשביל אהרן זכו בניו לכל הכבוד הזה שנמשחו להיות כהנים:

מאשר לאהרן ומאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר, ואולי שיכוין לומר שלא יאכל מכל חזה ושוק הניתנים לאהרן ולבניו זולת אלו:

וִיהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי לִקְיַם עָלָם מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אַפְרָשׁוּתָא הוּא וְאַפְרָשׁוּתָא יְהֵי מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן אַפְרָשׁוּתְהוֹן קֳדָם יְיָ:

וִיהֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי לִקְיַים עֲלָם מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲרֵי אַפְרָשׁוּתָא הוּא וְאַפְרְשׁוּתָא יְהֵי מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל מִנִּכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן אַפְרָשׁוּתְהוֹן קֳדָם יְיָ:

לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן: כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה:

וּלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרֹן יְהוֹן לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי לְדַכָּאָה בְהוֹן וּלְקָרָבָא בְהוֹן יָת קֻרְבָּנְהוֹן:

וּלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִלְאַהֲרן יְהוֹן לִבְנוֹי בַּתְרוֹי לְרַבָּאָה בְּהוֹן וּלְקָרָבָא בְּהוֹן יַת קוּרְבָּנֵיהוֹן:

לבניו אחריו. למי שבא בגדלה אחריו: למשחה. להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו (במדבר יח ח) לך נתתים למשחה, (תהלים קה טו) אל תגעו במשיחי: ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהנה גדולה:

{{ר}} כלומר להיות במקומו כהן גדול דהא כהן הדיוט אסור ללבוש שמונה בגדים המיוחדים לכהן גדול: {{ש}} דאין שייך לשון משיחה על הבדים: {{ת}} שכן כתיב וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונת עולם הא אין בגדיהם עליהם הוי כזרים:

למשחה בהם. להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח ח), אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו). לשון רש''י. ואולי כן הוא, כי בעבור ששררת ישראל למשוחים היא, למלך ולכ''ג, ישאילו הלשון לכל שררה. וכן ומשחת את חזאל למלך על ארם, ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך (מ''א יט טו טז). אבל בכאן הנכון הוא למשחה בהם, למשוח בבגדים הכהנים הגדולים מבניו, ולמלא בם את ידם להקריב הקרבנות. וכן לך נתתים למשחה (במדבר יח ח), שנתתים להיות שלך בעבור שמשחתיך לכהן לי, וכן אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו), כי הנוגע בהם נוגע במשיחי ה' העתידים לצאת מהם, כמו שאמר ומלכים מחלציך יצאו (בראשית לה יא), מלכי עמים ממנה יהיו (שם יז טז): ויתכן שנאמר עוד כי ומשחת את חזאל למלך על ארם, שישלח לו שמן למשחו למלך להודיעו כי דבר ה' הוא, ועשה כן אלישע במצות רבו כאשר הגיד לו שימלוך (מ''ב ח יג) ואע''פ שלא נכתב שם, ומשח את אלישע לנביא. ואולי כן עשו בכורש אשר משחוהו כמלכי ישראל, בעבור שידע כי נביא בישראל המליך אותו ויקרא את שמו בעבור ה'. ולכך אמר למשיחו לכרש (ישעיה מה א). ורבותינו אמרו (מגילה יב.) וכי כרש משיח הוא וכו'. והנה כולן משיחות ממש. והכתוב שאמר (ישעיה סא א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, דרך משל, שימשיל רוח הקדש אשר תחול עליו לשמן הטוב, כענין טוב שם משמן טוב (קהלת ז א):

ובגדי. יהיו לבנו המשוח תחתיו. וטעם אחריו. במותו:

ולמלא בם את ידם. ולא יצטרכו בניהם לקרבנות מלואים הכתובים כאן:

שִׁבְעַת יוֹמִין יַלְבֵּשִׁנוּן כַּהֲנָא תְּחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי דִי יֵעוֹל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא:

שׁוּבְעָא יוֹמִין יַלְבְּשִׁינוּן כַּהֲנָא דִיקוּם בַּתְרוֹי מִן בְּנוֹי וְלָא מִן לֵיוָאֵי בִּזְמַן דִּיעוֹלִין לְמַשְׁכַּן זִימְנָא לְשַׁמָּשָׁא בְּקוּדְשָׁא:

שבעת ימים. רצופין: ילבשם הכהן. אשר יקום מבניו תחתיו לכהנה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול: אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן לכנס לפני ולפנים ביום הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו: תחתיו מבניו. מלמד שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו: הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה כל לשון כהן לשון פועל עובד ממש, לפיכך נגון תביר נמשך לפניו:

{{א}} דאם לא כן מאי שבעת ימים דהא בכל עבודה צריך ללובשן ולהפשיטן אחר כך אלא על כרחך על ז' ימי המלואים קאי והם היו רצופים: {{ב}} הודיעני בזה שתחתיו מבניו הפוך וראוי להיות מבניו תחתיו ויהיה פירוש הכהן מבניו אשר יקום תחתיו לכהונה גדולה: {{ג}} (נח"י) יומא ע"ג ועל כרחך צריך לפרש כן דאין לפרש על המשכן ככל אהל מועד שבתורה דהא כל הכהנים ראוים לבא אל המשכן ואם כן מה סימן נותן הפסוק אותו כהן שראוי לבא אל אהל מועד אלא דמיירי בלפני ולפנים: {{ד}} מדכתיב בפרשת אחרי מות ואשר ימלא את ידו כלומר בזמן שהוא ממלא מקום אבותיו: {{ה}} דעל כרחך מלת כהן דבוק לתחתיו מבניו דאי דבוק למלת ילבשם כלומר ילבשם הכהן אם כן ישאר מלת תחתיו בלי טעם כלומר בלא פירוש ענין מה אלא על כרחך הכהן ותחתיו דבוקים זה לזה אם כן מוכח שמלת כהן פועל עובד ממש דאי מלת כהן כמו כהן מדין כהן און וכמו ובני דוד כהנים היו שפירושו לשון שררה וגדולה אין נמשך אחריו מלת תחתיו כי אין דרך הלשון לומר המלך תחתיו או השר תחתיו כי זה אינו במבטא אלא המלך אשר יהיה תחתיו או ימלוך תחתיו ויהיה אם כן מקרא חסר וקצר אבל אם פירוש של כהן עובד ממש וענינו כמו המשרת והוא העובד אתי שפיר דמלת הכהן דבוק עם מלת תחתיו וזהו שפרש"י ולפיכך ניגון תביר נמשך לפניו כלומר למטה למלת תחתיו לא למלת ילבשם כי התביר אינו דבוק לדרגא. ועיין בקצ"מ:

שבעת. מלת ילבשם בקמץ גדול תחת קטן. וכמוהו בשם ה' כי אמילם:

וְיָת דְכַר קֻרְבָּנַיָא תִּסָב וּתְבַשֵׁל יָת בִּסְרֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ:

וְיַת דְּכַר קוּרְבָּנַיָא תִיסַב וּתְבַשֵּׁל יַת בִּשְרֵיהּ בְּאָתַר קַדִּישׁ:

במקום קדוש. בחצר אהל מועד, שהשלמים הללו קדשי קדשים היו:

{{ו}} מדכתיב בפרשת צו במקום קדוש בחצר אהל מועד: {{ז}} דאם לא כן למה הזר לא יאכל והא קדשים קלים דהיינו שלמים נאכלין לכל אדם:

ובשלת את בשרו במקום קדש. לא ידענו אם הוראת שעה היא שיהא בשר המלואים טעון כהן בבשולו, או יהיה ובשלת בצווי, כמו ומטך אשר הכית בו את היאור (לעיל יז ה), ויבן שלמה את הבית (מ''א ו יד), כדברי רבי אברהם. והצריך במקום קדוש, שהן כזבחי שלמי צבור שנאכלין לפנים מן הקלעים ונאכלין ליום ולילה עד חצות (זבחים ה ה):

ובשלת. בצווי כמו והכית בצור ויבן שלמה את הבית:

וְיֵכוּל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת בְּסַר דִכְרָא וְיָת לַחְמָא דִי בְסַלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וְיֵיכוֹל אַהֲרן וּבְנוֹי יַת בִּישְרָא דְדִיכְרָא וְיַת לַחֲמָא דִי בְסַלָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא:

פתח אהל מועד. כל החצר קרוי כן:

{{ח}} לא פתח אהל מועד ממש דמאי שנא הני מכל שאר קדשי קדשים הנאכלים בחצר אהל מועד:

ואכל. ואת הלחם הנותר מהסל:

וְיֵכְלוּן יָתְהוֹן דִי יִתְכַּפַּר בְּהוֹן לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן וְחִלוֹנַי לָא יֵיכוּל אֲרֵי קוּדְשָׁא אִנוּן:

וְיֵיכְלוּן יַתְהוֹן דְּאִתְכַּפֵּר בְּהוֹן לְקָרְבָא יַת קוּרְבַּנְהוֹן לְמַקְדְּשָׁא יַתְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי וְחִילוֹנֵי לָא יֵיכוּל אֲרוּם קוּדְשָׁא הִינוּן:

ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם: אשר כפר בהם. כל זרות ותיעוב: למלא את ידם. באיל ולחם הללו: לקדש אתם. שעל ידי המלאים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהנה: כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדש קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם:

{{ט}} כלומר ע"י איל המלואים הזה והלחם הזה כופר לאהרן ולבניו כל זרות ותיעוב אשר עשו דאם לא כן אשר כופרו בהם מיבעי ליה: {{י}} לא ע"י אכילתם הסמוך רק בעשיית האיל והלחם כמשפט אז יתחזקו בכהונה: {{כ}} פירוש ויהיה חסר וא"ו ממלת לקדש אותם ובזולת זה יורה שמלוי ידם יקדשם לכהונה ואין הענין כן רק עשיית המילואים הן סבה למלוי ידם לעבודה ולקדשם לכהונה: {{ל}} פירוש מכל מין ומין של קדשי קדשים לא מקדשי הקדשים הללו בלבד שכיון שנתן המקרא טעם לאזהרת זר שלא יאכל:

ואכלו אותם. אשר כופר דרך קצרה ומלת אותם. בעבור אחר': וזר. שאינו מזרע אהרן:

ואכלו אותם אשר כופר. פירוש לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים, והוא אומרו אשר כופר בהם כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה, ואפילו למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן:

וְאִם יִשְׁתָּאַר מִבְּסַר קֻרְבָּנַיָא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקִיד יָת דְאִשְׁתָּאַר בְּנוּרָא לָא יִתְאֲכֵל אֲרֵי קוּדְשָׁא הוּא:

וְאִין יִשְׁתְּיַיר מִבְּשַר קוּרְבָּנַיָא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקֵיד יַת דְּמִשְׁתְּיַיר בְּנוּרָא לָא יִתְאָכֵיל אֲרוּם קוּדְשָׁא הוּא:

ואם. נקרא האיל מלואים. כי בו ימלאו ידיהם:

כי קודש הוא. פירוש ולזה ישרף:

וְתַעְבֵּד לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי כְּדֵין כְּכֹל דִי פַקֵּדִית יָתָךְ שִׁבְעַת יוֹמִין תְּקָרֵב קֻרְבָּנְהוֹן:

וְתַעֲבֵיד לְאַהֲרן וְלִבְנוֹהִי הֵיכְדֵין כְּכָל דִּי פַקֵידִית יָתָךְ שׁוּבְעָא יוֹמִין תִּקְרַב קוּרְבַּנְהוֹן:

ועשית לאהרן ולבניו ככה. שנה הכתוב וכפל לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים ועבודתם פסולה: אתכה. כמו אותך: שבעת ימים תמלא וגו' . בענין הזה ובקרבנות הללו בכל יום:

{{מ}} פירוש דאי מהתם הוה אמינא למצוה הוא נאמר אבל אם לא עשה כל האמור אין נפסלין מן הכהונה ואין עבודתם פסולה לכך שינה לעכב: {{נ}} כלומר שלא נחשוב שדי בפעולה אחת ונחלק אותו לז' חלקים ובכל יום מהז' ימים חלק א' מהפעולות הנשאר להם לקדש אותה אלא שבכל יום ויום מהז' ימים נעשו כל הפעולות וכל הקרבנות האמורות בענין:

אותכה. באתנח מלה מחוברת מן אותך בקמץ גדול תחת התי''ו. ומן כי אותך ראיתי:

וְתוֹרָא דְחַטָאתָא תַּעְבֵּד לְיוֹמָא עַל כִּפּוּרַיָא וּתְדַכֵּי עַל מַדְבְּחָא בְּכַפָּרוּתָךְ עֲלוֹהִי וּתְרַבֵּי יָתֵהּ לְקַדָשׁוּתֵהּ:

וְתוֹרָא דְחַטָּאתָא תַּעֲבֵיד לְיוֹמָא עַל כִּיפּוּרַיָא וּתְרַבֵּי עַל מַדְבְּחָא בְּכַפָּרוּתָךְ עֲלוֹי וּתְרַבֵּי עֲלֵיהּ לְקַדָּשׁוּתֵיהּ:

על הכפרים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב. ולפי שנאמר (פסוק לה) שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הצרך מקרא זה. ומדרש תורת כהנים אומר כפרת המזבח הצרך, שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח: וחטאת. ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי: ומשחת אתו. בשמן המשחה וכל המשיחות כמין כי יונית:

{{ס}} דאם לא כן למה לי קרא דופר חטאת תעשה ליום הרי כבר כתיב ז' ימים תמלא את ידם ומלוי ידם הוא פר החטאת עם שני האילים: {{ע}} כלומר לא כפרת מכל זרות ותיעוב כדפי גבי כפרת אהרן ובניו שאין שייכים כאן: {{פ}} פירוש נוטריקון כ"ף יונית והוא כצורת נ' שלנו:

תעשה ליום על הכפורים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב. ובמדרש תורת כהנים (צו א טו) אומר כפרת המזבח הוצרכה שמא התנדב אדם דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח. לשון רש''י. והנכון כי על הכפורים על שני האילים שהם כפורים לאהרן ולבניו, כמו שאמר כאן (לעיל בפסוק לג) ואכלו אותם אשר כפר בהם, ואף כי החטאת כפרה, וכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם (ויקרא ח לד), כדברי ר''א:

ופר. תעשה ליום. בכל יום משבעת ימי המלואים: וטעם על הכפורים. על שני האילים. וכתוב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם:

שִׁבְעַת יוֹמִין תְּכַפֵּר עַל מַדְבְּחָא וּתְקַדֵשׁ יָתֵהּ וִיהֵי מַדְבְּחָא קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא כָּל דְיִקְרַב בְּמַדְבְּחָא יִתְקַדָשׁ:

שׁוּבְעָא יוֹמִין תְּכַפֵּר עַל מַדְבְּחָא וּתְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ וִיהֵי מַדְבְּחָא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין כָּל דְּיִקְרַב בְּמַדְבְּחָא יִתְקַדֵּשׁ מִן בְּנֵי אַהֲרן בְּרַם מִן שְׁאַר עַמָּא לֵית אֶפְשַׁר לְהוֹן לְמִקְרַב דִּלְמָא יִתּוֹקְדוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא דְנָפִיק מִן קוּדְשַׁיָא:

והיה המזבח קדש. ומה היא קדשתו, כל הנגע במזבח יקדש, אפלו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד. מתוך שנאמר כל הנגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע ומקצה ונעבד והטרפה וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראוי, שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן:

{{צ}} שכל אלו נפסלים קודם שהביאן לעזרה והם אינן ראוין: {{ק}} שכל אלו לאחר שהביאן לעזרה נפסלו ופי' הלן שלן הדם ולא נזרק ביום שנשחטה הבהמה או לן הבשר והאימורים. והיוצא שיצא הדם או הבשר או האימורים של עולה וחטא' ואשם חוץ לקלעים ושנשחט חוץ לזמנו שחשב בשעת שחיטה להקטיר אימוריו או איבריו או לאכול הבשר ביום האסור וחוץ למקומו שחשב בשחיטה לאכול בשר קדשים חוץ למקומו דהיינו חוץ לקלעים או חוץ לחומה:

קדש קדשים. קדש כאחד הקדשים: כל הנוגע במזבח יקדש. כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש. יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים. והטעם שלא יהיו טמאים:

וְדֵין דִי תַעְבֵּד עַל מַדְבְּחָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא תְּרֵין לְיוֹמָא תְּדִירָא:

וְדֵין קוּרְבָּנָא דְתַעֲבֵיד עַל מַדְבְּחָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה תְּרֵין לְיוֹמָא תְדִירָא:

וזה. הטעם זה הקרבן. וכן זה יתנו זה השיעור. וכן וזה אשר תעשה אותם. משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים. ואחר כן אהרן ובניו (לט) את הכבש. ה''א הכבש בעבור ה''א אחרת כאלו הוא את הכבש האחד. ור' משה הכהן אמר כי את הכבש כבש אחד:

על המזבח כבשים בני. ס''ת לחמי: שנה שנים. ר''ת וס''ת השמש שהיו שוחטין אותו נגד השמש. כתיב הכא שנים ליום תמיד ובפנחס הוסיף לומר שנים ליום עולה תמיד קרי ביה ליום עולה פי' כנגד שהיום עולה דהיינו כנגד השמש. שניים ליום תמיד ר''ת עולה תש''ל דמנין תש''ל תמידין היו קרבים לשס''ה ימים:

יָת אִמְרָא חַד תַּעְבֵּד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא:

יַת אִימְרָא חַד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא וְיַת אִימְרָא תִנְיָנָא תַעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁימְשָׁתָא:

את הכבש האחד. ובפנחס כתיב אחד. הכא כתיב האחד שעולה י''ח רמז לי''ח ברכות שבתפלה שתקנו כנגד תמידין והתם כתיב אחד דמנין אחד היו כהנים עסוקים בתמיד לפעמים כדאיתא במסכת יומא: את הכבש האחד תעשה בבוקר. תעשה אותיות תשעה שתשעה כהנים עסוקים בתמיד של שחר. ואת השני בערב מוסיף עליהם שנים שבידם שני גזרי עצים. וכתיב כאן תעשה לשון יחיד ובפנחס כתיב תעשו לשון רבים לומר שהיחיד יכול למסור תמידין משלו לצבור. כבשים הכבש הכבש לכבש הכבש הרי ששה אין פוחתין מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכנגדם ו''פ עולה בפ' עקידה:

את הכבש האחד וגו'. אמר את הכבש כדי שלא תסתפק שהוא זולת ב' כבשים האמורים בסמוך, לזה אמר את הכבש פירוש אחד מהמוזכרים, ואומרו האחד נתכוון לומר שהגם שלא היה להם אלא כבש אחד בנמצא יקרבוהו בבוקר ואין כבש שני של בין הערבים מעכב, והנה אומרו האחד פירוש הגם שיש אחד ואין לו שני, ואפילו בחינוך שמעכב ראשון לב' כאומרם בפרק התכלת (מנחות פ''ד מ''ד), אין ב' מעכב לראשון:

וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא וְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא חַמְרָא לְאִמְרָא חָד:

וְעִשְרוֹנָא סְמִידָא פָּתִיךְ בִּמְשַׁח זֵיתָא כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא וְנִיסוּכָא רַבְעוּת הִינָא חַמְרָא לְאִימְרָא חָד:

ועשרון סולת. עשירית האיפה, ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה: בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית אלא להכשיר, לפי שנאמר (לעיל כז כ) כתית למאור, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר (שמות כז כ) כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון בריחים כשר בהן: רבע ההין. שלשה לוגין: ונסך. לספלים, כמו ששנינו במסכת סכה (מח א) שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנקבים כמין שני חטמין דקים, נותן היין לתוכו והוא מקלח ויוצא דרך החוטם ונופל על גג המזבח, ומשם יורד לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ:

{{ר}} כמו שמפורש בפרשת פנחס ועשירית האיפה סולת למנחה שהאיפה שלשה סאין והסאה ו' קבין והקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים נמצא האיפה תל"ב ביצים ועשיריתו מ"ג ביצים וחומש ביצה: {{ש}} פירוש אגנות כמו בספל אדירים וגו': {{ת}} פירוש נקבים ביסוד מזבח כמו כי השתות יהרסון:

ועשרון. עשירית האיפה גם ההין מדה מצרית:

ועשרן. הכא כתיב עשרון ובפנחס כתיב עשירית רמז לת''י שנים שיעמוד בית ראשון. והכא כתיב בלול והתם כתיב בלולה ה' יתירה רמז לה' מיני מנחות שבאים לכפר על הנפש שיש לה ה' שמות:

וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכַּהּ תַּעְבֵּד לַהּ לְאִתְקַּבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

וְיַת אִימְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא הֵי כְּמִנְחַת צַפְרָא וְהֵי כְנִיסוּכָהּ תַּעֲבֵיד לָהּ לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

לריח ניחח. על המנחה נאמר, שמנחת נסכים כלה כליל, וסדר הקרבתן האיברים בתחלה ואחר כך המנחה, שנאמר (ויקרא כג לז) עולה ומנחה:

{{א}} כלומר ולא תפרש שהמנחה היא כשאר מנחות שאינן כולן כליל ויהיה פירוש של לריח ניחוח המורה על עלייתו כלו לגבוה שהוא שב על כבשי העולה ולא על המנחה:

ואת. מלת וכנסכה. שב אל הבקר:

עֲלָתָא תְדִירָא לְדָרֵיכוֹן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ דִאֱזַמֵן מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן לְמַלָלָא עִמָךְ תַּמָן:

עֲלַת תְּדִירָא לְדָרֵיכוֹן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא קֳדָם יְיָ דְּאַזְמִין מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָּן לְמַלָּלָא עִמָךְ תַּמָּן:

תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתים: אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך שם אקבענו לבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפרת, כמו שנאמר (שמות כה כב) ודברתי אתך מעל הכפורת, ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא:

{{ב}} לא שאועד לך שמה ענין לחוד ולדבר אליך גם כן ענין לחוד ולפיכך השמיט רש"י מלת שמה מן הפסוק כדי שיהיה די במלה שם שבסוף הפסוק:

עולת תמיד לדרתיכם. יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה. כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני. היה הארון נוסע בתוך המחנות. וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו. ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן. ויעש כאשר צוה ה' את משה וכן כתוב הזבחים ומנח' הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר. כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל וישימון כמו שמנה ושלשים שנה. ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין. ומאין היה להם. שני כבשים בני שנה בכל יום. ותוספת בשבת ובמועדים ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו. כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהי לכלם מקנה רב. והנה פירש טעם למה נקרא אהל מועד: לכם. לישראל. וככה קריאת העדה: לדבר אליך. לבדך שם. ויפת אמר אשר אועד לכם למשה ולאהרן לפעמים. ורמז לדבר אליך למשה תמיד ועדותו ונועדתי שמה לבני ישראל:

וֶאֱזַמֵן מֵימְרִי תַמָן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְקַדַשׁ בִּיקָרִי:

וְאֵיזַמֵן מֵימְרִי תַמָּן לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְאֵקַדֵשׁ בְּרַבָּנֵיהוֹן בְּגִין יְקָרִי:

ונועדתי שמה. אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם: ונקדש. המשכן: בכבודי. שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי, אלא [במכבדי] , במכבדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה (ויקרא י ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר, ונקדש בכבודי:

{{ג}} הוצרך לפרש בדבור משום שלא פירש בקרא במה יתועד לכ"פ בדבור ותו קשה לרש"י ולמה לא כתיב ודברתי ומתרץ כמלך הקובע וכו' שפירושו מפני שמנהג המלך לקבוע מקום לדבור אמר ונועדתי במקום ודברתי: {{ד}} כלומר ע"י השראת שכינתו יהא מקודש המשכן ופירוש אפילו לדברי האומר שאשר אועד לכם שמה הוא מקום מיוחד במקדש שהוא מזבח הנחשת מכל מקום כלם מודים שמלת ונקדש שב אל אהל מועד כלומר שתשרה שכינתי בו:

ונקדש בכבודי. ולפי דעתי בעבור היות אהל מועד כולל הכל. המשכן ואת כל כליו. הארון והשלשה כלים הוא מקום המועד. והיה האהל נקדש בכבודי שישב על הכרובים:

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב מה בא ללמדנו באומרו ונועדתי שמה לבני ישראל, ויראה כי בא לתת טעם למה שאומר בגמר דבריו ונקדש בכבודי ואמרו ז''ל (זבחים קט''ו:) שכאן נאמר למשה בקרובי אקדש, לזה הקדים לומר ונועדתי שמה לבני ישראל פירוש לצד שאני מזמן שכינתי לבני ישראל חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם לזה צריך לקדשו בקרובי כדי שייראו ממקדשי, ורמז לו שלא הוצרך עשות דבר אלא לצד ישראל אבל לצדו אינו צריך לאיום זה:

וֶאֱקַדֵשׁ יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי אֱקַדֵשׁ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי:

וְאֵיקַדֵּשׁ יַת מַשְׁכַּן זִימְנָא וְיַת מַדְבְּחָא וְיַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי אֵיקַדֵּשׁ לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמָי:

וקדשתי. והנה בעבור הכבוד יהיה קדוש האהל הנקדש בכבוד. והמזבח שהוא לפתחו: ואת אהרן ואת בניו אקדש. שהם משרתי האהל והמזבח והיו קדושים:

וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהּ:

וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא:

ושכנתי. יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים. כי ארבעת הדגלים היו בארבע הפאות. ומחיצה בין מחנה לויה למחנה ישראל. כי גם הם היו לארבע הפאות ואחר כן מחיצה. ושם האהל בתוך בני ישראל. והנה בעל קרי לא יצא ממחנה ישראל גם יד לא היה להם לשבת חוץ לתחום. רק המצוה באה על מחנה ישראל בצאתו למלחמה על האויב. וכן כי תצא מחנה לא ידבר על מחנה כל ישראל אנשים נשים וטף. כי היוצאים למלחמה הם זכרים ומעטים. והנה בנשאם הארון עמהם כאשר עשה פנחם לא יכלו לעשות מחיצה למקום הארון:

ושכנתי בתוך בני ישראל. לקבל עבודתם ברצון ולשמוע את תפלתם: והייתי להם. לאלהים. מנהיג ענינם בלתי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם:

וְיִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן:

וְיֵדְעוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲרוּם אֲנָא יְיָ אֱלָהָהוֹן דִּי הַנְפֵיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָהוֹן:

לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם:

לשכני בתוכם. על מנת לשכון בתוכם. לשון רש''י. ושמוש הלמ''ד בתנאי כזה איננו נמצא. ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים. והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (ש''א יח יד), כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ ל), על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ כד), והדומים להם. אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב). ויפה פירש: ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז ט), ופסוקים רבים באו כן, אוה למושב לו (תהלים קלב יג), פה אשב כי אויתיה (שם יד), וכתוב והארץ אזכור (ויקרא כו מב):

וידעו. הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה:

אני ה' אלהיהם. טעם שכפל לומר כן פעם ב', אולי שנתכוון לרבות אפילו בזמן שאין שכינתו בתוכנו הוא ה' אלהינו ולו אנחנו. או ירצה על זה הדרך בידיעתם ובהכרתם הדבד כאומרו בתחלה וידעו וגו' בזה יהיו ראוים לקרוא שמי עליהם לומר ה' אלהיהם אבל זולת זה יפרקו עול ויהיו לאלהים אחרים ב''מ: