בְּיַרְחָא תְּלִיתָאָה לְמִפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם בְּיוֹמָא הָדֵין אֲתוֹ לְמַדְבְּרָא דְסִינָי:

בְּיַרְחָא תְּלִיתָאָה לְאַפְקוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיוֹמָא הָדֵין בְּחַד לְיַרְחָא אָתוּ לְמַדְבְּרָא דְסִינָי:

ביום הזה. בראש חדש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו:

{{ש}} כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם החדש הזה לכם מה להלן בר"ח אף כאן בר"ח. (נח"י) נ"ל דהכי פירושו בחדש השלישי ביום הזה ולא נכתב באיזה יום היה הוי אומר לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ר"ח היה כי ר"ח נקרא חודש כמו מחר חדש וכן לא חדש ולא שבת וגו' וז"ש בחדש השלישי לכן פריך הרב אם כן לא הול"ל אלא ביום ההוא כיון שנשמע שהיה ר"ח בלי גזירה שוה אלא וכו' ובזה יתורצו קושיות הרא"ם:

(א~ב) בחדש השלישי. היה ראוי שיאמר הכתוב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני בחדש השלישי לצאתם מארץ מצרים, כמו שנאמר למעלה (טז א) במדבר סין, אבל בעבור היות ביאתם במדבר סיני שמחה להם ויום טוב, ומעת צאתם ממצרים נכספים אליו, כי ידעו ששם יקבלו את התורה, כי משה הגיד להם מה שנאמר לו תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב), וגם לפרעה אמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו (שם ה ג), והוא המהלך ממצרים ועד הר סיני, בעבור זה התחיל הפרשה כי בחדש השלישי ביום הזה שהתחיל החדש באו לשם. ואחרי כן חזר לומר כשאר המסעות ויסעו מרפידים: והיה ראוי ג''כ שיאמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל כתב ויבאו מדבר סיני, לומר כי מיד שבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שיכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב שהוא מקום חורב שממה לפני ההר. וזה טעם ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר: ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם, וחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר (בפסוק הבא) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזה טעם ויחן שם ישראל, או הוא להזכירם דרך כבוד בקבלם התורה: ורש''י כתב ויסעו מרפידים, מה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר נאמר (לעיל יז א) כי ברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא מקיש נסיעתם מרפידים לחנייתם במדבר סיני מה חנייתן בתשובה אף נסיעתן בתשובה, לשון רש''י. ולא הבינותי זה, שכך נאמר בכל המסעות ויחנו באלים, ויסעו מאלים ויבאו אל מדבר סין (לעיל טז א), ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים (שם יז א), וכן כל פרשת מסעי. וירצה הכתוב לפרש שלא היו חניות אחרות ביניהן: ולשון מכילתא (כאן) ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, והלא כבר נאמר בפרשת מסעות (במדבר לג טו) ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ומה תלמוד לומר ויבאו מדבר סיני, מקיש נסיעתם מרפידים וכו'. והענין לומר מפני שכל המסעות שספר בהן כאן מאילים (לעיל טז א) ורפידים (שם יז א) נשנו בפרשת אלה מסעי בשביל דברים שנתחדשו בהן שם בכתוב, אבל המסע הזה סיפר אותו הכתוב כאן וכאן בשוה, והוצרך לדרוש שהיה לצורך ההיקש:

בחדש השלישי. לא ידענו טעם ביום הזה. אם לא יהיה פי' רבי משה נכון שהוא ראש חדש. כמו מחר חדש.והזכיר הכ' זה כי אחר ימים מועטים ליום חנותם היה מתן תורה. אולי יום אחד עלה אל השם וירד ודבר עם ישראל. וביום השלישי לחדש עלה פעם אחרת להשיב אל השם דברי העם. ושם נאמר לו כי ביום השלישי יהיה מתן תורה וכל זה דרך הסברא. כי על הקבלה נסמוך שבששה בסיון נתנה התורה ועל דרך העבורים ששי בשבוע היה אם לא היה חדש אייר מעובר. אולי טעם ביום הזה כי רחוק מרפידים ובין הר סיני היה רב יותר ממרחק כל מסע:

ביום הזה. ביום החדש.

בחדש השלישי. סמך למה שאמרו הגיורת השבויה המשוחררת לא ינשאו עד שיהיה להם ג' חדשים כמו שישראל נשתחררו ויצאו משבי מצרים המתין להם ג' חדשים ליום מתן תורה שנתחתנו בו להקב''ה: לצאת. ג' הכא. ואידך לצאת בני ישראל על ענין הבית וכן הכא בנו משכן. ואידך על מיתת אהרן בשנת הארבעים לצאת בני ישראל שמיתת הצדיקים מכפרת: ביום הזה באו מדבר סיני. על אותו יום שנאמר למשה תעבדון את האלהים על ההר הזה:

בחדש השלישי וגו'. הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו. ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ''ה.) בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה, אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה (זהר ח''ג צ''ז:) והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג', והראיה כי כשקרבו ימי הכשרתם בו ביום נסעו בו ביום באו, והוא אומרו ביום הזה פירוש שנסעו בו ביום באו, וכן הובא בדבריהם ז''ל (שבת פ''ז:) שביום שנסעו בו באו. והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו בהעיר למה הטריחם ה' בדרך עד החדש הג'. ואם לסיבה שכתבנו עדיין תקשה שהיה לו לקפוץ הארץ ולהגיע למדבר סיני בו ביום ושם יתעכבו עד ספור ז' שבועות ויהיה זמן הכושר כנזכר: אכן זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל, כי לגודל חשקו ברוך הוא בהם לא רצה להביאם ולהתעכב זמן ארוך בלא חתונה בבית חתנות, ולזה היה ממעיט הימים בריחוק מקום, ותקח לך שיעורן של דברים מחשוק וחשוקתו כי לא יצטער בעכבתו מבוא אליה כל זמן שלא הגיעו עת דודים ועדיין לא עלתה כלה לחופתה אשר לא כן בעת כלה בחופתה לא יעצור כח לעכב ביאתו אליה:

וּנְטָלוּ מֵרְפִידִים וַאֲתוֹ לְמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא וּשְׁרָא תַמָן יִשְׂרָאֵל לָקֳבֵל טוּרָא:

וּנְטָלוּ מֵרְפִידִים וְאָתוֹ לְמַדְבְּרָא דְסִינַי וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא וּשְׁרָא תַּמָן יִשְרָאֵל בְּלֵב מְיַיחֵד כָּל קְבֵיל טַוְורָא:

ויסעו מרפידים. למה הצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה: ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת: נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח:

{{ת}} דכתיב ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד: {{א}} אינו ר"ל כל מקום שנאמר מנגד שהוא מזרח דהא כתיב מנגד סביב לאהל מועד יחנו ואין פירושו למזרח אלא ר"ל כל מקום שנאמר מנגד על פיאה מיוחדת שמלת מנגד מורה על הנוכח ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים ומזרח נקרא פנים. רא"ם:

ויסעו. וכבר נסעו מרפידים כאשר הראיתיך רבים כאלה: ויחנו במדבר. הוא מדבר סיני הנזכר: וטעם ויחן שם ישראל. אחר שאמר ויחנו במדבר כי ראשי המטות והזקנים חנו נגד ההר בעבור כבודם על כן הזכיר ויחן כי מועטים היו. כי כפי מעלתם עמדו ביום מתן תורה סביב הר סיני כאשר אפרש ורבינו שלמה אמר כי נגר ההר מזרח. והנה כתוב מנגד סביב לאוהל מועד יחנו שהוא מארבע הפאות כי כאשר יסעו הדגלים כן יחנו:

ויסעו מרפידים. ויבואו מדבר סיני. נסיעתם מרפידים היתה בכונת באם אל מדבר סיני, אשר שם הר האלהים, כי ידעו ששם יעבדוהו, כאמרו תעבדון את האלהים על ההר הזה:

ויסעו מרפידים. קשה למה איחר המוקדם כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר באו מדבר סיני, ואולי שהוא על דרך אומרם (סנהדרין ק''ה:) אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא לתורה לעולם לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו' הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה ואחר כך חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים: עוד ירצה בהעיר עוד אומרו ויבואו מדבר סיני והלא כבר אמר בכתוב שלפניו באו מדבר סיני. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ויחנו במדבר הלא מובן הוא הדבר כי במקום ביאתם חנו: אכן כוונת הכתוב הוא להקדים ג' ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה: הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז''ל (שבת פ''ג:) וכו', כמו כן רבותינו ז''ל ידקדקו בהזכרתה לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו, ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת ממסכתות הש''ס בקטנותי במאמר רבותינו ז''ל (שם פ''ח:) למיימינים בה כו' ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זו אמר הכתוב ויסעו מרפידים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז''ל (סנהדרין ק''ו.) בפסוק (לעיל י''ז ח') וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים עד כאן. והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו ויבואו מדבר סיני: וענין ב' הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו: וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב (ידמיה נ) חרב אל הבדים (בדכות ס''ג.), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה:

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ראה כמה כפלים נכתבו כאן ומה היה המקרא חסר אם היה אומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר, ולמה אמר תחילה ויחנו ואח"כ ויחן, תחילה אמר מדבר סיני ואח"כ אמר סתם במדבר, ותחילה קרא להר בשם סיני ואח"כ קראו סתם הר. ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת יב.יא) והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות, זה"ש בחדש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני. הורה שחודש זה שמזלו תאומים המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה, ויש בזה רמז ג"כ לב' הלוחות שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה. ואח"כ אמר ויסעו מרפידים. היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפירוד שהיה ביניהם. ורז"ל (סנהדרין קו.) דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי ע"י הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא ר"ל הסיעו עצמם מן הפירוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע וע"י שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלהים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענוים ועי"ז בחרו במדת ההכנעה וזהו סבת השלום לכך הוא מזכירם בלשון רבים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, להורות שמצד המדבר עדיין היו חלוקים בדעתם ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדיין, אך בבואם נגד ההר והוגד להם כי על הר זה ירד ה' אז ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד, אבל מתחילה קודם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחנייתם במדבר עדיין לא סרו ממחלוקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהיינו שנאה כארז"ל (שבת פט:) סיני שמשם ירדה שנאה לאומות כו' לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו.

וּמשֶׁה סְלֵק לִקֳדָם יְיָ וּקְרָא לֵהּ יְיָ מִן טוּרָא לְמֵימַר כִּדְנַן תֵּימַר לְבֵית יַעֲקֹב וּתְחַוִי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וּמשֶׁה סְלִיק בְּיוֹמָא תִנְיָנָא לְרֵישׁ טַוְורָא וּקְרָא לֵיהּ יְיָ מִן טַוְורָא לְמֵימָר כִּדְנָא תֵימַר לִנְשַׁיָא דְבֵית יַעֲקב וְתַתְנֵי לְבֵית יִשְרָאֵל:

ומשה עלה. ביום השני. וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (שמות לד ד) וישכם משה בבקר: כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה: לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל. ענשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין:

{{ב}} דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש מדאשכחן במקום אחר שכל עליות של משה בהשכמה היו אי אפשר לומר שעלה ביום ביאתו ואי אפשר לומר נמי שהיה ביום הג' דהא כתיב וישב משה דברי העם ביום המחרת שהוא ג' לחדש וכתיב ויגד משה את דברי וגו' הוא רביעי בחדש כמו שפרש"י לקמן ואי היה עלייתו ביום שלישי לביאתו לא הוי נתינת התורה בששי בחדש לפי החשבון: {{ג}} היינו שיאמר לנשים תחלה ואח"כ לאנשים: {{ד}} כיון שמצינו דדבור הוא לשון קשה כדכתיב דבר אדוני הארץ אתנו קשות ש"מ שאמירה הוא לשון רכה ועוד מדכתיב ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' וכתיב נמי ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא וגו' וכתיב נמי סוף סדר ויחי ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' מכל אלה נראה דלשון ויאמר לשון רכה הוא:

ומשה עלה אל האלהים. מיום בואם אל הר סיני כסה הענן את ההר ושם כבוד ה', וזהו שכתוב (להלן כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, קודם מתן תורה (יומא ד.), ולפיכך אמר ומשה עלה אל האלהים, כי עלה אל קצה ההר להזדמן לפניו, ולא בא אל הערפל אשר שם האלהים. ויקרא אליו השם מראש ההר כה תאמר לבית יעקב ורבי אברהם אמר כי ויקרא אליו מוקדם, שקרא לו ועלה אליו. ולא נראה לי, כי הקריאה היא כה תאמר לבית יעקב. והוא יפרש ויקרא אליו לאמר לו כה תאמר לבית יעקב. ואיננו נכון. וטעם עלה אל האלהים, ויקרא אליו ה', כי עלה אל כבוד השם ששכן בהר לאמר לישראל עשרת הדברות, ובשמו הגדול ידבר עם משה, כטעם אם יהיה נביאכם וגו' (במדבר יב ו~ח):

ומשה עלה. הזכיר למעלה נגד ההר. והנה הטעם ומשה עלה אל הר האלהים. וטעם ויקרא אליו ה'. וכבר קרא אליו השם כי בלא רשות לא עלה. והזכיר מן ההר כי לא עלה למעלה מההר. כי שם דבר עמו השם ואל יקשה עליך בעבור שאמר אחרי כן וירד ה' על הר סיני. כי הזכיר זה כנגד כל ישראל לראותם הענן והאש. כי כן כתוב ודבריו שמעת מתוך האש: וטעם לאמר. כי קראו השם לומר כה תאמר לבית יעקב. והטעם דבר כולל לבית יעקב אלה הנמצאים היום. ובניהם אחריהם: ותגיד לבני ישראל. הם הזקנים והם יגידו לכל העם. וכן כתוב ויבא משה ויקרא לזקני העם. ואחרי כן כתוב ויענו כל העם יחדיו ומלת בית פירשתיו:

ומשה עלה אל האלהים. אמר שישראל שמו פניהם אל עסקי החניה וצרכיה, ומשה עלה והכין עצמו לנבואה:

ותגיד. לבני ישראל. מלא יו''ד שתגיד להם עשרת הדברות:

ומשה עלה וגו'. צריך לדעת למה עלה משה קודם שיקרא לו ה'. עוד צריך לדעת לאיזה מקום עלה, אם להר היה לו לומר אל ההר בפירוש. ורבותינו ז''ל אמרו (שמות רבה פכ''ח) זה הוא שאמר הכתוב (תהלים סח) עלית למרום וגו'. ולדבריהם קשה עוד כי מצינו שאחר כך היתה הקריאה אליו מן ההר דכתיב ויקרא וגו' מן ההר ואם הוא כבר עלה לשמים מה מקום לקריאה ממקום נמוך למקום עליון. עוד יש לדקדק למה אמר הכתוב אל האלהים ולא אמר אל ה' כמו שגמר אומר ויקרא אליו ה' וגו': אכן כוונת הכתוב היא להיות שקדם ה' ואמר למשה בסנה (לעיל ג' י''ב) בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה, הוא מראהו כי שם הוא מקום קבלת התורה, אשר על כן בהגיעו שמה עשה משה משפט עבד נאמן וקדם ועלה אל ההר ולא הוצרך להזכיר ההר כיון שהזכירו בסמוך דכתיב נגד ההר ועליו חוזר אומרו ומשה עלה, ואומרו אל האלהים הוא טעם עליתו כי מה שייכות בעליה זו לזה אמר אל האלהים שקדם אצלו מהבורא תעבדון את האלהים על ההר הזה לזה אם היה מתעכב עד שיקרא ה' אליו יראה התרשלות ומיעוט חשק בדבר לזה תיכף קדם והכין עצמו ועלה, וזולת מה שקדם לו במאמר ה' תעבדון את האלהים לא היה עולה אל ההר. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו. ואין בפירוש זה סתירה לדברי רבותינו ז''ל שאמרו (שמו''ר שם) עלית למרום כי בעלייתו ההר שהוא מקום שהרכין ה' שמים עליו הנה הוא נמצא עולה לשמים: ויקרא אליו ה'. פירוש כשקדם הוא ועלה תכף קרא לו ה'. ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר והוא מאמרם ז''ל (זהר ח''ג צ''ב) באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה מלמעלה את כל פני האדמה, וירמוז באומרו ויקרא לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר: מן ההר לאמר. פירוש לצד כי דבר ה' בא מן שמי השמים כי עדיין לא ירד ה' על הר סיני, אשר על כן בא להודיענו הכתוב כי צוה ה' על הקול שיעבור דרך הר ומשם ישמע משה אמריו ולא יפנה לצדדין גם לא ישמע לאוזן משה קודם שיגיע להר אלא להר יבא ומן ההר יהיה נשמע אליו. וזה הוא שיעור הכתוב ויקרא אליו ה' ממקום ששמו שם כידוע וקריאה זו מן ההר לאמר פירוש מן ההר התחיל האמירה ולא קודם ולא מן הצדדים, ואם לא אמר הכתוב תיבת לאמר היה בנשמע כי התחלת הקריאה היה מן ההר וכבר ירדה שכינה שמה ולא כן הוא: כה תאמר וגו' אתם ראיתם וגו'. צריך לדעת למה כפל תאמר וגו' ותגיד וגו'. ורבותינו ז''ל אמרו (שמות רבה פכ''ח) בית יעקב הם הנשים ולהם יאמר מענה רך ולבני ישראל דברים קשים כגידים. וקשה הלא לא מצינו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחות אלא לשון א' לכולם יחד אנשים ונשים אם הם קשים יחד ישמעוהו ואם הם רכים יחד ישמעוהו. ואין לומר שכשידבר משה ישנה מענה לשון מסדר הנדבר חס ושלום כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' אמר אליו (פסוק ו') אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ואמרו ז''ל (מכילתא) וזה לשונם לא פחות ולא יותר. ולכשנאמר כי כוונת אומרו אל בני ישראל הוא על האנשים, יחסר דרך אשר ידבר בו לנשים, גם אין אני רואה דברים קשים בדברי ה' לאנשים אלא דברים המחיים את הנפש: אכן כוונת דברי ה' הוא על זה הדרך וקודם אקדים המושג אצלינו מכל התורה כי האדון אלהי ישראל מדותיו הם להטיב ויותר מחשק המקבל חשקו להטיב, וזה לגודל הפלגת בחינת טובו, ויותר מהמה לבני ישראל, ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'. והנה מצינו לו שגילה דעתו כי שכר המקיים תורת ה' ומצותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה מב' כתובים הבאים בהודעת שכר המצות באחד אמר (דברים ז ט) לאלף דור ובאחד אמר (לקמן כ' ו') לאלפים ודקדק בשר האלף שהוא השומר מיראה ושר האלפים שהוא לעושה מאהבה. והנה יש בבחינת האהבה צד גורם רעה כי לא תספיק לבעליה להשמר בתמידות לבל עבור איזה פעם באקראי כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו על זה כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים, ולהשכילך בענין ממשה אתה למד כי לצד רוב קורבתו וחיבתו עם ה' שגג ודבר אליו (לעיל ד' י''ג) שלח נא ביד תשלח, למה הרעתה וגו' (ה' כ''ב), לא הצלת וגו', וזה היה סיבה גודל קריבתו לפני ה' נתקררה היראה כי פשיטא שאדם אחר כשלא יהיה קרב כל כך תפול עליו אימתה ופחד. והנה האדון ה' צבאות לא כן יחשוב כמו שאמר הכתוב (דברים י' י''ז) אשר לא ישא פנים ולא וגו' ויקפיד אדרבה ביותר על אהובו ליסרו בתוספת מרובה על עוברו אפילו פעם אחת ואפילו על הקלה שבקלים כאומרו (תהלים נ') וסביביו נשערה מאוד ואמרו ז''ל (ב''ק נ'.) שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ואשר על כן בעת נתינת התורה חשב ה' מחשבות טובות להועיל בקבלת התורה ולפניו ב' דרכים, א' לדבר דברי אהבה וחיבה ויש בזה תכלית דבר טוב כשיקבלוה מאהבה שקל הקודש כפול הוא בשכרם, ויש בזה צד אחר כי העושה מאהבה לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו כיון שאין עליו בחינת המורא מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד כעבד מרבו ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים וכן הוא בדבריהם ז''ל. (ירושלמי ברכות). ודרך ב' הוא לדבר דברים קשים כמלך שגוזר על עבדו בזריקת מרה ואימת מלכות, ויש בזה תכלית טוב שלא יזלזלו באחת מכל מצות התורה ואפילו באקראי ועראי אלא שמגיעם מחצית שכר משכר המגיעם בעשותם מאהבה: אשר על כן נתחכם ה' לצוות בב' אופנים בדרך אהבה ודרך שררה והפחדה ואמר גם שניהם במתק לשון צדיק בנושא אחד, והוא מה שהתחיל לומר כה תאמר על זה הדרך כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך תאמר לבית יעקב ותגיד וגו' פירוש יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה ותגיד פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה. ודקדק לומר בית יעקב באמירה ובני ישראל בקושי, לומר חלק החסר לכל אחד משניהם על זה הדרך כי בית יעקב הם מדריגה הקטנה שבאומתנו הקדושה אשר לא ישיגו עבוד ה' מאהבה אלא מיראה לזה המצוה להם שצריכין להוסיף עבוד מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר, ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרת והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה אמר כנגדם ותגיד שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד וצריכין הם ליראה ולאהבה מטעם שכתבנו, נמצאת אומר כי טובים השנים וצורך בהם לקיום התורה וצריך כל איש מישראל לקנות שניהם אהבה ויראה ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו באומרו אתם ראיתם אשר עשיתי וגו' כאשר אבאר בסמוך בעזרת השם ודברי רבותינו ז''ל שאמרו (מכילתא) אלו הנשים ואלו האנשים הם דרך דרש:

אַתּוּן חֲזִתּוּן דִי עֲבָדִית לְמִצְרָיִם וּנְטָלִית (נ''א וְאַטְּלִית) יָתְכוֹן כִּדְעַל גַדְפֵי נִשְׁרִין וְקָרֵבִית יָתְכוֹן לְפָלְחָנִי:

אַתּוּן חֲמִיתוּן מַה דִּי עֲבָדִית לְמִצְרָאֵי וּטְעָנִית יַתְכוֹן עַל עֲנָנִין הֵי כְּעַל גַּדְפֵי נִשְׁרִין מִן פִּילוּסִין וְאוֹבֵילִית יַתְכוֹן לְאַתַר בֵּית מוּקְדָּשָׁא לְמֶעֱבַד תַּמָּן פִּסְחָא וּבְהַהוּא לֵילְיָא אֲתֵיבִית יַתְכוֹן לְפִילוּסִין וּמִתַּמָּן קְרִיבִית יַתְכוֹן לְאוּלְפַן אוֹרַיְיתִי:

אתם ראיתם. לא מסרת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עברות היו חיבין לי קדם שנזדוגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם: ואשא אתכם. זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו לסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס. ואונקלוס תרגם ואשא, ונטלית יתכון, כמו ואסיע אתכם, תקן את הדבר דרך כבוד למעלה: על כנפי נשרים. כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני. אף אני עשיתי כן, (שמות יד יט) ויסע מלאך האלהים וגו' (שם כ) ויבא בין מחנה מצרים וגו' , והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם: ואבא אתכם אלי. כתרגומו:

{{ה}} דק"ל למה הוצרך לומר אתם ראיתם ועוד שלא תפול ראייה אלא על הדברים הנעשים לא על העשייה ועוד בקרא משמע דהמאמר הזה אינו אלא להודיעם שהם חביבים לו כדמסיים ואשא אתכם על כנפי נשרים ומה חבה הראה להם בזה דהלא לא עשה להם מה שעשה אלא בעבור שחטאו ולא בעבור חבתן ל"פ וכו' הרא"ם: {{ו}} אע"פ דבפרשת בא בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה פרש"י ק"ך מיל היה ובאו שם לפי שעה הוא שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וכאן פירש שכולם נקבצו לרעמסס כו' דהא והא איתא: {{ז}} הרא"ם גורס ד"א כנשר וכו' והוא במכילתא שני פירושים הראשון פירוש על הקלות והשני כנשר הנושא וכו' על החבה ע"ש:

ואביא אתכם אלי. אל מקום כבודי, ההר הזה אשר שכינתי שם עמכם. ואונקלוס שתרגם וקריבת יתכון לפולחני, דרך כבוד של מעלה תפס לעצמו:

אתם ראיתם. הנקמות שעשיתי במצרים בעבורכם. ונשאתי אתכם ממצרים כאילו הייתם נשואים על כנפי נשרים. כי הנשר יגביה באויר למעלה מכל עוף והכל מפחדים ממנו והוא לא יפחד. על דרך כנשר יעיר קנו שיוליך גוזליו לאט (ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. לעשות מצותי. ושמרתם את הברית שאכרות עמכם. והוא הברית שכרת משה עם ישראל אחר מתן תורה בבנותו המזבח כאשר אפרש במקומו בראיה גמורה: ומלת סגולה. דבר נכבד ונחמד ולא ימצא אחר כמוהו. וטעם כי לי כל הארץ. דבק עם מכל העמים כמו כי לי כל עמי הארץ. וזהו ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי. ור' מרינוס אמר. כי פי' כי לי כל הארץ אע''פ כי שלי כל הארץ. וכמוהו לפי דעתי. כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך:

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. כמה הפצרתי כדי שישובו מרשעם, כי לא אחפוץ במות המת, ובהקשותם ערפם הוצרכתי להרבות אותותי ומופתי בקרבם ולהשחיתם: ואשא אתכם על כנפי נשרים. דרך לא עבר בה איש, כמו הנשר המוליך את בניו ברום האויר, אשר לא ילך בו שום מין עוף אחר, וזה להבדיל אתכם מכל העמים ועסקיהם להיות לי: ואביא אתכם אלי. אל הר האלהים המוכן לנבואה:

אתם. ד' ראשי פסוקים. הכא. ואידך אתם לכו קחו לכם תבן בשביל שלא רצו מצרים לתת להם תבן אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. אתם נצבים אתם עדי. לומר בשביל שאתם נצבים היום לעולם תוכלו להיות עדי כי לעולם אני נצב: ואביא אתכם אלי. מה אשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה אף ישראל כן. בכסף זו ביזת מצרים. בשטר זו התורה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורשה. בביאה זהו שנא' ואפרוש כנפי עליך וגו' ואבא בברית אתך לכן אמר הושע ג''פ וארשתיך לי: ואביא בגימ' בביאה:

אתם ראיתם וגו'. צריך לדעת כוונת אל עליון במה. שדקדק לומר אשר עשיתי למצרים שיותר היה לו לומר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שהוא עיקר הדבר להתחייב להשתעבד ולחבק אמריו על כל אשר גמלם ה'. ואם להזכיר נפלאותיו הרי הם רשומים באומרו אשר הוצאתי מארץ מצרים וידוע הוא כי לא הוציאם אלא באמצעות המסות הגדולות: והנה לפי מה שפירשנו כי יכוין ה' לב' דברים שהם בחינת האהבה ובחינת היראה לזה רשם ה' שניהם במאמר. זה, היראה באומרו אשר עשיתי למצרים פירוש אשר יסרתי יסורי נקמה לממאן עשות מאמרי כמה מכות רעות באין מספר על אשר מאן עשות מצותי לשלוח אתכם, והיה הדבר הזה לכם לאות לעובר על מצותי כי אתנקם ממנו ביסורי נקמה וצרות רבות כאשר ראיתם וקחו מוסר, ונתכוין ה' לרמוז להם שהם בגדר זה עצמו של המצרים אם ימאנו לשמוע אל התורה ואל המצות וזו בחינת היראה יראת העונש, גם יש בנשמע מאמר אשר עשיתי יראת הרוממות בכל הנפלאות והאותות והמופתים אשר עשה למצרים. גם בזה הראה בחינת האהבה והחיבה שכל זה עשה בשבילנו הרעיש כל הבריאה ואבד אומה אחת בשבילנו, ולצד זה יתלהב אדם בחיבת הבורא אשר הפליא חסדו להם, והנה היא בחינת האהבה לה' אלהינו, והם ב' דברים הרמוזים באומרו תאמר לבית יעקב שלא תספיק היראה וצריך גם האהבה ותגיד לבני ישראל שלא תספיק בחינת האהבה וצריך גם היראה והטעם כמו שכתבנו: ואשא אתכם. הנה האריך האדון בבחינת האהבה כי הוא העיקר במצוה להרויח כפל השכר, וצריך התעצמות גדול להשיגה, לזה אמר ראו חיבתי בכם כרחם אב על בנים חביבין שאפילו מדרך כף רגליכם חסתי עליו ונשאתי אתכם על כנפי נשרים פירוש ענני כבוד היו ממוצעים תחתם, וכן הוא אומר (דברים ח ד) ורגלך לא בצקה, ועוד יש לאלוה מילין לעורר האהבה מה שאין כן היראה שבנקל תכנס בלב האדם לזה הספיק לו ברמיזתו במאמר אשר עשיתי למצרים כמו שפירשתי: ואבא אתכם אלי. ירצה כי לא קדם הקרבתם אל ה' כמשפט כל הקרב הקרב למשכן ה' שיקדים הוא לעורר חבתו כידוע שאין אלהי עולם מקדים לקרב עד שיעורר המתקרב את האהבה, וכן הוא מהמוסר כי ההדיוטות והקלים הם המשתדלים להתקרב לגדולים ונכבדים מהם ומכל שכן עם עבד מושלים, ואף על פי כן אמר ה' כי לא כן עשה אלא הגם שהיו גוי מקרב גוי ערום ועריה בלא שום התעוררות אף על פי כן אני הבאתי אתכם אלי ולא אתם התקרבתם אלי: עוד ירצה לומר שאחר שהוציאם ממצרים היו חוזרים מאחרי השכינה כמו שמצינו להם שהמרו אמרי אל בים סוף במן ובשליו וכדומה אף על פי כן היה ה' מושכם אליו בכל עת שהיו חוזרים לאחוריהם ומביאן ומקרבן אליו יתברך: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (הגדה) אלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים מיד כו', והטעם כדי שלא ישתקעו בבחינת הרע בטומאת מצרים ולא תהיה חס ושלום עוד תקומה לשונאיהם של ישראל לזה מיהר להוציאם כדי שיעמדו במקום קדוש, והוא אומרו ואביא אתכם אלי דייק תיבת אלי לשלול השתקעות בחלק הרע רחמנא ליצלן והבן: עוד ירצה לשלול טענת הטוען כי הלא מצינו לו (ספרי ברכה) שהלך לשעיר ופארן לישמעאל ועשו והזמינם לקבל תורה ולא קבלו לטעם שאמרו ואם כן מה מעלה זו שמרומם לעם ישראל, לזה אמר ואבא וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ילקוט הראובני ר''פ בלק) בפסוק (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם וגו' משל למלך שבא אוהבו לדבר עמו וכו' עד כאן, פירוש כי אתם הבאתי אתכם אלי מה שאין כן הם ששלחתי להם למקומם לשעיר ולפארן ואין זה אלא לדחותם לעתיד לבא ולחייבם בדין מה שאין כן אתם כי דעתי ורצוני לקרבכם אלי ואין לדמות מעשה ישראל למעשה אדום וישמעאל:

ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. הזכיר כאן ג' מדריגות זו למעלה מזו מתחילה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וזהו כאשר ישא האומן את היונק, ואז הקב"ה במדריגת האב וישראל במדריגת הבן. ואח"כ אמר ואביא אתכם אלי משמע שתהיו שוים לי ונהיה כב' אחים שוים במדריגתם, ואח"כ אמר ואתם תהיו לי ממלכת כביכול מלכים לי כמ"ש (שמואל ב' כג.ג) צדיק מושל יראת ה' וזה מבואר על דרך מדרש חזית הביאו הרמב"ן פר' חיי שרה (כד.א) וז"ל שאל רשב"י את רבי אלעזר בר יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר ג.יא) א"ל מלה"ד למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר ומתחילה קראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך הקב"ה מחבב את ישראל וקרא אותם בתי שנאמר (תהלים מה.יא) שמעי בת וראי לא זז מחבבן עד שקראם אחותי שנאמר (שיר ה.ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיה נא.ד) הקשיבו אלי עמי ולאמי לאמי כתיב. וכפי הנראה שמדרש זה לא אמר סדר המדריגות, כי מתחילה בת, ואח"כ הוסיף לחבבה וקראה אחותי, והוספה זו גרעון היא כי בלי ספק שיותר האדם מחבב את בתו מאחותו ובלי ספק שמדרש זה מדבר במדריגות הממשלה שיש לזה על זה כי האב מושל על הבת וכן האם אבל אח ואחות שוין המה. כך מתחילה קרא הקב"ה לישראל בת מצד אהבתו לישראל ואך לו ית' המלוכה למשול על ישראל כממשלת האב על בתו וזה היה בימי אברהם כי פסוק שמעי בת וראי נדרש על אברהם (בר"ר לט.א) וזו היא המדריגה האמורה כאן ראשונה ואשא אתכם על כנפי נשרים ונשיאה זו היא כאשר ישא האומן את היונק. ואח"כ העלה אותם הקב"ה למדריגה גדולה מזו לקרא אותם אחותי, לומר שהם שוים אליו ית' והשוה הקב"ה כבודו ומוראו ית' לכבודם וכארז"ל שהצדיקים דומים כאילו נעשו שותפים למקום ברוך הוא וזה היה בימי יצחק שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך (בראשית כו.ג) היינו בשוה לך כי נתוסף לו זכותו על זכות אברהם אביו ע"כ לא נאמר לשון ואהיה עמך לאברהם כמו ליצחק וזו היא המדריגה השניה האמורה כאן ואביא אתכם אלי, כי זה דומה למאמר ואהיה עמך, ואח"כ כשבא יעקב חבל נחלתו חוט המשולש העלה אותו ה' למדריגה גדולה מזו לקרא אותו אם כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה' כמו שדרז"ל (מו"ק טז:) וז"ש ביעקב כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. אע"פ שגם ליעקב נאמר (בראשית לא.ג) ואהיה עמך. מ"מ אח"כ הועלה למדריגה שלישית כשישר אל אל ויוכל וז"ש (מגילה יח.) הקב"ה קראו ליעקב אל ר"ל מושל עליו כביכול, וזהו שנאמר כאן ואתם תהיו לי ממלכת מלכים לי כביכול אני גוזר גזירה והצדיק מבטלה וזכו למעלה זו מצד היותם בני ישראל כמו שמתחיל הענין כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגו'. ונוכל לפרש פסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. מלכים על הכהנים כי ע"י קבלת התורה יש ללומדיה יתרון על הכהנים כי אפילו ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ (הוריות יג.) וי"א אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים היינו המכות כי בזמן שבאו המכות מן הארץ דם כינים וכיוצא בהם אז ואשא אתכם על כנפי נשרים, שלא תנזקו בהם כאילו הגבהתי אתכם מן הארץ, ואח"כ כשבאו המכות מן השמים אש וברד אז ואביא אתכם אלי, להגביה אתכם למעלה מן המערכה. וי"א שהגביה אותם למעלה מן המלאכים שנקראו בעלי כנפים ועל זה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ר"ל נשאתי אתכם במעלה שהיא למעלה מן כנפי נשרים.

וּכְעַן אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְתִטְרוּן יָת קְיָמִי וּתְהוֹן קֳדָמַי חַבִּיבִין מִכָּל עַמְמַיָא אֲרֵי דִי לִי כָּל אַרְעָא:

וּכְדוּן אִין קַבָּלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְתִנְטְרוּן יַת קְיָימַי וּתְהוֹן קֳדָמַי חֲבִיבִין מִכָּל עַמְמַיָא דְעַל אַפֵּי אַרְעָא:

ועתה. אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואלך, שכל התחלות קשות: ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכם על שמירת התורה: סגלה. אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגלה משאר אמות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת: כי לי כל הארץ. והם בעיני ולפני לכלום:

{{ח}} הוסיף רש"י מלת אם שכתב אם עתה מפני שכל מלה שהיא תנאית כמו מלת אם שכתוב בקרא מורה על הזמן לכן נקט רש"י אם עתה כאילו הכתוב הוא מסורס ופירושו אם עתה בזמן ההוא תקבלו עול התורה יערב לכם לעתיד ואלו לפי משמעות הקרא יהיה מלת אם שהיא מלה תנאית קאי על קבלת המצות ויהיה פירושו אם תקבלו ולא יובן ממנו שיערב להם מכאן ולהבא המורה על זמן העתיד. רא"ם. {{ט}} פי' לא אותו הברית שכרתי כבר דהיינו ברית שבת וברית מילה כי פשט הכתוב מורה על ברית התורה שעתיד לצוות בה שזה עיקר הכונה במקום הזה:

וטעם ושמרתם את בריתי. הברית אשר כרתי את אבותיכם להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם (בראשית יז ז). ור''א אמר הברית שיכרות משה עם ישראל אחר מתן תורה, כמו שאמר (להלן כד ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה: ועל דרך האמת, שתשמרו את בריתי לדבקה בי (להלן כג כב), כי אם שמוע תשמע בקולי ועשית כל אשר אדבר: והייתם לי סגולה מכל העמים. שתהיו בידי סגולה, כדבר נחמד לא ימסרנו המלך ביד אחר, כמו וסגולת מלכים והמדינות (קהלת ב ח): ואמר כי לי כל הארץ. כטעם אשר חלק ה' אותם לכל העמים, ואתכם לקח ה' (דברים ד יט כ). וכך אמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כז): או יהיה ''סגולה'' דבקות, כי לי הארץ הנקראת כל, כמו שפירשתי בפסוק וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד א). והמשכיל יבין: וכן ואתם תהיו לי (פסוק ו), שתהיו אתם לי ביחוד, ולא כשאר העמים. וכך אמרו במכילתא (שם) ואתם תהיו לי, כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אלא אני, וכן הוא אומר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד):

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. לקבל עליכם התורה והמצוה: ושמרתם את בריתי. הברית שאכרות על קבלתכם, והוא הברית שכרת אחר שאמרו נעשה ונשמע כאמרו הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה באופן שלא אצטרך לעשות לכם כמו שעשיתי למצרים: והייתם לי סגלה מכל העמים. אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז''ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכלם: כי לי כל הארץ. וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק:

והייתם לי סגולה מכל העמים. ס''ת מילה:

ועתה אם וגו'. אומרו ועתה, על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פכ''א) אין ועתה אלא תשובה, כי לצד שהיו ישראל מלוכלכים בחרמי העונות אשר קדמו להם וגם החדשים מקרוב באו בהמראתם ככתוב בתורה כמה פרטי חטאים במן בשליו בשבת במים וכאשר רצה אל עליון לתת התורה זכה וברה יסוד הקדושה והטהרה ורוחניות הרוחניות צוה להם שיחזרו בתשובה אפילו מחטא קל, וכבר קדם לנו מאמרם ז''ל (קידושין מ''ט:) בדין המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא רשע שקידושיו קידושין כי חיישינן שמא עשה תשובה ובאמצעות תשובתו יקרא צדיק. עוד יתבאר בסמוך: אם שמוע תשמעו וגו'. צריך לדקדק טעם כפל שמוע תשמעו, ואולי יכוין ה' לצוותם על קבלת ב' תורות אחת אשר ישמיעם באותו מצב, ואחת היא תורה שבעל פה ודקדוקי סופרים וספרים וגדרי חכמים ותקנותם וגזירתם אשר יורו כרמוז במצות (דברים יז יא) לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולזה אמר כנגד מה שמשמיעם מהמצות אז אמר אם שמוע, וכנגד תורות העתידים מפי חכמי ישראל אמר תשמעו לעתיד. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ועתה אם שמוע, כי להיות שמצוה באומרו תשמעו על העתיד לזה סמך ועתה אם שמוע לומר אם שמוע עתה ותשמעו לעתיד כנזכר. ודקדק לומר בקולי, על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פי''ד) שומע מפי חכם וכו' כשומע מפי הגבורה, והוא אומרו כי מצוה זו שאני אומר לכם שתקבלו תקנת חכם צריך שתהיה לכם שוה כאלו אם השמעתיה והגדתיה לכם. ואולי כי בזה יתיישב מאמרם ז''ל (במס' שבת פ''ח.) שדרשו בפסוק (יז) ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים וכו' ואם לאו שם תהא קבורתכם, וקשה והלא הם אמרו (לקמן כ''ד ז') כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ומה מקום לכפייה זו, והתוס' תרצו שם שמא היו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן עד כאן, ואין דבריהם נראים כי אדרבא יוסיפו פחד ופחת ויראו יראת הרוממות. ולפי מה שפירשתי כי ה' אמר להם ב' תורות אחת מפיו אז ואחת לעתיד מפי חכמים כנזכר נוכל לפרש תשובתם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שכוונתם היא על זה האופן כל אשר דבר ה' חלק ממנו שהוא מה שאמר ועתה אם שמוע שהוא ענין הנאמר מפי הגבורה אז נעשה אנו מקבלין עלינו לעשות מעתה קודם שנשמעהו, וחלק ממנו שהוא מה שאמר תשמעו לעתיד שהוא תורת חכם ונשמע פירוש לא קבלו ולא מאנו אלא תלו הדבר עד שישמעו לדעת מה יעשה ישראל, כי הם דברים שאין להם שיעור ואין גבול לקבלה זו כי בכל דור ודור יחדשו דינים וגדרים וסייגים ותקנות ומי יכלכל תורה שאין לה שיעור כזו, לזה תלו שיהיה הדבר ברשותם עד שישמעו ויבחנו בכל דבר אם יוכלו קבל, ומעתה לא קבלו עליהם אלא תורה שבכתב אבל תורה שבעל פה הדבר תלוי ועומד, ועל זה כפה ה' עליהם ההר כגיגית עד שקבלו עליהם תורת חכם, ובאונס היה עד ימי מרדכי שראו פעולת חכם לחיים אשר עשו להם מרדכי ואסתר חזרו לקבל ברצון לקיים כל דבר אשר יחדשו ויתקנו עליהם חכמיהם אחר אשר ראו מה גדלו מעשה הצדיקים שזולתם לא היה נשאר רושם משונאיהם של ישראל. והגם שרבותינו ז''ל (שם) דרשו אומרם נעשה ונשמע באופן אחר לשבח שדמו למלאכים שקדמו לומר המעשה קודם השמיעה כמלאכים שמקדימין (תהלים קג) עושי דברו קודם לשמוע בקול דברו, זה דרך דרש. וגם לדרכנו הרי אמרו נעשה קודם שישמעו ולא הקדימו השמיעה אלא בתורת חכם. או אפשר שהכתוב נתכוון לב' הפירושים אחד בצדיקים ואחד בשאר העם כי פשיטא שמן הסתם לא ישוו הדרגות ישראל יחד בצדקות: עוד ירמוז בכפל שמוע תשמעו מה שהיה אחר האמת בקבלת התורה על פי דבריהם ז''ל (הוריות ח'.) כי ב' דברות שמעום מפי הגבורה וח' מפי המלאך שנברא מדיבורו יתברך לזה אמר אם שמוע תשמעו ב' הדרגות השמיעה, ודקדק לומר כנגד שמיעה שישמעו ממש מהגבורה תשמעו בקולי ולא אמר לקולי והבן: עוד ירצה לומר כי אם יתחיל לשמוע התורה משם ואילך הוא יתאוה לשמוע עוד, והוא אומרו אם שמוע עתה אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומרו (תהלים לד) טעמו וראו כי טוב ה'. עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (סוטה כ''א:) תורה בין וכו' מגנא ומצלא, והוא אומרו אם שמוע פירוש אם תהיה השמיעה זה יהיה לכם לב' תועליות הא' שאתם שומעים קולו יתברך דברי אלהים שיש בהם החיים ותחיו כאומרו (ישעי' נה) שמעו ותחי נפשכם, והב' ושמרתם את בריתי פירוש שיגן עליכם מיצר הרע, ולדרך זה הרווחנו גזירת הדבור שמקומו הוא תשמעו וגו' שעיקר המצוה הוא שמיעת התורה וממנה נמשכים כל התועליות, הא' שהם נהנים מקול אלהים חיים, ב' יהיו שומרים המצות ולא ישלוט בהם יצר הרע, ג' והייתם לי סגולה וגו'. ולפי מה שפירשתי למעלה כי אומרו תשמעו הוא לתורה שבעל פה, תהיה גזרת הכתוב ושמרתם וגו' כי באמצעות התורה תצילהו מיצר הרע המחטיאו, ואומרו בתוספת וא''ו, לומר מלבד שתהיה לכם ידיעה ממנה להבחין בין טוב לרע עוד לכם שתשיגו השמירה ולא ישלוט בכם השטן: עוד יכוין הכתוב על זה הדרך ועתה אם שמוע פירוש תכינו עצמיכם לשמוע אני אשמיעכם את קולי פירוש שלא אדבר עמכם על ידי שליח, גם רמז כי באמצעות שישמעו הדברים ממנו יתברך משמיעה אחת ישמעו עוד שמיעות רבות, על דרך אומרו (תהלים סח) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב ותדלה נפשם מים חיים חכמה ותבונה, וזה שיעור הכתוב אם שמוע פירוש שמיעה שממנה תשמעו עוד שמיעות רבות היא שמיעה בקולי, והוא אומרו תשמעו בקולי, עוד יש לכם תועלת בזה ושמרתם את בריתי על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר פ''א בפסוק ישקני) כי השומע תורה מפי אדם היא עומדת לישכח ממנו מה שאין כן השומע מפי עליון שמורה לעד ולעולמים, והוא אומרו ושמרתם את בריתי. גם ירצה על דרך אומרם ז''ל (שבת קמ''ו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, והכוונה היא כי באמצעות דבור ה' להם בכח בגדי מלכות שנתן להם שהיא נפש אדם ובאמצעות כן תתרצה הנפש למאוס בגעולי גוים המתאוים הרע, והוא אומרו ושמרתם את בריתי: והייתם לי וגו'. הכוונה בזה היא כי כשם שהסגולה הוא דבר שאינו כפי הטבע כי הלא תמצא כי יש עשב שטבעו קר וסגולתו לרפאות חולי הקרירות, וכן יש עשב חם וכו', וזה אינו כפי הטבע אלא דבר סגולה, וכמו כן מבטיחם ה' שיהיו סגולה גם שלא כפי המשוער, ויש הרבה ענפים בהבטחה זו, ראשונה על דרך אומרם ז''ל (שבת ס''ג) חשב אדם מישראל לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כאלו עשאה, ולא כן בעבירה, ובאומות אינו כן אלא להיפך, ואין זה מהנשער כפי השכל ממה נפשך אם המחשבה תעשה דבר אם כן תעשה בחושב רע ואם לא תעשה אלא בבחינת הטוב ולא בבחינת הרע אם כן באומות למה בהפך. עוד תמצא (סנהדרין נ''ט.) כותי שעוסק בתורה או ששבת חייב מיתה, ואפילו שאר מצות אין לו לעשות, ולמה אם הפעולה מצד עצמה פעולה טובה כל העושה הרי זה עושה דבר טוב, לזה אמר הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים כי אין פעולה טובה יוצאה אלא מידכם שאין סגולת התורה והמצות אלא מכם. ואומרו כי לי כל הארץ, פירוש כי יאמר האומר כי הבטחה זו שיהיו סגולה לא תוצדק אלא כשיהיו האומות חפצים ללמוד ולעשות וגו' בזה יוצדק לומר שעשנו סגולה, אבל רואני (ספרי ברכה) כי אדרבה מאנו העמים לקבל תורה ומצות כשדבר ה' לפארן ושעיר ומעתה במה יוכר טוביות הבטחת המעלה, לזה אמר כי לי כל הארץ, כאן הודיע ה' כי אין לך אומה ואומה שאין בה מכירי אלהותו יתברך, וכן הוא אומר (מלאכי א') מוקטר מוגש לשמי וגו' הרי כי כל הגוים לו יכרעו ואף על פי כן לא יטלו שכר על הדבר ולא יעשה מעשיהם רושם, וזו היא סגולתם של ישראל: עוד ירצה שיהיו סגולה והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלהי עולם מכל העמים כי גם כל העמים לי הם פירוש עבודתם לי הוא כי אינם עובדים אלא למשרתיו הא כיצד עובדים לשמש ולירח ולצבא השמים הלא כולם משמשיו יתברך ונמצאים עובדים לעבדיו כאומרו (דברים ד') אשר חלק ה' וגו' לכל העמים: ומה שמצינו שמרד פרעה וסנחריב וכו' הוא בדרך טעות ושגיון, הא למה הדבר דומה למלך שנחבא ויצא לפני שאינם מכירים אותו הרי הוא כהדיוט ולפעמים עבדיו עצמם יזלזלו בו כפחות הפחותים כמו כן פרעה לא ידע כי הוא זה האדון השליט על מי שחושב שהוא אלוהו, נמצאת אומר כי כל הארץ למשרתי מלכותו ישתחוו ובחר לו לישראל שיעבדוהו לו ביחוד ועשאם סגולה: והצצתי בהשכלת דבר זה שאמרו ז''ל בספרי בפרשת וזאת הברכה וזה לשונם כשנגלה ה' על ישראל לתת התורה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם התורה אמרו לו מה כתוב בה ואמר להם לא תרצח אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם רוצח היה ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה הלך אצל עמון ומואב וכו' אמרו לו מה כתוב בה לא תנאף וגו' אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא הלך ומצא בני ישמעאל אמר להם וכו' לא תגנוב וכו' רבונו של עולם כל עצמו של אביהם לסטים היה וכו' עד כאן. הנה מאמר זה תמוה הוא כי מה יצדק אנוש עם אל ומה טענה פחותה זו וכי בשביל שאביהם רשע היא טענה הנשמעת, ועוד מי שאכל שום וריחו וכו', ותגדל הקושיא איך קבל ה' את טענתם כנשמע שיש בה ממש: אכן אשכילך כי כל אשר עיניך תחזינה בתורתינו בין במצות עשה בין במצות לא תעשה טעם הדברים הוא כי ה' בחן במה שברא והכיר בחינת הרע והבדילנו ממנו ובחן בחינת הטוב וקדשנו בו, והוא מאמר הזוהר (תקו''ז תיקון כ''א) בפסוק ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ממצות עשה ולא כאשר שנאתי ממצות לא תעשה, וכן הוא מאמר רבותינו ז''ל בספרא (מכילתא פס' כי אני ה' רופאך) אמר ה' למשה אמור להם לישראל דברי תורה שאני נותן לכם רפואה הם לכם חיים הם לכם עד כאן, כפל לומר רפואה וחיים כנגד מצות לא תעשה ומצות עשה, רפואה לבל תחלו באכלכם או בעשותכם מהמעשים הרעים, וחיים הם בעשותכם מעשים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ותמצא כי בעת צוות ה' על דברים האסורים יאמר (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשותיכם, אל תטמאו וגו' (ויקרא יח כד), גם יזכיר העריות בשם תועבה וכדומה לזה, להגיד בא האלהים כי כל מחשבותיו הם לשמור אותנו להיות בבחינת הקדושה וצונו להיות קדושים. ויש לך לדעת כי כל בחינת מעשה הרע יש לה שורש בבחינת רוח הטומאה, וכל בחינת מעשה הטוב היא בחינת שורש הקדושה והטהרה, והנה כל מצוה שצונו ה' עליה לבל עשותה שמה הוא שם בחינת הרע שממנו הוא, כמו שתאמר שיקוץ הניאוף שורש בחינת הרע כך שמו, הגזל כמו כן כך שם שורש בחינת הרע, ובעת עשות האדם מפעל הרע הנה הוא מחזיק שורשו הרע, ובעת שיהיה נזהר מעשותו הנה הוא ביטולו, וכמו שפירשו במאמרם ז''ל (מדרש תהלים פצ''ב) בפסוק הנה אויביך ה' וגו'. ודע כי מעשה האדם יגיד על שורש נפשו אם שורש ראש ולענה שהוא בחינת הרע או אם שורש המתוק והערב שהוא בחינת הקדושה, וכבר כתבתי ענף מזה בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי וגו'. ובזה מצאנו מאור הברייתא שבאנו עליה. כי טענה נצחת טענו ג' הכתות עשו ישמעאל עמון ומואב כל אחד למה שנגע לו, עשו אמר כי שורש נפשותם הוא מבחינת הרע ההוא ששמו רציחה ממנו הוא כמעשהו ובעת קבלתם הדבר זה הוא שלילת הוייתם, וכמו כן עמון ומואב וישמעאל, וזה הוא שדקדק כל אחד ואמר כל עצמו של אביהם וכו' פירוש כל הווייתו הוא בנוי מבחינת הרע ששמה רוצח, וכמו כן אמרו מואב וכו' עצמה של ערוה פירוש שאתה מצוה עליה להם היא פירוש הם בחינתה ואיך יקבלו ההפכיות אם כן זה הוא ביטולם, וכן ישמעאל אמר כל עצמו של אביהם לסטים היה פירוש בחינת הרע הנקראת לסטים, ומעשיהם היה מגיד על בחינת נפשם מאיזה מקום באה. והנה עמון ומואב הוכיחו בטענתם מעיקר הוויתם שהיתה מבחינת הניאוף, אבל אדום וישמעאל לא הוכר הדבר מעיקר הבנין אלא ישמעאל על פי מלאך שאמר (בראשית טז יב) והוא יהיה פרא אדם ידו בכל הרי כי מגיד לה שורשו כי הוא זה, ועשו על פי יצחק כאומרו (בראשית כז מ) ועל חרבך פירוש שאתה מאותה בחינה. ואשא עיני ואראה חיבת הקודש הוא אדון ישראל אשר התנהג עם העמים בסדר זה להקדים לכל אחד מהם מצוה שיש להם טענה כנגדה, כי אולי שידע שיקבלו כיון שאין להם טענה כנגדה, ונתחכם ברוך הוא כדי שלא יטלו שכר על קבלת מצוה ראשונה שאין להם עליה מענה, ופתח דבריו להם רוממות אל להשמידם מנחלת שדי ובחר לו יה לעמו סגולה. והנה דרך זה אומרו והייתם לי סגולה הוא גזרת הפסוק, וכפי זה טעם אומרו בתוס' וא''ו, לתוספת שכר מלבד שאר פרטי המושג מהמעלות עוד לכם שתהיו סגולה כנזכר, ולא הוצרך להזכירם כי מובנים ממשמעות תוס' וא''ו של והייתם וגו'. עוד ירצה בתוס' וא''ו לרמוז ענין אחר, והוא כי לא יטעה לבבם לחשוב כי הוא האדון ברוך הוא חס ושלום צריך להם לשום דבר לא כן הוא אלא סגולה כמלכים שחפצים בדבר סגולה שהוא כלי יקר הגם שאין להם צורך בו, גם אתם תהיו לי אבן יקרה בערך כל העמים ולא שהדבר הוא אצלי לצורך כי לי כל הארץ פירוש ומעתה לא יוצדק לומר שיש לי צורך בדבר וכאומרו (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו כי הכל שלו יתברך: עוד ירמוז למה שאמרו ז''ל (שבת קמ''ו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזו היא סגולתן מכל העמים שלא פסקה זוהמתן. עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם פירוש בה''א מלאפו''ם כי הם יהיו הוית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה כמאמרם ז''ל וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים. ואומרו כי לי כל הארץ כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא:

וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי מַלְכִין כָּהֲנִין וְעַם קַדִישׁ אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי תְמַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי מַלְכִין קְטִירֵי כְּלִילָא וְכַהֲנִין מְשַׁמְשִׁין וְעַם קַדִּישׁ אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִּתְמַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים כמה דאת אמר (שמואל ב' ח יח) ובני דוד כהנים היו: אלה הדברים. לא פחות ולא יותר:

ממלכת כהנים. ותהיו ממלכת משרתי: וגוי קדוש. לדבקה באל הקדוש, כמו שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' (ויקרא יט ב). והנה הבטיחם בעולם הזה ובעולם הבא:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובזה תהיו סגולה מכלם כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא, כאמרו ואתם כהני ה' תקראו וכאמרו כי מציון תצא תורה: וגוי קדוש. בלתי נפסדים, אבל תהיו קיימים לעד באיש, כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו ואז''ל (סנהדרין פרק חלק) מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימים. וזה כי אמנם היתה כונת האל יתברך במתן תורה לתת להם אז כל הטוב העתיד, לולי השחיתו דרכם בעגל, כאמרו אז ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. אלו זכו ישראל היו כולם כהנים גדולים ולע''ל תחזור להם שנא' ואתם כהני ה' תקראו:. ממלכת. ד' במס'. ממלכת כהנים. ממלכת יהויקים ויתן להם משה את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן בשביל ממלכת כהנים זכו למלוכה וניתן להם ממלכת העכו''ם: וגוי. ד' וגוי קדוש וגוי לא ידעוך אליך ירוצו ושנים בירמיה על חורבן הבית וגוי גרול יעור מירכתי ארץ וגוי גדול ומלכים רבים יערו מירכתי ארץ אם תהיו גוי קדוש גוי לא ידעוך אליך ירוצו, ואם לאו גוי גדול יעור:

ואתם תהיו לי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתם כיון שעד עתה להם היה מדבר. ואולי כי על משה ואהרן חוזרים הדברים, ולהיות שעד עתה היה מדבר על כל ישראל ועשאם סגולה אם כן יאמר משה כי אין הפרש עוד בינם לבין ישראל, לזה אמר ואתם פירוש אתה ואחיך תהיו לי ממלכת כהנים כנגד אהרן, וגוי קדוש כנגד משה ומשפחתו על דרך אומרו הקדשתי אתם [לי ואקח את] הלוים [וגו']: או ירצה לומר להם כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש להאדון משרתיו ומשמשים לפניו במרום ולהם יקרא כהנים גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש דכתיב (דניאל ח') אחד קדוש, ואמר ה' כי אותם יעשה ה' במקום כהנים וקדושים העליונים, וכן היה שצוה לעשות לו בית לשכון בתוכנו ובחר ממנו כהנים וצוה לנו (ויקרא יא מד) והייתם קדושים, וכפי זה אומרו ואתם חוזר הדבר לכללות ישראל, והוצרך לומר תיבת ואתם, לבל יחשבו כי דבריו להם על העתיד לבא בעלות הנפש אחר הפרדה מהגוף ישיג הרוחניות מעלות הסדורות אבל בחיים חיותו תרחיק הדעת השגה זו, לזה אמר ואתם פירוש אתם בעצמיכם בעלי גויה תשיגו מעלה זו. ומצינו שהצדיקים השיגו מעלה זו שנקראים מלאכים וקדושים כי באמצעות התורה תגדל ותעלה מעלת האדם עד אין קץ למעלה מהמלאכים (סנהדרין צ''ג.), וזה לך האות כי ה' בחר ליותר מעלה לקדושת מקום כבודו עם ישראל הא למדת כי הם למעלה מהם כי מעלין בקודש וכו': עוד ירמוז לפי מה שפירשתי בפסוק והייתם לי סגולה שירמוז לבירורי ניצוצות הקדושה אומרו ואתם וגו' להגדיל מעלת המברר מהמתברר כי המברר יהיה ממלכת של כהנים ושל גוי קדוש שהם ב' הדרגות הקדושה המתבררים כנזכר, וחלקם לב' חלקים כי יש בנבררים הדרגות עליונים והדרגות קטנים כפי בחינת הקדושה, והכוונה בזה כי בחינת מלכות יש להם על המתבררים, וצא ולמד ממשה כי לצד שהוציא ישראל ממצרים קנה מלכות עליהם: אלה הדברים וגו'. כוונת הכתוב לפי מה שפירשנו בסמוך בפסוק ואתם תהיו לי על ישראל ידוייק הכתוב על זה הדרך שלא תחשוב כי אמירתי ואתם תהיו לי וגו' חוזרת עליכם משה ואהרן לא כן הוא אלא אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כי המעלות להם הנה, ולפי מה שפירשתי שחוזר על משה יכוין באומרו אלה הדברים וגו' שלא יוסיף עליהם. ואם תאמר פשיטא שלא יוסיף עליהם ואם יש לחושדו חס ושלום למה לא צוה לו בשאר המצות ששלחו עד עתה: אכן הכוונה היא שצוה לו שלא יפרש דברי ה' לישראל אלא יאמר הדברים כמות שהם, וטעם הבורא להיות שדקדק בדבריו ענין היראה וענין האהבה וכמו שפירשנום בפסוק (ג') כה תאמר וחש הבורא למשה שאחר שידבר דברי ה' להם יבא לבאר הדברים להוסיף זירוז מעצמו להכניס מוראו בלב ישראל או להפליג באהבת הבורא, לזה אמר אליו אל תדבר עוד בדבר הזה זולת אלה הדברים כי אם יאמר משה דברי יראה יבואו לעשות מצד היראה וה' לא כן יעץ ולא הזכיר היראה אלא כמי שמוסיף תבלין בתבשיל להוסיף בו טעם ערב וכמו שכתבתי שם שהוא לבל יזלזל אדם באיזה זמן באיזה פרט באומרו כי לא יקפיד האוהב אבל כל עיקר העבודה צריכה באהבה ונמצא דברי משה מפסיד חס ושלום הכוונה. עוד נראה כי רצה ה' לנסותם ושיער דברים המספיקים להם מהמוסר ומהאהבה לצורך קבלת התורה ואם לא תרוץ נפשם בשומעם דברים אלו זה יגיד כי רחוקים הם מטוהר לב, לזה אם יוסיף משה לדבר דברים רבים בין בבחינת היראה בין בבחינת האהבה הגם שיאמר בפירוש שהם דברי עצמו הרי הוא מפסיד כוונת הבורא בנסיונו הגם שיקבלו יש מקום לומר כי רצויו של משה הוא הסובב. גם יש בזה פחיתות חיבת התורה ושבח בית אביה האל הגדול, אשר על כן צוה ה' לבל יוסיף לדבר אפילו מפי עצמו דבר והבן:

וַאֲתָא משֶׁה וּקְרָא לְסָבֵי עַמָא וְסַדַר קֳדָמֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִפַקְדֵיהּ יְיָ:

וְאָתָא משֶׁה בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרָא לְסָבֵי עַמָא וּסְדַר קֳדָמֵיהוֹן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵּין דְּפַקְדֵיהּ יְיָ:

וישם לפניהם את כל הדברים האלה. טעמו שאמר להם הנה נתתי לפניכם הדברים, בחרו לכם היום אם תעשון כן, ולכן ענו אותו כל אשר דבר ה' נעשה (פסוק ח), כטעם ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (דברים ל טו). וכן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (להלן כא א), שיאמרו שאם יבחרו ויקבלו עליהם לעשותם. ועל כן אמר שם (כד ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. וכן וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד מד), שאמר לדור הבא בארץ אם יקבלו עליהם את התורה, כי בא לכרות עמהם ברית בערבות מואב כאשר כרת עם אבותיהם בחורב: והגאון רב סעדיה אמר כי וישם לפניהם כמו שימה בפיהם (דברים לא יט). ואיננו אלא כמו שפירשתי. וכן טעם ויענו כל העם יחדיו, כי משה קרא לזקני העם שהם חכמיהם ושופטיהם, כי להם הבחירה, ושם לפניהם כל הדברים האלה במעמד כל העדה, כי על כלם צוה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (פסוק ג), והם לא המתינו לעצה ובחירה, ויענו כל העם יחדו ויאמרו למקטון ועד גדול כל אשר דבר ה' נעשה, וכן אמר עוד (להלן כד ג) ויען כל העם קול אחד ויאמרו:

ויבא משה. אל מחנה ישראל. ואין צורך להזכיר כי ירד: וישם לפניהם. כמו וזאת התורה אשר שם משה ואמר הגאון כי הוא על דרך שימה בפיהם. והטעם תורה שבעל פה שהוא פי' התורה שבכתב:

ויקרא לזקני העם. הנה נתחכם משה רבינו עליו השלום בשליחותו לעשותה בהתבוננות, כי ירא ופחד לבבו דלמא תארע תקלה בדבר שהוא תכלית הכל ועיקר העולם, וכבר אחזו חבלים לארץ שמא חם ושלום לא יקבלו ישראל את התורה, ונתחכם עליו השלום ולא דיבר לכללות העם עד שקרא לזקנים והושיבם לפניו וכל ישראל יחד שומעים דברי משה אלא שהקביל הדברים לפני הזקנים, והועיל בזה כדי שלא יתחילו להשיב למשה אלא הזקנים ולא כללות העם כי חש דלמא חם ושלום יענו מהעם תשובה שלא כהוגן מה שאין כן הזקנים מובטח הוא בהם שתשובתם תהיה כהוגן ואחר שישיבו הזקנים כהוגן העם יטו אחריהם, ולו יהיה כי יקהו שיניהם חס ושלום, כל זקן וזקן ידבר לבני משפחתו. ואולי כי בני אל חי נודעה להם התחכמות משה כי חש למיאון חם ושלום והוציאו עצמם מהחשד ולא הניחו לזקנים להשיב תחלה וענו כל העם יחדו כל אשר דבר ה' נעשה מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט ולא קדמה תשובת הזקנים לתשובת כל עם ה', והנה הראו בני ישראל עוצם אחדותם והשואת רצונם באלהינו כי ס' רבוא אמרו בהשואה דיבור אחד כאומרו יחדו ולא נתאחר אחד מהם ולא קדם אחד לחבירו ולא שינה אחד מהם להשיב בנוסח אחר אשרי עולם שאומה זו בתוכו. ובזה ידויק מאמר הנביא (ירמי' ב') כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך פירוש אומרו כלולותיך הוא תשובתם שענו כל העם יחדו שעשו ב' כלליות באהבה, הא' תשובה כהוגן מכולם ואין גם א' שלא נתרצה בדבר. ב' שהושוו יחד בקול התשובה ובלשון התשובה על דרך שכתבנו: את כל וגו'. נתכוון באומרו את כל שלא שינה מהודעת כל בלא מגרעת, ואומרו האלה שלא הוסיף לדבר דבר כמאמר ה' אליו (פסוק ו') אלא הדברים:

וַאֲתִיבוּ כָל עַמָא כַּחֲדָא וַאֲמָרוּ כֹּל דִי מַלִיל יְיָ נַעְבֵּד וַאֲתֵיב משֶׁה יָת פִּתְגָמֵי עַמָא קֳדָם יְיָ:

וְאָתִיבוּ כָּל עַמָּא כַּחֲדָא וַאֲמָרוּ כָּל דְּמַלֵּיל יְיָ נַעֲבֵיד וְאָתֵיב משֶׁה יַת פִּתְגָמֵי עַמָּא קֳדָם יְיָ:

וישב משה את דברי העם וגו' . ביום המחרת, שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה שלא אמר, הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:

וישב משה את דברי העם אל ה'. ששב לפניו אל ההר עם מענה העם. והנה הכל גלוי לפניו ולא שאלו מה ענה לך העם הזה, וכענין שכתוב וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי. ובבאו לפניו אמר ה' יתברך הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ואז הגיד לפניו ואמר רבונו של עולם בניך מאמינים הם ומקבלין עליהם כל אשר תדבר, וכן וישיבו אותם דבר ויראום את פרי הארץ (במדבר יג כו), שובם אליהם עם הדברים שראו, כי אח''כ אמר ויספרו לו ויאמרו. ואין צורך לדברי ר''א בזה:

יחדו. היא מלה יחידה במקרא בדקדוק. בעבור תוספת הוי''ו. ויפת אמר כאדם יחיד לבדו לא יהי' משנה שם. והזכיר וישב. ואין צורך להזכיר ויעל. כי הכתוב אחז דרך קצרה:

וישב משה את דברי העם. השיב מה שהבין מדבריהם להשיב שולחו, והוא שלא הבין מדבריהם זולתי שקבלו עליהם לעשות:

וישב משה. פירוש לשון חזרה כי מלבד מה שקדמה הידיעה לבורא מתשובת ישראל כי הוא יודע נסתרות בכליות האדם ומכל שכן הנגלות עוד החזיר הדברים פעם ב', והטעם הוא לשבח התשובה כאשר אבאר בסמוך. או ירצה על דרך אומרם ז''ל (מכילתא) שאמר ה' למשה החזר לי תשובה, לזה אמר וישב פירוש כי לצד התשובה שאמר לו ה' השיבני וכו' הוא שעשה, כי זולת זה מי יגיד לפני יודע כל ברוך הוא: את דברי העם וגו'. אין הכוונה שהשיב שקבלו לעשות אלא השיב לה' אופן סדר התשובה שענו כולם יחדיו על דרך שפירשתי, ולא להודעה אלא נתכוין בזה לפאר לרומם עם בני ישראל על כמה בחינות טובות אשר תגיד אופן התשובה, ולזה החזיר משה הדברים לפני ה' על דרך אומרו (ד''ה א' י''ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מִתְגְלִי לָךְ בְּעֵיבָא דַעֲנָנָא בְּדִיל דְיִשְׁמַע עַמָא בְּמַלָלוּתִי עִמָךְ וְאַף בָּךְ יְהֵימְנוּן לְעָלָם וְחַוִי משֶׁה יָת פִּתְגָמֵי עַמָא קֳדָם יְיָ:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה הָא אֲנָא מִתְגְּלֵי עֲלָךְ בְּעֵיבָא דַּעֲנַן יְקָרָא מִן בִּגְלַל דְּיִשְׁמְעוּן עַמָּא בְּמַלָּלוּתִי עִמָּךְ וְאוּף בָּךְ יְהֵימְנוּן לְעָלַם וְתַנִי משֶׁה יַת פִּתְגָּמֵי עַמָּא קֳדָם יְיָ:

בעב הענן. במעבה הענן וזהו ערפל: וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך: ויגד משה. ביום המחרת שהוא רביעי לחדש: את דברי העם וגו' . תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

{{י}} דק"ל למ"ל כפל לשון דהא עב נמי שם ענן כמו דכתיב והנה ה' רוכב על עב קל והנה עב קטנה ככף איש וגו' ועז"פ שמלת עב דהכא לשון עובי הענן וזהו ערפל שהיא עב יותר מענן: {{כ}} שהרי כל עליותיו בהשכמה היו: {{ל}} מתשובתו של הקב"ה שהשיב למשה אנו למדין שמשה אמר לו כך שהרי השיב למשה כי ביום הג' ירד ה' וגו' ע"כ נ"ל שהם בקשו ממנו. והרא"ם פירש בשם המכילתא דאם לא כן מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום:

בעב הענן. הוא הערפל אשר שם האלהים (להלן כ כא), והכל רואין ומכירין כן, כמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (להלן כד יז): בעבור ישמע העם בדברי עמך. אמר ר''א כי היו בישראל אנשים שהיתה להם הנבואה בספק, ואע''פ שכתוב (לעיל יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שם אמר וירא ישראל, ולא כל ישראל, וזהו שאמרו אליו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה כא), כי לא היו מאמינים כן מתחלה. וזה טעם בעבור ישמע העם בדברי עמך, עשרת הדברים, וגם בך יאמינו, שאתה נביאי, כי מעתה יתאמת אצלם ענין הנבואה. ואיננו נכון, כי זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה, כי האמינו בה מאבותם. וכבר אמר עוד ויאמן העם וישמעו (לעיל ד לא), ויאמינו בה' ובמשה עבדו (לעיל יד לא), ואם לא אמר שם כל העם וכל ישראל, אף כאן לא נאמר בעבור ישמע כל העם: והנכון בעיני שאמר, אני בא אליך בעב הענן, שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי, ויהיו הם עצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים, כמו שנאמר באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי למען ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י), וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות, ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום כנגד דברך יכחישוהו מיד, שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה, יתברר להם ממך מה שכתוב (במדבר יב ו~ח) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו, ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, כי ישמע דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי וגם בך לעולם וכן מה שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה כא), לומר הנה נתקיים הדבר אצלינו בראיית עינינו כאשר היה חפץ אלהים, ומעתה קרב אתה שידענו בך שהגעת למעלה הגדולה ושמע כל אשר אמר ה' אלהינו ושמענו מפיך ועשינו, שכבר נאמנה נבואתך כי היא העליונה על כל הנביאים: ובמכילתא (כאן) ראיתי בעבור ישמע העם בדברי עמך, מלמד שאמר הקב''ה למשה, הרי אני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר (להלן פסוק כ) ויקרא ה' למשה, וגם בך יאמינו לעולם, גם בך גם בנביאים העתידים לעמוד אחריך. מטין דבריהם לדעת ר''א:

ויאמר. אחר שאמר וישב משה מה טעם לומר ויגד משה את דברי העם אל ה'. דע כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים. והנה פירושם וכבר היה כך וכך. כמו וייצר ה' אלהים וכבר יצר. ויצמח ה' אלהים וכבר הצמיח. ויאמר בת מי את וכבר אמר. וכן כתוב ואשאל אותה ואומר. ואחר כך ואשים הנזם על אפה. ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד. אז ותפול מעל הגמל ואין צורך להאריך. והנה זה ויגד משה וכבר הגיד ולא הזכיר הכתוב מה הגיד. ומלת הגיד לעולם על דבר חדש שלא הזכירו. והנה איננו דבק עם וישב משה. ומתשובת השם שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן למדנו מה הגיד. ועוד מצאנו זה הדבר מפורש בדברי משה כאשר אפרש. דע כי מצרים והודו הם מבני חם ואלה סומכין על אלה. ואנשי הודו אינם אוכלים בשר וכך היו עושים המצרים ולא נשתנו מזה המנהג. רק בעבור שהתגבר עליהם מלכות ישמעאל ושבו לדתו. וחכמי הודו נותנין ראיות כפי מחשבתם כי לא יתכן שידבר השם עם האדם וחי. וישראל היו במצרים והיו בהם אנשים על דעת האמונה הזאת. והיתה נבואת משה בספק אצלם ואין טענה ממלת ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי כתוב וירא ישראל ולא כל ישראל. ואילו היה כתוב כל ישראל ידבר על הרוב כמשפט הלשון. כמו וימת כל מקנה מצרים. ואחר כך כתוב שלח העז את מקנך. והנה טעם אנכי בא אליך. תשובה על דברי משה שהגיד לו כן. וטעם בעב הענן. ברדת השם על ההר. ובדברי עמך. עשרת הדברים. אז יאמינו כי נכון הוא שידבר השם עם אדם וחי: וטעם וגם בך יאמינו. שאתה נביא ויוסר הספק ממחשבותם. והנה כתוב מפורש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ועוד כתוב שם כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמוני ויחי ושם כתוב קרב אתה ושמע וזהו וגם בך יאמינו לעולם:

בעב הענן. אף על פי שכל נבואותיו של משה מעת מתן תורה והלאה היו באספקלריא המאירה, כאמרו ותמונת ה' יביט מכל מקום נבואתו זאת היתה בעב הענן: בעבור ישמע העם. וגם בך יאמינו לעולם. יאמינו אפשרות נבואתך שתהיה פנים אל פנים, כי אמנם אדבר עמהם פנים בפנים, בלתי שום חלום, כאמרו פנים בפנים דבר ה' עמכם והוא היות האדם מתנבא בעודו משתמש בחושיו, וזה חשבו לנמנע. עתה יאמינו גם בך שתהיה נבואתך באופן זה, כאמרו ודכר ה' אל משה פנים אל פנים ולכן אמרו היום הזה ראינו כי ידכר אלהים את האדם וחי כי אמנם לא היה ספק אצלם על אפשרות הנכואה, והיו יודעים שהאבות ומשה ואהרן ומרים כבר התנבאו, אבל לא היתה נבואת שום נביא עד הנה כי אם במראה ובחלום, כמו שבאר הוא יתברך באמרו במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. אמנם בנבואת משה בעודו משתמש בחושיו היה ספק אצלם לולא התנבאו גם הם באופן זה עד הנה, ובזה יאמינו בדברי משה, ולא יוכל שום נביא לקום נגדם, כי לא תהיה נבואתם בזאת המדרגה: ויגד משה את דברי העם אל ה'. כאשר שמע תקנת קונו למען יאמינו באמתות נבואתו, הרגיש בספק העם והגיד דבריהם, בחשבו שהטעם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ולא אמרו כן נעשה בלבד, היה מפני שהיו מסופקים אם היתה נבואת משה באופן זה דברי ה' או על ידי מלאך, ושאולי אם יקבלו עליהם דברי מלאך ידקדק עליהם כחוט השערה, ולא יסלח, כאמרו כי לא ישא לפשעכם ובכן אמרו שלא יעשו זולתי דברי ה' בלבד:

לעול. ם. ב' מלאים הכא ואידך לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם וכן יש במדרש לימות המשיח יבא משה ויוליך עמו דור המדבר, וכן בא להזהיר בעמוני ומואבי שלא נדרוש שלומם וטובתם לעולם:

הנה אנכי בא אליך וגו'. אולי שיכוין לומר לו כי לצד שהיה ה' רגיל לדבר עמו פנים בפנים לזה אמר אליו שידבר עמו באופן אחר דהיינו בעב הענן ולא יהיה הדיבור כל כך רוחני כרגילות הקודם, ונתן הטעם בעבור ישמע העם כשידבר עם משה ואם ידבר כסדר הראשון באספקלריא המאירה אין כח בישראל לשמוע הדברים לעוצם רוחניותם, וה' חפץ שישמיע המאמרים לישראל, ואמר לו שמלבד תכלית זה שישמע העם המצוה מפי הבורא ויש בזה חיזוק האמונה בלבם עוד יש תועלת שיאמינו במשה לעולם בשאר מצות כשיצוה אותם על פי ה'. ונתכוין ה' בזה גם כן לרצות משה שלא יקפיד על המעטת כבודו מאופן הדיבור הרגיל: יאמינו לעולם. פירוש לעולם לדורות הבאים יאמינו באמצעותך בכל הנביאים על דרך שכתב רמב''ם בפ''ח מה' יסודי התורה וזה לשונו כל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות וכו' אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון עד כאן. וכתב עוד שם כי אמונת משה לא היתה לצד המופתים וכו' אלא לצד ששמעו בדבר ה' עמו והם עדים באמיתות נבואתו. ועל פי הדברים יכולנו לפרש וגם בך יאמינו לעולם טעם אומרו לעולם רמז גם על שאר נביאים הבאים אחריו לעולם כשיבא גם כן נביא להם שלוח ממני יצדיקו נבואתו. כי האותות שיעשו לא יאמתו הנבואה אלא במצות ה' על אמונתם וזולת הבחנה זו גם המצוה במצוה זו יש בו פקפוק כשתהיה אמונתו על פי האותות זולת כשישמע העם בדברו עמו. אלא שיש לתת לב בדברי הרמב''ם איך יצדק לומר שלא האמינו במשה והלא כבר נאמר (לעיל י''ד ל''א) ויאמינו בה' ובמשה וגו' כי מופתיו ואותותיו מופלאים הם ומה גם מעשה קריעת ים סוף הוא דבר מבהיל ובו יצדיקו ויכריחו האמונה, הן אמת כי בשאר נביאים לצד שאין צריכין לעשות אותות חזקים וגדולים כאותות משה לזה צריכין אנו לחזק אמונת נבואתם על פי מאמר ה' אשר צוה לשמוע לו מה שאין כן משה. ומה שכתב רמב''ם שם כי אותות שעשה משה לא היו כדי שיאמינו בו אלא לצורכי ישראל וכו' כאמור שם, סוף כל סוף ישתמע האמת מעצמו כי משה אמת: ונראה לומר כי האמונה שהאמינו ישראל במשה היתה שהוא עבד ה' וה' חפץ בו ועושה תפלתו ורצונו אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו, כי יש סברא מחכמי אומות שמוכיחים בהרבה הוכחות כפי פילוספיותם כי מן האי אפשריות שידבר ה' עם אדם וחי, ואלה יצדיקו כי ה' ישמע ויענה ויאהב לחביביו ויעשה רצונם, ולצד שיש סברא זו בעולם נוכל לומר כי הגם שהאמינו ישראל במשה עבדו פירוש שהוא עבד ה' וישמע ה' תפלתו ויעשה חפצו ורצונו אבל לא מפני זה יצדיקו כי ידבר ה', וישנה עדיין לחששת פילוסופי האומות, לזה אמר ה' אליו בעבור ישמע העם בדברי עמך ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי, ואומרו וגם בך יאמינו פירוש באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך בכל דור ודור לעולם כי תפקע מהם טענת סברא זו. או ירצה אומרו בך באמצעות נבואתך כשיצדיקוה כשתצוה להם שישמעון לנביא על פי אות יאמינו לעולם לכל נביא ונביא אבל זולת הצדקת נבואתך לא יועיל האות להאמין בנביא כמו שכתב הרמב''ם. אחר שכתבתי זה מצאתי ברייתא במכילתא וזה לשונם גם בך גם בנביאים שאחריך עד כאן, והם דברינו עצמם ובמה שפירשתי תבין כוונת דבריהם. והנה בשמוע העם דברי ה' הצדיקו כולם יחד כי ידבר ה' עם האדם וחי וכמו שהגידו בפיהם ואמרו (דברים ה' כ''א) היום הזה ראינו כי ידבר ה' עם האדם וחי והם עדי ה' בדבר ונכזבה דעת הפילוסופים בראיה ברורה, וגם הכירו מעלת הנביא משה במשה שנשאהו ה' בנבואתו דכתיב (פסוק י''ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול וכמו שדרשו ז''ל בכתוב (מכילתא) יעויין שם דבריהם: ויגד משה וגו'. אולי שהגיד שהסכימו לשמוע דברי ה' מפיו כמאמר ה' בעבור ישמע העם וגו', או שאין צריך עוד אות להאמין במשה שכבר האמינו במשה כי הוא נביא. ומכוון ההגדה היא, לימוד זכות על ישראל לבד, ולדבריהם ז''ל (מכילתא) שאמרו שההגדה היא שאמרו ישראל רצוננו לשמוע מפי ה', ולמאן דאמר לראות את מלכנו ידוייק לשון הגדה שהם דברים קשים שיבקש עבד לשמוע קול אלוהו או לראות כבודו יתברך. והגם כי מצינו שאמר ה' בעבור ישמע העם לא אמר שידבר עמהם אעל בדברו עם משה ישמעו הם ובקשתם היתה שידבר ה' עמהם, וטעם ההגדה הגם שלא יכחד ממנו דבר הוא להשיבו על שאלתם. ומצינו לו שהשיב תכף ומיד לך אל העם וקדשתם וגו':

ויגד משה את דברי העם אל ה'. פסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר וישב משה את דברי העם אל ה'. ורש"י פירש שהגיד להקב"ה איך אמרו ישראל רצוננו לראות מלכנו, ודבר זה אינו מפורש במקרא. ואולי קשה לרש"י שתיבות אל ה' נראין מיותרים כי היה לו לומר ויגד משה את דברי העם אליו שהרי עם ה' הוא מדבר אלא לפי שזה תשובה על מה שאמר לו הקב"ה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. והם אמרו נשמע אל ה' ולא אל משה ז"ש ויגד משה את דברי העם ומה הם דבריהם ע"ז אמר אל ה' כי אמרו אל ה' נשמע ולא אליך, ועדיין לא פירש במקרא היכן שמע משה מהם שאמרו זה, ועו"ק למה נאמר למעלה וישב משה וכאן נאמר ויגד משה. אלא כך פירושו, לפי שנאמר ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ויענו כל העם כל אשר דבר ה' נעשה. והלא עדיין לא אמרו להם הזקנים כלום ואיך ענו תיכף, אלא ודאי שמיד כאשר ראו שמשה דבר דבריו אל הזקנים אז מיד הבינו שכל הדברים יהיו דרך סרסרות שהקב"ה ידבר למשה ומשה לזקנים וזקנים לישראל, מיד קפצו ישראל לענות למשה והורו בזה שאין להם חפץ בסרסרות של הזקנים, ובאמרם כל אשר דבר ה' נעשה הורו שאינן חפצים גם בסרסרות של משה, ואמרו שנעשה כל אשר ידבר ה' אלינו ולא מה שתדבר אתה אלינו וטעמם ונימוקם עמם כי רצונם לראות מלכם, כי היה להם לומר סתם כן נעשה אלא שאמרו כל אשר דבר ה' למעט דברי משה, גם רמזו באמרם כל אשר דבר ה' נעשה. והקב"ה דבר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ש"מ שרצה ה' שהמה ישמעו קול ה' מדבר עמהם ולא ע"י סרסרות. ואמר לו הקב"ה אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אתה בעצמך לא ע"י שום סרסרות ומשה הלך והגיד אל הזקנים תחילה והיה חרה לישראל היטב על שידבר עמהם ה' ע"י ב' סרסורים ע"כ אמרו כל אשר דבר ה' נעשה לשמוע בקול ה' ממש. לפיכך בפעם ראשון לא השיב משה אל ה' כ"א הדבר אשר עיקר השליחות תלוי בו והוא מ"ש נעשה כל דברי ה' ושייך בזה לשון וישב ועדיין לא אמר משה אל ה' כלום ממה שהבין מהם שרצונם לראות מלכם, כי חשב משה ודאי אלהים הבין דרכם ומחשבתם ויעשה כרצונם וכשחזר ואמר לו הקב"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם אז הבין שעדיין הקב"ה רוצה לדבר עמהם על ידי סרסרות, אז ויגד משה את דברי העם אל ה' הגיד לו מה שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ושייך בזה לשון הגדה ולא לשון תשובה כי דבר זה אינו תשובה על עיקר השליחות אלא הגדת דברים בעלמא את כל אשר קרהו עמהם. ואמר לו הקב"ה א"כ איפא זאת עשה, לך אל העם וקדשתם היום ומחר כי לראיית פני מלכם הם צריכין להיות קדושים כי קדוש אני וביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, ואז יראו פני מלכם ובאמת שהתחיל לדבר עמהם בעצמו שהרי ב' דברות ראשונות מפי הגבורה שמעו עד שהיו יראים מן האש והקולות אז חזרו ממשאלותם ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה. ומ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן. לפי שלעולם אין האדם יכול להשתמש בב' חושים בשוה כאחד לראות ולשמוע כאחד, ע"כ אמר הקב"ה אם אראה להם בגלוי יתנו לבם ודעתם על הראיה לראות מלכם ולא יתנו לבם על השמיעה לפיכך אבא בעב הענן עד שלא יכלו לראות כדי לחזק חוש השמע זה שאמר בעבור ישמע העם.

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִזֵיל לְוָת עַמָא וּתְזַמִנוּן יוֹמָא דֵין וּמְחָר וִיחַוְרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּיוֹמָא רְבִיעַאָה אִיזֵיל לְוַת עַמָּא וְתִזְמְנִינוּן יוֹמָא דֵין וְיוֹם מָחְרָא וִיחַוְורוּן לְבוּשֵׁיהוֹן:

ויאמר ה' אל משה. אם כן, שמזקיקין לדבר עמם, לך אל העם: וקדשתם. וזמנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:

וקדשתם היום ומחר. פירש רש''י וזמנתם. וכן דעת אונקלוס. וכמהו אני צויתי למקודשי (ישעיה יג ג), וכן התקדשו למחר (במדבר יא יח). ור''א אמר שירחצו במים. ומה טעם היום ומחר, ואין צריך לרחוץ אלא פעם אחת. והנכון שיהיו קדושים, שלא יגשו אל אשה ואל כל טומאה, כי הנשמר מן הטומאה יקרא מקודש, כמו שאמר בכהנים לנפש לא יטמא (ויקרא כא א), קדושים יהיו לאלהיהם (שם ו), וכתיב כי הכהנים לא התקדשו (דהי''ב ל ג), ר''ל לא הטהרו, וכן כי אם אשה עצורה לנו ויהיו כלי הנערים קדש (ש''א כא ו). ובידוע כי ירחצו במים, והוא נלמד מכבוס הבגדים. וכך אמרו במכילתא (כאן) אין כבוס בגדים בתורה שאין טעון טבילה:

ויאמר. וקדשתם היום ומחר. הנה הרחיב להם זמן להתקדש שאר זה היום ומחר: וטעם וקדשתם. שירחצו במים. ויורה על זה וכבסו שמלותם. כדרך ואם לא יכבם ובשרו לא ירחץ. על כן אמר משה אל תגשו אל אשה מעתה שיהיו קדושים ולא טמאים. ומי שנגש אל אשה יתקדש. כדרך והיא מתקדשת מטומאתה:

וִיהוֹן זְמִינִין לְיוֹמָא תְלִיתָאָה אֲרֵי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יִתְגְלִי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָא עַל טוּרָא דְסִינָי:

וִיהוֹן זְמִינִין לְיוֹמָא תְּלִיתָאָה אֲרוּם בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְסִינָי:

והיו נכנים. מבדלים מאשה: ליום השלישי. שהוא ששה בחדש. ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, (שמות כד ד) ואין מקדם ומאחר בתורה: לעיני כל העם. מלמד שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כלם:

{{מ}} דילפינן גזירה שוה נכונים נכונים כתיב הכא והיו נכונים וכתיב להלן היו נכונים אל תגשו אל אשה: {{נ}} וזה היה תשובה על מה שאמרו רצוננו לראות את מלכנו:

ירד ה' לעיני כל העם. שכלם יראו ברדתו שם, כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר. לא שיראו את השם, דכתיב (להלן לג כ) כי לא יראני האדם וחי:

והיו נכנים. אולי לא יישן אדם בהם בלילה. שישמעו קול ה' בבקר. כדרך כהן גדול ביום הכפורים:

והיו נכונים. שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם פנים בפנים, בעוד היותם משתמשים בחושיהם. ולזה נאסרה האשה למשה מאז שהגיע לזאת המדרגה, שתהיה כל נבואתו מעת מתן תורה והלאה פנים אל פנים, כאמרו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי כמו שבארוהו רבותינו ז''ל:

וּתְתַחֵם יָת עַמָא סְחוֹר סְחוֹר לְמֵימַר אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן מִלְמִסַק בְּטוּרָא וּלְמִקְרַב בְּסוֹפֵהּ כָּל דְיִקְרַב בְּטוּרָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

וְתַתְחֵם יַת עַמָּא וִיקוּמוּן חֲזוֹר חֲזוֹר לְטוּרָא לְמֵימָר הֲווֹ זְהִירִין מִלְמֵיסַק בְּהַר וּלְמִקְרַב בְּסַיְיפֵיהּ כָּל דְּיִקְרַב בְּטַוְורָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל:

והגבלת. קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה: לאמר. הגבול אומר להם, השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך: ונגע בקצהו. אפלו בקצהו:

{{ס}} הרא"ם פירש שלא יתכן לומר והגבלת את העם שתאמר להם השמרו כי ההגבלה מקומית לחוד והאזהרה לחוד לכן לאמר מחובר עם הגבול לא עם משה ומפני שלא ענש אלא אם כן הזהיר לכך הוסיף רש"י ואתה תזהירם על כך שגם משה אמר להם השמרו ואע"פ שאין לאמר דבוק עם משה מכל מקום כיון שהעונש הכתוב מורה על אזהרת משה אם כן בהכרח שמלת לאמר תשוב על הגבול וגם על משה: {{ע}} דאם לא כן עלות בהר למה לי דהא אי אפשר לעלות אם לא יגע בקצהו. (מהרש"ל) שמעתי מחכם אחד דק"ל שלא תפרש עלות בהר ונגוע בקצהו שלא תעלה ותגע למעלה בקצהו לכך פירש אפילו בקצהו. אי נמי נראה לי דק"ל דכתיב השמרו לכם עלות משמע לא תעלה אבל לעמוד מרחוק וליגע בו על זה לא הזהיר לכן פירש ונגוע בקצהו אפילו לעמוד מרחוק וליגע בקצהו עכ"ל:

והגבלת. שים גבול בהר. ע''כ כמוהו הגבל את ההר וקדשתו לשום גבול בהר. והארכתי כל כך בעבור שאמר המשוגע שהפך בספרו דברי אלהים חיים אמר כי רצה משה לומר הגבל את העם. ויצא מפיו ההר במקום העם: כל הנוגע בהר בגופו:

כל הנוגע בהר מות יומת. פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ויערבבו שמחת האל בטמאם את המקום בפגריהם, ובהטילם אבל על קרוביהם, ולא תשרה שכינה עליהם:

והגבלת וגו'. נראה שאין מצות הגבלה זו אלא ליום הג' ואף על פי כן הקדימה מעתה כדי שינהגו בו כבוד מעכשיו, גם ירגילו עצמם להתרחק ממנו בג' ימים, ואין לומר שינהוג חיוב הנגיעה בהר מיום צוותו, זה אינו כי הוא דבר רחוק שיתקדש ההר ויתחייבו עליו קודם רדת שכינתו ית'. וכן משמע ממתניתא בספרי (מכילתא כ''ד) כי לא התחיל החיוב אלא מיום ג':

לָא תִקְרַב בֵּהּ יְדָא אֲרֵי אִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם אוֹ אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי אִם בְּעִירָא אִם אֱנָשָׁא לָא יִתְקַיָם בְּמֵיגַד שׁוֹפָרָא אִנוּן מְרָשָׁן לְמִסַק בְּטוּרָא:

לָא תִקְרַב בֵּיהּ יְדָא אֲרוּם יִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם בְּאַבְנָא בַרְדָא אוֹ גִירִין דְּאֵשָׁא יִדְרְקוּן בֵּיהּ אִין בְּעִירָא אִין אֵינָשָׁא לָא יִתְקַיֵּים בְּרַם בְּמֵיגַד קַל שׁוֹפְרָא הִינוּן מַרְשַׁן לְמֵיסַק בְּטַוְורָא:

ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה, שהיה גבוה שתי קומות: יירה. ישלך למטה לארץ, כמו (שמות טו ד) ירה בים: במשך היבל. כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות: היבל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של אילו של יצחק היה:

{{פ}} מדכתיב ירה יירה שני פעמים: {{צ}} שכן דרך המנגנים אם בפה אם בכלי שיאריכו הקול וימשיכו בעת ההפסקה והפסקת הקול היא הוראה על סילוק שכינה שהרי לא באה אלא בקולות וברקים ובקול שופר ונתינת הרשות לעלות היה אחר סילוק השכינה. הרא"ם: {{ק}} (מהרש"ל) מדכתיב במשוך היובל משמע שופר המיוחד והיינו שופר של אילו של יצחק דכתיב ביה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ומה שהקשה הרמב"ן והא אילו של יצחק עולה הקריבו אותו והקרנים והטלפים נשרפו תירץ הרא"ם די"ל דמחיים פירשו דלאו בני הקטרה נינהו אף שיש בו מעילה ואי לאחר זריקת דמן לית ביה משום מעילה:

במשוך היובל המה יעלו בהר. הוא שופר של איל, ושופר אילו של יצחק היה (פדר''א לה). לשון רש''י. ולא הבינותי זה, כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו, והקרנים והטלפים הכל נשרף בעולות (זבחים פה:). אולי גבל הקב''ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה: אבל לפי דעתי האגדה הזו יש לה סוד, ואמרו שזה הקול הוא פחד יצחק, ולכך אמר (פסוק טז) ויחרד כל העם אשר במחנה, ולא השיגו דבור בגבורה הזאת זולתי קול (דברים ד יב):

לא תגע בו. מלת בו שבה אל האדם הנוגע בהר. והטעם לא יכנס אדם אחריו לתפשו. רק יסקלוהו הרואים ממקום מעמדם מיד. ואם רחוק יורוהו בחצים: ומלת יירה משונה מרעותיה. כי משפט בעלי היו''ד להתחלף בוי''ו בעתיד. בנין נפעל. כמו ולא יודע השבע יסרתני ואוסר אולי עשו כך שלא תתערב עם גזרת למען תורא. כי האל''ף והה''א נחים בסוף המלה. אין הפרש ביניהם במבטא: אם בהמה אם איש לא יחיה. ולא העוף כי לא יוכלו לקחתו כי יעוף מיד: במשוך היובל. פי' כבש. ונקרא היובל כן. בעבור והעברת שופר תרועה. כי שופר הוא מקרני הכבש. וכן כתוב במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר והתימה על האומרים כי על קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר במשוך היובל כי קול השופר הוא פלא גדול אין במעמד הר סיני גדול ממנו. כי קולות וברקים וענן כבד גם הם נראים בעולם. וקול שופד לא נשמע עד יום עשרת הדברים. והנה לא הי' מקרן כבש. אמר הגאון כאשר יתקע משה בשופר אז נתן להם רשות לעלות. וזה היה אחר רדת משה ביום הכפורים וצוה לעשות המשכן: המה יעלו בהר. אמר רבי שמואל בן חפני כי טעם המה אהרן ובניו ושבעים זקנים. שכתוב עליהם ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ולשאר ישראל לא נתן רשות לעלות אל הר סיני. על כן אמר המה ולא אחרים. ודבריו טובים בעיני כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שנעשה המשכן דכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן. אז דבר עם משה באהל מועד. אולי אז תקע משה בשופר ונתן לו רשות לעלות בהסתלק הכבוד:

סקול יסקל. ב' במסו' הכא, ואידך סקול יסקל השור, דילפינן לדורות מכאן, מה כאן בדחייה ובסקילה אף לדורות דחייה וסקילה. אם בהמה אם איש לא יחיה. בקללה מתחילין מן הקטן: במשך. ב' במסורה. הכא ואידך במשוך בקרן היובל שגם לשם נזדמן להם שופר מאילו של יצחק ובזכות זה השופר של מתן תורה נפלה חומת יריחו:

וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָא לְוָת עַמָא וְזַמִין יָת עַמָא וְחַוָרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן:

וּנְחַת משֶׁה בְּיוֹמָא הַהוּא לְוַת עַמָּא וְזַמִּין יַת עַמָּא וְחַוָּרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן:

מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם:

וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם. לימד כאן שגם הדבור הזה שאמר בו ויאמר ה' אל משה לך אל העם, היה בהר, שהיה משה עולה שם בכל פעם לדבר אתו. ובמכילתא (כאן) דרשו בו מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו ולא היה הולך לביתו כלל אלא מן ההר אל העם:

וירד ויקדש. כאשר פירשתי:

וַאֲמַר לְעַמָא הֱווֹ זְמִינִין לִתְלָתָא יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְצַד אִתְּתָא:

וַאֲמַר לְעַמָּא הֲווֹ זְמִינִין לִתְלָתֵי יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס:

היו נכנים לשלשת ימים. לסוף שלשה ימים, הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש נתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום. לשלשת ימים, כמו (פסוק יא) ליום השלישי: אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת:

{{ר}} מדלא כתיב ליום השלישי כמו שצוה לו הקב"ה אלא לשלשת ימים משמע לסוף שלשת ימים: {{ש}} וא"ת מאי שנא דהקפידה התורה על טומאת קרי יותר מבזב ומצורע ובועלי נידות כבר תירצו התוספות בברכות כ"א ע"ש:

היו נכונים לשלשת ימים. טעמו ליום השלישי. ולפי הפשט לא הוסיף יום א' מדעתו. ובזה אתן לך שני עדים נאמנים ושניהם בספר הזה הנה כתיב ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים. ושם כתוב ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי וכתיב בעוד שלשת ימים ישא פרעה. ושם כתוב ויהי ביום השלישי יום הלדת. וכן זה היו נכונים לשלשת ימים:

וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה בְּמֶהֱוֵי צַפְרָא וַהֲוָה קָלִין וּבַרְקִין וַעֲנָנָא תַקִיף עַל טוּרָא וְקַל שׁוֹפָרָא תַּקִיף לַחֲדָא וְזָע כָּל עַמָא דִי בְמַשְׁרִיתָא:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּשִׁיתָּא בְּיַרְחָא בְּעִידוֹנֵי צַפְרָא וַהֲוָה קָלִין דִּרְעֵים וּבְרָקִים וַעֲנָנָא תַּקִּיף קְטִיר עַל טַוְורָא וְקַל שׁוֹפָרָא תַקִּיף לַחֲדָא וְזַע כָּל עַמָּא דִי בְּמַשְׁרִיתָא:

בהית הבקר. מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן, שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו ביחזקאל (יחזקאל ג כב) קום צא אל הבקעה וגו' , (שם כג) ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד:

וענן כבד על ההר. לבדו היה. וככה הקולות והברקים: וטעם חזק מאד. יותר מכל קול השופר ששמעו: ויחרד כל העם אשר במחנה. בעבור קול השופר:

ויהי קולות וברקים. כענין והנה ורוח גדולה וחזק ואחר הרוח רעש ואחר הרעש אש וכן העיד כאמרו ארץ רעשה, אף שמים נטפו כו':

בהית הבקר. חסר וי''ו שאז שלמו ו' עונות:

ויהי קולות וברקים. מקצת מפרשי התורה רצו ליתן טעם על מה זה היו קולות אלו וקול השופר, וכל אחד עושה רמזים על דרך הדרש כפי שכלו. והקרוב אלי להוסיף דמיון בזה מאחר שאנו רואין שהקולות וברקים הם הפכים אל קול השופר כי קולות של רעם היוצאים מתוך הענן הוא קלא דפסק מהרה, והברק יצא חצו כרגע נראה וכרגע ספו תמו, אבל קול השופר היה הולך וחזק. ע"כ קרוב לומר שרמז זה הוא לשני כתות המקבלים התורה זקני ת"ח וזקני עם הארץ כי אלו מוסיפין חכמה ואלו מטפשין והולכים. כך שופר זה שהיה מן אילו של יצחק ומתיחס אחר הצדיק קולו הולך וחזק כי זקני ת"ח מוסיפין חכמה תמיד, אבל הענן הגס והעב המתיחס אחר זקני עם הארץ בעלי חומר הנה קולם וניצוץ אורם אינו כי אם לפי שעה. ומלת שופר דרשו (ויק"ר כט.ו) מלשון שפרו מעשיכם וזה מסכים לדברינו, ורמז ג"כ לזכותו של יצחק שהולך וחזק ונשמע קולו בכל דור ודור הולך וחזק. ורמז עוד למ"ש (בפרקי ר"א לא) אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה קרנו של שמאל הוא שתקע בו בהר סיני, קרנו של ימין יתקע בו לעתיד שנאמר (ישעיה כז.יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. וטעם לגדלו כי בעה"ז אין קול התורה נשמע בארצנו כי אם ביעודי שכר העולם הזה כעושר וכבוד שבשמאלה, ושכר הרוחני לא רצתה התורה לפרש לנעדרי ההשגה כי בעוד היות האדם מסובך בחומר אין בו כח להבין מהות השכר הרוחני, אבל לעתיד מלאה הארץ דעה ואז ישמיע ה' לגאולי ה' השכר הרוחני ואורך ימים בימינה בעולם שכולו ארוך וזהו קול נוסף וחזק על קולו של מתן תורה ע"כ נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד.

וְאַפֵיק משֶׁה יָת עַמָא לְקַדָמוּת מֵימְרָא דַיְיָ מִן מַשְׁרִיתָא וְאִתְעַתָּדוּ בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא:

וְאַנְפֵּיק משֶׁה יַת עַמָּא לִקְדָמוּת שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מִן מַשְׁרִיתָא וּמִן יַד תָּלִישׁ מָארֵי עַלְמָא יַת טַוְורָא וְזַקְפֵיהּ בְּאַוִירָא וַהֲוָה זַיֵיג הֵי כְּאִסְפַּקְלַרְיָא וְאִתְעַתָּדוּ תְּחוֹתֵי טַוְורָא:

לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתם, כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא נאמר לסיני בא: בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית:

{{ת}} פירוש דלשון לקראת לעולם לא נאמר אלא על ההולכים זה כנגד זה כמו הנה הוא יוצא לקראתך: {{א}} וא"ת הא כבר אמרו נעשה ונשמע כבר תירצו התוספות דשמא יהיו חוזרין כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן ועוד יש לומר דמה שאמרו נעשה ונשמע היינו על התורה שבכתב ומה שכפה עליהן הר כגיגית כדי לקבל תורה שבעל פה (מהרא"י) דהא דאנסן הקב"ה לטובתן כדי שלא יסתלק השכינה מעליהם ולא יוכל לשלחם כמו אנוסה דכתיב ולא תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו:

ויוצא משה. טעם ויוצא מאהליהם. לקראת האלהים שיקבלו להיות השם היורד על הר סיני להם לאלהים: ויתיצבו בתחתית ההר. מחוץ לגבול שהגבילם משה. והנה היו במעמד הר סיני כדרך שהציב משה בניהם בשנת הארבעים בכרתו ברית עמהם. כי בתחלה היו הבכורים הנגשים אל ה'. ואחריהם ראשי שבטים הם הנשיאים. ואחריהם הזקנים. ואחריהם השוטרים. ואחריהם כל איש ישראל. ואחריהם הטף. ואחריהם הנשים ואחריהם הגרים. ומשה ואהרן עברו הגבול והיו בהר קרובים אל הכהנים. אע''פ שלא דבר הכתוב זה מפורש כי הכתוב אחז דרך קצרה. כי ידענו כי הם לא מרו פי השם. כי הנה כתוב לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. ואמר משה אנכי עומד בין ה' וביניכם:

לקראת האלהים. לקראת פמליא של מעלה דחלפי קמיה דקודשא בריך הוא כאמרו אחר כך וירד ה' על הר סיני:

בתחתית ההר, והר סיני. מלמד שנתלש ההר ממקומו ונעשה כהר על גבי הר:

ויוצא משה וגו'. אולי שלצד חרדתם פחדו מן ההר והוציאם משה והעמידם בתחתית ההר לקבל התורה מעומד:

ויוצא משה את העם לקראת האלהים. משמע דשכינתא קדמא ואזלא לקראתם וכן פירש"י, מסכים למה שמסיק בילקוט בירמיה (ל.שיב.) בפסוק מי זה ערב לגשת אמר רבה בר רב הונא זו מעלה יתירה לישראל מבגרים דאילו בישראל כתיב (ירמיה לא.לב) והייתי להם לאלהים ואח"כ והמה יהיו לי לעם. ואילו בגרים כתיב (שם ל.כא) מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי ואח"כ והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים. ורש"י פירש כחתן היוצא לקראת כלה כו' כי מי מחזר אחר מי בעל האבידה מחזר אחר אבידתו, כך הקב"ה מחזר אחר ישראל אשר היו כצאן אובדות בגוים וכמ"ש (הושע ט.י) כענבים במדבר מצאתי אבותיכם וגו'. ויתיצבו בתחתית ההר. מכאן למדו רז"ל (שבת פח.) שכפה עליהם ההר כגיגית לומר שאם לא תקבלו התורה שם תהא קבורתכם ורב אחא בר יעקב אמר מכאן מודעא רבא לאורייתא שיכולין ישראל לומר אנוסים היינו. אין הפירוש שרצה ה' לאנסם כדי שיהיה להם פתחון פה דא"כ כשחזר על כל האומות ולא רצו לקבל התורה למה לא הכריחם, ועוד הרי כבר קבלו ישראל מרצון טוב ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ועוד בימי יחזקאל כשרצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים ואמרו נהיה ככל הגוים, והשיב להם ה' כי בחימה שפוכה אמלוך עליכם. (יחזקאל כ.לב–לג) ואילו היו אנוסים בקבלת התורה איך היה יכול להכריחם. אלא ודאי שלטובתם כפה עליהם ההר לומר ראו שכל זמן שאין אתם מקבלים התורה הרי אתם חשובים כמתים גם בחייכם ובמותכם אין לכם שום השארות אלא שמה תהא קבורתכם ומתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וע"י התורה יהיו חייכם חיים בזה ובבא. ורב אחא בר יעקב אמר אע"פ שלא רצה לאנסם על קבלת התורה מ"מ נמשך נזק מזה אל הדורות הבאים שיטעו לומר אנוסים היינו, וזה היה טענתם בימי יחזקאל, ובימי אחשורוש קבלו מה שכבר קיימו ר"ל קבלו עליהם שלא לטעון עוד טענת אונס כי טענה בטעות היא. וי"ל עוד שם תהא קבורתכם, שלא תזכו להכנס לא"י כי הובטחו על נחלת גוים בתנאי אם ישמרו חקיו, ונקט דווקא הקבורה לפי שמתי א"י חיין תחילה ואמר להם אם לא תקבלו התורה אז ודאי אין לכם בתחיית המתים חלק לעה"ב ואז אין חילוק בין קבורת א"י לחו"ל על כן במדבר תמותו ושם תקברו, כי למנ"מ ישאו גם עצמותיכם להקבר שמה אם אין לכם חלק לעה"ב.

וְטוּרָא דְסִינַי תָּנַן כֻּלֵהּ מִן קֳדָם דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְיָ בְּאֶשָׁתָא וּסְלִיק תְּנָנֵהּ כִּתְנָנָא דְאַתּוּנָא וְזָע כָּל טוּרָא לַחֲדָא:

וְטַוְורָא דְסִינַי תָנֵין כּוּלֵיהּ מִן בִּגְלַל דְּאַרְכִין לֵיהּ שְׁמַיָא וְאִתְגְּלֵי עֲלוֹי בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא וְסָלֵיק קוּטְרֵיהּ הֵי כְקוּטְרָא דְאַתּוּנָא וְזַע כָּל טַוְורָא לַחֲדָא:

עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי''ן פת''ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כליה, ולא תרגם תננא, וכל עשן שבמקרא נקודים קמ''ץ מפני שהם שם דבר: הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר (דברים ד יא) בער באש עד לב השמים. ומה תלמוד לומר כבשן, לשבר את האזן, מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הנכר להם. כיוצא בו (הושע יא י) כאריה ישאג, וכי מי נתן כח בארי, אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו (יחזקאל מג ב) וקולו כקול מים רבים, וכי מי נתן קול למים, אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן:

{{ב}} כתרגומו על כעשן הכבשן:

והר סיני עשן כלו. שי''ן עשן בפתח גדול כי הוא פועל עבר. ואל תתמה בעבור מלת עשן שיאמר כעשן הכבשן והנה הזכיר ויעל עשנו שהוא על משקל שללו זהבו. כי שמות משקלי השמות משתנים. ואמר שגר אלפיך וכל פטר שגר בהמה ואמר ואת הבשם ואת השמן וקנמן בשם. ועוד אמר אריתי מורי עם בשמי. ואלו היה מגזרת בשם היה ראוי להיותו בקמץ חטף תחת הבי''ת בשמי כמו מקדש קדשי ואילו היה מגזרת וקנמן בשם. היה ראוי להיות בפתח הבי''ת כמו משמן. שמני וקטרתי. או בחירק כמו מצדק צדקי. והנה עם בשמי בלא תוספת יו''ד הוא בשם בשני קמצין כמו שלל זהב: ויחרד כל ההר מאד. הפך המנהג כי ההרים לא ימושו רק שעל דרך משל אמר וירגזו ההרים:

עשן כולו. פירוש ששלט האש בגופו של הר ונשרפו אבניו כמשפט הכבשן אשר ישרפו בו האבנים לעשות סיד, ומעתה אבני סיני נעשו סיד, ואומרו ויחרד כל ההר כי כן דרך האבנים כששולט בהם אש בכבשן יתזעזעו וישמיעו קול חרדה:

וַהֲוָה קַל שׁוֹפָרָא אָזֵל וְתָקֵף לַחֲדָא משֶׁה מְמַלֵל וּמִן קֳדָם יְיָ מִתְעֲנֵי לֵהּ בְקָל:

וְהַוָּה קַל שׁוֹפָרָא אָזִיל וְתַקִּיף לַחֲדָא משֶׁה הֲוָה מְמַלֵּיל וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה מִתְעַנֵי בְקַל נָעִים וּמְשַׁבַּח וּנְעִימָתָא מַלְיָא:

הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט, כל זמן שהוא מאריך לתקע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד. ולמה כך, מתחלה לשבר אזניהם מה שיכולין לשמוע: משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא (שמות כ ב) אנכי ולא יהיה לך והקדוש ברוך הוא מסיעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע: יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו (מלכים א' יח כד) אשר יענה באש, על דבר האש להורידו:

משה ידבר והאלהים יעננו בקול. אמרו במכילתא (כאן) שזה על שעת מתן תורה, שהיה משה משמיע הדברות לישראל, כמו שכתב רש''י. ועל דרך הפשט לא ידבר בזה עדיין, אבל ירד השם הנכבד אל ההר ביום השלישי, והוציא משה את העם מן המחנה לקראת הכבוד הנראה להם, ויתיצבו הם בתחתית ההר, ומשה עלה למעלה קרוב לראש ההר ששם הכבוד מחיצה לעצמו ומדבר עם ישראל להורותם מה יעשו, וישראל שומעים קול האלהים שעונה אותו ויצונו והם לא יבינו מה יאמר לו, ויצוה אותו בצואות האמורות אח''כ בפרשה רד העד בעם וגו', לך רד ועלית אתה ואהרן עמך וגו', והיה זה קודם מתן תורה וגם בשעת הדברות, כי משה לא עלה אל ראש ההר אל הערפל אשר שם האלהים רק לאחר מתן תורה. וכן אמר (דברים ה ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר, כאשר עליתי אני. ויש מפרשים כי ישראל יראים מאד מקול השופר שהולך וחזק מאד (פסוק יט), ומשה היה אומר תחלה כוונו דעתכם כי עתה תשמעו קול בענין כך, ומיד האלהים יעננו אותו בקול:

ויהי קול השופר. מנהג כי קול השופר שבתחלה יהיה יותר חזק וזה היה להפך אולי עשה כן השם שלא היה חזק בתחלה שלא יצא לבם מהפחד: משה ידבר. לדעת הגאון כי השם פעם מעביר קול השופר. אז היה משה מדבר בקול גדול והשם יעננו בקול. כדרך וישמע את הקול מדבר אליו. ועל זה כתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך. וכבר אמרתי לך. כי לפי דעתי בדברי עמך על עשרת הדברים ידבר: וטעם משה ידבר. דבק עם קול השופר. כי נשמת משה היתה דבוקה בשם כי משה היה מדבר בתחתית ההר עם השם לשאול לו. והכתוב לא גלה מה היה שואל והשם עונהו בקול. שהיה משה שומעו ולא היה קול השופר אע''פ שהיה חזק מונע אותו לשמוע הקול בעבור זה כתוב אחריו ויקרא ה' למשה בקריאת קול לעלות אל ראש ההר ששם ירד כבוד השם:

הולך וחזק. ב' במסו' הכא ואידך ודוד הולך וחזק כדאי' בעירובין דוד גלי מסכתא הולך וחזק שאול לא גלי מסכתא כתיב הולכים ודלים וזהו ודוד הולך וחזק בתורה דכתיב בה הולך וחזק מאד:

משה ידבר והאלהים וגו'. אולי שהיה משה מדבר לפני ה' דברי שיר ושבח כמקבל פני מלך הגדול ברוך הוא, והאלהים יעננו בקול פי' בקול האמור בסמוך שהוא קול השופר כמי שמתרצה בדבריו. או יאמר יעננו למה שהיה מדבר לו ואומרו בקול פי' בקול גדול בעבור ישמע העם בדברו עמו כמו שכתבנו למעלה שבזה יצדיקו נבואתו. ורואני כי יש בזה תוספות הדרגה כי היה ה' עונה לדברי משה וזה יותר מעלה ממה שהיה ה' מדבר תחלה ויענהו משה. ורבותינו ז''ל אמרו (מכילתא) שיכוין על הדברות ששמעו מפי משה שהיה ה' מגביה קולו של משה וכו', וזה דרך דרש וכפטיש וגו':

וְאִתְגְלִי יְיָ עַל טוּרָא דְסִינַי לְרֵישׁ טוּרָא וּקְרָא יְיָ לְמשֶׁה לְרֵישׁ טוּרָא וּסְלִיק משֶׁה:

וְאִתְגְּלֵי יְיָ עַל טַוְורָא דְסִינַי עַל רֵישׁ טַוְורָא וּקְרָא יְיָ לְמשֶׁה לְרֵישׁ טַוְורָא וּסְלֵיק משֶׁה:

וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (שמות כ יט) כי מן השמים דברתי עמכם. מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם:

וירד ה' על הר סיני. אם תשכיל בפרשה תבין כי שמו הגדול ירד על הר סיני ושכן עליו באש, והוא מדבר עם משה, והדבור עם משה בכל הפרשה בשם המיוחד, והעליה (לעיל פסוק ג) והיציאה (שם פסוק יז) לקראת מקום הכבוד, כמו שפירשתי (לעיל פסוק ג), והזהיר פן יהרסו אל ה' לראות, כי גם אצילי בני ישראל לא חזו אותו, וכל ישראל שמעו קול השם מתוך האש, והוא שנאמר (להלן כ א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא ד) אין אלהים אלא דיין, ואמרו (מכות כד.) מפי הגבורה שמענום, ובמשנה תורה (דברים ה יט) כתוב את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, בעבור שפי' מתוך האש. וזה טעם פנים בפנים (שם ה ד), ולכך נאמר אנכי ה' אלהיך. ואל יקשה עליך מה שאמרו הם למשה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, כי לא אמרו אשר שמע אלהים מדבר מתוך האש, אבל אמר קול אלהים, שאמרו מה שהשיגו, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו (דברים ה כד), וכן אמר להם משה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש (שם ד לג), כי מדבר תואר לקול, כענין וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט): ומזה תבין מה שאמרו רבותינו תמיד במדרשי הגדות (עי' שמו''ר כח ו) כי בשבעה קולות נתנה התורה, והם שהזכיר דוד במזמור הבו לה' בני אלים (תהלים כט), והוא המנין הנרמז בפרשה הזאת, כי ויהי קלת וברקים חסר וימנה אחד, וכן וכל העם רואים את הקולת יחסר ממנו הרבים, והנה הם ששה, וכבר נאמר בפירוש. וידבר אלהים, וכן במשנה תורה (דברים ד וה) הזכיר שבעה קולות במתן תורה, ובמסכת ברכות (ו:) אמרו בגמרא שנתנה בחמשה קולות שהם יחשבו הקולות הנסתרים והשנים מפורשים להם בכתוב, והכוונה כי למשה רבינו נתנה בשבעה הקולות, והוא השומע ומתבונן בהם, אבל לישראל בקול אחד ישמעו, כמו שאמר קול גדול ולא יסף (דברים ה יט), ונאמר קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול (שם ד יב), ואף כאן רמז וכל העם רואים את הקולת בחסרון וי''ו אחד, כי כל הקולות יראו אחד, והוא מה שנאמר (תהלים סב יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, על דרך האמת. והנה הפרשיות מבוארות, לא יתחלף להם דבר בדבר:

וירד ה'. עתה אומר כלל שישען לבך עליו עד שאגיע בע''ה בפ' כי תשא כי שם אבאר לך דברים עמוקים באר היטב. דע כי נשמת האדם עליונה ונכבדת והיא מהעולם אמצעי. והגוף מהעולם השפל ואין מדבר בעולם השפל רק אדם לבדו. גם שומע הוא האדם שהמדבר אליו הוא רוצה להבינו מה שיש בלבו ולא יוכל המשכיל לחדש לשון רק הידוע הנמצא וכל הלשונו בנויות על מתכונת דמות אדם שהוא מורכב מהנשמה שאינה גוף ומגוף שהוא מורכב מד' שרשים והנה כאשר ידבר האדם לאדם בדברי אדם בלשון שהוא יודע יבין דבריו. ודמות' במתכונת' ואם רצה לדבר על שפלים מבני אדם יצטרך להגביה מעלתם ולשומם כדמות בני אדם עד שיבין השומע ע''כ שמו ראש לארץ. וראש לעפרות תבל. ופה ותפתח הארץ את פיה. גם ירך. בירכתי הארץ. ואמר יד הירדן. בלב ים. ורבים ככה והנה הכל בדברי משל כי אין לים לב. ועוד כי ישימו אבר מן הגוף כדמות כל הגוף. ואמר מות וחיים ביד לשון ורבים ככה. וכאשר יבקש האדם לדבר על נכבדים ממנו שהם מהעולם העליון מוריד מעלתם עד שידמה לאדם כאילו הם דמות אדם כדי שיבין השומע אמר והאיש גבריאל וזרעותיו ומרגלותיו. וקול דבריו כקול המון. והדרך הזאת תפשו בעליון העליונים. אמר וכובע ישוע' בראשו. כי פי ה' דבר. עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. פני ה' בעושי רע. ותחת רגליו. ועל זה הדרך וירד ה'. ויעל אלהים כי הכל מלא כבודו. ובפרשת כי תשא אתן לך משל שתוכל להבין טעם הירידה והעליה: וטעם ויקרא. שקראו השם כדי שיראו ישראל גודל מעלת משה שהגיע לראש ההר ששם הכבוד. ודבריו ישמעו מתוך האש שיש שם:

וירד ה' על הר סיני. רבותינו ז''ל אמרו (סוכה ה'.) למעלה מעשרה. וצריך לדעת למה הוצרך לומר אל ראש ההר כיון שהגבוה הוא עשרה מההר פשיטא שאפילו לראשו לא הגיע. ואולי כי בא לשלול שלא ירדה שכינה לצדדי ההר ואפילו למעלה מעשרה, הגם שמצינו לו שאפילו במקומות הנמוכים ירדה שכינה כל שיש ממנה לארץ י' טפחים, וצא ולמד מהמשכן בכל מקום אשר יחנו בני ישראל ישכון שם כבוד ה', כאן בהר לא ירד אלא על ראש ההר, ולזה מצא משהעלות אל ראש ההר, וכאומרו בסמוך ויקרא ה' למשה אל ראש ההר. וצריך ליישב עדיין למה לא אמר הכתוב וירד ה' על ראש הר סיני. ואולי שחש לטעות בכוונת דבריו, כי לעולם ירד על כללות הר סיני ראשו וצדדיו ואומרו על ראש לצד שלא השרה שכינתו ממש על ההר בבחינת כל חלק וחלק מההר יקרא מקום שכינת ה' שמה ראש להיותו עליון ממנו והבן, לזה אמר בסדר זה וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה ואחר כך חזר להוריע מקום שירד שמה שהוא אל ראש ההר והבן: עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל שאמרו (מכילתא פ''ט) כתוב א' אומר מן השמים וגו', מלמד שהרכין ה' שמים העליונים וכו' והציען על גבי ההר ודבר עמהם עד כאן. וזה הוא שיעור הכתוב וירד ה' על וגו' פירוש לא ירד ממש אלא למעלה כרמוז בתיבת על ושמיו מקום מצבו היו נוגעים אל ראש ההר: עוד ירצה להודיע כי כשירד ה' פירוש כשהתחיל להוריד שכינתו רעש ההר ועלה לקראתו כעבד רץ לפני רבו, וזה הוא שיעור הכתוב וירד ה' ועדיין לא גילה הכתוב לאיזה מקום ירד והודיע פעולת ההר הגם היותו דומם שנעשה בעל חי ועלה קודם שיגיע עדיו, ואחר כך הודיע הכתוב לאיזה מקום ירד ואמר אל ראש ההר, הא למדת שעלה ההר קודם הגעת שכינת ה' אל ראשו:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חוּת אַסְהֵיד בְּעַמָא דִילְמָא יְפַגְרוּן קֳדָם יְיָ לְמֶחֱזֵי וְיִפֵּל מִנְהוֹן סַגִי:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חוּת אַסְהִיד בְּעַמָּא דִּלְמָא יְכַוְּונוּן קֳדָם יְיָ לְאִסְתַּכְּלָא וְיַפִּיל מִנְהוֹן רַב דִּבְהוֹן:

העד בעם. התרה בהם שלא לעלות בהר: פן יהרסו וגו' . שלא יהרסו את מצבם על ידי שתאותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר: ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם ואפלו הוא יחידי חשוב לפני רב: יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:

{{ג}} כמו העד העיד בנו האיש ונקראת התראה בלשון עדות מפני שסתם התראה בעדים: {{ד}} מפני שלא יפול לשון הריסה רק על הפרדת דבר מדבר כמו הפרדת בנין או הפרדת איש מאנשי המצב: {{ה}} דאם לא כן הל"ל ונפלו לכ"פ כל מה וכו':

רד העד בעם פן יהרסו. כל אחד מקום מעמדו. והם חושבים כי לכבודי יעשו כן מרוב תאותם לראות כבודי ע''כ אמר משה לראות. ומלת בעם. מושכת אחרת. וכן הוא ונפל ממנו עם רב:

רד העד בעם פן יהרסו. כשאהיה מדבר עמהם, שמא יחשבו שבהיותם עולים למדרגת נבואת פנים בפנים כמוך יוכלו לעלות אל מחיצתך:

פן יהרסו וגו'. פירוש לבל יחשבו בדעתם כי יראו ברוך הוא הגם שימותו על דרך אומרו (תהלים ס''ג) טוב חסדך מחיים ומיתתם זו היא חיותם, והוא אומרו פן יהרסו פירוש יסכימו על הריסתם אל ה' לראות פירוש כאלו אמר לראות אל ה', ואומרו ונפל ממנו רב פירוש תהיה נפילתם נפילה רבה מלבד שימותו תהיה להם נפילה אחר נפילה. או ירצה כי לצד שאורו יתברך ממלא המקום כשיבואו לראות יצטרך ה' לסלק האור ההוא לבל יביטו בו, וזה הוא אומרו פן יהרסו אל ה' פירוש לאורו לסיבת ראותם, והרי זה מגיד כי לא ישיגו לראות אם יבואו לראות, ולזה לא אמר הכתוב פן יראו כי לא ישיגוהו כנזכר אלא הם יחשבו בדעתם לראות, ושמא תאמר אין כאן לא הקרבת התועלת ולא נזק לזה אמר ונפל וגו' פי' מלבד שלא יראו עוד להם הקרבת הנזק. ודקדק לומר רב פירוש אפילו יהיה הרב שבהם לא יאמר שלא אקפיד אלא על המון העם אבל גדולי ישראל הראוים להשראת שכינה לא אקפיד תלמוד לומר ונפל ממנו רב:

וְאַף כָּהֲנַיָא דִקְרִיבִין לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ יִתְקַדְשׁוּן דִילְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן יְיָ:

וְאוּף כַּהֲנַיָא דִּקְרִיבִין לְשַׁמְשָׁא קֳדָם יְיָ יִתְקַדְּשׁוּן דִּלְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן יְיָ:

וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם: הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות: יתקדשו. יהיו מזמנים להתיצב על עמדם: פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:

וגם הכהנים הנגשים אל ה'. שהם מגישים לשם הנכבד קרבנות ונגשים בהם אליו:

וגם. הם הבכורים אע''פ שהם קדושים ככתוב קדש לי כל בכור יוסיפו להתקדש עוד במחשבתם: וטעם הנגשים אל ה'. שהם בתחלת הגבול. או טעמו שהם הקריבו עולות על המזבח שבנה משה בחלישת עמלק גם הם יקריבו במזבח הברית שבנה ותקן משה בתחתית ההר. ששם עמדו כל ישראל לשמוע קול השם:

וגם הכהנים. פי' הגם שיש להם מעלת קריבה אל מקום המקודש לעבוד בבית ה' כאשר היה מקובל בידם או הבכורות או מזרע אהרן, יתקדשו פי' לא תהיה קדושתם מגעת עד גדר זה וצריכין הם לחשוב עצמם בערך מקום זה כאילו אין להם קדושה כל עיקר. ושיעור תיבת יתקדשו כשיעור תיבת ודשנו (במדבר ד' י''ג.) או ירצה על פי דבריהם ז''ל (מכילתא) כי הגביל ההר עד כאן משה עד כאן גבול אהרן עד כאן גבול הכהנים, כפי זה אומרו הנגשים אל ה' פירוש שגבולם בהר נגשים מה שאין כן ישראל, יתקדשו, פי' יעמדו בקדושתם ולא יוסיפו לעלות עוד פן וגו':

וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לָא יִכּוֹל עַמָא לְמִסַק לְטוּרָא דְסִינַי אֲרֵי אַתְּ אַסְהֵדְתָּ בָּנָא לְמֵימַר תַּחִים יָת טוּרָא וְקַדְשֵׁהּ:

וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לָא יִכְלוּן עַמָּא לְמֵיסַק לְטַוְורָא דְסִינַי אֲרוּם אַנְתְּ אַסְהֵידְתָּא בָּנָא לְמֵימָר תָּחִים יַת טַוְורָא וְקַדְשׁוֹהִי:

לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם שהרי מתרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות:

ויאמר לא יוכל העם לעלות. אמר הגאון כי שנים רבות חשב בזה הפסוק ולא ידע טעמו עד שראה בספר מוסרי מלכי פרם שאין רשות לשליח לומר למלך עשיתי שליחותך עד שיצונו לעשות דבר אחר. אז יאמר לו. ולפי דעתי בעבור שאמר לו השם פן יהרסו אל ה' לראות לא ידע משה אם צריך להזהירם שלא יראו כי כבר הזהירם על הגבול שלא יעברו. אז אמר לו השם לך רד כאשר צויתיך שתעיד בהם. כי היו צריכין ישראל שיעיד בהם שנית:

וקדשתו. באמור להם אם בהמה אם איש לא יחיה כענין אדמת קדש הוא:

וקדשתו. ב' במסורה חד ריש פסוק וחד סוף פסוק וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ודין. גבי כהן ריש פסוק לפי שקדושתו ראשון לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ות''ח קדושתו בסוף כדכתיב לקדושים אשר בארץ המה כלו' לאחר מיתתו שיהי' בארץ נכרת קדושתו כי בחייהם הן בקדושיו לא יאמין וגם גדולת ת''ח בסוף הקריאה שגדול שבכולם גולל:

ויאמר משה וגו' לא יוכל וגו'. צריך לדעת תוכן משמעות ענין ההפרש בין משה ובין ה' כי ה' אמר לו רד העד וגו' ולא הספיק מה שכבר צוה קודם ומשה מקשה ואומר כי אינו צריך ודי במה שקדם מהציווי וההתראה. ונראה כי מתחלה צוה ה' על ישראל לבל יעלו ולבל יגעו בהר בדרך כלל וכשחזר ה' לומר למשה שיתקדשו הכהנים ורמז לו שיש להם מקום בהר לעמוד בו וכמו שדייקנו מאומרו הנגשים אל ה' יתקדשו חש שישראל ידונו בדין זה דין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שללמד על הכלל יצא והכהנים והעם ואהרן הכל בכלל נגיעת ועליית הר היו וכשיצאו כהנים להתיר חלק בהר ללמד על הכלל יצא ויותרו כל ישראל בחלק שהותרו בו הכהנים ולפחות בחלק שלמטה ממנו בהדרגה, והגם שעדיין לא נתנה תורה לדעת משפט זה אפשר שימצא בתוך ס' ריבוא ישראל חכם שידין בחכמתו כזה. או לו יהיה שלא ידון אדם דין זה מדעתו עם כל זה ה' אוהב משפט צדק ולא יכול לחייבו מיתה לנוגע בהר במקום עמידת הכהנים אחר שכפי משפט התורה פטור הוא כנזכר, לזה חזר ה' לומר לו רד העד בעם ובזה סתר שאין לדון בדין זה דבר שהיה בכלל שהרי גילה הדבר בפירוש לאסור חלק ההר שיעלו בו הכהנים, ומשה לא הבין דברי ה' וכוונתו כמו שפירשנוה כי עדיין לא גילה לו ה' מדות שהתורה נדרשת בהם וסבר כי דוקא אהרן והכהנים שהתירם ה' אבל ישראל באיסורם עומדים ולזה צעק לבו כי אזהרה זו אינה צריכה כי לא יוכל וגו' שכבר העדותה בנו, והשיבו ה' לך רד ועלית אתה וגו' ועל פרטי המקומות שאני מתיר לך ולאהרן ולהכהנים אני מזהירך שתעד בהגבלתם הרי זה מורה באצבע כי לצד מה שגילה בהם ההתר הוא שהוצרך לחזור לאוסרם: ולפי מה שפירשנו באומרו הנגשים וגו' שהכוונה הוא הנגשים לעבודת המשכן גם כן יהיה טעם חזרת האזהרה כמו שפירשנו לצד דבר שהיה בכלל אלא כי עדיין לא גילה ה' היתר עליית אהרן והכהנים שמצדה הוצרך לחזור פעם ב' האזהרה ותיכף קדם משה קודם שיגמור הדבור של היתר עליית הכהנים ואמר לא יוכל וגו' וחזר ה' והודיעו התבוננות הדברים ואמר לו לך רד ועלית אתה וגו' והכהנים הרי התיר חלק מעליית ההר ותיכף סמוך ממש אמר לו והעם אל יהרסו פירוש כל עיקר והכהנים לא יהרסו למקום אהרן ואהרן למקום משה ואז השכיל דעת עליון על דרך שפירשתי שהמיחוש הוא לבל ידונו דבר שהיה בכלל וכו', ורמזו אל עליון בסדר הדיבור שהקדים לומר לו ועלית וגו' והכהנים וגו' ואחר כך והעם אל יהרסו וגו'. ובזה מצאנו נחת רוח במאמר ב' שאמר ה' למשה ועלית אתה וגו' וקשה ממה נפשך אם הודה לו ה' על תשובתו אם כן למה חזר לומר פעם ב' והעם אל יהרסו, ודבר זה פשוט הוא כי כוונתו היא שיאמר כן לישראל אם כן לא נתקבלה תשובת משה, ואם נאמר גם כן שלא הודה על דברי משה למה לא השיבו תיכף לסתור דבריו עד שהקדים לומר ועלית אתה ואהרן והכהנים כי היה לו לה' לגמור ענין השליחות שהתחיל לצותו עליו שאמר לו העד בעם וגו' ואחר כך יצו האל דבר חדש שהוא ענין עליית אהרן והכהנים שלא הזכירו עד עתה, ובמה שפירשתי יבא על נכון כי לעולם לא באה מצות העד בעם אלא לצד היתר גבולין של אהרן אלא שלא המתין משה עד גמרן של דברים ולזה בדברי ה' אליו הקדים תשלום הדברים שלא הספיק משה לשומעם שהוא טעם האזהרה ואמר לו ועלית אתה ואהרן והכהנים הרי התיר גבול מההר לאהרן וגבול לכהנים וגמר אומר והעם אל יהרסו לגבולין של אהרן והכהנים אלא כל ההר באיסור: עוד נראה לומר טעם ההתראה פעם ב' להיות כי התראה ראשונה לא נאמר בה זמן מאימתי מתחיל האיסור, והגם שהזכיר שם ג' ימים לא נאמרו בפירוש בענין איסור הגבלת ההר שמתחיל מיום הג' ונמצא שעדיין לא ידעו ישראל זמן התחלתה, לזה כשירד ה' תכף אמר למשה שירד להעד וגו' שהוא משעה זו ואילך, ותשובת משה צריך עיון. ואולי כי משה חשב כי איסור הגבלת ההר היא מעת צוותם כיון שלא נתבאר בפירוש לא תגע בו יד ביום פלוני התחלת המצוה היא מעת האזהרה, ולא כן היה דעת עליון, ולזה היה עליו דבר ה' חזק לחזור לומר כי זה הוא זמן ההגבלה. ולכשנאמר כי כן היתה דעת עליון שאיסור נגיעת ההר יתחיל מעת צוותו טעם שהוצרך האזהרה פעם ב' כי בפעם ראשונה אמר כי סקול יסקל או וגו' הרי זו מיתת בית דין וכאן חידש כי מי שלא הרגוהו ישראל שה' יפרוץ וגו', ודקדק לומר לשון רבים לומר שהגם שיהרסו כולם לראות ידינם בדין שמים ויפרוץ בם ה':

וַאֲמַר לֵהּ יְיָ אִזֵיל חוּת וְתִסַק אַתְּ וְאַהֲרֹן עִמָךְ וְכָהֲנַיָא וְעַמָא לָא יְפַגְרוּן לְמִסַק לִקֳדָם יְיָ דִילְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן:

וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ אִיזֵל חוֹת וְתִיסַק אַנְתְּ וְאַהֲרן עִמָּךְ וְכַהֲנַיָא וְעַמָּא לָא יְכַוְונוּן לְמִיסוּק לְמִסְתַּכְּלָא קֳדָם יְיָ דִּילְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן:

לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קדם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה: ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה. אמור מעתה, אתה מחצה לעצמך ואהרן מחצה לעצמו והם מחצה לעצמם. משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה': פן יפרץ בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ''ץ אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תבה שנקדתה מלאפו''ם כשהיא סמוכה במקף משתנה הנקוד לחטף קמ''ץ:

{{ו}} (נח"י) הכי פירושו יכול אף הם ר"ל הכהני' מדציין הרב והכהנים ולא רשם והעם דאי אפשר לומר דגם העם עמך אם כן קשה על מה קאי אל יהרסו אלא וכו' והכי קאמר דאי סלקא דעתך דהכהנים הם בכלל אל יהרסו הל"ל אתה ואהרן עמך והעם אל יהרסו וממילא נשמע דגם הכהנים אל יהרסו ומדפרט הכהנים יכול דקאי אדלעיל וגם הם עמך וכו' ת"ל ועלית אתה למעט בא והואיל שהמיעוט אתה כתיב קודם ואהרן ש"מ דממעט גם את אהרן תלמוד לומר עמך ש"מ דאהרן היה עמו במחיצה אחת ולא עם הכהנים לכן אמור מעתה אתה מחיצה לעצמך ולא עם אהרן ואהרן מחיצה לעצמו ולא עם הכהנים דהא כתיב עמך והם ר"ל הכהנים מחיצה לעצמן ולא עם העם וגירסא אחרת נזדמנה להרא"ם בדברי הרב ע"ש:

ועלית אתה ואהרן עמך. למעלה מעט מהגבול שלא ירחק מישראל. כי עתידים הם לומר לך ככלות השם לדבר עשרת הדברים דבר אתה עמנו ונשמעה. והנני משיב לו על שאלתו כי לא אמר לו שיזהירם שלא יראו אותו. אך שלא יעברו הגבול. כי הם צריכים שיזהירם הוא בשעת מעשה שישמעו וישמרו נפשם:

לך רד. עתה בהיותי מדבר היה עמהם למטה מן ההר: ועלית אתה ואהרן. אחר תשלום עשרת הדברות ופרשת משפטים, כאמרו ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וכו':

רד ועלית וגו' עמך. כפל לומר לך רד, אחת לגופה ואחת לומר לו לשון ירידה ואולי שהירידה היא מקודם לא היה למשה מקום מוקבל בהר והיה עולה לראש ההרה וכשסרב אמר לו רד ועלית וגו' פי' כשם שאהרן יש לו גבול גם אתה יש לך גבול והוא אומרו עמך הרי השוה האחים בבחינת הגבול:

וּנְחַת משֶׁה לְעַמָא וַאֲמַר לְהוֹן:

וּנְחַת משֶׁה מִן טַוְורָא לְוַת עַמָּא וַאֲמַר לְהוֹן קְרִיבוּ קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא עִם עֲשַרְתֵּי דִבְּרַיָא:

ויאמר אליהם. התראה זו:

וירד משה אל העם ויאמר עליהם. ובהשלימו לומר להם ועלה הוא ואהרן לפנים מהגבול אל ההר. מיד דבר השם:

ויאמר אליהם. אזהרה זו עם העונש פן יהרסו ונפל ממנו רב: