וּנְטָלוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַדְבְּרָא דְסִין לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים וְלֵית מַיָא לְמִשְׁתֵּי עַמָא:

וּנְטָלוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל מִמַּדְבְּרָא דְסִין לְמִטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים אַתְרָא דְבַטִּילוּ אִידֵיהוֹן מִמִצְוָותָא דְאוֹרַיְתָא וְאִתְיַיבְּשׁוּ מַבּוּעַיָא וְלָא הֲוָה מוֹי לְמִשְׁתֵּי לְעַמָּא:

ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם: על פי ה' ויחנו ברפידים. יאמר שנסעו ממדבר סין שחנו שם בנסעם מאלים, והלכו למסעים רבים שעשו על פי השם, ואחרי כן חנו ברפידים. ואמר זה דרך קצרה, כי בנסעם תחלה ממדבר סין חנו בדפקה, ואחרי כן באלוש, ומאלוש לרפידים, וזה טעם ''למסעיהם'', כי היו להם מסעים ממדבר סין אל רפידים, ולא באו שם במסע הראשון, אבל לא בא עתה אלא לפרש תלונותם, כי בתחלת בואם במדבר ההוא ילונו על הלחם ועתה יריבו על המים: ואין מים לשתות העם. כאשר באו אל המקום ההוא ולא מצאו שם עיינות מים, מיד עשו מריבה עם משה. וזה טעם וירב העם עם משה, כי התלונות במקומות שנאמר בהם ''וילונו'' היא תרעומת, שהיו מתרעמים על ענינם לאמר מה נעשה, מה נאכל, ומה נשתה, אבל ''וירב'' שעשו עמו מריבה ממש, ובאו עליו לאמר תנו לנו מים אתה ואהרן אחיך, כי עליכם הדבר ודמינו עליכם. ומשה אמר להם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', כי הריב הזה לנסות את ה' הוא היוכל תת לכם מים, כי אם תחרישו מעלי ותתפללו אליו אולי יענה אתכם וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים. וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה. ור''א אמר כי היו שתי כתות, האחת מריבה והאחת מנסה את ה', והנכון מה שאמרתי:

ויסעו. אחז הכתוב דרך קצרה לומר למסעיהם כי ממדבר סין נסעו אל דפקה. ומשם לאלוש. ומאלוש לרפידים. וטעם על פי ה'. ביד משה. כאשר הזכרתי:

לשתות העם. לשתיית העם, כמו לשבת אברם:

ויחנו ברפידים ואין מים. לדבריהם ז''ל (בכורות ה:) אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה יכוין הכתוב לומר כשרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים לזה גם ה' מנע מהם המים מדה כנגד מדה:

וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ הָבוּ לָנָא מַיָא וְנִשְׁתֵּי וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה מָא אַתּוּן נָצָן עִמִי מָא מְנַסוּן אַתּוּן קֳדָם יְיָ:

וְנָצוּ רַשִׁיעֵי עַמָא עִם משֶׁה וְאָמָרוּ הַב לָן מוֹי וְנִשְׁתֵּי וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה מַה נָּצַן אַתּוּן עִמִּי וּמַה מְנַסֵן אַתּוּן קֳדָם יְיָ:

מה תנסון. לומר היוכל לתת מים בארץ ציה:

וירב. הזכיר העם ולא כל העם כאשר הזכיר בדבר המן. כי שתים כתות היו. האחד אין להם מים לשתות והיא העושה מריבה עם משה. והשנית יש להם מים שהביאו מאלוש. והיא הרוצה לנסות את השם אם יתן מים. כאשר יפרש: תנו לנו מים. למשה ואהרן מדברים. ואין צורך להזכיר אהרן כי כבר פירשתי כי משה לא דיבר עם ישראל רק ע''י אהרן. והנה השיב למריבים עמו מה תריבון עמדי. נצעק כלנו אל השם. ואמר למנסים מה תנסון את ה':

מה תריבון עמדי. הלא ידעתם שאני מצווה ועושה: מה תנסון את ה'. ואם ריבכם עמי הוא כדי לנסות המשלח, מה תנסון לרע לכם, כי זה הנסיון רב הסכנה, שאם יקצוף יראה פעלו להשחיתכם, ויהי הנסיון רע לכם, כאמרו בחנוני גם ראו פעלי, רצונו לומר לרע להם:

תריבון. ג' מה תריבון עמדי. האתם תריבון לבעל. אם לאל תריבון. ללמדך שכל המריב עם רבו כאלו מריב עם הקב''ה וכאלו מריב בשביל ע''א וזהו אם תריבון לבעל:

וירב העם וגו'. פירוש והמריבה הוא שאמרו להם בדרך זה תנו לנו מים וכי משה יש לו מים לתת להם אין זה אלא מריבה שאם היתה כוונתם לשאול כי יצעק אל ה' היה להם לומר כדרך שדברו אליו (חקת כא ז) כששלח ה' בהם נחשים שרפים. או אפשר שהיו תובעים המים כמי שתובע חוב מחברו ואומר לו תן לי מה שאתה חייב לי, ואמרו לשון רבים ודבריהם עם משה לבד, כאן כללו לה'. ולזה אמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. ואמר בסדר זה כי בערך ה' כבר ידעו כי כל יכול אלא מנסים אם יש בקרבם:

וּצְחִי תַמָן עַמָא לְמַיָא וְאִתְרַעַם עַמָא עַל משֶׁה וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַסֶקְתָּנָא מִמִצְרַיִם לְקַטָלָא יָתִי וְיָת בָּנַי וְיָת בְּעִירַי בְּצָחוּתָא:

וּצְחִי תַמָּן עַמָּא לְמוֹי וְאִתְרָעַם עַמָּא עַל משֶׁה וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַסֵיקְתָּנָא מִמִּצְרַיִם לְקַטְלָא יָתָנָא וְיַת בְּנָנָא וְיַת גֵּיתָנָא בְּצָחוּתָא:

להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא. יזכירו לו בתלונותם גם המקנה, לאמר לו כי הם צריכים מים רבים, וצריך לתת עצה לכלם, ולכך נאמר בשנית ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (במדבר כ יא). ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) השוו בהמתן לגופן, אמרו בהמה של אדם היא חייו המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. וטעם הזכירם אותי ואת בני, ולא אמרו סתם ''להמיתנו בצמא'' או ''להמית את כל הקהל הזה'' שיכלול אנשים ונשים וטף, כמאמרם בשאר המקומות (לעיל טז ג), כי יזכירו לו הבנים להרבות עליו תלונה שימהר לדבר, כי הקטנים לא יסבלו הצמא כלל וימותו לעיני אביהם, כטעם דבק לשון יונק אל חכו בצמא (איכה ד ד):

ויצמא כאשר התחזק עליהם הצמא התרעמו על משה. כי הרע להם להוציאם מאמ''צ:

למים. ה' במסורה דין ואידך רפאתי למים. הוי כל צמא לכו למים. ואדיריהם שלחו צעיריהם למים. ולא צמא למים. פי' אם יצמאו למים שאדיריהם ישלחו צעיריהם ולא ימצאו מים לכו למים דהיינו תודה ויתרפאו למים ולא יהיה לא רעב ללחם ולא צמא למים: העליתנו. ב' במס' דין ואידך המעט כי העליתנו במחלקותו של קרח לומר שאותם עצמם הם שדברו בכאן:

ויצמא שם וגו'. הנה הענין יוליד התימה למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקושיא על משה שבמקום שיאזור חלציו בתפלה ובתחנונים בא בטענה לפני ה' עוד מעט וגו' שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא כי הכתוב מעיד כי צמאו למים: ונראה כי ה' ניסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה' כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה' על הדבר ולא נתן להם מן יום לחודש אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנם עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם, ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה' היו מריבין עם משה וכשתקף עליהם הצמאון וילן העם על משה, לזה סדר הכתוב סדר המעשה ויצמא וגו' וילן וגו', לומר שלא עשו דבר זולת זה הא למדת כי לא צעקו לה'. וכן העיד הכתוב על נסותם וגו' היש ה' בקרבנו אם אין הא למדת כי לא היו מצדיקים בההשגחה. והן האדון ברוך הוא היה מכריחם לצעוק אליו ולהסיר המחשבה הרעה באמצעות תוקף הצמאון, וכל זה השכיל והבין משה ולזה לא התפלל אל ה' והיה מצפה לתקות האדון מהם, וכשראה כי גדול הכאב אמר לפני ה' מה אעשה לעם הזה פירוש מה אעשה להם להרחיק תלונתם מעלי ומזה תדע כי הרגיש משה כי אין דבר זה תלוי בתפלה שאם לא כן היה מתפלל כמו שעשה על הים, ולו יהיה שלא נענה היה מוסיף בתפלה עד שיענהו ה', וטען עוד לפני ה' עוד מעט וגו' פירוש אם תוסיף לצערם עוד מעט תולדות הדבר שתצא מהם היא וסקלוני, ולו יהיה שאחר תוסיף לצערם עד שיצעקו לפניך בבכיה רבה ותצא כוונת ה' לפועל אבל ביני ביני וילך משה בסקילה, וזו טענה הנשמעת. וראיתי לתת לב איך עם ה' הרואים דברים המופלאים והנוראים במצרים ועל הים ובמדבר יטעו בדבר ולא יצעקו אל ה' והלא הם המכירים תועלת הצעקה כי שמע את נאקתם במצרים. ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפילה על הדבר כל שה' ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם שאם לא כן הלא המה אבודים ולא יצטרכו לתפלה ואין זה אלא שאין ה' בקרבם, והוא הנסיון שאמרו היש ה' בקרבנו וגו':

וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָא אֶעְבֵּד לְעַמָא הָדֵין עוֹד זְעֵיר פּוֹן וְיִרְגְמֻנִי:

וְצַלִּי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מַה אַעֲבֵיד לְעַמָּא הָדֵין תּוּב קָלִיל זְעֵיר וְהִינוּן רַגְמִין יָתִי:

עוד מעט. אם אמתין עוד מעט וסקלני:

{{ט}} הוסיף מלת אם אמתין דבזולת זה משמע דבודאי יסקלוהו אחר זמן מעט אם ימתין או לא ימתין:

ויצעק. דבר הכתוב דבר משל. כי רבים מריבות עשו עמי ומתרעמים עלי. ואלו היה בהם יכולת היו סוקלין אותי:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִבַּר קֳדָם עַמָא וּדְבַר עִמָךְ מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻטְרָךְ דִי מָחֵיתָא בֵהּ יָת נַהֲרָא סַב בִּידָךְ וְתֵיזִל:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִיבַּר קֳדָם עַמָּא וּדְבַר עִמָּךְ מִסָּבֵי יִשְרָאֵל וְחוּטְרָךְ דְּמָחִית בֵּיהּ יַת נַהֲרָא דְּבַר בִּידָךְ וְאִיזֵיל לָךְ מִן קֳדָם תּוּרְעֲמַתְהוֹן:

עבר לפני העם. וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני: וקח אתך מזקני ישראל. לעדות שיראו שעל ידך המים יוצאים מן הצור, ולא יאמרו מעינות היו שם מימי קדם: ומטך אשר הכית בו את היאר. מה תלמוד לומר אשר הכית בו את היאור, אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפרענות, בו לקה פרעה ומצרים כמה מכות במצרים ועל הים, לכן נאמר אשר הכית בו את היאר, יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן:

עבור לפני העם. כלשון העביר אותו לערים (בראשית מז כא), והעברתי את אויביך בארץ לא ידעת (ירמיה טו יד), שתעבור מהם אל אחר, או כמו ויעבור את הכושי (ש''ב יח כג), והוא עבר לפניהם (בראשית לג ג), שקדם ללכת קודם להם. וענין הכתוב הזה, כי העם היו ברפידים, והצור אשר יצאו ממנו המים היה בחורב, והוא הר סיני, על דעת הראשונים (ראה במסכת שבת פט:), או עיר לפני ההר קרוב לו על דעתי, כאשר אפרש עוד (להלן יט א, דברים א ו). והנה הוצרך משה לקדם לפני העם לעבור מרפידים אל חורב כמהלך פרסה או פרסאות, רחוק מן המחנה לפניהם, ועל כן אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל והלכת, כלומר שתלך עד שתראה אותי עומד לפניך על הצור בחורב: והנה הכה בצור ויצאו ממנו מים, ולא ספר הכתוב ותשת העדה ובעירם כאשר בשניה (במדבר כ יא), אבל בידוע שעשו כן. וברור הוא שלא הלכו העם אל חורב לשתות, כי לא באו לפני הר סיני עד אחרי כן בחדש השלישי. אבל שלחו שם נעריהם ובהמתם לשאוב מים ולהביא להם כמנהג המחנות. וקרוב אלי שיצאו מים מן הצור בחורב, מים קרים נוזלים, הלכו אל רפידים, ושם שתו אותם, והוא שאמר הכתוב (תהלים עח טז) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, וכתוב (שם קה מא) פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר. ומה שאמר (שם עח כ) הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, גם הוא על הצור הזה בחורב על דרך הפשט: והסלע השני אשר היה בקדש נבקע בו כמו באר נובע מים, ועל כן אמר (במדבר כא טז) הוא הבאר אשר אמר ה' למשה, ואמרו בשירה (שם שם יח) באר חפרוה שרים, כי היה כמו באר חפורה, ולכן אמר שם (כ יא) ותשת העדה ובעירם, ששתו מיד שם באותו המקום, אבל כאן היו נהרות שוטפים ממנו ושותין בבתיהם לרצונם. ואע''פ שהיה הכל בארה של מרים, כקבלת רבותינו (במדב''ר יט כה), יתכן שהיה בפעם הראשון וכל הארבעים שנה מושך מים כנהרות שוטפות, ובפעם השנית מפני העונש אשר היה שם נעשה כמו באר חפורה מלאה מים חיים: וטעם ומטך אשר הכית בו. בצווי לאהרן. והזכיר בו מכת היאור, ולא אמר ''והמטה אשר נהפך לנחש'', או ''והמטה אשר עשית בו את האותות'', להזכיר בו פלא, כי אז הפך המים לדם והסיר אותם מטבעם, ועתה יביא מים בצור החלמיש, והנה יעשה בו דבר והפכו:

ויאמר. יש אומרים בעבור שאמר עוד מעט וסקלוני. אמר לו השם עבור לפני העם המריבים עמך להודיע כי מים תתן להם עתה וקח אתך מזקני ישראל. ומטך אשר הכית בו. בצווי:

עבור לפני העם. ותכל תלונותם, בראותם שאתה משתדל להמציא צרכם: ומטך אשר הכית בו את היאור. ובהכאתו נלאו מצרים לשתות, עתה יעשה ההפך: והלכת. מן המחנה אל הצור:

עבור לפני העם וגו'. אולי שידע ה' כי גדל הצמאון בעם ויהיו מסתכנים אפילו בזמן מועט, לזה אמר כי מדי עוברו יעבור לפני העם פירוש בדרך שידעו שאתה הולך למצוא להם מים כדי שישקוט אש הצמאון מהם ביני וביני ולא תעבור דרך שלא יהיה לפניהם, וגם קח עמך הזקנים כדי שתהיה ההרגשה: אשר הכית בו וגו'. וזה יהיה לנס עצום כי זה אשר הבאיש המים הנמצאים ועשאם דם יפעול בכח עליון פעולה נגדיית שימציא מים לשתות העם. ויש בזה הכחשות מופלאות מנגדות למתחכמים להכחיש כי הם פלאות אלהי ישראל במטה זה תבקע קרקפתו החושבת זרות:

הָא אֲנָא קָאֵם קֳדָמָךְ תַּמָן עַל טִנָרָא בְּחוֹרֵב וְתִמְחֵי בְטִנָרָא וְיִפְּקוּן מִנֵהּ מַיָא וְיִשְׁתֵּי עַמָא וַעֲבַד כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי סָבֵי יִשְׂרָאֵל:

הָאֲנָא קָאִים קֳדָמָךְ תַּמָּן בְּאַתְרָא דְתֶחֱמֵי רוֹשֶׁם רִיגְלָא בְּחוֹרֵב וְתִמְחֵי בֵיהּ בְּטִינָר בְּחוּטְרָךְ וְיִפְקוּן מִינֵהּ מוֹי לְמִשְׁתֵּי וְיִשְׁתּוּן עַמָּא וְעָבַד הֵיכְדֵין משֶׁה קֳדָם סָבֵי יִשְרָאֵל:

והכית בצור. על הצור לא נאמר אלא בצור, מכאן שהמטה היה של מין דבר חזק ושמו סנפרינון והצור נבקע מפניו:

הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. בעבור כי הפלא במים במקום הזה עתה היה קבוע, שיהיה הבאר עמהם כל ימי המדבר כדברי רבותינו (במדב''ר יט כה), בעבור זה נגלית עליו השכינה במקום ההוא, כמו שאמר במן (לעיל טז ז) ובקר וראיתם את כבוד ה', בעבור היותו פלא קיים:

הנני. הטעם כי תמצאני. והטעם כחי וגבורתי בחורב: והכית בצור. שאין בו מים. ואחז דרך קצרה. שלא הזכיר ותשת העדה ובעירם:

והכית בצור. ושתה העם. ובזה יכירו שאין פעל המטה טבעי לו, כי הטבעי יעשה לעולם על ענין אחד. אמנם פעלו במצות פועל רצוניי הפועל פעולות הפכיות:

הנני עומד וגו'. פירוש לפניך במקום זה ושם על הצור, כי מלא כל הארץ כבודו בתמידות באין השתנות מקום שלא יהיה בו שוכן השוכן אלא יש מקום שתגדל בו השראת שכינתו יתברך, או כפי מעלת הכנת המקום כמקום המקודש, או כפי השרויים בתוכו:

וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא נִסֵיתָא וּמַצוּתָא עַל דִנְצוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל דְנַסִיאוּ קֳדָם יְיָ לְמֵימַר הֲאִית שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בֵּינָנָא אִם לָא:

וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא נִסְיוֹנָא וּמַצּוּתָא בְּגִין דְּנָצוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל עִם משֶׁה וּבְגִין דְּנַסְיַין קֳדָם יְיָ לְמֵימַר הַאִין קוּשְׁטָא אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ שַׁרְיָא בֵּינָנָא אִין לָא:

ויקרא. משה. או הקורא: מסה ומריבה. בעבור שני דברים הנזכרים. ומשפט לשון הקדש כאשר יזכיר שני דברים יחל לעולם מהשני שהוא הקרוב. כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו. ואחר כך ואתן לעשו. וככה הזכיר תחלה מסה ואחר כך מריבה. ושב לפרש קריאת מריבה על ריב בני ישראל עם משה. ופי' מסה על נסותם את ה'. והנה פי' המסה. היש ה' בקרבנו שיעשה כל צרכינו וזאת הכת השנית הכעיסה השם יותר מן הראשונה על כן אמר לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה:

אם אין. ד' במס' דין ואידך אם אין אתה דבר גבי אבשלום כשיעץ לו לצאת למלחמה עם דוד. אם אין אתה שומע לי. היש בה עץ אם אין. פי' אנכי אמרתי כי היא ארץ טובה ודחבה אם אין אתה שומע לי ושלחת מרגלים לראות אם יש בה עץ אם אין חייך שאתה צריך להלחם כההיא אם אין. דאבשלום דמיירי במלחמה כמו שארז''ל אם לא שלחו מרגלים לא היו צדיכין לכלי זיין וכן בכאן בשביל שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין בא עליהם עמלק:

וַאֲתָא עֲמָלֵק וַאֲגַח קְרָבָא עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:

וְאָתָא עֲמָלֵק מֵאַרַע דְּרוֹמָא וְשַׁוֵור בְּלֵילְיָא הַהוּא אֶלֶף וְשִׁית מְאָה מִילִין וּמִן בִּגְלַל מַצּוּתָא דַּהֲוָה בֵינֵי עֵשָו וּבֵינֵי יַעֲקב אָתָא וְאַגַּח קְרָבָא עִם יִשְרָאֵל בִּרְפִידִים וַהֲוָה נְסִיב וְקָטִיל גּוּבְרִין מִדְּבֵית דָּן דְּלָא הֲוָה עֲנָנָא מְקַבִּיל יַתְהוֹן מִן בִּגְלַל פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה דִי בֵינֵיהוֹן:

ויבא עמלק וגו' . סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזמן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז) היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:

{{י}} ואף על פי שאינו מביא בפירושו מדרש הסמוכות אלא במקום שהפרשיות נכתבים שלא על הסדר אבל הכא הוא בהכרח שתסמך זו לזו להיותם שניהם במקום אחד. (ג"א) דק"ל דהל"ל ויצא עמלק וכו' כדכתיב ויצא סיחון לקראתינו לכך דרשו כי הפרשה הזאת סמוכה למעלה עד ובא הכלב וכו' כי הם אמרו היש ה' בקרבנו ולכך ויבא עמלק ע"כ: (נח"י) לפי מה שכתבתי כמה פעמים דהרב לא מיירי בסמיכות הכתיבה אלא בסמיכות יתור לשון אתי שפיר דהכי קשה לרש"י דמלת ברפידים הוא מיותר דהא לעיל כתיב ויחנו ברפידים ובפרשת יתרו כתיב ויסעו מרפידים ממילא כל הסיפור דביני וביני היה ברפידים אלא לכך נכתב ברפידים לומר לך שמעשה רפידים גרם ויבא עמלק ולכן אמר הרב סמך פרשה זו למקרא זה ולא אמר לפרשה זו היינו שתירוץ הסמיכות הוא על זה הפסוק לבד:

ויבא. גוי עמלק. הוא היושב בארץ הנגב:

ויבא עמלק. לקול מריבה וצמאון, כאמרו ואתה עייף ויגע כענין לא מים עייף תשקה וכענין כארץ עיפה:

ברפידים. ברף ידים שרפו ידיהם מן המצות: עם ישראל ברפידים. בגימ' רפו ידיהם מן המצות:

ויבא עמלק וגו'. להיות שנתעצלו בתורה שנמשלה למים ולאש דכתיב (ירמי' כ''ג) כה דברי כאש ולא נתעסקו במלחמתה של תורה, לזה הענישם בצמאון כנגד בחינת המים ובאש המלחמה של עמלק:

ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. בילקוט מסיק שעמלק דומה לזבוב כו', משל למלך שהקיף כרם כו', ביאור המשל וסברתו הוא על דרך שכתבנו למעלה בפר' בראשית על פסוק לפתח חטאת רובץ (ד.ז) שהיצה"ר המשילוהו רז"ל (ברכות סא.) לזבוב שכח פיו חלוש לעשות נקב בבשר השלם אך במקום שהזבוב מוצא איזו מורסא או שחין אשר שם פתח פתוח קצת לבשר שם ירבץ וירחיב הפרצה, כך היצה"ר אין לו כח להזדווג אצל הצדיק השלם בכל מעשיו ולא פתח לו כלל פתח לחטאת ולנדה, אך הבא לטמא ועושה פתחים לו, שם ירבץ להרחיב הפרצה עד עלות חמ"ס גבר לאין מרפא, וארז"ל (יומא לט.) אל תטמאו בכל אלה. אדם מטמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה כו', ושם הארכנו לדבר מזה כי שם מקומו. כך עמלק כל זמן שהיו ישראל שלמים עם ה', והיה גם שלום ביניהם אז לא יכול להם כלל, וכאשר ראה אותם במסה ומריבה על ריב בני ישראל. שהיה מריבה ביניהם, כי כל החניות שקודם מ"ת כולם היו בתרעומות ובמחלוקות, כמו שפירש"י פר' יתרו (יט.ב) ועל נסותם את ה'. שהיו מריבים גם עם ה', אז מצא לו עמלק פתח פתוח ומקור נפתח לחטאת ולנדה, ויבא עמלק. להוסיף טומאה על טומאתם ע"י משכב זכור כמ"ש (דברים כה.יח) אשר קרך בדרך. וכל זה עשה כדי שיסור ה' מעליהם לגמרי, כי אין קדושתו ית' כי אם במקום שיש גדר ערוה, ובעבור זה יוכל להלחם בהם כי אז רפו ידיהם מכל וכל כי אין להם הצלה על צד הנס שהיה סר ה' מעליהם, וגם אין להם הצלה טבעית שאיש את רעהו יעזורו שהרי חלק לבם זה מזה, לכך נאמר ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' היש ה' בקרבנו אם אין. ומיד ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, כי רפידים אותיות פרידים, ואותיות רף ידים, והא בהא תליא כי ע"י שני מיני פרידים אלו שנפרדו מאת ה' ופירוד לבבות שביניהם באו לידי רפיון ידים, ומטעם זה לא היה לעם מים ברפידים לפי שרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים ע"כ חסרו סתם מים, ולא נתנו להם מים כ"א בצור בחורב מקום קבלת התורה, ומטעם זה המשילו את עמלק לזבוב כי לא היה יכול לישראל כל זמן שלא פתחו לו פתח, וזה"ש משל למלך שהקיף כרם ואמר כל מי שיפרוץ הגדר ישכנו הכלב כו', ר"ל שע"י שפותח הגדר ועושה בו פרצה הרי הוא פותח פתח אל הכלב שיוכל לכנס שמה, כך עמלק בא ונזדווג לישראל ע"י שהם עצמם פרצו גדרם, וכן המן שבא מזרע עמלק בא על ישראל בטענות אלו באמרו (אסתר ג.ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. דהיינו מפוזר איש מרעהו ומפורד מן השכינה. ואולי רמז ברפיון ידים שרפו ידיהם מן התורה שנתנה מיד ליד, ומן התפלה שעל ידי נשיאות כפים, ומן מדת גמילות חסדים דבר הניתן מיד ליד. וראיה לזה ממ"ש ואהרן וחור תמכו בידיו, כדי להחזיק ג' עמודים אלו אשר בית ישראל נכון עליהם, ובהם החזיקו ג' הרועים משה ואהרן ומרים אשר בזכותם נתן להם ה' מן, ובאר, וענני כבוד, מן בזכות משה, כי לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן, והבאר שהיתה מספקת להם כל צרכם, בזכות מרים שהיתה מספקת מזון לילדים, שנאמר ותחיין את הילדים, וענני כבוד בזכות אהרן, שהיה עסוק בעבודת הקרבנות שהיו גורמים שתשרה שכינה בישראל וענן ה' על המשכן, וכאשר שמע עמלק מיתת אהרן, שנסתלקו ענני כבוד אז בא ללחום עמהם, כדאיתא בפר' חקת (כא.א) ומשם ראיה שזכותו של אהרן עמד לישראל להצילם מפני עמלק שהיה רצועה של מרדות לישראל לעולם, על כן במלחמה זו רצה משה שיהיו ידיו אמונה ע"י שיזכור להם זכות ג' עמודים אלו, ולפיכך היה משה עומד באמצע וזכות קבלת התורה בידו, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה ומזה כי אהרן זכות העבודה בידו, וחור בנה של מרים זכות ג"ח בידו. יב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. כי עמלק בא עליהם בימי משה שהיה זמן בוקרן ותחילת זריחתם של ישראל, ואח"כ בימי מרדכי ואסתר בקום עליהם המן מזרע עמלק והוא זמן הערב שמשן של ישראל, כמו שפירש"י על פסוק ולערב יחלק שלל זה בימי מרדכי (בראשית מט.כז) לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, כי עמדה זכותו של משה לישראל גם בימי מרדכי, כארז"ל (מגילה יג:) כיון שנפל הגורל להמן בירח אדר שמח שמחה גדולה לפי שבו מת משה והוא אינו יודע שבאדר נולד משה, עיין בילקוט דמגילה, ש"מ שהמן סבור שמשה מת ותמה זכותו, וטעה כי מאחר שנולד באדר זכות זה עמד לישראל בחודש ההוא, לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. וע"כ תקנו שם ג' עמודים אלו. תורה, שנאמר (אסתר ט.כז) קימו וקבלו. קימו מה שכבר קבלו. עבודה, על ידי הצומות שנחשבו כקרבן, וזעקתם היינו עבודה שבלב. ומשלוח מנות, היינו ג"ח. ד"א עד בא השמש. עד בא הערב שמשו של משה, כמ"ש (במדבר לא.ב.) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, ואע"פ ששמע שמיתתו תלויה בנקמה זו מ"מ לא אחר לעשות הדבר כי חפץ בבית יעקב לראות נקמתם מאויביהם בחייו, לכך נאמר עד בא השמש שכל כך היו ידיו אמונה לנקום נקמת בני ישראל עד שלא הקפיד אפילו על ביאת שמשו דהיינו מיתתו והרי כאילו מסר נפשו עליהם. ויש רמז גם על ימות המשיח כארז"ל (דב"ר ג.טז) ה' בסופה ובסערה דרכו (נחום א.ג) בסופה זה משה שנאמר ותשם בסוף, ובסערה זה אליהו שעלה בסערה, ולמדו מזה שגם משה יבא עם אליהו כשיבא משיח שנאמר בו (תהלים פט, לז) וכסאו כשמש נגדי, לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש עד שיבא משיח וכאור בוקר יזרח שמש.

וַאֲמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנָא גֻבְרַיָא וּפוּק אֲגַח קְרָבָא בַּעֲמָלֵק מְחָר אֲנָא קָאֵם עַל רֵישׁ רָמָתָא וְחוּטְרָא דְאִתְעֲבִידוּ בֵהּ נִסִין מִן קֳדָם יְיָ בִּידִי:

וַאֲמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנָא גּוּבְרִין גִּבָּרִין וְתַקִּיפִין בְּפִקּוּדַיָא וְנִצְחָנֵי קְרָבָא וּפוּק מִתְּחוֹת עֲנָנֵי יְקָרָא וּסְדַר סִדְרֵי קְרָבָא לִקְבֵיל מַשִׁירְיַין עֲמָלֵק מְחַר אֲנָא קָאִים בְּצוֹמָא מֵעַתַּד בְּזַכְוָות אַבְהָתָא רֵישֵׁי עַמָּא וְזַכְוַות אִימְהָתָא דִמְתִילַן לִגְלִימָתָא וְחוּטְרָא דְאִתְעֲבִידוּ בֵיהּ נִיסִין מִן קֳדָם יְיָ בִּידִי:

בחר לנו. לי ולך, השוהו לו, מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך, מנין שנאמר (במדבר יב יא) ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא אהרן גדול מאחיו היה ועושה את חברו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר (שם יא כח) אדני משה כלאם, כלם מן העולם, חייבין הם כליה, המורדים בך, כאלו מרדו בהקדוש ברוך הוא: וצא הלחם. צא מן הענן והלחם בו: מחר. בעת המלחמה אנכי נצב: בחר לנו אנשים. גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסיעתן. דבר אחר בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים לפי שבני עמלק מכשפין היו:

{{כ}} דאם לא כן למה מחר דוקא אלא שהוא עת המלחמה ואמר אנכי נצב וגו' הודיענו בזה שמלת מחר דבקה עם אנכי נצב וגו' ובא להשמיענו שמחר בעת המלחמה אנכי נצב ומתפלל עליך כדי לזרז את יהושע ולחזקהו בעת המלחמה שיהא בטוח בתפלתו של משה שהוא מתפלל בעת המלחמה שיצליח על כל פנים אבל אי קאי אלמעלה מה בא להשמיענו:

ויאמר משה אל יהושע. נראה מכאן כי משה מיום היותו לפניו היה קורא אותו יהושע, וכן כתוב (להלן לב יז) וישמע יהושע את קול העם. והכתוב שאמר בענין המרגלים ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז), למבראשונה ידבר, הודיענו כי זה הושע בן נון אשר בחרו במרגלים הוא אשר קראו משה יהושע. וכדברי רבותינו (סוטה לד:) שאמר יה יושיעך מעצת מרגלים, להגיד כי בעבור זה המעשה שהיה משה יודע שהוא עתיד ללכת עם המרגלים קרא לו השם הזה. או נאמר כי אז קבע לו משה אותו השם בפני העדה שלא יקרא שמו עוד הושע ויהיה שמו יהושע: והטעם שצוה משה את יהושע להלחם בעמלק, בעבור שיתפלל הוא בנשיאות כפים על ראש הגבעה, ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפלה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה: ובפרקי ר' אליעזר (פרק מד) עוד, כל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים והם פורסים את ידיהם לשמים, כשם ששליח צבור מתפלל כך כל העם עונין אחריו, והפיל הקב''ה את עמלק ואת עמו ביד יהושע (עכ''ל). ואם כן יהיה טעם ''ומטה האלהים בידי'' לומר כי כאשר עלה על ראש הגבעה וראה את עמלק נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן, כענין הנאמר ביהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה (יהושע ח יח), כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר: והיה כל הענין הזה שעשה משה רבינו, מפני שהיה עמלק גוי איתן וחזק מאד, וישראל אינם מלומדי מלחמה ולא ראו אותה מעולם, כאשר אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה (לעיל יג יז), והוא עיף ויגע ככתוב במשנה תורה (דברים כה יח), על כן פחד מהם והוצרך לכל התפלה והתחנה הזאת: ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע''ז ב:) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר:

ויאמר משה אל יהושע. הוא נין הנשיא אלישמע בן עמיהוד. שהיה בעל דגל אפרים. וקראו הכתוב כאן יהושע בשם שקראו משה בדבר המרגלים: בחר לנו. דרך הלשון לומר ככה בחר לך. שבו לנו בזה: אנשים. ידועים בעלי גבורה אנשי מלחמה. כמו כלם אנשים: וצא הלחם. צא. ממחנה ישראל להלחם בעמלק. ואנכי אהיה נצב על ראש הגבעה שהוא חורב והוא הר סיני: ומטה האלהים בידי. שארים בו ידי להתפלל:

ומטה האלהים בידי. להראות לעם בו את זמן תפלתו, כדי שיכונו לבם ויתפללו עמו, כענין המניפים בסודרים באלכסנדריאה של מצרים (פרק בתרא דסוכה):

וצא. ב' הכא ואידך וצא השדה שאמר לו לצאת חוץ לעננים:

ויאמר משה אל יהושע. נתחכם משה כשהכיר העון שהוא לצד ביטול מלחמת התורה אמר אין ראוי לצאת למלחמה אלא יהושע שנאמר עליו (לקמן ל''ג י''א) לא ימיש מתוך האוהל בעסק התורה, ואמר לו שיבחר כיוצא בו ובזה יתגבר עליו וכן היה:

וַעֲבַד יְהוֹשֻׁעַ כְּמָא דְאֲמַר לֵהּ משֶׁה לְאַגָחָא קְרָבָא בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר סְלִיקוּ לְרֵישׁ רָמָתָא:

וְעָבַד יְהוֹשֻׁעַ הֵיכְמָא דְאָמַר לֵיהּ משֶׁה לְאַגָחָא קְרָבָא בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרן וְחוּר סְלִיקוּ לְרֵישׁ רָמָתָא:

ומשה אהרן וחור. מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התבה, שבתענית היו שרוים: חור. בנה של מרים היה וכלב בעלה:

ויעש. הזכיר אהרן וחור בעבור צורך לפרש תמכו בידיו:

וַהֲוִי כַּד יְרִים משֶׁה יְדוֹהִי וּמִתְגַבְּרִין דְבֵית יִשְׂרָאֵל וְכַד מַנַח יְדוֹהִי וּמִתְגַבְּרִין דְבֵית עֲמָלֵק:

וַהֲוָה כַד זְקֵיף משֶׁה יְדוֹי בִּצְלוֹי וּמִתְגַּבְּרִין דְּבֵית יִשְרָאֵל וְכַד הֲוָה מָנַח יְדוֹי מִן לְמַצְלַיָיא וּמִתְגַּבְּרִין דְּבֵית עֲמָלֵק:

כאשר ירים משה ידו. וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו' כדאיתא בראש השנה (כט א) :

וכאשר יניח ידו. על דרך הפשט, כאשר הניח ידו באונס מפני כובד ידיו ראה שגבר עמלק, וצוה לאהרן וחור שיתמכו בהם ולא יניחם עוד. ורבותינו אמרו במדרש (ספר הבהיר אות קלח) וכי משה היה עושה שיגבר עמלק עליו, אלא אסור לאדם לשהות שלש שעות כפיו פרושות השמים:

והיה. יש אומרים כי הרמת ידו כאשר יעשה במלחמה מי שבידו הנס. ואלו היה כן מרים אותו אהרן או חור או יעמידוהו במקום גבוה בהר שיראה עומד. והנכון מה שאמרו קדמונינו:

וִידֵי משֶׁה יְקָרָן וּנְסִיבוּ אַבְנָא וְשַׁוִיאוּ תְחוֹתוֹהִי וִיתֵב עֲלַהּ וְאַהֲרֹן וְחוּר סַעְדָן בִּידוֹהִי מִכָּא חַד וּמִכָּא חַד וַהֲוָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ עַד דְעַל שִׁמְשָׁא:

וִידוֹי דְמשֶׁה הֲווֹ יַקְרִין מִן בִּגְלַל דְּעִכַּב קְרָבָא לִמְחַר וְלָא אִזְדְּרַז בְּיוֹמָא הַהוּא לְפוּרְקָנָא דְיִשְרָאֵל וְלָא הֲוָה יָכִיל לְמִיזְקַפְהוֹן בִּצְלוֹי וּמִן דַּהֲוָה צָבֵי לְסִגּוּפֵי נַפְשֵׁיהּ נְסִיבוּ אַבְנָא וְשַׁוִּיוּ תְּחוֹתוֹי וִיתֵיב עִילַוָּהּ וְאַהֲרן וְחוּר מְסַעֲדִין לִידוֹי מִיכָּא חָד וּמִכָּא חָד וְהַוָּאָה יְדוֹי פְּרִיסַן בְּהֵימְנוּתָא בִּצְלוֹ וְצוֹמָא עַד מִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא:

וידי משה כבדים. בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו, נתיקרו ידיו: ויקחו. אהרן וחור: אבן וישימו תחתיו. ולא ישב לו על כר וכסת. אמר ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער: ויהי ידיו אמונה. ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה: עד בא השמש. שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות:

{{ל}} דק"ל ויהיו מיבעי ליה ופירוש יהי שב אל משה ולא על ידיו: {{מ}} פירוש מכוונת רש"ל:

וטעם ויהי ידיו אמונה. שהיו עומדות וקיימות ברוממותן, כלשון ואמנה על המשוררים דבר יום ביומו (נחמיה יא כג), וכן אנחנו כורתים אמנה (שם י יא), דבר קיים בברית, וכן היתד התקועה במקום נאמן (ישעיה כב כג), חזק: ועל דרך האמת, נשא עשר אצבעות לרום השמים לרמוז על עשר ספירות לדבקה באמונה הנלחם לישראל, ובכאן נתבאר ענין נשיאות כפים בברכת כהנים וסודו:

וידי משה. ידענו כי אין כח באדם להרים ידיו יום שלם ואפי' שעות מועטות ואף כי עד בא השמש. והנה הזכיר וידי משה כבדים יותר מידי שאר הזקנים. על כן לא היה יכול להרימם תמיד: וטעם וישימו. שלא היה יכול לעמוד. ושגבו מקומו: ואהרן וחור. עמדו. ואמר הכתוב כבדים על לשון זכרים. וככה מזה אחד ומזה אחד. וכמוהו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר: ויהי ידיו אמונה. כל א' מידיו כמו בנות צעדה. וכמו וצדיקים ככפיר יבטח. ואמונה דבר עומד וקיים והוא שם דבר וי''א מגזרת ויהי אומן את הדסה. כאילו אומנים הם שישאו ידיו:

אמונה עד בא השמש. שהזכיר זכות אבות. אמונה זה אברהם דכתיב והאמין בה'. עד בא זה יצחק דכתיב ביה ויצחק בא מבא. השמש. זה יעקב דכתיב ביה וילן שם כי בא השמש:

וְתַבַּר יְהוֹשֻׁעַ יָת עֲמָלֵק וְיָת עַמֵהּ לְפִתְגָם דְחָרֶב:

וּתְבַר יְהוֹשֻׁעַ יַת עֲמָלֵק דְּקָטַע רֵישֵׁי גִיבָּרַיָא דְּעַמֵּיהּ עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּקְטִילַת סַיְיפָא:

ויחלש יהושע. חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כלם, מכאן אנו למדין שעשה על פי הדבור של שכינה:

{{נ}} דקשה לו דכתיב ויחלוש יהושע וגו' לפי חרב אם הרגם לפי חרב לא נעשו חלשים אלא נהרגו ל"פ ולא השאיר וכו': {{ס}} פירוש לפי שלא הוזכר בתחלת המלחמה דברי השם יתברך אלא כתיב ויאמר משה אל יהושע משמע שמעצמו צוהו לכך הוצרך רש"י לפרש שעל פי הדיבור היה עושה ומוכיח מזה דאם לא על פי הדיבור היה לא היה לו ליהושע להניח החלשים אלא היה לו להרוג את כולם:

ויחלש. אין הפרש בין ויחלוש בין ויחלש כאשר טעם יטרוף. כמו יטרף. כי תדור נדר. וידר יעקב בפתח. רק זאת הגזרה כמלת שב. פעם יוצאת ופעם עומדת. או יהיה וגבר ימות ויחלש וכבר חלש. כדרך וירם תולעים ויבאש ע''כ הזכיר גבר בעל גבורה:

את עמלק ואת עמו. המקובץ מעם אחר להלחם:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתָב דָא דוּכְרָנָא בְּסִפְרָא וְשַׁוִי קֳדָם יְהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מִמְחָא אֶמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתוֹב דָּא דוּכְרָנָא בְּסֵפֶר סָבַיָיא דְמִלְקַדְמִין וְשַׁוִּי פִּתְגָמַיָא הָאִינוּן בְּמִשְׁמָעֵיהּ דִּיהוֹשֻׁעַ אֲרוּם מִימְחָא אֶמְחֵי יַת דּוּכְרָן עֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא:

כתב זאת זכרון. שבא עמלק להזדוג לישראל קדם לכל האמות: ושים באזני יהושע. המכניס את ישראל לארץ, שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו, כאן נרמז לו למשה שיהושע מכניס את ישראל לארץ: כי מחה אמחה. לכך אני מזהירך כן, כי חפץ אני למחותו:

כתוב זאת זכרון בספר. אמר רבי אברהם כי הוא ספר נודע, והוא ''ספר מלחמות ה''' (במדבר כא יד), וכתוב בו המלחמות שעשה השם בעבור יראיו, ויתכן שהיה מימות אברהם. ואין בדבריו אלה רק תואנה. והנכון בעיני, כי ''בספר'' ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא כו) לקוח את ספר התורה הזה, יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק. ואמר ושים באזני יהושע, לצוותו להזכיר לישראל את כל התלאה אשר באה להם על ידו, כי הוא היודע ועד, וירמוז כי אחרי שיירשו הארץ ימחו אותו, כי מצוה עליהם תחלה להכרית שבעת הגוים וינחלו הארץ, זהו שנאמר שם (כה יט) והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו', ואם היה בימי יהושע בן נון כן, היה מזהירם למחות אותו, אבל נשאר הארץ לרשתה בימיו הרבה מאד (יהושע יג א), ולא הגיע זמנה עד מלוך שאול:

כתב זאת זכרון בספר. זו הפרשה בשנת הארבעים נאמרה. והעד שאמר בספר בפתחות הבי''ת הנודע. והוא ספר התורה. או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמת ה'. ואיננו אתנו כאשר אין לנו ספר הישר. ומדרש עדו ודברי הימים למלכי ישראל. וספרי שלמה. וטעם באזני יהושע. כי השם ידע כי הוא עתיד להלחם עם מלכי כנען. וטעם כי מחה אמחה. בעבור שהכעיס את השם. כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים. וככה מואב ופלשת. והנה זה עמלק שמע גבורות השם בעבור עמו ישראל והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל ולא פחד מהשם. וכן כתוב ולא ירא אלהים. וי''א כי עמלק היה שם המלך בעבור שאמר הכתוב את עמלק ואת עמו. או עם אחר נתחבר עמו:

כתוב זאת זכרון בספר. פרשת זכור: ושים בא, ני יהושע. ושים איזה זכרון באזני יהושע, וזה עשה משה בבנין המזבח ובתפלתו אז, ובמה שאמר כי יד על כס יה: מחה אמחה את זכר עמלק. שאחרים גם את בהמתם, כאמרו והחרמתם את כל אשר לו משור עד שה וכו':

זכרון בספר ושים באזני. ר''ת זבוב שרץ אחר דמן של ישראל כזבוב: מחה אמחה. בגי' זה המן. אמחה ב' במס' הכא ואידך במבול מה התם נמחו כל אשר בארץ אף עמלק צריכים למחותו שלא ישאר לו שום זכר ולכך נענש שאול שהשאיר לו שום זכר:

ושים באזני וגו'. צריך לדעת למה נתיחד מאמר זה ליהושע לבד. ואולי כי לצד שראה יהושע עוצם הכעסת עמלק ותוקפו ולא היה בו כח לעשות בו כליון אלא שהחלישם לבד ויש בלבו של צדיק איך לא עשה ה' מה שראוי לעשות ברשע זה, לזה בא ה' להפיג צנתו וצוה למשה לאמר לו באזנו פירוש כי הדבר הוא להשיב למה שבלבו של יהושע ואמר לו כי לא ידאג על הדבר מחה אמחה וגו' ודבר ה' כאילו כבר היה ותהיה זאת נחמתו. וטעם כפל מחה וגו' אולי שרמז לנו זמנים שימחה בהם, א' בימי שאול וכנגדו אמר מחה, ב' בימי מרדכי וכנגדו אמר אמחה, ואחת לעתיד וכנגדו אמר מתחת השמים: חסלת פרשת בשלח

וּבְנָא משֶׁה מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ דַעֲבַד לֵהּ נִסִין:

וּבְנָא משֶׁה מַדְבְּחָה וּקְרָא שְׁמֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ דֵּין נִיסָא דִילִי דְנִיסָא דְעָבַר אַתְרָא בְּגִינִי הוּא:

ויקרא שמו. של מזבח: ה' נסי. הקדוש ברוך הוא עשה לנו כאן נס גדול, לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו:

ויבן מזבח. בחורב. ומלת מזבח. מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא מזבח ה':

ויקרא שמו. קרא שמו של הקדוש כרוך הוא בתפלתו, כענין קראתי שמך ה': ה' נסי. ה' יהיה רוממותי, כמו נתת ליראיך נס להתנוסס כלומר ה' הוא יהיה מעלתי ורוממותי על כל מתקומם, כענין ובשמך נבוס קמינו וכענין ובשמי תרום קרנו:

נסי. ב' במסורה הכא ואידך ואל עמים ארים נסי מה התם נס ממש כמו וכנס על הגבעה אף כאן נס ממש שקרא להקב''ה נסי ודגלי:

וַאֲמַר בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָא מִן קֳדָם דְחֵילָא דִשְׁכִנְתֵּהּ עַל כָּרְסֵהּ יְקָרֵהּ דְעָתִיד דְאִתָּגַח קְרָבָא קֳדָם יְיָ בִּדְבֵית עֲמָּלֵק לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִדָרֵי עָלְמָא: פפפ:

וַאֲמַר אֲרוּם קַיֵּים מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוּרְסֵיהּ יְקָרֵיהּ דְּהוּא בְּמֵימְרֵיהּ יַגִּיחַ קְרָבָא בִּדְבֵית עֲמָלֵק וִישֵׁיצֵי יַתְהוֹן לִתְלָתֵי דָרַיָא מִדָּרָא דְעַלְמָא דֵין וּמִדָּרָא דִמְשִׁיחָא וּמִדָּרָא דְעַלְמָא דְאָתֵי:

ויאמר. משה: כי יד על כס יה. ידו של הקדוש ברוך הוא הרמה לשבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כלו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו (תהלים ט ח) וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, (תהלים שם) כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם:

{{ע}} תקן בזה כמה ענינים האחד שאמר ידו של הק' ב"ה לא יד סתם שמשמעו ידו של משה כמובן מן הכתוב ועוד שאמר הורמה לא שיד הקב"ה על כסאו תמיד אלא שהורמה אליו לפי שעה כמו כי אשא אל שמים ידי וגו' (ועי' בקצ"מ): חסלת פרשת בשלח

כי יד על כס יה. ידו של הקב''ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב''ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימח שמו של עמלק בן עשו, ומשנמחה שמו יהי שם ה' מלא והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עשו, שנאמר ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא), אבד זכרם המה (תהלים ט ז), מה כתיב אחריו וה' לעולם ישב (שם ח), הרי השם מלא, כונן למשפט כסאו (שם), הרי כסא שלם. לשון רש''י. ומדרש חכמים הוא (תנחומא תצא יא): ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ה' תהיה מלחמה לה' בעמלק, וכן תהיה מדור לדור. והענין, כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון, וכן מדר דר, לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו. וגם זה מדרש הגמרא שאמרו (סנהדרין כ:) כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר, הרי להעמיד עליהם מלך תחלה, ואין כס יה אלא מלך, שנאמר (דהי''א כט כג) וישב שלמה, כדאיתא בפרק כהן גדול (סנהדרין כ:). ועל דרך הפשט נכון הוא: ועל דרך האמת, כי היד אשר על כסא יה, והיא מלחמה לה', הויה בעמלק מדר דר, כי מדת הדין של מעלה תהיה בו למחותו לעולם מדור דור. ומדרש חכמים (תנחומא תצא טו) בשם המלא ובכסא השלם ירמוז לזה: וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (לעיל טו יד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כה יח), ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו:

כי יד. כמו כי אשא אל שמים ידי והטעם כי השם שם ידו על כסאו וזאת היא שבועה. ור' ישועה אמר כי יד חזקה תהיה ליושב בראשונה על כסא ישראל. כאשר נאמר בשלמה על כסא ה'. והטעם על שאול: חסלת פרשת בשלח נאום אברם אסיר תקוה.אשר פתח עיני יתרו: עדי הלך חצי לבו. וענה הנדוד יתרו: וזה פירש בפרשה. תחלתה דבר יתרו:

ויאמר כי יד על כס יה. אמר טעם תפלתי זאת הוא מפני שהאל יתברך נשבע שתהיה לו מלחמה בעמלק מדר דר, וחייבים אנו להלחם מלחמתו בכל דור ודור, כאמרם ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית המקדש, ולכן התפללתי שיהיה הוא נסי ורוממותי על האויב:

כי יד. יו''ד של כי ויד בגי' דויד: מדר דר. בגי' לימי משיח: