בְּכֵן שַׁבַּח משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ וַאֲמָרוּ לְמֵימָר נְשַׁבַּח וְנוֹדֶה קָדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָאֵי עַל גֵוְתָנַיָא וְגֵאוּתָא דִילֵהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵהּ רְמָא בְיַמָא:

הָא בְּכֵן שַׁבַּח משֶׁה וּבְנֵי יִשְרָאֵל יַת שְׁבַח שִׁירָתָא הָדָא קֳדָם יְיָ וְאָמְרִין לְמֵימָר נוֹדֶה וּנְשַׁבְּחָא קֳדָם יְיָ רְמָא דְמִתְגָּאֵי עַל גֵּיוְותָנַיָא וּמִתְנַטֵּל עַל מְנַטְלַיָא כָּל מַאן דְּמִתְגָּאֵי קֳדָמוֹי הוּא בְּמֵימְרֵיהּ פָּרַע מִנֵּיהּ עַל דִּי אָזִיד פַּרְעה רַשִׁיעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְנַטַּל בִּלְבָבֵיהּ וּרְדַף בָּתַר עַמָּא בְּנֵי יִשְרָאֵל סוּסְוָון וְרוֹכְבֵיהוֹן רָמָא וּטְמַע יַתְהוֹן בְּיַמָא דְסוּף:

אז ישיר משה. אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה, וכן (יהושע י יב) אז ידבר יהושע, וכן (מלכים א' ז ח) ובית יעשה לבת פרעה, חשב בלבו שיעשה לה, אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירה לה'. וכן ביהושע, כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה (יהושע י יב) ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל, פרש אחריו עלי באר ענו לה. (מלכים יא ז) אז יבנה שלמה במה, פרשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה. למדנו שהיו''ד על שם המחשבה נאמרה, זהו לישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, וכן בכלן חוץ משל שלמה, שפרשוהו, בקש לבנות ולא בנה. ואין לומר ולישב הלשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון (איוב א ה) ככה יעשה איוב, (במדבר ט כג) על פי ה' יחנו, (שם כ) ויש אשר יהיה הענן, לפי שהן דבר ההוה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול לישבו בלשון הזה: כי גאה גאה. שנתגאה על כל גאה כתרגומו. דבר אחר בא הכפל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו מפילו מן הסוס וכאן סוס ורוכבו רמה בים וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו (ישעיה יב ה) כי גאות עשה, וכן כל השירה תמצא כפולה (פסוק ב) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (פסוק ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, וכן כלם. דבר אחר כי גאה גאה על כל השירות, וכל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת, ולא כמדת מלך בשר ודם שמקלסין אותו ואין בו: סוס ורכבו. שניהם קשורין זה בזה והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעמק ואינן נפרדין: רמה. השליך וכן (דניאל ג ו) יתרמא לגוא אתון נורא. ומדרש אגדה כתוב אחד אומר רמה, וכתוב אחד אומר (פסוק ד) ירה, מלמד שהיו עולין לרום ויורדין לתהום, כמו (איוב לח ו) מי ירה אבן פנתה, מלמעלה למטה:

{{א}} דקשה לרש"י דהל"ל אז שר דישיר משמע לעתיד ואז לשון עבר הוא דאז שר ומתרץ אז וכו' עלה בלבו וכו' כלומר דישיר קאי אמחשבה: {{ב}} רצה לומר דהא מיד כתיב אחריו אשירה: {{ג}} פירוש ישיר משמע לעתיד:

אז ישיר משה. לשון רבינו שלמה, כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן עשה ויאמרו לאמר וגו'. וכן אז ידבר יהושע (יהושע י יב), כשראה הנס אמר לו לבו לדבר וכן עשה ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל (במדבר כא יז) פירש אחריו עלי באר ענו לה, וכן ובית יעשה לבת פרעה (מ''א ז ח), חשב בלבו לעשות לה הבית. אז יבנה שלמה (שם יא ז), פירשוהו חכמי ישראל (סנהדרין צא:) שבקש לבנות ולא בנה. זהו לישב פשוטו. ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט), כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון (שם עח מ), וכל המזמור כן, יהרג בברד גפנם (שם מז), ישלח בהם ערוב (שם מה), וכן ומאין יבאו אליך (מ''ב כ יד), מן המכים אשר יכוהו ארמים (שם ח כט, ט טו), וכן ומשה יקח את האהל (להלן לג ז), כי איננו לשון הוה, שלא לקחו אלא פעם אחת. אבל דרך הלשון הוא לומר עתיד במקום עבר, וכן יאמרו במקומות רבים ההפך. והטעם, כי מנהג הלשון שהמספר ענין יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ, וירמוז למעשה ממנו. פעם יעמיד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בענין הווה, ועומד עליו בתחלתו, ויאמר ''ישיר ישראל'' כאלו משוררים לפניו, וכן כלם, ופעם יאחר עצמו ויאמר זה נעשה כבר, והכל לאמת ענין, ולכן רוב שיבא זה יהיה בענין הנבואות: כי גאה גאה. על השירות, ועל כל מה שאקלס בו עוד יש בו נוספות. לשון רש''י. עשאו לשון רוממות וגודל. ואולי כן הוא, וכמוהו ופה ישית בגאון גליך (איוב לח יא), כי גאו המים (יחזקאל מז ה), ויגאה כשחל תצודני (איוב י טז), לשון גדל ורבוי. והנכון דעת אונקלוס, לשון גאות ממש, כי נתגאה על הסוס שמתגאה במלחמה ועל הגבור הרוכב בו, כי את שניהם רמה בים, וכן וברוב גאונך (פסוק ז), וכן כלם לשון גאות, כי המתגאה ירומם עצמו במעלה:

אז ישיר משה. משפט לשון הקדש לו' לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז אז יבנה שלמה אז ידבר יהושע. אז יבדיל משה. וככה בלשון ישמעאל. משה לבדו חבר השירה ולמדוה ישראל ושורר כ''א ואומר אשירה לה'. וכמוהו ויצו משה וזקני ישראל כי המצוה משה לבדו אמרה וזקני ישראל אמרוה לכל: ויאמרו לאמר. כל א' וא' ככה. או בכל דור ודור: כי גאה גאה. הראה גאותו. כי הסום שיש לו גאוה וגבורה. והרוכב שהוא גבור. שניהם השליכם בים כמשליך חץ. כי רמה בים כמו נושקי רומי קשת:

אז ישיר. הסכים שישיר: כי גאה גאה. לו לבדו הגאות ליחס אליו על הטוב הנמצא, ולא לפרעה התנין הגדול אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני: סוס ורוכבו רמה בים. סוס פרעה ורוכבו, כאמרו ונער פרעה וחילו בים סוף:

אז ישיר. ב' הכא ואידך אז ישיר ישראל. לומר אע''פ שלא הזכיר שם משה מ''מ גם הוא אמר שירה כמו בכאן אלא שלא הזכירו שלקה ע''י המים: אז ישיר. אמר בלשון שנתרעמתי ומאז באתי אל פרעה באותו לשון אתחיל לשבח ולקלס: ישיר. יו''ד שיר שיו''ד שירות הם. ים. באר. האזינו. יהושע. דבורה. חנה. רוד. שלמה. חזקיה. ושירה לעתיד: אשירה. ג' הכא ואידך אנכי לה' אנכי אשירה כמו בכאן טבעו בים סוף גם שם נחל קישון גרפם ואידך אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו על שם גפן ממצרים תסיע:

אז ישיר. לא היה צריך לומר אז אלא וישר משה וגו' והדבר מובן כי אז שוררו. אכן יכוין הכתוב להודיענו הכנת המושג. כי כשנכנסה בלבם יראת הרוממות והאמונה השלימה אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו ישיר לשון עתיד לצד שאמר אז חש הכתוב שיטעה אדם ויאמר כי אז מיעט שאין שירה זו יכולה ליאמר זולת אז תלמוד לומר ישיר שישנה לשירה זו גם לעתיד וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו. או ירמוז למצוה שמצוה לאומרה תמיד וקבעוה בתפלת שחרית בכל יום: ויאמרו לאמר אשירה. פירוש אמרו זה לזה לאמר פירוש שיאמרו שירה יחד בלא בחינת השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים, ונתכוונו יחד ועשו כן ואמרו אשירה לשון יחיד כאילו הם איש אחד שזולת זה היו אומרים נשירה: כי גאה גאה וגו'. אין לשבח תחלה אלא על מפלתן של רשעים על דרך אומרו (משלי יא) ובאבוד רשעים רנה, ופירוש אומרו גאה גאה יכוין על פרעה שנתגאה גאות ששמה גאות כי דרך הגאים יתגאו על כיוצא בהם אדם על אדם כיוצא בו וגאותו של זה אינה חשובה גאות כי הוא מתגאה על השפל אבל פרעה גאה גאה פירוש גאות שנקדאת כפי האמת גאות גאה כי לא החשיב מאמר עליון ואמר מי ה'. או ירצה גאה גאה שהיתה גאותו כפולה, סוס ורוכבו של הגאה רמה וגו': עוד ירצה גאה גאה על ה' מלך גאות לבש ונתכוונו לומר כי קודם שעשה משפט זה היתה לו בחינת גאוה אחת ובאמצעות יד הגדולה גאה גאה. גם לרמוז בין בעליונים בין בתחתונים באמצעות דבר זה. ולדרך זה חסר הנסמך לרוכבו. ואולי שיעור הכתוב הוא על זה הדרך אשירה לה' כי גאה גאה פירוש ה' ונמשכת עוד תיבת כי גאה גאה למטה על זה הדרך ולאותו שגאה גאה סוס וגו' רמה בים:

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. מה שלא שר תיכף בצאתם ממצרים, לפי שידע משה שעדיין בני ישראל מפקפקין באמונה עד שראה על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר, והתחיל באז דהיינו א' רוכב על ז' רמז להמליכו ית' על שבעה כוכבי לכת כמ"ש כי גאה גאה שמתגאה על כל גאים, ומה שנאמר השירה הזאת בלשון נקיבה ארז"ל (שמו"ר כג.יא) שכל שירות העה"ז נאמרו בלשון נקיבה לפי שיש אחריהן צער כנקיבות שיש להם צער לידה, ועוד שהנקיבות אינן נוטלות בעה"ז כי אם עישור נכסים כך הנחיל ה' לישראל שבעה אומות מן שבעים, אבל על העתיד נאמר שירו לה' שיר חדש כי אז יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחלו כל שבעים אומות כזכר שיורש הכל, ואולי מטעם זה התחיל באז א' רוכב על ז' לרמוז כי בעולם הזה ישראל גוי אחד בארץ ירכיבהו ה' על במתי ארץ של ז' אומות לבד כנקיבות. וכדי ליישב יתור השירה הזאת, כי היה לו לומר אז ישיר משה ובני ישראל לה', אומר אני שיש בו רמז למה שארז"ל (מכילתא בשלח ג.) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת ר"ל השירה של זאת הנקיבה, כי גם הנקיבות אמרו זה אלי ואנוהו ודבר זה היה פליאה בעיניהם שנקיבה תסובב גבר מעין דוגמא שלעתיד, ואולי שעל זה ארז"ל (סנהדרין צא:) שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה, ומה ענין שירה זו לתחיית המתים אלא לפי שכשם שלעה"ב יהיו כולם מופשטים מן החומר ואז זכרים ונקבות שוין, כך גם על הים ראתה גם השפחה זיו כבודו ית' מעין דוגמא שלעתיד שנאמר (ירמיה לא.כב) נקבה תסובב גבר. לכך נאמר בשירה זו ישיר להבא משמע כי כשם שאמרו כולם זה אלי ואנוהו כך כולם יאמרו לעתיד הנה אלהינו זה כארז"ל (שמו"ר כג.טו) שהצדיקים יהיו מראים עליו באצבע כו', ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת, ולכך נאמר ותען להם מרים וגו' כמדברת לזכרים כמו שיתבאר בסמוך. ובמדרש (תנחומא בשלח יב.) שנקרע הים בזכות המילה יכול להיות שעל זה נאמר את השירה הזאת רמז למילה שנאמר (בראשית יז.י) זאת בריתי וגו', ולפי שגם לעולם הבא המילה מצלת מן הגיהנם לכך נאמר ישיר בלשון עתיד, ומכאן רמז לתחיית המתים. אשירה לה' כי גאה גאה. שמתגאה על כל גאים אבל לא על ענוים כי ה' שוכן את דכא ומראה ענותנותו אצלם, וסמך מיד סוס ורוכבו רמה בים כי הרוכב מתגאה על הסוס ע"כ ירה שניהם בים. וכדי ליישב על פי הדקדוק לשון גאה גאה אומר אני שיש בו רמז למה שנתבאר (איוב יב.כג) משגיא לגוים ויאבדם. וכמ"ש (תהלים צב.ח) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. כי מי שהוא גאה כבר, אז הקב"ה מוסיף לו גאוה על גאותו ונותן לו עוד מעלה כדי להגדיל נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמו שיתבאר בסמוך בפסוק אמר אויב ארדוף ע"ש, ז"ש אשירה לה' כי גאה גאה, ר"ל אותו בן אדם אשר גאה אז הקב"ה ג"כ גאה מוסיף לו גאוה וירכיבהו על במתי ארץ, ולסוף סוס ורוכבו רמה בים רוצה לומר להגדיל נפילת הרוכב, כי ממקום גבוה הוא נופל ונפילתו גדולה מן נפילת הנרכב.

תָּקְפִּי וְתִשְׁבַּחְתִּי דְחִילָא יְיָ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ וַהֲוָה לִי לְפָרָק דֵין אֱלָהַי וְאֶבְנֵי לֵהּ מַקְדְשָׁא אֱלָהָא דַאֲבָהָתַי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי:

תּוּקְפַן וְרוֹב תּוּשְׁבָּחָתָן דְּחֵיל עַל כָּל עָלְמַיָא יְיָ אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַהֲוָה לִי אֱלָהָא פְּרוֹק מִן חַדְיֵי אִמְהוֹן הֲווֹן יַנְקַיָא מְחַוָון בְּאֶצְבָּעַתְהוֹן לְאַבְהַתְהוֹן וְאָמְרִין דֵּין הוּא אֱלָהָן דַּהֲוָה מוֹנִיק לָן דּוּבְשָׁא מִן כֵּיפָא וּמְשַׁח מִן שָׁמִיר טִינְרָא בְּעִידַן דְּאִימַן נַפְקַן לְאַנְפֵּי בָּרָא וִילֵדַן וְשַׁבְקַן יָתָן תַּמָּן וּתְשַׁדַר מַלְאָכָא וּמַסְחֵי יָתָן וּמְלַפֵּף יָתָן וּכְדוּן נַשְׁבְּחִינֵיהּ אֱלָהָא דְּאַבְהָתָן וּנְרוֹמְמִינֵיהּ:

עזי וזמרת יה. אונקלוס תרגם תוקפי ותושבחתי. עזי כמו עזי בשור''ק, וזמרת כמו וזמרתי. ואני תמה על לשון המקרא שאין לך כמוהו בנקדתו במקרא אלא בשלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת, וכל שאר מקומות נקוד שור''ק, (ירמיה טז יט) ה' עזי ומעזי, (תהלים נט י) עזו אליך אשמרה. וכן כל תבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו''ם כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה בשו''א בחטף, הראשונה נקודה בשור''ק כגון עז עזי, רק רקי, חק חקי, על עלו, יסור עלו (ישעיה י כז) , כל כלו ושלישים על כלו (לעיל יד ז) . ואלו שלושה עזי וזמרת של כאן, ושל ישעיה (ישעיה יב ב) ושל תהלים (תהלים קיח יד) נקודים בחטף קמ''ץ, ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי אלא וזמרת, וכלם סמוך להם ויהי לי לישועה, לכך אני אומר לישב לשון המקרא, שאין עזי כמו עזי, ולא וזמרת כמו וזמרתי, אלא עזי שם דבר הוא, כמו (שם קכג א) היושבי בשמים, (עובדיה א ג) שוכני בחגוי סלע, (דברים לג טז) שוכני סנה. וזהו השבח עזי וזמרת יה הוא היה לי לישועה, וזמרת דבוק הוא לתיבת ה', כמו (שופטים ה כג) לעזרת ה', (ישעיה ט יח) בעברת ה', (קהלת ג יח) על דברת בני האדם. ולשון וזמרת לשון (ויקרא כה ד) לא תזמר, (ישעיה כה ה) זמיר עריצים, לשון כסוח וכריתה. עזו ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה. ואל תתמה על לשון ויהי שלא נאמר היה, שיש לנו כמה מקראות מדברים בלשון זה, וזה דגמתו (מלכים א ו ה) את קירות הבית סביב להיכל ולדביר ויעש צלעות סביב, היה לו לומר עשה צלעות סביב, וכן בדברי הימים (דברי הימים ב' י יז) ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלך עליהם רחבעם, היה לו לומר מלך עליהם רחבעם, (במד' יד טז) מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם, היה לו לומר שחטם, (שם לו. לז) והאנשים אשר שלח משה וגו' וימתו, מתו היה לו לומר, (שמות ט כא) ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב, היה לו לומר עזב: זה אלי. בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים: ואנוהו. אנקלוס תרגם לשון נוה, (ישעיה לג כ) נוה שאנן, (שם סה י) לנוה צאן. דבר אחר ואנוהו לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון (שיר השירים ה ט. י) מה דודך מדוד דודי צח ואדום, וכל הענין: אלהי אבי. הוא זה וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדשה, אלא מחזקת ועומדת לי הקדשה ואלהותו עלי מימי אבותי:

{{ד}} ופירוש בתוקפי ובתושבחתי: {{ה}} פירוש בחטף קמ"ץ: {{ו}} רצה לומר אות אמצעי מן עזי דהוא זיי"ן או אות אמצעי מחקי וכו': {{ז}} ואי היה פירוש של וזמרת וזמרתי מהו ויהי לי לישועה וכי היה לו השבח לישועה (מהרש"ל): {{ח}} ולפי התרגום אתי שפיר דהכי פירושו עזי וזמרת פירוש עזי ושבחי הוא יה ויהי לי לישועה מלתא אחריתא הוא: {{ט}} הוסיף מלת זה דלא תימא אלהי אבי מלה בפני עצמו הוא והיה משמעותו שאל אביו אל אחר הוא לכך פירש כאלו אמר זה אלי ואלהי אבי ואנוהו וארוממנהו וק"ל:

עזי וזמרת יה. פירוש ר''א כי מלת עזי מושכת, עזי וזמרת עזי יה. והטעם, הודה כי עזו ותקפו אשר יזמר בו הוא השם, והוא היה ישועתי. זה אלי ואנוהו, אושיבנו בנוה, זה אלהי אבי וארוממנהו, שאספר גבורותיו. וזה הוא ודאי פשוטו של מקרא. אבל לא הזכיר השם שלם, והזכיר ממנו שתי אותיות בלבד, ודרך משה רבינו בכל התורה להזכיר השם הגדול כלו אשר אמר לו, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (לעיל ג טו). וכבר דרשו (תנחומא סוף פרשת תצא) בפסוק כי יד על כס יה (להלן יז טז), נשבע הקב''ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימחה זרעו של עמלק: ועל דרך האמת, בעבור כי ישועת הים כולה היתה על יד מלאך האלהים, הוא שכתוב עליו כי שמי בקרבו (להלן כג כא), וכמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה (לעיל יד לא), כי ''היד'' ירמוז למדת הדין אשר היא היד הגדולה והנוקמת, והיא המקרעת הים, כמו שפירש הנביא עורי עורי לבשי עוז (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה (שם י), וכמו שכתבתי למעלה (עי' לעיל יד לא), בעבור כן אמר כי עוזו וזמרתו השם הזה, כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו ד). וכן ביאר מה לך הים כי תנוס (תהלים קיד ה), מלפני אלוה יעקב (שם ז). וכן אמרו במכילתא (בשלח ג) ירדו לים שכינה עמהם, שנאמר (לעיל יד יט) ויסע מלאך האלהים. ובאלה שמות רבה (ל א) אמר אין עוז אלא דין, שנאמר ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט ד). זה אלי ואנוהו. ואעלה אותו אל נוה עליון. אלהי אבותי, שנראה להם באל שדי, ועתה ארומם אותו בשם השלם, כי מעתה יהיה השם איש מלחמה ויהיה ה' שמו, כטעם עתה ארומם עתה אנשא (ישעיה לג י). ויתכן שירמוז זה לשבע. ספירות בחכמה, כמו זה שמי לעולם וזה זכרי (לעיל ג טו). ובמכילתא (בשלח ג) אלי, עמי נהג במדת רחמים, ועם אבותי במדת הדין, ומנין שאין אלי אלא מדת רחמים, שנאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב), אל נא רפא נא. לה (במדבר יב יג), אל ה' ויאר לנו (תהלים קיח כז). ואם כן יאמר זה אלי, כי עמי הוא ''אל'' בזה, כי יתעלה עם הרחמים להיות רחמן בדינו:

עזי. אמר רבינו שלמה ז''ל. כי יש הפרש בין עזי בקמץ חטף ובין עזי בקבוץ ע''כ אמר כי יו''ד עזי וזמרת יו''ד נוסף. ולא הראה לנו אחר כמוהו. ואמר כי וזמרת יה סמוך כאילו כתוב עז וזמרת יה היה לי לישועה. כי חשב כי כמוהו ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. ומי שיבין בלשון ישמעאל ידע ההפרש שיש ביניהם. כי לאמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה איננו משפט לשון הקדש ולא לשון ישמעאל ואין הפרש בין עזי בקמץ חטף ובין היותו בקבוץ. כי אמר הטריפני לחם חקי. נאמר ממנו כי חקך וחק בניך. והנה בשירה הזאת נהלת בעזך בקמץ חטף. וכמוהו ה' בעזך ישמח מלך. והנה היו''ד סימן המדבר. א''ר משה הכהן בעבור רי''ש וזמרת קמוץ. כי הוא וזמרתי יה. ואם אתן שנת לעיני קמוץ. כמו שנתי והנה נחלת שפרה עלי קמוץ. כמו נחלתי. ה' מנת חלקי וכוסי קמוץ. כמו מנתי והנה מה יעשה במלת ומנת המלך שהוא קמוץ והוא סמוך. וככה ים המלח. ים כנרת. ומי שהשיב לומר אלה זרות הן. נאמר לו שים עמהם עזי וזמרת יה. ולפי דעתי שמלת עזי מושכת עצמה ואחרת עמה כמשפט לשון הקדש כאילו כתוב עזי וזמרת עזי יה. והטעם בעבור שהזכיר למעלה סוס ורוכבו רמה בים הודה כי לא היה זה בגאותו ועזו רק עזי ותפארת עזי הוא השם לבדו שהוא יה. וזהו אחד משלשה שמות העצם אשר פירשתי. ושלשתם מגזרה אחת. ובעבור כי מלת אהיה ידועה בלשון. הוצרך להחליף היו''ד בוי''ו בשם הנכבד. ומלת יה ידועה ובעבור אות הגרון נפתח היו''ד והיו''ד הנעלם הסירוהו. כי יש לו סוד אחר מדרך המספר. ומצאנו השם מחובר עם השם הנכבד. והוא כמו כי עזי וזמרת יה ה'. וכבר פירשתי כי השם פעם הוא שם העצם ופעם הוא שם תואר: זה אלי. תקיפי: ואנוהו. אושיבהו בנוה. וזה ישרת בעבור אחר זה אלהי אבי. והטעם אלהי אברהם יצחק ויעקב: וארוממנהו. שאספר גבורתו:

עזי וזמרת יה. עזו וזמרתו של הקדוש ברוך הוא רמה בים את סוס ורוכבו, כי בזה הראה עזו שהוא מלך על כל מלכים, ושראוי שיהללוהו הנושעים בקול זמרה, שמחים להיות לעבדים למלך עולם: ויהי לי לישועה. והוא אשר רמה את האויב בים היה לי לישועה, כאמרו ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו: זה אלי. הוא הנצחי והקדמון אצלי, אשר בהכרח יעלו כל סבות הנפסדים אליו, וממנו תהיה נצחיות התמדתם: ואנוהו. אעשה נוה לשכנו בתוכנו, ובו אתפלל אליו בלבד ואעבוד כראוי למטיב ומריע, כאמרו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה, כי אמנם העבודה והתפלה מכוונים למצא חן: אלהי אבי. אלהי יעקב שהודיע באמרו אל אלהי ישראל שהוא נורא בגדלו ובהשגחתו, שהם מדת הרחמים ומדת הדין: וארוממנהו. בהשתחויה והכנעה ובהודיע לכל שהתכלית המכוון לעשות רצונו הוא הטוב מכל התכליות, בהיותו מרומם על כל ברכה ותהלה כענין למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי:

עזי. ג' הכא ואידך בהלל ואידך עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה זה שארז''ל שמים מתוקים היו נוזלים מקרקע הים ושאבו מים בששון:

עזי וזמרת וגו'. הנה סדר העומדים לפני ה' לשורר ולשבח ולהתפלל הוא להתחיל בדברים המושכלים מה' אליו ואחר כך במושכל מה' לאבותיו, וכמו שמצינו שתקנו אנשי כנה''ג באבות אלהינו ואחר כך אלהי אבותינו, ולזה סדרו בהתחלת השיר מה שהגיעם מטובו ואמרו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, והוא מה שנתחסד ה' עמהם להושיעם מהצרה שהיו בה קודם שיגיע הקץ, וזה היה לצד רחמיו אליהם, וכמו שכתבתי ענין זה באורך בפ' שמות (ג' ז'), ובפ' וארא (ו' ג'), ולזה גמרו אומר זה אלי ואחר כך אמרו אלהי אבי, והוא כסדר עצמו של כנסת הגדולה שקבעו לומר אלהינו ואלהי אבותינו, וכאן אמרו לשון יחיד כי נעשו כולם כאיש אחד כמו שפירשתי בפסוק ויאמרו לאמר:

עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. הורה בפסוקים אלו שהצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים והרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין, זהו שאמר עזי עוז זה היינו תוקף וחוזק של מדת הדין, כמו שנאמר (תהלים כא.ב) ה' בעזך ישמח מלך, שאפילו במדת הדין שנקרא עוז מכל מקום ישמח בה צדיק, כי שמחה לצדיק עשות משפטי ה' אמת, ובישועתך דהיינו מדת הרחמים מה יגל מאד, וזמרת לשון כריתה מלשון כרמך לא תזמור, וגם זה מורה על מדת הדין, וגם שם של י"ה מורה על מדת הדין כמבואר ברבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק (שמות יז.טז) וכל אלו המתיחסים אחר מדת הדין מכל מקום ויהי לי לישועה שנהפכו לי לרחמים ולתשועה וזה דקדוק נכון בתוספת וי"ו של ויהי, ובדין הקב"ה עושה עמי חסד זה מדה כנגד מדה, כי גם אני מברך את ה' על הרעה כשם שאני מברכו על הטובה, ואע"פ שירעו המצרים לנו ולאבותינו מ"מ אני מרומם שמו ית' על כל, ז"ש זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, אלי ואלהי הכל רמז למדת הדין כי אל לשון חוזק ותוקף, ואע"פ שרש"י פירש פר' כי תשא (לד.ו) אל מדת הרחמים וראייתו מן פסוק (תהלים כב.ב) אלי אלי למה עזבתני הראיה אינה כלום שהרי הצדיקים מהפכים דין לרחמים על כן ביקש שגם אל לא יעזבנו, ועיקר הלשון הוא לשון יכולת כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז.יג), ז"ש זה אלי אף על פי שהוא מתנהג עמי במדת הדין מ"מ אנוהו אספר נויו ושבחו, וכן אלהי אבי שגם לאבותינו הרעו המצרים מ"מ וארוממנהו על זה. ואם נפשך ליישב זה ע"פ פירושו של רש"י, שאלי מדת הרחמים כך תפרשו, זה אלי וגו' ע"ד שנאמר (תהלים קטז.ג) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, ר"ל אין חילוק אצלי בין צרה ויגון לכוס ישועות כי בשניהם שם ה' אקרא לברכו על שניהם בשוה, כך אמר אם זה אלי ומתנהג עמי במדת הרחמים אז ואנוהו, ואם הוא אלהי אבי ומתנהג עמי במדת הדין כהוראת שם אלהים אז וארוממנהו, כי הכל שוה אצלי בין דין ובין רחמים ע"כ הקב"ה מודד לי במדה זו להפוך לי דין לרחמים. לא כן הרשעים כי אדרבה המה מהפכים מדת רחמים לדין, ז"ש ה' איש מלחמה ה' שמו, הרי שמו ה' המורה על רחמים פשוטים ואף על פי כן הוא עושה עמהם מלחמה עד רדתם, וכמ"ש ויסע מלאך האלהים הוא שלוחו של מדת הדין ונסע להצלת ישראל, וכתיב וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש, ה' הוא מדת הרחמים והשקיף עליהם להמם ולאבדם וכל זה לפי שהם קוראים לעולם תגר על ה', אבל אני חסד ומשפט אשירה (תהלים קא.א) בין לחסד בין למשפט אשירה. וזהו שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, פירש"י כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין והיינו היפוך דין לרחמים, ויתכן לפרש ימינך ה' היינו ימין ה' הפועל על צד הרחמים עם ישראל, כבר הוא נאדרי בכח ר"ל כבר היתה שמאלית ומדת הדין הקשה הפועלת בכח ועוז ונעשית ימנית לישראל, אבל לאומות אינו כן אלא ימינך ה' שהיתה ימנית לעולם ואעפ"כ תרעץ אויב כי נעשית שמאלית לפרעה וחילו.

יְיָ מָרֵי נִצְחָן קְרָבַיָא יְיָ שְׁמֵהּ:

אָמְרִין בְּנֵי יִשְרָאֵל יְיָ גַבְרָא עָבֵיד קְרָבֵינָן בְּכָל דַּר וָדַר מִנְדַע גְּבוּרְתֵּיהּ לְעַמֵּיהּ בֵּית יִשְרָאֵל יְיָ שְׁמֵיהּ כִּשְׁמֵיהּ כֵּן גְּבוּרְתֵּיהּ יְהֵי שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ לְעָלְמֵי עַלְמִין:

ה' איש מלחמה. בעל מלחמות, כמו (רות א ג) איש נעמי, וכל איש ואישך מתרגמין בעל, וכן (מלכים א' ב ב) וחזקת והיית לאיש. לגבור: ה' שמו. מלחמותיו לא בכלי זין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד (שמואל א' יז מה) ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות. דבר אחר ה' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקיו, ואין בו כח לעשות זו וזו:

ה' איש מלחמה. שהוא מעמיד אוהביו הדבקים בו. והוא איש מלחמה לאויביהם. ופי' איש כעצם הדבר. והנה בכוכבים איש לא נעדר ובחיות איש אל עבר פניו ילכו. ובמלאכים והאיש גבריאל והנה איש מלחמה כמו בעל מלחמה. כמו איש אמונים איש שבו אמונים: ה' שמו. עתה יודע שמו. כמו הקורא למי הים ה' שמו. לבדו העושה ככה:

ה' איש מלחמה ה' שמו. אף על פי שהוא איש מלחמה ומכרית הרשעים במדת הדין, מכל מקום ה' שמו במדת רחמים, כי בזה הוא נותן הויה ומציאות לעולמו, בהיותו מכלה קוצים מן הכרם שהם מחריבי עולם:

ה' איש מלחמה. פירוש גם במדת הרחמים עשה מלחמה, ולא שישתנה מפני זה חם ושלום אלא ה' שמו, על דרך (מלאכי ג) אני ה' לא שניתי. או ירצה כי בזמן עצמו שעשה מלחמה עם המצריים בזמן עצמו היה מתנהג במדת הרחמים עם ישראל וכמו שפירשתי במאמרו יתברך (לעיל ו' ב') וידבר אלהים אל משה וגו' אני ה':

רְתִכֵּי פַּרְעֹה וּמַשִׁרְיָתֵהּ שְׁדִי בְיַמָא וּשְׁפַר גִבָּרוֹהִי אִטְבָּעוּ בְּיַמָא דְסוּף:

אַרְתּוֹכֵי דְפַרְעה וְחֵילְוָותֵיהּ שַׁדָּא בְּיַמָא שִׁיפַּר עוּלְמֵי גִבְרוֹי רְמָא וּטְמַע יַתְהוֹן בְּיַמָא דְסוּף:

ירה בים. שדי בימא. שדי לשון יריה, וכן הוא אומר (שמות יט יג) או ירה יירה או אשתדאה ישתדי, והתי''ו משמשת באלו במקום יתפעל: ומבחר. שם דבר, כמו (ויקרא טו ט) מרכב, (שם ד) משכב, (שמות יב טז) מקרא קדש: טבעו. אין טביעה אלא במקום טיט, כמו (תהלים סט ג) טבעתי ביון מצולה, (ירמיה לח ו) ויטבע ירמיהו בטיט, מלמד שנעשה הים טיט לגמול להם כמדתם, ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים:

{{י}} שלא תאמר מ"ם פעולה היא והוא כמו ומן מובחר:

מרכבות פרעה. שהיו כבדות ועמהם חילו. כאילו ירה אותם כמו חץ שהוא קל. ובעבור שהזכיר חילו הזכיר שלישיו שהיו על כלו. ואמר יפת כי ים סוף. כמו קנה וסוף קמלו. ותשם בסוף. כי ים סוף קנה וסוף סביביו. ולא סביבות שאר הימים. ור' ישועה אמר שם עיר. כמו ים כנרת:

מרכבות פרעה וכו'. אחר שספרו אבדן סוס ורוכבו, שהוא פרעה וסוסו, ונתנו עליו הודאה לאל יתברך, ספרו מלחמתו בחיל פרעה ומבחר שלישיו, שהם היו עיקר כל הצבא:

מרכבות. ד' במס' הכא ואידך ואת מרכבות השמש שרף באש גבי יאשיהו כשביער ע''א מלמד שפרעה וחילו היו מציירין ע''א שלהם בבגדיהם ואידך גבי שבנא מרכבות כבודך שהלך להשלים עם סנחריב ולעבוד ע''א אבל אני לא ידעתי נפשי בטוב ע''א אלא מרכבות עמי נדיב כדכתיב רוכב שמים בעזרך: ומבחר. ב' הכא ואידך ומבחר בחוריו ירדו לטבח שלאחר שטבעו בים ירדו לטבח אבריהם בסלעים שבים:,

מרכבות פרעה וחילו ירה בים. הדבר צריך ביאור למה הזכיר בפרעה וחילו הסמוכים אליו ירה בים, ובמבחר שלישיו אמר טבעו בים סוף, ונראה לפרש לפי שפרעה הקדים את עצמו והלך קודם לכל חיילותיו ולפי זה כשהיה פרעה עם חילו הסמוכים למרכבתו בתוך הים ממש דהיינו באמצעיתו שאין שם קנה וסוף, היו עדיין עבדיו ומבחר שלישיו סמוך לשפת הים מקום ששם גדילים קנה וסוף וגם רפש וטיט מצוי שם, ושם טבעו בטיט היון המצוי במקום שהקנים גדלים כי אין המים עמוקים כל כך שמה, ובאותו זמן היה פרעה בים עצמו ושם אין שייך לשון טביעה כי אין שם טיט ורפש, וראיה לזה מה שפירש"י כתוב אחד אומר רמה בים ואחד אומר ירה בים מלמד שהיו עולים לרום ויורדין לתהום וכו', וזה לא יתכן כי אם במקום שהמים עמוקים ושם אין מקום לקנה וסוף כנודע.

תְּהוֹמַיָא חֲפוֹ עֲלֵיהוֹן נְחָתוּ לְעוּמְקַיָא כְּאַבְנָא:

תְּהוֹמַיָא כַּסּוּן עֲלֵיהוֹן נַחֲתוּ וְשַׁקָעוּ בִּמְצוּלְתֵיהּ דְּיַמָא אִידְמִין הֵי כְאַבְנָא:

יכסימו. כמו יכסום, והיו''ד האמצעית יתרה בו, ודרך המקראות בכך, כמו (דברים ח יג) ובקרך וצאנך ירבין, (תהלים לו ט) ירוין מדשן ביתך, והיו''ד ראשונה שמשמעה לשון עתיד כך פרשהו, טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן. יכסימו אין דומה לו במקרא בנקדתו, ודרכו להיות נקוד יכסימו במלאפו''ם: כמו אבן. ובמקום אחר (פסוק י) צללו כעופרת, ובמקום אחר (פסוק ז) יאכלמו כקש, הרשעים כקש הולכים ומטרפין עולין ויורדין, בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד:

תהומות. תהומות הארץ. כמו תבלעמו ארץ. ושורק יכסיומו תחת חולם. כמו לא תעבורו מזה: במצולת. המים העמוקים. וכן ותשליכני מצולה בעמקי הגלים:

במצולות. ג' ירדו במצולות ואת רודפיהם השלכת במצולות במחשכים במצולות. שהיו במחשכים במצולות כדכתיב ויהי הענן והחושך:

תהומות וגו'. לפי מה שפירשתי לעיל (י''ד כ''א) כי חצי הים נקפא וחצי נבקע, וכל חלק יקרא תהום לצד הפלגת ריבויו ושניהם יכסיומו, ועיין בפסוק קפאו תהומות באופן אחר: ירדו במצולות. ירמוז אל אותם שהיו משתדלים לעלות מהים בכח מלאכת השיטה שהורידם לעמקי מים וכמו שפירשתי בפסוק (שם כ''ז) וינער וגו':

יַמִינָךְ יְיָ אַדִיר בְּחֵילָא יַמִינָךְ יְיָ תְּבָּרַת סָנְאָה:

יְמִינָךְ יְיָ מַה מְּשַׁבְּחָא הִיא בְּחֵילָא יְמִינָךְ יְיָ תַּבְרִית בַּעַל דְּבָבֵיהוֹן דְּעַמָּךְ דְּקַיְימִין לְקוּבְלֵיהוֹן מִן בִּגְלַל לְאַבְאָשָׁא לְהוֹן:

ימינך ימינך. שתי פעמים, כשישראל עושין את רצונו של מקום השמאל נעשית ימין: ימינך ה' נאדרי בכח. להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב. ולי נראה אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת. ופשוטו של מקרא ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה, ימינך היא תרעץ אויב, וכמה מקראות דגמתו (תהלים צב י) כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, (תהלים צד ג) עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלזו, (תהלים צג ג) נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם, (תהלים קטו א) לא לנו ה' לא לנו, (הושע ב כג) אענה נאם ה' אענה את השמים, (שופטים ה ג) אנכי לה' אנכי אשירה, (תהלים קכד א. ב) לולי ה' וכו' לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, (שופטים ה יב) עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, (ישעי' כו ו) תרמסנה רגל רגלי עני, (תהלים קלו כא, כב) ונתן ארצם לנחלה וכו' נחלה לישראל: נאדרי. היו''ד יתרה, כמו (איכה א א) רבתי עם שרתי במדינות, (בראשית לא לט) גנבתי יום: תרעץ אויב. תמיד היא רועצת ומשברת האויב, ודומה לו (שופטים י ח) וירעצו וירוצצו את בני ישראל, בשופטים. דבר אחר ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב:

{{כ}} ולא תפרש לשון עתיד וכן פירש על תהרוס:

ימינך ה' תרעץ אויב. לשון רש''י, פשטו של דבר, ימינך הנאדר בכח מה מלאכתה, ימינך ה' תרעץ אויב, וכמה מקראות דוגמתו כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צב י), עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו (שם צד ג), נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם (שם צג ג). ורבים ככה. ואינו נכון לדעתי, כי הפסוקים יכפלו מלות לומר כי תמיד יהיה ככה מבלי שיבארו ענין רק בפעם השנית, ואלו אמר ימינך ה' ימינך ה' תרעץ אויב, היה כמות אלו הנזכרים: ור''א אמר כי פירושו ימינך ה' שאתה נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, שהוא כמו אלה הנזכר. ויותר נכון לומר ימינך ה' הוא נאדר בכח להשפיל לכל גאה ורם, ימינך ה' תרעץ אויב בכח גדול. והזכיר ימין בלשון זכר ונקבה, כמו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר (יחזקאל ב ט), והוא כפול כדרך הנבואות, ודרך האמת ידענה המשכיל מן הפסוקים הראשונים שפירשתי, וכך אמרו (שמו''ר כד א) היתה ידו אחת משקעתן וידו אחת מצלת אותם, כי הכח מציל, כענין שנאמר ועתה יגדל נא כח אדני (במדבר יד יז):

נאדרי. היו''ד נוסף כיו''ד אכזרי. ואמר פעמים ימינך ה'. כטעם כי הנה אויביך ה' נשאו נהרות. והטעם כי פעם אחר פעם. פעמים אין להם מספר תעשה ככה שתרעץ ימינך האויב: והנה נאדרי בכח הוא השם הנכבד. וי''א שהוא שב אל הימין:

ימינך ה' נאדרי בכח. לא ימין חיל פרעה ומבחר שלישיו הבוטחים בזרוע בשר. וזאת היא הודאה שנתנו לאל יתברך על מלחמתו זאת השנית: ימינך ה' תרעץ אויב. יהי רצון שיהיה כן לעתיד שתרעץ כל אויב לישראל, כענין כן יאבדו כל אויביך ה':

בכח. ד' במסורה הכא ואידך הרימי בכח קולך דאיתקש גאולה אחרונה לראשונה. ואידך איש חיל בכח. קול ה' בכח. זהו שאמרו שמדמין אותו לבריותיו:

ימינך ה' וגו'. פירוש כשתהיה מדת הרחמים מתחזקת לעשות דבר משפט והוא אומרו נאדרי בכח אז ימינך ה' שהיא מדת הרחמים עצמה תרעץ אויב. או ידרוש מסופו לראשו אימתי ימינך ה' נאדרי בכח כשימינך ה' תרעץ אויב אז תפול אימתה ופחד על כל הנבראים מפני שמך האדיר:

וּבִסְגֵי תָקְפָּךְ תְּבַרְתָּנוּן לִדְקָמוּ עַל עַמָךְ שַׁלַחְתָּ רוּגְזָךְ שֵׁיצִנוּן כְּנוּרָא לְקַשָׁא:

וּבְסוּגֵי גֵּיפְתָנוּתָךְ תְּפַכֵר שׁוּרֵי בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן דְּעַמָּךְ תְּגָרֵי בְהוֹן תְּקוֹף רוּגְזָךְ תְּגַמֵּר יַתְהוֹן הֵי כְנוּרָא בָּעֲרָא שַׁלְטָא בְּקַשָׁא:

וברב גאונך. אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרומם ברוב גאונו, אז יהרס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, קל וחומר כששלח בם חרון אף יאכלמו: תהרס. תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר (תהל' פג ג) כי הנה אויביך יהמיון, ומה היא ההמיה, (שם ב) על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום:

וברוב גאונך. שהוא למעלה על כל גאה תוכל להרוס כל הקמים. ואין לך צורך לכלי ברזל להרסם רק חרונך לבדו תשלח ויאכלמו כקש לפני אש. כי החרון חום דומה לאש:

קמיך. ב' תהרוס קמיך. שאון קמיך עולה תמיד. ע''כ תהרוס קמיך: תשלח. ה' תשלח חרונך. מבצריהם תשלח. מלמד כמו שלקו הם על הים כך לקו במצרים והרם מבצריהם ואידך שלח תשלח את האם. תשלח רוחך יבראון. אבל ישראל עברו ביבשה בים כדכתיב תשלח קציריה עד ים מ''מ לא נכנסו לארץ כדכתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ששלח האבות מעל פניו והמיתם במדבר ולקח את הבנים והכניסם לארץ מ''מ יש להם חלק לעוה''ם כדכתיב תשלח רוחך יבראון:

וברוב גאונך. פירוש לצד שהזכיר כי ירעוץ קמיו הוסיף לומר כי עוד להם שיהרסם ברוב גאונו, והכוונה שלא יהרסם הריסה קלה בלא הרעשה אלא במופתים ובאותות יעשה בהם משפט כתוב. ואומרו תשלח חרונך יאכלמו כקש פירוש לא שאתה צריך לרוב גאונך להרום אותם אלא הגם שיכול אתה לשלח חרון אחד שלך ויהיה נאבד כקש:

וּבְמֵימַר פּוּמָךְ חַכִּימוּ מַיָא קָמוּ כְשׁוּר אֲזָלַיָא קָפוּ תְהוֹמִין בְּלִבָּא דְיַמָא:

וּבְמֵימַר מִן קֳדָמָךְ אִתְעֲבִידוּ מַיָא עוּרְמַן עוּרְמַן קָמוּ לְהֵין צְרִירִין הֵי כְזִיקִין מַיָא נָזְלַיָא קָפוּ עֲלֵיהוֹן תְּהוֹמַיָא בְּגוֹ פִילְגוּס דְּיַמָא רַבָּא:

וברוח אפיך. היוצא משני נחירים של אף. דבר הכתוב כביכול בשכינה דגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אזן הבריות כפי ההוה שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן (תהלים יח ט) עלה עשן באפו, וכן (איוב ד ט) ומרוח אפו יכלו, וזהו שאמר (ישעיה מח ט) למען שמי אאריך אפי, כשזעפו נח נשמתו ארכה, וכשהוא כועס, נשמתו קצרה, (שם) ותהלתי אחטם לך, ולמען תהלתי אשים חטם באפי לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו, לך בשבילך. אחטם כמו נאקה בחטם במסכת שבת (דף נא ב) כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, (דברים ז ד) חרה אף, כמו (איוב ל ל) ועצמי חרה מני חרב, לשון שרפה ומוקד, שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף, וחרון מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר (אסתר א יב) וחמתו בערה בו, ובנוח החמה אומר נתקררה דעתו: נערמו מים. אנקלוס תרגם לשון ערמימות ולשון צחות המקרא, כמו (שיר השירים ז ג) ערמת חטים, ונצבו כמו נד יוכיח. נערמו מים. ממוקד רוח שיצא מאפיך יבשו המים והם נעשו כמין גלים וכריות של ערמה שהם גבוהים: כמו נד. כתרגומו כשור, כחומה: נד. לשון צבור וכנוס, כמו (ישעיה יז יא) נד קציר ביום נחלה, (תהלים לג ז) כונס כנד, לא כתיב כנאד אלא כנד, ואלו היה כנד כמו כנאד. וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב מכנס כבנאד מי הים, אלא כונס לשון אוסף וצובר הוא, וכן (יהושע ג טז) קמו נד אחד, (שם יג) ויעמדו נד אחד, ואין לשון קימה ועמידה בנאדות אלא בחומות וצבורים, ולא מצינו נאד נקוד אלא במלאפו''ם, כמו (תהלים נו ט) שימה דמעתי בנאדך, (שופטים ד יט) את נאד החלב: קפאו. כמו (איוב י י) וכגבנה תקפיאני, שהקשו ונעשו כאבנים והמים זורקים את המצרים על האבן בכח ונלחמים בם בכל מיני קושי: בלב ים. בחזק הים, ודרך המקראות לדבר כן (דברים ד יא) עד לב השמים, (שמואל ב' יח יד) בלב האלה, לשון עיקרו ותקפו של דבר:

{{ל}} רצה לומר שלא אכעוס דכשזעפו נחה וכו': {{מ}} פירוש נזם כמו שמפרש והולך לסתום נחירי בפני וכו': {{נ}} פירש בערוך נוקבים חוטמה ומשימין טבעת לתוכו ונותנים רצועה בתוכו ומנהיגים אותה בו וכן נראה מפרש"י שם: {{ס}} רצה לומר שמביא ראיה מפסוק דחרה לשון שריפה הוא ע"כ חרון נמי לשון שריפה הוא דחרון מגזרת חרה:

וברוח אפיך. כמו מרוח אפו יכלו. תגער במים ויקרשו: נערמו מים. כמו ערמת חטים: כמו נד נוזלים. והמים שמנהגם להיותם נוזלים ויורדים. שבו כמו נד. כמו קמו נד אחד. כמו חומה: קפאו תהומות. נקרשו. כמו וקפאון: בלב ים. באמצע הגוף כנגד רוחב הגוף:

וברוח אפך נערמו מים. עתה ספר המלחמה הגדולה שנלחם האל יתברך בהמון מצרים, ואמר הנה ברוח אפך נבקע הים ונעשו המים כערמה וכנד. וקפאו תהומות, בקרקע הים באופן שיכלו ישראל לעבור:

וברוח. ד' במסודה הכא ואידך וברוח שפתיו ימיח רשע. וברוח בער. שברוחו ממית הרשעים ומבערם. ואידך וברוח פיו כל צבאם שאלו הוא מבער ברוח ואלו בורא ברוח: בלב ים. ג' דין ואידך דרך אניה בלב ים פי' ישראל הלכו בים בדרך ישרה וסלולה כדרך האניה בלב ים כדכתיב דרך לעבור גאולים אבל מצרים הלכו מטורפים בלא דרך והיו כשוכב בלב ים:

נערמו וגו' נצבו וגו' קפאו וגו'. פירוש כנגד ג' מלאכות שעשה ה' בים. הא' שנבקעו ונתקבצו כולם יחד ולא נשארו מפוזרים במקום הפנוי אלא נעשו כולן ערימה אחת לעשות מדרך רגלי ישראל. ב' המימות שהיו מתקבצים ובאים ושופכים בים מהצדדין היו נצבים במקום שנערמו הראשונים והוא אומרו נצבו כמו נד נוזלים. פירוש אותם שנוזלים ובאים נצבו כמו נד. ג' לפי מה שהעלינו (לעיל י''ד כ''א) כי לא נחלק כל הים כדי שלא יצטרכו לרדת לעמקי הים חלק שלא נחלק נקפא ונעשה כיבשה וכנגד זה אמר קפאו וגו'. וכבר כתבתי כי ההקפאה קדמה לביקוע. והוא אומרו קפאו תהומות בלב ים קודם שנקרע קפא לבו ונשאר מלבו ומעלה מים שלא קפאו ונבקעו. וטעם אומרו תהומות לשון רבים, לדבריהם ז''ל (שמות רבה פכ''ד) שאמרו שהים נקרע לי''ב קרעים וכל מקום ומקום שנקרע קפא שם התהום וכנגד כולם אמר תהומות:

דַהֲוָה אֲמַר סָנְאָה אֶרְדוֹף אַדְבֵּק אֲפַלֵג בִּזְתָא תִּשְׂבַּע מִנְהוֹן נַפְשִׁי אֶשְׁלוֹף חַרְבִּי תְּשֵׁיצִינוּן יְדִי:

דַּהֲוָה אָמַר פַּרְעה רַשִׁיעָא סַנְאָה וּבַעַל דְּבָבָא אֶרְדוֹף בָּתַר עַמָא בְּנֵי יִשְרָאֵל וְנָרַע יַתְהוֹן שַׁרְיָין עַל גֵּיף יַמָא וּמְסַדְרָא לְקוּבְלֵיהוֹן סִדְרָא קְרָבָא וְנִקְטוֹל בְּהוֹן קְטוֹל רַב וְסַגִי וְנָבִיז מִנְהוֹן בִּיזָא רַבָּא וְנַשְׁבֵּי מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא וְאַפְלוּג בִּיזֵיהוֹן לְעַמִּי עַבְדֵּי קְרָבָא וְכַד תִּתְמְלֵי נַפְשִׁי מִן דָּם קְטוֹלֵיהוֹן מִן בָּתַר כְּדֵין אֶשְׁלוֹף חַרְבִּי וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן בְּיַד יְמִינִי:

אמר אויב. לעמו כשפיתם בדברים, ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי: תמלאמו. תתמלא מהם: נפשי. רוחי ורצוני. ואל תתמה על תבה המדברת בשתים. תמלאמו תמלא מהם, יש הרבה כלשון הזה (שופטים א טו) כי ארץ הנגב נתתני, כמו נתת לי. (בראשית לז ד) ולא יכלו דברו לשלום, כמו דבר עמו. (ירמיה י כ) בני יצאוני, כמו יצאו ממני. (איוב לא לז) מספר צעדי אגידנו, כמו אגיד לו, אף כאן תמלאמו. תמלא נפשי מהם: אריק חרבי. אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק נופל בו לשון הרקה, כמו (בראשית מב לה) מריקים שקיהם, (ירמיה מח יב) וכליו יריקו. ואם תאמר אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי, כלשון (בראשית יד יד) וירק את חניכיו. אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוסב אף על היוצא (שיר השירים א ג) שמן תורק, (ירמיה מח יא) ולא הורק מכלי אל כלי, לא הורק הכלי אין כתיב כאן אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין. וכן (יחזקאל כח ז) והריקו חרבותם על יפי חכמתך, דחירם: תורישמו. לשון רישות ודלות, כמו (שמואל א' ב ז) מוריש ומעשיר:

{{ע}} דגבי רצון שייך לומר לשון מלא כמו למלאות רצון אביך שבשמים וכמו למלאות רצון חבירו: {{פ}} רצה לומר דחד תיבה הוא והוא כמו שתי תיבות: {{צ}} עיין לעיל בפרשת לך לך גבי וירק את חניכיו וגו':

אמר אויב. לעמו כשפתם בדברים. ארדפם ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי. לשון רש''י. וראיתי במדרש חזית כך, תני רבי ישמעאל, אמר אויב ארדוף אשיג היה ראוי להיות תחלת השירה, ולמה לא נכתב, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ראה קהלת רבה א יב). ואונקלוס סובר כן, ולכך תרגם דהוה אמר שנאה, על תחלת מחשבתו ברדפו אחריהם. ולדעתי בדרך הפשט הוא סדור בפסוק הראשון ממנו, כי מתחלה (בפסוק ד) אמר שטבעו בים וירדו במצולות, והיה זה כאשר שבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים (בפסוק ה), ואח''כ (בפסוקים ח~י) שב לומר איך נעשה זה, כי ברוח אפך היא רוח קדים עזה נערמו מים מתחלה וקפאו התהומות, ומפני זה חשב האויב שירדוף וישיגם בים ויחלק שללם ותמלא נפשו מהם, ונשפת עליהם ברוחך וכסמו הים. והזכיר זה כי גם במחשבתו זאת סבה ופלא מאת השם שחזק לבם וסכל עצתם לבא בים, כאשר פירשתי למעלה (יד ד כא). על כן אמר אחריו מי כמוכה באלים, עושה גדולות ונפלאות בדבר והפכו:

אמר אויב. הוא פרעה ומלת תמלאמו קשה. ורבי מרינוס אומר תהיה מלאה נפשי מהם לקחת כל ממונם. כדרך בני יצאוני. והטעם דבק עם אחלק שלל. ואחרים אומרים מגזרת אשר מלאו לבו. ואחר כן אורישם: תורישמו ידי. תשמידם. וכן ואם לא תורישו:

וכאשר אמר אויב ארדוף. אחריהם בים: אשיג אחלק שלל: והם היו המון כל רכב מצרים שלא באו אלא לגזול ממונם של ישראל:

אמר אויב וגו'. טעם לחזרת דברים אלו והם עצמן שאמרו בתחלת השירה מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו'. נתכוונו לשורר על אופן סדר המעשה שנתחכם ה' עשות במלאכת הים לישראל לנם וצוה ה' שיעמוד הנם כשורתו וכמנהגו לאויב שבזה טעה וחשב לרדוף כי ישיג ויחלק שלל שזולת זה לא היה רודף דרך ים ולא היו מובטחים ממנו: אחלק שלל. הנה הרשע חשב עשות ג' דברים. א' שוה בכולן והוא לשלול כל שללם, והוא אומרו אחלק שלל, ב' שיקח אותם לעבדים כבראשונה, והוא אומרו תמלאמו נפשי פי' תתמלא נפשי מהם כשאחזור לכבוש אותם לעבדים. גם רמז שיוסיף לעשות בהם חפצו בעינוי יותר ממה שעבר. ג' להרוג משה ואהרן וזקניהם וגדוליהם, והוא אומרו אריק חרבי וגו' ואומרו תורישמו ידי ירצה על דרך אומרם ז''ל (שמות דבה פ''א) בפסוק (ב' ט''ו) ויבקש להרוג את משה שבקש להורגו בסייף ולא שלטה בו וכו', והוא שאמר משה (לקמן י''ח ד') ויצילני מחרב פרעה לזה אמר אויב תורישמו ידי כי תשיג ידו מה שלא השיג מקודם:

אמר אויב ארדוף וגו'. פרעה חשב לעשות לישראל על דרך שנאמר (איוב יב.כג) משגיא לגוים ויאבדם, וכמ"ש (תהלים צב.ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כי בנוהג שבעולם שהרוצה להפיל את חבירו לארץ כל עוד שמגביהו ביותר תגדל נפילתו כי אינו דומה הנופל ממקום גבוה לנופל ממקום נמוך, כמ"ש (איכה ב.א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמשל במלך אחד שמרד בו איש מן הכפר דל ונבזה מה עשה המלך העשירו והגדילו עד כי גדל מאד ותמהו עבדיו על זה, ואחר שעמד במעלתו כמה שנים עשה בו נקמה והרגו עם כל בני ביתו ולקח את כל אשר לו ולא השאיר לו שריד ופליט כי אז היתה הנקמה גלויה ומפורסמת יותר מאלו היה הורגו בעוד שהיה שפל אנשים ואין לו מכיר. כך אמר פרעה, מה נקמה היא זו שאתנקם מן העבדים שהיו עסוקים בחומר ולבנים וידל ישראל מאד, אלא אדרבה אחלק להם שלל משלי ומשל עמי ע"י שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ועי"ז יהיו ספונים וחשובים, וז"ש אמר אויב ארדוף ואשיג אותם כי יבא יומם, אבל לא עכשיו מיד אלא תחילה אחלק להם שלל משלי, וכאשר תמלאנו נפשי שימלא נפשי אותו כל טוב ויהיה שקט ושאנן בהיכלו, אז אריק חרבי ותורישמו ידי כדי שתהיה גלויה ומפורסמת הנקמה שאעשה בהם על שמרדו בי והביאו עשר מכות על מצרים, ובזה מדוקדק הלשון תמלאמו תורישמו שקאי הכל על ישראל, אבל מה שפירש"י תמלאמו יתמלא נפשי מהם רחוק הוא מן דקדוק הלשון. וע"פ דרכינו יתבאר גם כן מה שארז"ל (גיטין נו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, והוא כדי להגדיל אח"כ מפלתו. ובדרך זה נ"ל גם מ"ש פעם אחד ירה בים ופעם אחד רמה בים ופירש רש"י שהיו עולין תחילה ואח"כ יורדין וזה מסכים על צד הרמז לכל דברינו אלה, וכן מביא רש"י עליו פסוק משגיא לגוים ויאבדם בפסוק לפני בעל צפון וזה דרוש יקר. ומ"ש אריק חרבי, ר"ל אף אם לא יהיה חרב בידי מכל מקום תורישמו ידי, כי בידי לבד בלא חרב אורישם כי חלשים המה. וי"א תמלאמו תורישמו פיו הכשילו לומר כן כי סופו להוריש להם כל רכושו בביזת הים וימלא את ישראל משללו.

אֲמַרְתָּ בְּמֵימְרָךְ חֲפָא עֲלֵיהוֹן יַמָא אִשְׁתְּקָעוּ כַּאֲבָרָא בְּמַיִן תַּקִיפִין:

אָשַׁבְתְּ בְּרוּחַ מִן קֳדָמָךְ יְיָ וְכָסִין עֲלֵיהוֹן גִּירִין דְּיַמָא נַחֲתוּ וְשָׁקְעוּ הֵי כְאַבְרָא מַיָא מַמְשַׁבְּחַיָא:

נשפת. לשון הפחה, וכן (ישעיה מ כד) וגם נשף בהם: צללו. שקעו, עמקו, לשון (תהלים סט ג) מצולה: כעופרת. אבר פלו''ם בלעז :

נשפת ברוחך. אמר ר''א מגזרת נשף, כי בנשף הביא רוח שהטביעה אותם. ורש''י פירש לשון הפחה, כמו וגם נשף בהם ויבשו (ישעיה מ כד). ויפה פירש. ודעתי עוד שענינו כמו בבי''ת, נשבת ברוחך, מלשון כי רוח ה', נשבה בו (ישעיה מ ז), ישב רוחו יזלו מים (תהלים קמז יח), כי שתי האותיות האלה ישמשו בענין אחד, כמו על גפי מרומי קרת (משלי ט ג), על גבי, אם בגפו (להלן כא ג), וכן ורכוש להם יבזור (דניאל יא כד), בזר עמים (תהלים סח לא), לשון פזור. וכן בשמות יחליפו אותם, שובך (ש''ב י טז), שופך (דהי''א יט טז): ולרבותינו במשנה (פאה פ''ו מ''א) הבקר לענים הבקר, כמו הפקר, ומן עבשו פרודות (יואל א יז) יאמר עפוש (פסחים מה:), ואמר בן פקועה (חולין סט.) במקום בן בקועה, מפני שנבקעה ומצאו שם בן תשעה חי. וכן על דעתי הכפישני באפר (איכה ג טז), הכבישני, מלשון ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א כח), יכבוש עונותינו (מיכה ז יט). ובלשונם עוד מדה כפושה (יבמות קז:), כמו כבושה: וענין הכתוב, כי ברוחך הקשה והעזה נערמו מי הים, ונשפת ברוחך אשר אתה מנהג הים וכסמו ים. זהו וישב הים לפנות בקר לאיתנו (לעיל יד כז), כי שב לנשוב בו הרוח כאשר יעשה באיתנו בשוא גליו. וטעם צללו כעופרת, שבאו במצולות כמו העופרת. והזכיר בזה בשירה פעמים, כמו אבן (פסוק ה), כעופרת, כי גם זה להם מיד ה', שהיו בהם אנשים רבים יודעים לשחות והיו קרוב ליבשה, אף כי רוכבי הסוסים במים כלם היו ראוים להנצל כי הסוסים שטים הרבה על פני המים, וכן תופשי המגינים נצלים במים, ובכאן לא נמלט מהם אחד. וזהו טעם וינער ה' את מצרים (לעיל יד כז), שהיה השם מגביהם ברוחו הקשה ומשפילם בים, מלשון וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג), והיה החסון לנעורת (ישעיה א לא), מה שמפיץ ומפיל מן הפשתן המתקן אותו:

נשפת ברוחך. מגזרת נשף. כי בנשף הבאת רוח שהטביע אותם: צללו. מגזרת מצולות. כמו לקול צללו שפתי ובמים אדירים דבק עם צללו. כאלו אמר צללו במים אדירים כעופרת ועופרת מגזרת עפר. כי הששה מיני מתכות אם יושמו תחת הארץ יחסר כל אחד מהם דבר ידוע בשנים ידועות. ולעולם העופרת תוסיף:

נשפת ברוחך. באותו הרוח עצמו שהקפיא קרקע הים ונעשה דרך לעבור גאולים נשפת לכסות הרודפים ולאבדם: אדירים. שרים וראשי עם צללו כעופרת במים. ומהם היו השלישים על כולו שמינה פרעה על כל רכב מצרים:

צללו. ג' הכא ואידך לקול צללו שפתי. ויהי כאשר צללו שערי ירושלים. לומר שהביא על מצרים קולות וחרב קולות דכתיב לקול צללו וחרב מה צללו דהתם דכתיב אם תשנו יד אשלח בכם אף הכא קולות וחרב:

נשפת ברוחך וגו'. ג' פורעניות כנגד ג' מחשבות, כנגד מה שאמר אחלק שלל כסמו ים בזה הגם שימלטנו סום וישוט בים הנה שללו אבד, וכנגד העינוי שחשב על היהודים כרמוז באומרו תמלאמו נפשי גם מה שחשב להריק חרבו אמר צללו וגו' פירוש מתו, ולא מתו תכף ומיד אלא צללו כעופרת במים אדירים ואמרו ז''ל (מכילתא) שהיו המים מעלים אותם עד לשמים ומורידים אותם עד התהום והיו מתים באריכות זמן, והוא אומרו כעופרת במים אדירים יכוין לב' דברים, הא' הוא השקיעות, והוא אומרו צללו כעופרת, והב' הוא מניעתם מלמות תכף ומיד, והוא אומרו במים אדירים והם יעלום ממעל וימנעום ממות תכף ומיד שיר ושבח לאלהים על נסיו ומופתיו:

לֵית בַּר מִנָךְ דְאַתְּ הוּא אֱלָהָא יְיָ לֵית בַּר מִנָךְ אֱלָהָא אַתְּ אַדִיר בְּקוּדְשָׁא דָחֵל תֻּשְׁבְּחָן עָבֵד פָּרִישָׁן:

מָן כְּוָותָךְ בְּאֵילֵי מְרוֹמָא יְיָ מָן כְּוָותָךְ הָדוּר בְּקוּדְשָׁא דָּחֵיל בְּתוּשְׁבְּחָן עֲבֵד נִסִין וּפְרִשַׁן לְעַמֵּיהּ בֵּית יִשְרָאֵל:

באלם. בחזקים, כמו (יחזקאל יז יג) ואת אילי הארץ לקח, (תהלים כב כ) אילותי לעזרתי חושה: נורא תהלת. יראוי מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמו שכתוב (שם סה ב) לך דמיה תהלה:

{{ק}} ולכן כשאדם מתפלל עד הנורא יפסוק כדכתיב אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא וכן כולם:

מי כמכה באלים ה'. בחזקים, כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), אילותי לעזרתי חושה (תהלים כב כ). לשון רש''י. ובאמת שהלשון לשון תוקף וחוזק, אבל מי כמכה באלים במלאכי מעלה שהם נקראים אלים, מלשון זה אלי ואנוהו (פסוק ב). והקב''ה נקרא אל עליון על כלם, וכן ועל אל אלים ידבר נפלאות (דניאל יא לו), כמו הוא אלהי האלהים (דברים י יז), וכן הבו לה' בני אלים (תהלים כט א), כמו בני האלהים, כי יקראו אלים ובני אלים, וכן יקראו האלהים ובני אלהים, כי גדול ה' מכל האלהים (להלן יח יא), ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', (איוב א ו). ויש אומרים (הרד''ק בספר המכלול י ב) כי ''בני'' איננו סמיכות, וכן בני שלשים (בראשית נ כג), אנשי מחקה על הקיר (יחזקאל כג יד). וזה טעם מי כמכה נאדר בקדש, שאין כמהו אדיר במעון הקדש בשמים. ובמכילתא (כאן) מי כמוכה באלו שהם משמשים לפניך במרום, שנאמר (תהלים פט ז ח) כי מי בשחק יערוך לה', ידמה לה', בבני אלים אל נערץ בסוד קדושים רבה: נורא תהלות. יראו מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמו לך דומיה תהלה (תהלים סה ב). לשון רש''י. וגם ר''א פירש כי כל המהללים יראים להלל שמו, כי מי ישמיע כל תהלתו, והם חייבים להלל שמו כי הוא לבדו עושה, פלא. ולפי דעתי כי טעם נורא תהלות שהוא נורא בתהלות, כי יעשה דברים נוראים ומתהלל בהם, שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בהם את עבדיו, והנה הוא בזה נורא ומהולל מאד. ובעבור כי מלכי ארץ נוראים בעשק ונלוז, אמר כי ה' הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם. וכן לך דומיה תהלה על דרך הפשט התוחלת לך תהלה, כי כל המיחלים לך יפיקו רצונם ויהללו שמך בציון וישלמו שם את נדרם אשר נדרו בעת צרתם, מלשון אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי (תהלים סב ו), וידום השמש וירח עמד (יהושע יג י). וכן אך אל אלהים דומיה נפשי, מיחלת. כך נראה לי. ואחרים שמעתי אומרים, לך משתתקת התהלה כי לא תשיג תהלה לפעליך הגדולים והנוראים, מלשון ולילה ולא דומיה לי (תהלים כב ג), ויהיה טעם אלהים בציון (שם סה ב), האלהים אשר בציון, כלומר השוכן שם. והנכון מה שאמרנו:

באלם ה'. הם מלאכי מעלה הקדושים. ובני אלים הם הכוכבים. ועוד אפרש זה בפרשת כי תשא: נאדר בקדש. הוא כסא הכבוד. וטעם נורא תהלות כי כל המהללים יראים הם להלל שמו כי מי ישמיע כל תהלתו והם חייבים להלל שמו. כי הוא לברו עושה פלא:

מי כמוכה באלים. נתן שבח לאל יתברך על מלחמתו השלישית נגד המון רכב מצרים, ואמר מי כמוך בחזקים, שיוכל לשנות טבע הנמצאים הבלתי נפסדים בטבעם: נאדר בקדש. הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז''ל (סנהדרין פרק חלק) מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות אינם חוזרין לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו'. אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי, נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי מאתו יתברך: נורא תהלות. ומי שידע גודל תהלותיו ייראהו בשבילו, לא בשביל יראת עונש שיבא מאתו: עושה פלא. עושה מה שיפלא מן הטבע לעשות בשום אופן, כגון עמוד הענן ועמוד האש:

באלים. ב' במסורה מי כמוכה באלים. הנחמים באלים. דרשו על הע''א שעושים אותה תחת האילנות כמו תחת האלה ורגילים לעשות אשרה שיש לה צל כי יש אשרות שיש להם פירות ואין להם צל ואלו יש להם צל ואין לה פירות אבל הקב''ה צלו נאה ופירותיו מתוקים ויש לו צל והיינו דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוך לחכי:

מי כמוכה באלים וגו'. פירוש כיון שאנו רואים מצרים שהוא השר מצרים שמו מת מי ידמה לה' בבני אלים: עוד נראה על דרך אומרם ז''ל (חגיגה ט''ז) מלך בשר ודם כשנחבא בתוך העם אינו ניכר כי הוא זה מה שאין כן אלהינו אות הוא בצבאו, והוא אומרו מי כמוכה אפילו כשאתה באלים בלא שום היכר המלוכה רשום הוא: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (מכילתא) מלך בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מהקרובים אבל הקב''ה מוראו על הקרובים יותר וכו', והוא אומרו מי כמוכה באלים כי שם מכירים יותר אבל בתחתונים אימתי מי כמוכה כשאתה נאדר בקודש כשאתה נותן חוזק ואדר לבחינת הקדושה כמעשה ארץ מצרים אשר השפיל גאון רשע והאדיר הקדושה: עוד ירצה על דרך אומרו נהר דינור נגד ונפיק מן קדמוהי, (דניאל ד' י'), ואמרו ז''ל (חגיגה י''ג:) כי מזיעת החיות שמזיעים בעת שאומרים קדוש יוצא נהר דינור, והוא אומרו נאדר בקודש פירוש כשמאדרים אותו בקודש אז לצד המורא שנכנם בחיות כשמהללים אותו עושה הנוראות ההוא שמזיעים נהר דינור: נורא תהלות עושה וגו'. פירוש יש לכל לירא מהגיד תהלותיו לצד שמעשיו כולם פלא ומי הוא שיצטדק בתהלותיו, כי אין אדם ישיג דעת המופלא לשבח בו ואיך יהללו במדרגה קטנה כיון שיש לו בחינה מופלאת ומכוסת גדולה ועצומה:

מי כמוכה באלים ה'. במס' (גיטין נו:) דרשו מי כמוך באלמים, ודרש זה רחוק לפרש באלים כמו באלמים להוסיף מ"ם, אמנם נראה שאין כוונתם ז"ל להוסיף מ"ם אלא באלים הוא בחזקים כמו שפירש"י, וכך פירושו כי כל השומע עלבונו ומתאפק להיות כמחריש וכובש את כעסו הרי הוא חזק ותקיף כי איזו גיבור הכובש את יצרו, כך בזמן שהקב"ה שומע ושותק ועושה את עצמו כאלם כביכול זהו מצד יד החזקה שלו ית' שכובש את כעסו ושותק למכעיסים, כמו ששתק לפרעה על אשר אמר מי ה' וכן שתק לטיטוס על חרופו וגדופו, ע"כ דרשו מי כמוך באלים באלמים, ומשה אמר זה על חירופו של פרעה וממנו הביאו פסוק זה לראיה על טיטוס, ולעולם משמעות באלים בחזקים ממש כאמור. ואם נפשך לומר באלמים ממש, נוכל לפרש שמשה אמר שכל כך שבחו ית' גדול עד שאפילו האלמים אשר אין להם פה לדבר מ"מ קלוסו ית' עולה מהם כאילו אמרו בפה מלא מי כמוך ה' על דרך שנאמר (תהלים יט.ב) השמים מספרים כבוד אל וגו' אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם וגו'. וא"כ איך הם מספרים כבוד אל, אלא ודאי שע"י שהבריות רואים תנועות השמים וכל צבאם הם מספרים כבוד אל, וע"י שהבריות מספרים כבוד אל ע"י תנועות השמים דומה כאילו השמים מספרים אע"פ שבאמת הם אלמים ואין בהם אומר ודברים לכך נאמר כאן מי כמוך באלים באלמים אפילו בפה האלמים גדול שבחך כאילו אמרו מי כמוך ה' וכ"ש בפי המדברים. ואמר זה גם על המים, ע"ד שמסיק בב"ר (ה.א) יקוו המים משל למלך שבנה פלטין והושיב בה דיורים אלמים והם משכימים ושואלים בשלום המלך אח"כ הושיב בה דיורים פקחים עמדו ומרדו במלך כו' אמר המלך תחזור הפלטין לכמות שהיה, כך מתחילת בריית העולם היה קילוסו של הקב"ה מן המים שנ' (תהלים צג.ד) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה' כו', ולפי מדרש זה נקרא המים אלמים וקלוסו של הקב"ה עולה מהם הן ע"י שהם עושים רצון קונם הפך טבעם, הן ע"י שהבריות מספרים כבוד אל על ידי שרואין פעולות המים אשר עשו בדור המבול ובקריעת ים סוף, ודומה כאילו היו המים מספרים כבוד אל אע"פ שהם אלמים, ע"כ אמר משה מי כמוך באלים ה' אפילו האלמים אומרים מי כמוך, ואמר זה על מה שעשו המים האלמים בקריעת ים סוף, ומ"ש באלים חסר מ"ם כדי לדרוש באלים ג"כ לשון חזקים רמז למים אדירים, כי אדירים היינו לשון חוזק כמו באלים שהוא לשון חוזק, וכמ"ש צללו כעופרת במים אדירים וזה פירוש יקר. ומה שנדרש זה על טיטוס לפי שעמד עליו נחשול של ים להטביעו וכדמסיק שם בגמרא ובהנחה זו משמעות כל המדרשים אחד הוא לדרוש אלים חזקים ואלמים כאחד. דבר אחר, לפי שכל המרבה לספר בשבחו ית' נקרא ממעט, כמו שפירש"י על פסוק נורא תהילות, ע"כ אמר מי כמוך באלים היינו בחזקים הכובשים את עצמם מלספר תהלתך מיראה פן ימעטו בתהלתך, ע"כ הם עושים את עצמם כאלמים, ואצל כיתות אלו מי כמוך ה' כי לך דומיה תהילה השתיקה היא תהלתך, ולפי זה נדרש גם כן באלים בחזקים ובאלמים כי ע"י שעושים את עצמם כאלמים דומה בשתיקה זו כאילו הם אומרים מי כמוך ה', ומה שהם עושים עצמם אלמים לפי שאתה נורא תהילות יראוי, מלהגיד תהלתך פן ימעטו על כן הם עושים עצמם כאלמים, ובחזקת היד הם כובשים פיהם להשים יד לפה, וגם זה פירוש יקר.

אֲרֵמְתָּ יַמִינָךְ בְּלַעְתְּנוּן אַרְעָא:

יַמָא וְאַרְעָא הֲווֹן מְדַיְינִין דָּא עִם דָּא כַּחֲדָא יַמָא הֲוָה אָמַר לְאַרְעָא קַבִּילִי בְּנַיְיכִי וְאַרְעָא הֲוַת אָמְרָה לְיַמָא קַבֵּיל קְטִילָנַיִךְ לָא יַמָא הֲוָה בָּעֵי לְמִטְמַע יַתְהוֹן וְלָא אַרְעָא הֲוַת בַּעֲיָא לְמִבְלַע יַתְהוֹן דְּחִילָא הֲוַת אַרְעָא לְמִקְבְּלָא יַתְהוֹן מִן בִּגְלַל דְּלָא יִתְבְּעוּן גַּבָּהּ בְּיוֹם דִּינָא רַבָּא לְעַלְמָא דַּאֲתֵי הֵיכְמָא דְיִתְבַּע מִינָהּ דְּמֵי דְהֶבֶל מִן יַד אַרְכִינַת יַד יְמִינָךְ יְיָ בִּשְׁבוּעָה עַל אַרְעָא דְלָא יִתְבְּעוּן מִינָהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי וּפְתָחַת אַרְעָא פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן:

נטית ימינך. כשהקדוש ברוך הוא נוטה ידו הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו נופלים בהטיתה וכן הוא אומר (ישעיה לא ג) וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזר. משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם, מטה ידו מעט והן נופלין ומשתברין: תבלעמו ארץ. מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו (לעיל ט כז) ה' הצדיק:

נטית ימינך תבלעמו ארץ. הטעם, כי אחר שנשפת ברוחך וכסמו הים נטית עליהם ימינך וזרועך ותבלעמו ארץ. והענין, כי אחר שטבעו השליכם הים כמנהג הימים, וכן אמר (לעיל יד ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ושם יכלו וישובו לעפר על הארץ כשהיו. והנה הם נבלעים ונשחתים, כמו יחד סביב ותבלעני (איוב י ח), בלע ה' ולא חמל (איכה ב ב), ודרך אורחותיך בלעו (ישעיה ג יב), השחיתו. ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק (לעיל ט כז), ואין לשון ''ימין ו''יד נטויה רק לנקמה ולהשחתה, ואולי יפרשו נטית ימינך להמיתם בים, ותבלעמו הארץ אחר כך, והיא הקבורה שזכו אליה:

נטית ימינך. מהו הפלא כי שמך עליון בעליונים ומשם נטית ימינך ובלע' הארץ שהיא למטה מכל השפלים את האויב. והנה בדרך משל כי ברגע אחד הגיעה ימינך שהוא למעלה משמי השמים אל תחת הים. וטעם ימינך כחך:

נטית ימינך וגו'. רבותינו ז''ל אמרו בספרא (מכילתא) מלמד שהיה הים זורקן ליבשה והיבשה לים אמרה היבשה לים ומה במקום שלא קבלתי אלא דמו של הבל יחיד נאמר לי ארורה וגו' עתה איך אוכל לקבל כל האוכלוסים עד שנשבע לה הקב''ה שאינו מעמידה בדין דכתיב נטית ימינך וגו' עד כאן. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל, מכאן אתה רואה כי לא רצה הים לקבלן והיה פולטן ליבשה, ולא כן מצינו שאמרו בפסחים קי''ח וזה לשונם אמר הקב''ה לשרו של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבונו של עולם יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו אמר לו אתן לך א' ומחצה וכו' אמר לו יש עבד שתובע רבו אמר לו נחל קישון יהיה ערב מיד פלטן ליבשה ובאו ישראל וראו אותם שנאמר וירא ישראל וגו' עד כאן. הדי שאמרו ז''ל בפירוש שלא היה הים חפץ לפולטן אם כן אחר כך כשהחזירתם לו האדמה למה לא שמח לקבלם, גם למה הוצרך ה' לפרוע לו ממחנה סיסרא והרי שלך לפניך יחזירם לו בעצמן ולא היה צריך ערב: עוד קשה הלא עינינו רואות כי אין הים סובל בתוכו אדם ובהמה אלא פולטן ליבשה שזכורני פעמים שטבעו בני ארם בים והשליכן ליבשה מהם ביום ההוא מהם אחר יום או יומים ולדבריהם ז''ל הים חפץ שיהיו עומדים אצלו. וראיתי לרש''י ורשב''ם שפירשו שטענת הים הוא לצד פרנסת דגי הים שימצאו מזון. וצריך לדעת אם כן למה לא קבלם כשזרקתן היבשה והיו למזון הדגים. והיה נראה ליישב כי אז היו סרוחים ואינם ראוים למאכל דגים, וזה דברי דיחוי כי מן הסתם לא יתעכב ה' לומר ליבשה לקוברם מדין לא תלין, וגם אין צורך בדבר לעכב קלונם על פני האדמה אלא עד שימותו ואחר מיתה מה צורך להתעכב בלא קבורה. והגם שאין דרכנו בחיבור זה לפרש מאמרי רבותינו ז''ל, עם כל זה הענין הוא צורך משמעות הכתוב, וכדי שלא נאמר מדרשים חלוקים נראה להתאימם על פי מאמרם ז''ל (מכילתא י''ד ל') וכתבנו אותו בפסוק וירא ישראל וגו' מת על שפת הים כי ראו אותם בגמר מיתה בעודם קצת חיים כדי שיכירו ואז וכו', ולפי דבריהם אלו זרח אור ב' המאמרים, כי מה ששאל הים שלא יפלוט אותם הוא לצד כי ה' אמר אליו לפלוט אותם חיים לסיבת הנזכר לשמח ידידיו שיכירו המצריים ישראל ויראו ותכסם בושה כאמור בדבריהם הפלגת נם זה, והגם שלא רמוז במאמרם זה ענין הפליטה שתהיה בעודם חיים, אף על פי כן רבותינו ז''ל סומכים למה שידוע ביניהם, ולזה טען הים יש עבד שנותן וכו' הכוונה כי חפץ הוא לגמור המצוה במכעיסי אל. ותמצא כי כל שרי מעלה וכל ברואי מעלה ומטה חפצים וחשקים לעשות מצות ה' כי הם אביונים בדבר לצד שאין להם מצות, וכן תמצא שם בפסחים באותה סוגיה כי גבריאל בקש מה' להציל אברהם מכבשן האש ואמרו שם כי ה' לא קפח שכרו ואמר לו תזכה ותציל ג' מבני בניו וגו' עד כאן הרי כי זכות הוא למלאכים לעשות חסד לצדיקים ולאוהבי עליון, וכמו כן היה חפץ הים שתגמור יציאת נפשם בים ולא ביבשה ולזה צעק לבו, והשיבו אל עליון כדרך שעשה לגבריאל כי לעתיד ימציא לו זכות אחר לאבד עם רשע חלק ומחצה והוא מחנה סיסרא שהוא יעשה בהם מצות איבוד רשעים: עוד יש טעם בטענת הים שהיה חפץ שתגמר מיתתם בים לקחת כל כוחות החיוניות שהם כל הנפשות של העם, כי מטבע נפשות העמים לעמוד במקום מיתתן כאומרו (קהלת ג') ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, והעובדי כוכבים ומזלות נמשלו לבהמות וכי תצא נפשם בים יזכה השר בהם לבחינת המושגות אצלו מהענין, ולזה כשאמר אליו לפולטן חיים שאז תהיה הארץ זוכה בדבר כי קונים מקומן במקום הנחתם יורדים שמה צעק לבו יש עבד וכו' עד שענהו רבו כי יתן לו בעדם וכו' פירוש בני אדם חיים כמות אלו ופרט לו בדומין לאלו ושאב חיותם מהם שהוא עיקר חשקו לא בגוף, ולזה אחר שפלטם ויצתה נפשם על שפת הים וזרקתם האדמה לים לא רצה לקבלם כי אינו מטבעו והארץ היא המכסת על בניה אשר לוקחו ממנה והכריחה ה' לקבלם כי לה נוגע הדבר. ולא תקשה לדרכינו זה ממה שאמרו שם בפסחים כי כשפרע ה' לים פתחו דגים שבים ואמרו ואמת ה' לעולם ע''כ, אם כן להם נוגע הדבר, ואולי כי בעת אשר יחפוץ הים בקבלתם בתוכו שהוא בזמן שהם חיים היו הדגים נהנים מהם ביני וביני קודם שימותו ואז ישליכם הים ואין להם עוד מהם מזון ועל זמן פרנסתם אמרו שירה. וראיתי מי שנתעצם בטענת הים יש עבד וכו' הלא יד עבד כיד רבו, ואין בזה קיהוי כי הים טענתו נכונה על דרך אומרם (תענית כ''ה,) משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, ועל אדנות אדונו הוא אומר וכי קרה מקרה זה לאיזה עבד מעבדי ה' שנתן לו רבו וחזר וכו', ולזה לא אמר יש אדון שנותן וכו' וחוזר וכו' כי זו אינה טענה יש ויש ואדרבא יד עבד כיד רבו וכאלו לא נתן אלא דבריו הם לרבו כי אינו מתנהג כן עם עבדיו:

נטית ימינך תבלעמו ארץ. יש רמז למה שארז"ל (סוטה יא:) כיון שהרגישו בהם המצרים היו מבקשים להרגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ואח"כ מבצבצים ועולים ובאים לביתם עדרים עדרים כו', ועל הים הם הכירוהו תחילה ואמרו זה אלי, וע"ז אמר עושה פלא, ומהו הפלא נטית ימינך תבלעמו ארץ. לישראל שהזכיר בפסוק מי כמוך באלים ה', ואח"כ נחית בחסדך עם זו גאלת כי הלכו לביתם עדרים עדרים, ואח"כ נהלת בעזך אל נוה קדשך כי הם הכירוהו תחילה וראו השכינה בנוה קדשו ית'. וי"א שאמר זה דרך שואל ומשיב, למה אתה ה' הבאת את המצרים אל הים סוף להטביעם שמה, ואילו רצית לנטות ידך עליהם אז תבלעמו ארץ כשאול חיים במקומם, ונתן תשובה לדבר נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך, כאשר ינהל הרועה את עדרו אל מרעה כר נרחב בלא צער מלחמה כי בצאתם ממצרים לא היו מלומדי מלחמה ע"כ הביאם לים סוף שהיה קולו הומה מסוף העולם ועד סופו, ועי"ז שמעו עמים ירגזון ולא היו צריכין למלחמות גדולות כמ"ש (יהושע ב.ט) וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' מי ים סוף מפניכם. ואילו היו נבלעים בקרקע במקומם לא היה הקול נשמע למרחוק ולא רגזו וחלו כל מלכי כנען והיו ישראל צריכין למלחמות גדולות.

דַבַּרְהִי בְטַבְוָתָךְ עַמָא דְנַן דִפְרָקְתָּ סוֹבַרְהִי בְתָקְפָּךְ לְדִירָא דְקֻדְשָׁךְ:

דַּבַּרְתְּ בְּחַסְדָּךְ עַמָךְ הָאִילֵין דִּי פָרַקְתְּ וְאַחֲסִינַת יַתְהוֹן טַוָור בֵּית מַקְדְּשָׁךְ מְדוֹר בֵּית שְׁכִינַת קוּדְשָׁךְ:

נהלת. לשון מנהל, ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית:

נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך. אמר ר''א כי הוא עבר במקום עתיד כי כן יבא בנבואות. ועל דעתי כי יאמר נטית ימינך על האויב ותבלעם הארץ, ונחית בחסדך בעמוד הענן לנחותם הדרך עם זו גאלת, ונהלת אותם בעז ידיך אל נוה קדשך, כי אליו הולכים. וכן ונהרו אליו כל הגויים (ישעיה ב ב). ו''נוה קדשך'', הוא בית המקדש כאשר יאמר עוד, מקדש אדני כוננו ידיך (פסוק יז). וכן אמרו במכילתא (כאן) אין נוה אלא בית המקדש, שנאמר (ישעיה לג כ) חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראנה ירושלם נוה שאנן:

נחית בחסדך. אמר נחית לשון עבר תחת עתיד כמשפט הנבואות. וטעם בחסדך על עמודי הענן והאש כי הוא המנחה אותם. או זה רמז לאשר נחם עד עתה: נהלת. כמו אתנהלה לאטי: בעזך. ולא בעוזם: אל נוה קדשך. הוא הר סיני ששם שכן הכבוד. וכן כתוב ואביא אתכם אלי:

נחית בחסדך עם זו גאלת. מעת שגאלתם, וזה כשהוצאתם חוץ לגבול מצרים ובאו לסכות, התחלת לנחותם הדרך, כאמרו ויסעו מסוכות וה' הולך לפניהם: נהלת בעזך. נהלת לאטם ביבשה בתוך הים, כאמרו מוליכם בתהומות, כסוס במדבר, לא יכשלו: אל נוה קדשך. בדרך נכון ללכת אל נוה קדשך, לקדשם שם לעבודתך:

נחית. ב' במסו'. נחית בחסדך. נחית כצאן עמך. מה הרועה מרעה הצאן כל אחד לפי המרעה הראוי לו כך הענן מנחה אותם כל אחד לפי מהלכו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומה הרועה מרביץ הצאן בצהרים שלא יכם שרב ושמש כך היו מוקפים בעננים שלא יכם שרב ושמש: עם זו. ג'. דין ואידך עם זו קנית עם זו יצרתי לי. שעה זו קנית כשגאלת אותם וכאלו יצרתם אז בריה חדשה:

שְׁמָעוּ עַמְמַיָא וְזָעוּ דַחֲלָא אַחֲדָתְנוּן דַהֲווֹ יָתְבִין בִּפְלָשֶׁת:

שְׁמָעוּ אוּמַיָא יִתְרַגְזוּן דְּחִילָא אֲחָדַת יַת כָּל עַמּוּדֵי דַיְירֵי אַרְעֲהוֹן דִּפְּלִשְׁתָּאֵי:

ירגזון. מתרגזין: ישבי פלשת. מפני שהרגו את בני אפרים שמהרו את הקץ ויצאו בחזקה, כמפורש בדברי הימים (דברי הימים א' ז כא) והרגום אנשי גת:

{{ר}} כלומר לשון הוה הוא ולא לשון עתיד: {{ש}} שהם חשבו משנגזרה גזירת בין הבתרים שהוא ל' שנה קודם שנולד יצחק:

שמעו עמים ירגזון. יאמר, כאשר שמעו העמים ירגזון מתגרת ידיך, וחיל אחז יושבי פלשת בעת ששמעו. ויתכן שיאמר כי כבר שמעו העמים כל אשר עשה השם בארץ מצרים וירגזון תמיד מן המחלה אשר שם בהם, ויתפלל שתפול עליהם אימה ופחד שלא יצאו לקראת ישראל למלחמה. ואמר ר''א כי תפול עליהם שב אל פלשת אדום ומואב, לא אל כנען, וזהו שאמר עד יעבור עמך ה', כי עליהם עברו טרם בואם אל ארץ כנען, ולא נלחמו עמהם. ואם יצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה (במדבר כ כ), לבל יעברו בארצו, לא נלחם בהם, ולולא כי נפל עליהם אימתה ופחד היו חפצים להלחם בם משנאתם אותם. ולא הזכיר עמון, כי עמון ומואב כגוי אחד הם. ויתכן שגם על הכנעני נפל פחדם ולא נלחם בהם עד עברם, כי הכנעני מלך ערד יושב הנגב (במדבר כא א) איננו כנעני ביחוסו, כדעת רבותינו (במד''ר ותנחומא שם):

שמעו עמים. שהם סביבותיהם. גם יעברו עליהם: חיל אחז יושבי פלשת. יושבי ארץ פלשת. כי יושבי לאות על זה:

אחז. ב' במסורה דין ואידך אחז בקרנות המזבח מלמד שאחזו חיל ורעדה והוצרך לאחוז בקרנות המזבח ועוד חד מלישנא אחרינא שמאל בעשותו ולא אחז:.

בְּכֵן אִתְבְּהִילוּ רַבְרְבֵי אֱדוֹם תַּקִיפֵי מוֹאָב אֲחַדָתְנוּן רְתֵיתָא אִתְבָּרוּ כֹּל דַהֲווֹ יָתְבִין בִּכְנָעַן:

הָא בְּכֵן אִתְבַּהֲלוּן רַבְרְבָנֵי אֱדוֹמָאֵי תַּקִּיפֵי מוֹאֲבָאָה אֲחָדַת יַתְהוֹן רְתִיתָא אִתְמְסֵי לִבְּהוֹן בְּגַוֵּיהוֹן כָּל עַמּוּדֵי דַּיְירֵי אַרְעֲהוֹן דִּכְנַעֲנָאֵי:

אלופי אדום אילי מואב. והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל: נמגו. נמסו, כמו (תהלים סה יא) ברביבים תמגגנה. אמרו עלינו הם באים לכלותינו ולירש את ארצנו:

{{ת}} במכילתא שצווי אל תצר ואל תתגר בם מלחמה נצטוו שנים הרבה קודם שנכתבו ואף אם נכתבו בשנת הארבעים לצאתם (ועוד עיין בתוספת בב"ק דף ל"ח): {{א}} (מכילתא) ונתיראו שמא יעשו עמהם מריבה על ריב שבין רועי אברהם ולוט ושבין יעקב ועשו:

אילי. ביו''ד כמו כבשים. כי השרים כדמותם בצאן. והנה פלשתים ואדום ומואב לא נלחמו עם ישראל במדבר: נמוגו כל יושבי כנען. בעבור השמועות. כדרך ונשמע וימס לבבנו. גם יושבי כנען ארץ כנען:

אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב. כשראו אלו הנסים אף על פי שידעו שלא עליהם יעלה ישראל למלחמה, מכל מקום נבהלו לראות: יאחזמו רעד. יהי רצון שיאחזמו רעד ולא יתקוממו עלינו: נמוגו כל יושבי כנען. הנה יושבי כנען בשמעם כל אלה נמוגו בלי ספק, כי ידעו שעליהם עלו לגרשם, כאמרו ונשמע וימס לבבנו וכו':

אז נבהלו וגו'. אומרו אז לומר כי אינו בזמן שדבר בו עד עתה שהוא זמן של הנכנסים לארץ אלא על זמן ביאת גואלנו, ולזה אמר אז נבהלו אלופי אדום, וכן הוא אומר (במדבר כ''ד י''ח) והיה אדום ירשה, וגם אז יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר אילי מואב יאחזמו רעד, וטעם שלא הזכיר עמון, כי גם הוא מאב פירוש עם בתו בא, ואז גם כן נזכה בכל הנשאר מהכנעני, והוא אומרו נמוגו כל יושבי כנען, ואמר יושבי, לומר שיטהרו בהם אפילו שאר העמים, וטעם אומרו לשון עבר כי דבר ה' כאילו נתקיים והיה:

תַּפִּיל עֲלֵיהוֹן אֵימְתָא וְדַחַלְתָּא בִּסְגֵי תָקְפָּךְ יִשְׁתְּקוּן כְּאַבְנָא עַד דְיֵעִבַּר עַמָךְ יְיָ יָת אַרְנוֹנָא עַד דְיֵעִבַּר עַמָא דְנַן דִי פְרַקְתָּא יָת יַרְדְנָא:

תַּפִּיל עֲלֵיהוֹן אֵימָתָא דְמוֹתָא וּדְחִילָתָא בִּתְקוֹף אֶדְרַע וּגְבוּרְתָּךְ יִשְׁתַּתְּקוּן הֵי כְאַבְנַיָא עַד זְמַן דִּי יַעֲבְרוּן עַמָּךְ יְיָ יַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא עַד זְמַן דִּי יַעֲבְרוּן עַמָּךְ הָאִילֵין דְּקָנִיתָא יַת מְגוּזָתֵיהּ דְּיוּבְקָא:

תפל עליהם אימתה. על הרחוקים: ופחד. על הקרובים, כענין שנאמר (יהושע ב י) כי שמענו את אשר הוביש וגו' : עד יעבר עד יעבר. כתרגומו: קנית. חבבת משאר אמות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים, שחביב על האדם:

{{ב}} דאם לא כן תרתי למה לי: {{ג}} דקשה לו והלא כל העולם כולו קנוי לו כמו שכתוב לאל עליון קונה שמים וארץ אלא כו':

תפול עליהם. שב אל אדום ואל מואב. אע''פ שהזכיר למעלה כנען וכמהו בעמוד ענן ידבר עליהם. כאשר פירשתי. וישם דמי מלחמה בשלום שב אל אבנר לבדו. את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. שב אל אשתו ואמהותיו. וכל זה בעבור עד יעבור עמך ה' שעברו עליהם לפני בואם אל ארץ כנען: ואמר עד יעבור. פעמים כי סבבו את הר שעיר ימים רבים. וטעם קנית. שהיו עבדים למצרים. ואתה קנית אות' להיותם לך לעבדים:

תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך. יהי רצון שתפול עליהם אימתה ופחד, באופן שינוסו מפנינו מיראת זרועך, כענין אנוסה מפני בני ישראל, כי ה' נלחם: ידמו כאבן עד יעבור עמך ה'. וכן יהי רצון שלא יתקוממו נגדנו כאשר נעלה להלחם בם עד אחר שנעבור הנהרות והם ארנון והירדן, כי אמנם במעבר הנהרות תקשה כל מלחמה ונצטרך לנס גדול אשר אולי לא נהיה ראוים לו:

תפול וגו' עד וגו'. פסוק זה ושלאחריו ידבר כל אחד על ב' הכנסות לארץ אחת בימי משה ואחת בימי המשיח, ולזה אמר העניינים כפולים:

תָּעֵלִנוּן וְתַשְׁרִינוּן בְּטוּרָא דְאַחְסַנְתָּךְ אֲתַר מְתַקֵן לְבֵית שְׁכִנְתָּךְ אַתְקֵנְתָּא יְיָ מַקְדְשָׁא יְיָ אַתְקְנוֹהִי יְדָיךְ:

תָּעוּל יַתְהוֹן וְתִנְצוֹב יַתְהוֹן בְּטוּר בֵּית מַקְדְּשָׁךְ אָתַר דִּמְכֻוַּון קְבֵיל כּוּרְסֵי יְקָרָךְ מוּזְמַן קְבֵיל בֵּית שְׁכִינַת קָדְשָׁךְ אַתְקִינְתָּא יְיָ בֵּית מַקְדָּשָׁךְ יְיָ תַּרְתֵּין אִידְיָיךְ שַׁכְלִילוּ יָתֵיהּ:

תבאמו. נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו: מכון לשבתך. מקדש של מטה מכון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת: מקדש. הטעם עליו זקף גדול להפרידו מתבת השם של אחריו המקדש אשר כוננו ידיך ה'. חביב בית המקדש שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר (ישע' מח יג) אף ידי יסדה ארץ, ומקדש בשתי ידים. ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה' ימלך לעלם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו:

{{ד}} (ג"א) מדכתיב מכון ולא כתיב מקום (נח"י) וה"פ תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואותו הר הוא מכון לשבתך של מעלה אשר פעלת ומלת פעלת קאי אלשבתך דהיינו כסא של מעלה ולא כל ההר מכון אלא המקדש אשר כוננו ידיך הוא מכון רצה לומר מכוון ע"ש:

תבאמו ותטעמו. תפלה שיעמדו שם הרבה ולא יגלו. כדרך בהר מרום ישראל אשתלנו: בהר. כמו ההר הטוב הזה והלבנון או רמז להר המוריה על כן כתוב אחריו מכון לשבתך פעלת ה'. וטעם פעלת ה'. שאתה כוננתו מקדם מכון לך. כי המקום הנזכר הוא כנגד המקום הנכבד מהעליון. כי מקומות הארץ משתנים כנגד הכוכב העומד על ראשם וחכמי המזלות יבינו זה. ומלת מקדש. כמו מקדש. וכמוהו השבת מטהרו. כי הדגש בטי''ת נוסף כדגש קו''ף מקדש ובעבור שהי' בקו''ף שוא נע נרפה הדל''ת. כי אין מנהג בכל המקרא דגש אחר שוא נע חוץ מגזרת שתים. וכבר הזכרתי דקדוקו. והנה כוננו ידיך. כמו פעלת כי הטעם כפול:

תביאמו ותטעמו. שלא יגלו ממנה: בהר נחלתך. בהר הבית שנאמר עליו בהר ה' יראה: מכון לשבתך פעלת ה'. כאמרו פה אשב כי אויתיה: מקדש ה' כוננו ידיך. כאמרו ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך, וכן דוד אמר הכל בכתב, מיד ה' עלי השכיל בכל מלאכות התבנית:

לשבתך. ג' במסו' הכא ואידך בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. וחבירו בדה''י זה שאחז''ל בית המקדש שלמטה מכיון כנגד בית המקדש שלמעלה. מכון לשבתך פעלת ה' בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך כנגדו. לשבתך בגימ' ירושלים ציון: ידיך. יו''ד יתירה בשביל י' נסים שנעשו במקדש ובשביל י' קדושות שנתקדשה הארץ:

מקדש ה' כוננו ידיך. לפי שהמשכן נעשה כולו עפ"י ה' מאליו כי בכל מעשה המשכן נאמר והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר ע"כ נאמר כוננו ידיך, ונקט ידיך שתים במשמע פירש רש"י שהעולם נברא ביד אחת והמקדש בשתי ידים כו' ובפ"ק דכתובות (ה.) אמרו גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאילו שמים וארץ נבראו ביד אחת שנאמר (ישעיה מח.ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במעשה צדיקים כתיב מקדש ה' כוננו ידיך, וטעמו של דבר כי העליונים מצד מעלתן נבראו ביד ימין והתחתונים ביד שמאל, אבל המקדש שהוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים נברא בשתי ידים, כי שם מדור השכינה עם התחתונים שנאמר ושכנתי בתוכם, ומשם נברא גם האדם האמצעי בין העליונים לתחתונים, וזהו ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בית המקדש כי הוא האמצעי כאמור. ומה שקראו המקדש מעשה צדיקים והכתוב אומר כוננו ידיך היינו ידי הקב"ה, לפי שיש לשניהם חלק בזה הבנין, כי הקב"ה הראה למשה תבנית כל המשכן בנוי וכמ"ש כן עשה המנורה הקב"ה עשאה, וכן כל מעשה המשכן.

יְיָ מַלְכוּתֵהּ קָאֵם לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא:

כַּד חָמוּן עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל יַת נִיסַיָא וְיַת פְּרִישְׁוָותָא דְּעָבַד לְהוֹן קוּדְשָׁא יְהֵי שְׁמֵיהּ מְשַׁבַּח עַל יַמָא דְסוּף וּגְבוּרַת יְדֵיהּ בְּנֵי גְּלַלְיָא עַנְיָין וְאָמְרִין אִילֵין לְאִילֵין אִיתוּ נִיתַּן כְּלִיל דִּרְבוּ בְּרֵישׁ פְּרוֹקַן דְּהוּא מַעֲבִיר וְלָא עָבַר דְּהוּא מַחֲלִיף וְלָא חֲלִיף דְּדִילֵיהּ הוּא כְּלִיל מַלְכוּתָא וְהוּא מֶלֶךְ מַלְכִין בְּעָלְמָא הָדֵין וְדִילֵיהּ הוּא מַלְכוּתָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וְדִילֵיהּ הִיא וְהַוְיָא לְעָלְמֵי עַלְמִין:

לעלם ועד. לשון עולמות הוא והוי''ו בו יסוד לפיכך היא פתוחה, אבל (ירמיה כט כג) ואנכי היודע ועד, שהוי''ו בו שמוש, קמוצה היא:

{{ה}} רצה לומר היינו סגול שהוא פת"ח קטן תחת העי"ן של ועד: {{ו}} רצה לומר ציר"י שהוא קמץ קטן ול' היא קאי על המלה של ועד והג"א דחה פירוש זה אלא בס"ת שלפני רש"י היתה הוי"ו דכאן בפתח:

ה' ימלוך לעולם ועד. יאמר, כי הראה עתה כי הוא מלך ושלטון על הכל, שהושיע את עבדיו ואבד את מורדיו, כן יהי הרצון מלפניו לעשות בכל הדורות לעולם, לא יגרע מצדיק עיניו, ולא יעלימהו מן הרשעים המריעים. ובאו כזה פסוקים רבים, כגון ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם (שם קיג ב), והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט). ואונקלוס נתיירא ממנו בעבור שהמלכות לאלהים היא לעולמי עד, ולפיכך עשאו לשון הוה ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא, כדרך מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג). ולא הבינותי דעתו בזה, שהרי כתוב יהי כבוד ה' לעולם (שם קד לא), וימלא כבודו את כל הארץ (שם עב יט), יתגדל ויתקדש, יאמן ויגדל שמך (דהי''א יז כד). ויתכן שטעמם כסוד הברכות:

ה' ימלוך. כאשר יבנה בית המקדש לשמו אז תראה מלכותו בארץ. וטעם עולם ועד. על דרך קצרה כי הוא לעולם ועד עולם. ואל תתמה בעבור מלת עד שאינה סמוכה. כי הנה כתוב שוכן עד וקדוש שמו. ומשפט לשון הקדש בהיות התנועה באות הבא אחר וי''ו יפתחוהו. כמו שור וכבש ועז ועבור זה נפתח ועד. והנה אמר ואוכל מכל ובסוף הפסוק הנחש השיאני ואוכל. על כן אמרו לעולם ועד:

ה' ימלוך לעולם ועד. יהי רצון שהוא לבדו ימלוך לעולם ועד, ואין עמו אל נכר:

ה' ימלוך. פסיק לומר לך כשיבוא העת שיאמרו ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד אז תפסוק מלכות או''ה: משה הקדים ה' למלכות ודוד הקדים מלכות לה' שנאמר ימלוך ה' לעולם לפי שסיים ודרך רשעים יעות לא רצה להזכיר ה' על הרעה:

ה' ימלוך וגו'. טעם שלא אמרו ה' מלך, אמרו הם עצמם הטעם כי בא וגו' פירוש לצד שלא נעשה המשפט אלא באומה אחת, והוא אומרו כי בא סוס פרעה וגו' כי לא יוקח מזה הכחשת כל האלהות אשר אומות אותם יעבדו ולזה אין מלכותו נכרת לעולם, מה שאין כן לעתיד לבא כי יעשה ה' משפט בכל הגוים אז יהיה ה' למלך על כל הארץ והוא אומרו ה' ימלוך: או ירצה טעם אומרו ימלוך ולא מלך כי בא סוס פרעה וגו' פירוש כולם היו בטביעה כסוס אחד והכוונה בזה כי לא נמלט מהם עד אחד כשם שיטבע אדם אחד יטבעו כולם, והן אמת אם היה מגיד לעולם הפלגת ועוצם הנם להכיר העולם גדולת תגבורת פאר נצחון והוד יסוד אמונתינו אשר כל שומעיו יתלהבו ויאמרו הבו יקר כי הוא זה אדונינו מלכנו ומעתה יהיה ה' למלך אלא שלא הלכו ביבשה ונמלטו זולת בני ישראל, והוא אומרו ובני ישראל הלכו וגו' ולהם לא ישמעו האומות כי הם נוגעים בדבר להיותו אלהיהם:

(יח-יט) ה' ימלוך לעולם ועד. כי בא סוס פרעה. יש לפרש מלת כי, לפי שפרעה היה חולק על מלכות שדי ואמר מי ה', ואילו לא היה הקב"ה עושה שפטים בפרעה א"כ יש לחוש שגם לדורות יקומו בנים סוררים ויכחישו מלכותו ית', אבל מעתה שנעשה בפרעה משפט כתוב, שוב לא יהיה שום חולק ומערער על מלכות שדי ית' וה' ימלוך לעולם ועד, כי יראו כל העולם כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו'. ומאז מורא יעלה על ראשם להטיח דברים כלפי מעלה.

אֲרֵי עַלוּ סוּסָוַת פַּרְעֹה בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי בְּיַמָא וַאֲתֵיב יְיָ עֲלֵיהוֹן יָת מֵי יַמָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַלִיכוּ בְיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָא:

אֲרוּם עָלוּ סוּסְוַות פַּרְעה בִּרְתִיכוֹי וּבְפָרָשׁוֹי בְּיַמָא וְחָזַר יְיָ עֲלֵיהוֹן יַת מוֹי דְיַמָּא וּבְנֵי יִשְרָאֵל הֲלִיכוּ בְּיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָא וְתַמָּן סַלְקוּן עִינָוַון בְּסִימָן וְאִילָנֵי מֵיכְלָא וְיַרְקֵי וּמִגְדֵי בְּאַרְעִית יַמָא:

כי בא סוס פרעה. כאשר בא:

{{ז}} (נח"י) והכי קאמר מפני שבא סוס פרעה לפיכך ותקח מרים ולזה נתכוין הרב כאשר בא אז ותקח מרים:

כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו. אמר ר''א שגם זה מן השירה, כי היו משוררים ואומרים כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב עליהם את מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והוא נס בתוך נס. ואיננו בלשון השירה והנבואות. אבל פירושו, אז ישיר משה, כי בא סוס פרעה ביום ההוא מיד, לא מיום המחרת או אחרי כן. או טעמו אז ישיר, כאשר בא סוס פרעה בים והשיב עליהם ה' מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוכו, להגיד כי בלכתם בתוכו ביבשה אמרו השירה. ואמר עוד, כי אז לקחה מרים הנביאה את התוף בידה וענתה להם הפסוק הראשון של השירה שתענינה כן אחרי משה וישראל:

כי בא סוס פרעה. לפי דעתי גם זה הפסוק מהשיר להזכיר הפלא שעשה בתוך פלא כאשר פירשתי. ומלת עליהם. שבה אל סום פרעה ברכבו ובפרשיו. גם פרעה עמהם. כי כן כתוב אמר אויב שהוא פדעה ואחריו תבלעמו ארץ וכתוב מפורש ונער פרעה וחילו בים סוף:

כי בא סוס פרעה. וזה שאמרנו אז ישיר היה כאשר בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים, והאל יתברך הטביעם בעוד שבני ישראל היו הולכים ביבשה בתוך הים, בטרם יצאו התחילו לשיר:

וּנְסֵיבַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא אֲחָתֵהּ דְאַהֲרֹן יָת תֻּפָּא בִּידַהּ וּנְפָקוּ כָל נְשַׁיָא בַּתְרָהָא בְּתֻפִּין וּבְחִנְגִין:

וּנְסֵיבַת מִרְיָם נְבִיאָתָא אַחְתֵיהּ דְּאַהֲרן יַת תּוּפָא בִידָהּ וְנַפְקָן כָּל נְשַׁיָא בַּתְרָאָה בְּתוּפַיָיא הֲווֹ חַיְילִין וּבְחִנְגַיָא מְחַנְגִין:

ותקח מרים הנביאה. היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קדם שנלד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו' , כדאיתא בסוטה (דף יג א) . דבר אחר אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו: את התף. כלי של מיני זמר: בתפים ובמחלת. מבטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תפים ממצרים:

אחות אהרן. הנכון בעיני כי מפני שהוזכרו בשירה משה ומרים ולא הוזכר אהרן רצה הכתוב להזכירו, ואמר אחות אהרן דרך כבוד לו, שהוא אחיה הגדול ואחותו הנביאה מתיחסת אליו, שגם הוא נביא וקדוש ה'. ויתכן שדרך הכתובים ליחס אל גדול האחים, וכן ובני כלב אחי ירחמאל (דהי''א ב מב), שהיה גדול מאחיו, שנאמר (שם ב ט) את ירחמאל ואת רם ואת כלובי:

ותקח מרים הנביאה וגו'. עכשיו נעשית נביאה כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה עד שאמרו כולם זה אלי, כארז"ל (מכילתא בשלח פר' ג) ראתה שפחה על הים כו', לכך נאמר ותצאן כל הנשים אחריה, כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה כי כולם זכו לנבואה, ולפי שאין השכינה שורה כ"א מתוך שמחה והנשים יש להם צער לידה ע"כ לקחה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה. ומ"ש אחות אהרן. לפי שהיתה שוה לו בנבואה אבל לא למשה, כי כן משמע סוף פר' בהעלותך בפסוק לא כן עבדי משה (יב.ז) כי שם הושוו אהרן ומרים בנבואה, וכן פירש מהרי"א. ולשון מחולות הוא ענין מחילת עון וכ"כ רבינו בחיי, ואולי שזהו שמסיק בילקוט פר' זו בפסוק ויסע משה, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו כל עונותיו, ומהיכן למד לומר אם לא מלשון מחולות שנזכר בשירת נשים אלו. ומ"ש ותען להם מרים. להן מבעי ליה למימר, אלא לפי שעל הים באו הנשים למדריגת האנשים בהשגת הנבואה ע"כ נאמר להם כמדברים לזכרים, וכן לעתיד נאמר (ירמיה לא.כב) נקיבה תסובב גבר.

וּמְעַנְיָא לְהוֹן מִרְיָם שַׁבָּחוּ וְאוֹדוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָאֵי עַל גֵוְתָנַיָא וְגֵאוּתָא דִילֵהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵהּ רְמָא בְיַמָא:

וְזָמְרַת לְהוֹן מִרְיָם נוֹדֵי וּנְשַׁבְּחָא קֳדָם יְיָ אֲרוּם תּוּקְפָא וְרוֹמְמוּתָא דִידֵיהּ הוּא עַל גֵּיוְותָנִין הוּא מִתְגָאֵי וְעַל רָמִין הוּא מִתְנַטֵּל עַל דִּי אָזִיד פַּרְעה רַשִׁיעָא וְרָדַף בָּתַר עַמָּא בְּנֵי יִשְרָאֵל סוּסְוָותֵיהּ וּרְתִיכוֹי רְמָא וּטְמַע יַתְהוֹן בְּיַמָא דְסוּף:

ותען להם מרים. משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים:

{{ח}} אף על פי שלא נכתב במרים רק פסוק הראשון מכל מקום קצר וסמוך על השירה הנזכרת:

וְאַטֵּל משֶׁה יָת יִשְׂרָאֵל מִיַמָא דְסוּף וּנְפָקוּ לְמַדְבְּרָא דְחַגְרָא וַאֲזָלוּ תְלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא:

וְאַטֵּיל משֶׁה יַת יִשְרָאֵל מִן יַמָא דְסוּף וּנְפָקוּ לְמַדְבְּרָא דְּחָלוּצָא וְטַיְילוּ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא בְּטֵילִין מִן פִּיקוּדַיָיא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא:

ויסע משה. הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה בזת הים מבזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א יא) תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף, לפיכך הצרך להסיען בעל כרחם:

{{ט}} דאם לא כן ויסע משה למה לי הרי תמיד היו נוסעים על פי הגבורה: {{י}} ואם תאמר והא כתיב וינצלו את מצרים ופירש"י שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. וי"ל דהכא מיירי במטמוניות שהיו להם: {{כ}} רצה לומר תורי זהב היינו ביזת הים ונקודות הכסף היינו ביזת מצרים כדאיתא במדרש:

ויסע. לפי דעתי כי עמוד הענן שהיה הולך לפניהם בצאתם ממצרים ועמוד האש ככה לילה ללכת יומם ולילה. ואחר שטבע פרעה וחילו אין להם פחד ולא יסעו בלילה. והנה לא תמצא בפרשת בהעלותך שבלילה נסעו. והנה הסיעם משה על פי השם. ואינם רק ששה מסעות עד הר סיני. והם פחותים מארבעים יום והאויר טוב לא לח ולא קד. ומי שאין לו אהל יוכל לעמוד באויר ולא יזיקנו. ובבואם אל מדבר סיני עשו כלם סכות כי שם עמדו כמו שנה. ומשה הודיעם כי שם יתעכבו עד שיעשו המשכן. כי בעבור זה הוציאו עצי שטים ממצרים כאשר אפרש ולהיות זכר לסכות שעשו שם היה חג הסכות. כי הכתוב אמר כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ואיך ישבו בעננים כי הסכות אינם דומים לעננים. ועוד אפרש למה חג הסכות בחדש השביעי. וכאשר נעשה המשכן ירד השם בעמוד ענן עליו. כי כן כתוב ואש תהיה לילה בו. ובנסוע הענן יסעו בני ישראל. ובעבור זה כתוב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם והנה שנים עמודים הם שמתחלפין על המשכן. ואם קבלה היא ששבעה ענני כבוד היו. נניח סברתנו ונסמך על הקבלה: אל מדבר שור. הוא מדבר איתם בעצמו. אולי שתי ערים היו במדבר שנקראו כן. או יש למדבר שני שמות. והעד שאמר וילכו שלשת ימים במדבר הוא מדבר שור. ע''כ בהודע' נפתח בי''ת במדבר: ולא מצאו מים ויבאו מרתה וכתוב ויסעו מים סוף. כמו ויסע משה את ישראל מים סוף. וילכו דרך שלשת ימים במדבר איתם ויחנו במרה:

ויסע. ג' במסורה דין ואידך ויסע מצאן עמו מלמד שהיו מוצאים אבנים טובות בקרקעית הים והסיעם משה בעל כרחם כצאן הזה שהרועה מסיעו מעדר לעדר ועוד חד באיוב ויסע כעץ תקותי שע''י פרעה שהיה עמו בעצתו בעבודת פרך נפרע לו מדה כנגד מדה שנאמר ויסע כעץ תקותי:

ויסע משה וגו'. פירוש נסיעה זו על פי משה נסעוה ומכאן ואילך על פי ה':

ויסע משה את ישראל. פירש"י ויסע הסיעם בעל כרחם, לפי שלא רצו לפרוש מן ביזת הים והיה משה מתירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא, ומעשה העגל יוכיח כי רוב זהב שהושפע להם היה סבת עשייתו ע"כ הסיעם בעל כרחם, ועוד חשב משה שרבוי העושר יהיה סבה לשלא יהיו ראויין לקבל התורה, כי התורה והעושר בורחים זה מזה והם כצרות זו לזו. כמ"ש (תהלים קיט.עא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך. ע"כ הסיעם בעל כרחם. וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. מדה כנגד מדה לפי שעסקו בביזת הים יותר מהראוי, ומאז היו בלתי ראוים לקבל התורה שנמשלה למים ע"כ נענשו במה שלא מצאו מים, וזהו דעת רז"ל במסכת בב"ק (פב.) דורשי רשומות אמרו שהלכו ג' ימים במדבר בלא תורה שנמשלה למים כו', ובלי ספק שלא כוונו לומר שחסרון מים זה היינו התורה, דא"כ מה יעשו בהשלכת עץ אל המים, אלא שרצו לומר לפי שע"י שהיו עסוקים בבזה ולא מהרו לילך אל המדבר מקום קבלת התורה ע"כ נענשו שלא מצאו סתם מים, כי כבר אמר להם הקב"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה דהיינו קבלת התורה, והם היו עסוקים בביזת הים ולא אמרו נלכה ונרוצה לקבל התורה ע"כ נענשו בחסרון המים, כמו ברפידים שעל שרפו ידיהם מן התורה, ע"כ נאמר גם שם ויחנו ברפידים ולא היה מים לעם לשתות. כג) ויבואו מרתה וגו'. הקרה ה' לפניהם ענין מי מרה לחזור ולעשות בהם נסיון אם יהיו ראויין לקבלת התורה, כי כבר נחלקו רז"ל (מכילתא בשלח (ויסע) פר' א) במה שנאמר ויורהו ה' עץ, י"א שהיה זית, וי"א שהיה ערבה, וי"א הרדופני, רשב"י אמר דבר מן התורה הראהו שנאמר (משלי ג.יח) עץ חיים היא, וביאור הענין שהתורה תחילתה מרה ונקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, ורז"ל אמרו למה נמשלה התורה לזית מה זית זה תחילתו מר וסופו מתוק אף ד"ת כן, והמצות ג"כ לאו ליהנות נתנו, וכמ"ש ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, כי חולי הנפש כמו חולי הגוף כי כמו שרוב חולי הגוף דרכם להתרפאות ע"י לקיחת עשבים מרים ואם אין החולה מאמין אל הרופא ימאן לקבלם, כך בחולי הנפשות שהיו חולים ע"י קניית אמונות רעות שקנו במצרים, רצה הקב"ה לרפאותם ע"י קבלת התורה שנמשלה לזית כי ראשיתה מרה כזית, ויש לחוש פן ואולי יהרהרו ישראל בלבם לאמר איך יתכן לרפאות דבר מר בדבר מר, ע"כ הביאם ה' לידי נסיון והקרה לפניהם ענין מי מרה שנמתקו בדבר מר, ובזה נסה אותם האלהים אם יאמינו שבכח אלהי עשה משה את הדבר הזה אז יאמינו גם כן שע"י התורה יומתק מרירות הנפש, ואם יאמרו שבכח איזו לחש עשה הדבר הזה לא יהיו ראוין לקבל התורה, לכך נאמר ויורהו ה' עץ, והיה לו לומר ויראהו אלא ויורהו היינו שלמדו דרך התורה, כמ"ש (משלי ד.ד) ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. וצוה לו לקחת עץ להיות דוגמא ומשל אל התורה שנקראת עץ חיים, ולמ"ד שהיה זית אתי שפיר למשל על דברי תורה שתחילתה מרה, כזית זה שתחילתו מר וסופו מתוק, וע"ז נאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ונסיון זה הוא אם יהיו ראויים לקבלת התורה. וכאשר האמינו ישראל, כי בכח אלהי עשה משה את כל המעשה הגדול ההוא, על כן מסר להם הקב"ה שם מקצת מצות, שבת, ופרה אדומה, ודינין, וכיבוד אב ואם, כי מצות אלו יש להם יחס עם זה המעשה, כי ע"י שיאמינו בנס זה יאמינו גם בחידוש העולם אשר השבת מורה עליו, כי נס זה קרוב למציאת יש מאין, כי מתיקות מים זה נתהוה מן לא דבר, כי העץ אשר הושלך שמה היה ג"כ מר, ואם כן לא נמתקו המים כ"א בדבר ה', וכיבוד אב ואם יש לו דמיון עם השבת, כי לא לחנם נסמכו שני מצות אלו בדברות ראשונות ואחרונות, ובפרשת קדושים (יט.ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. והקרוב אלי לומר בזה שבא להורות ששלשה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו ע"כ צוה על כיבוד שלשתן יחד, כי כיבוד השבת הוא כיבוד הקב"ה, כי מאחר שהשבת מופת על חידוש העה"ז, נמשך ג"כ לידע ולהודיע שהקב"ה השותף השלישי הנופח באפיו נשמת חיים, כי לדעת מאמיני הקדמות אין להקב"ה חלק ביצירת האדם, וזה סוד נשמה יתירה שיש לשומרי השבת ביום השבת, וראיה לדבר שנצטוו שניהם במרה ממ"ש בדברות אחרונות בשבת ובכיבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך ואמרו חז"ל (סנהדרין נו:) כאשר צוך במרה, ודורשי רשומות אמרו שסוף תיבות של ד' תיבות אלו עולין כמספר מרה, כי שם נצטוו עליהם, והפרה והדינין רמוזים במ"ש חק ומשפט, דהיינו חקת הפרה ומשפטים ודינין, ורמז לדבר ואלה המשפטים אשר סוף תיבות מרה, ופרה אשר אין בה מום רמז ליקח מ"ם מן פרה אז ישאר מרה, ואל תתמה על שנכתב מום בוי"ו, כי דומה לזה כתב ר"י בעל הטורים פרשת וישלח (לב.טו) עזים מאתים וגו' סוף תיבות של כולם מ"ם, לפי ששלח לו בעלי מומין שאינן ראויין להקרבה, וטעם למצוה זו, לפי שע"י שיראו שדבר מר יתרפא בדבר מר כמותו לא יהרהרו אחר מצוה זו, שהפרה מטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים, וכן פי' הריב"ה, וטעם למצוה זו עכשיו כי ע"י אמונת החידוש יש דין למעלה אם אין דין למטה, כמבואר למעלה פר' בראשית על מה שאר"י לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית כו', אלא כדי שלא יאמרו אומות העולם ליסטים אתם, ושם מבואר שזה תלוי בזה ע"ש. כו) ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' וגו' כל המחלה וגו'. כשם שעיניכם הרואות שבידי לרפאות דבר מר בדבר מר כיוצא בו, מעתה תקבל עליך לשמוע בקול ה' ולעשות הישר בעיניו, ואע"פ שהתורה והמצות נראים בתחילתם קשים ומרים מ"מ סופם מתוקים כי הם מרפא לעצם ורפאות לשריך והם מצילין אותך מן כל המחלה אשר שמתי במצרים, הן חולי הגופות הן חולי הנפשות מענין קישוי ערפם, ואם אין אתה מרגיש בסגולת התורה שתהיה לך לתרופה על זה האופן הנה אני ה' רופאיך ורק הרופא לבד צריך לידע סגולת של הדברים המרפאים, אבל הנרפא אינו צריך לידע זה רק יאמין אל הרופא הנאמן. דבר אחר, שאמר למה אני מזהירך שלא תבא לידי מחלה, לפי שאני ה' רופאיך, וכל רופא דרכו להזהיר את אוהביו שישמרו את נפשם מן הדברים המסבבים החולאים, כדי שלא יצטרכו להתעסק אח"כ ברפואתם, כך אני מלמדך להועיל בדברים השומרים הבריאות שלא תבא לידי מחלה, לפי שאני ה' רופאיך מדריכך בדרך תלך.

וַאֲתוֹ לְמָרָה וְלָא יְכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִמָרָה אֲרֵי מְרִירִין אִנוּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ מָרָה:

וְאָתוּ לְמָרָה וְלָא יָכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מוֹי מִמָּרָה אֲרוּם מְרִירִין הִינוּן בְּגִין כֵּן קְרָא שְׁמֵיהּ מָרָה:

ויבאו מרתה. כמו למרה, ה''א בסוף תבה במקום למ''ד בתחלתה, והתי''ו היא במקום ה''א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה''א, שהוא מוסיף במקום הלמ''ד, תהפך הה''א של שרש לתי''ו, וכן כל ה''א שהיא שרש בתבה, תתהפך לתי''ו בסמיכתה, כמו (ישעיה כז ד) חמה אין לי, (אסתר א יב) וחמתו בערה בו, הרי ה''א של שרש נהפכת לתי''ו, מפני שנסמכת אל הו''ו הנוספת, וכן (ויקרא כה מד) עבד ואמה, (בראשית ל ג) הנה אמתי בלהה, (שם ב ז) לנפש חיה, (איוב לג כ) וזהמתו חיתו לחם, (שופטים ד ה) בין הרמה, (שמואל א' ז יז) ותשובתו הרמתה:

על כן קרא שמה. הקורא. כמו אשר ילדה אותה ללוי:

מרתה. ב' במסורה הכא ואידך כי אותי מרתה בירמיה מה התם היו ממרים בה' אף הכא נמי:

ויבואו מרתה וגו'. צריך לדעת למה לפעמים יקרא לה מרתה ולפעמים מרה, ונראה כי שם המקום היה מרתה והמעיין של מים שבו לא היה לו שם מיוחד, ואמר ולא יכלו לשתות מים ממרה פירוש מהמעין שהיה במרתה מטעם כי מרים הם, ואחר כך חזר הכתוב לגלות לך כי שם מרה שאמר הוא שם שנקבע למעין ההוא אחר שמצאו מימיו מרים קראו הכתוב על שם העתיד, ולדרך זה יבא על נכון אומרו כי מרים הם, לצד שקריאת שם מרה הוא על העתיד ואז עדיין לא נקרא שמה מרה וכאלו אמר לשתות מים ממרתה, לזה הוצרך לומר כי מרים הם והבן:

וְאִתְרָעָמוּ עַמָא עַל משֶׁה לְמֵימַר מָה נִשְׁתֵּי:

וְאִתְרַעֲמוּ עַמָא עַל משֶׁה לְמֵימַר מַה נִּשְׁתֵּי:

וילנו. לשון נפעל הוא וכן התרגום לשון נפעל הוא ואתרעמו. כן דרך לשון תלנה להסב הדבור אל האדם מתלונן מתרועם, ולא אמר, לונן, רועם, וכן יאמר הלועז דיקומפליינש''ט שי''י , מוסב הדבור אליו באמרו שי''י [עצמו] :

{{ל}} רצה לומר על האדם שמתלונן אבל כשהוא אומר לונן אינו מוסב כל כך על האדם שלונן:

וילונו. מבנין נפעל. כמו ויכונו מן נכונו. מהפעלים השניים או מעלומי העי''ן. ואילו היה מבעלי הנו''ן היה על משקל ויגשו:

וילונו וגו' לאמר. יספר הכתוב בגנותם כי באו בריב, ואין הכתוב מקפיד אלא על תלונותם, אבל על פרט אומרם מה נשתה לא יקפיד ה' אם היו אומרים כדרך שואל חסרונו:

וְצַלִי קֳדָם יְיָ וְאַלְפֵהּ יְיָ אָעָא וּרְמָא לְמַיָא וּבַסִימוּ מַיָא תַּמָן גְזַר לֵהּ קְיָם וְדִין וְתַמָן נַסְיֵהּ:

וְצַלֵּי קֳדָם יְיָ וְאַחְוַיֵהּ לֵיהּ יְיָ אִילַן מְרִיר דְּאַרְדִפְנֵי וְכָתַב עֲלוֹי שְׁמָא רַבָּא וְיַקִּירָא וְטָלַק לְגוֹי מַיָא וְאִתְחַלּוּן מַיָא תַּמָּן שַׁוִי לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ גְּזֵרַת שַׁבְּתָא וְקַיֵּים אִיקַר אַבָּא וְאִמָּא דִינֵי פִּדְעָא וּמַשְׁקוֹפֵי וּקְנָסִין דְמִקְנְסֵי לְחַיָּיבַיָא וְתַמָּן נַסְיָא בְּנִסְיוֹנָא עֲשִירְיָתָא:

שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדמה ודינין: ושם נסהו. לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו:

{{מ}} די"ל שבת מפרש הקרא מיד אחריו. אי נמי מדכתיב בדברות אחרונות כאשר צויתך ופירש רש"י כאשר צויתך במרה. ופרה אדומה מדכתיב חק וגבי פרה אדומה כתיב נמי חקת. והמפרשים האריכו בזה דמכילתא ובגמרא נזכרו מצות אחרות יעויין שם: {{נ}} כתב הרא"ם לא ידעתי מי הכריח לרש"י לפרש ושם נסהו על התלונות שאין ענין לו עם חק ומשפט שנתן להם ולא פירש על המצות שנתן להם לנסותם אם יקבלו בשמחה אם לאו שאז יתיישב יותר מה שכתב אחריו מיד והיה אם שמוע תשמע וגו' ע"כ וי"ל דאי קאי ושם נסהו על המצות שציוה להם הל"ל שם שם לו חוק ומשפט ונסהו ושם למה לי דושם משמע ענין אחר ממה שנאמר לפני זה לכן פירש נסהו לעם על התלונה וכו':

שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת פרה אדומה ודינין. ושם נסהו, לעם, לשון רש''י. והיא דעת רבותינו (סנהדרין נו:). ואני תמה, למה לא פירש כאן החקים האלה והמשפטים ויאמר ''וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל'' כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' (לעיל יב יג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט ב). ולשון רש''י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם עתיד הקב''ה לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם נסהו, והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך בהם: ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא חק, כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא משפט בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש''א כז יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע: וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב''ק פ:), וכיוצא בהם. ואמר ושם נסהו, להודיע כי אשר הוליכם בדרך הזה שאין שם מים והביאם אל המים המרים, לנסיון, כמו שאמר ויענך וירעיבך ולמען נסותך להטיבך באחריתך (דברים ח טז): וטעם ויורהו ה' עץ. שהראה אותו עץ ואמר לו השלך את העץ הזה אל המים וימתקו. ובעבור שלא מצאתי לשון מורה אלא בענין למוד, ויורני ויאמר לי (משלי ד ד) למדני, וכן כלם, נראה בדרך הפשט כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו, והוא סגולה בו, ולימד אותה למשה. ורבותינו אמרו (מכילתא ותנחומא כאן) שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כענין המלח שנתן אלישע במים (מ''ב ב כא). ואם כן אמר ויורהו כי לא היה העץ נמצא במקום ההוא, והקב''ה הורהו את מקומו. או שהמציאהו אליו בנס. ושוב מצאתי בילמדנו (מדרש תנחומא כאן) ראה מה כתיב שם, ויורהו ה' עץ, ויראהו לא נאמר אלא ויורהו, הורהו דרכו. כלומר שהורהו ולמדהו דרכו של הקב''ה שהוא ממתיק המר במר:

ויצעק. זה העץ לא ידענו מה היה. רק דבר פלא היה. ואילו היו המים עומדים היינו אומרים דרך רפואה היה ונכון הוא מה שאז''ל: שם שם לו. השם לישראל: חק ומשפט. ליסר אותם וללמדם. וטעם ושם נסהו על דרך כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים וככה ויענך וירעיבך. ולמען נסותך להיטיבך באחריתך להיטיב הסובלים שלא הלינו על משה:

ושם נסהו. אם יקבל החק והמשפט אשר שם לו, ולא יחזור לסורו, וזה הנסיון היה כי אמנם אמר לישראל (כו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. לקבל עליו אותו חק ששם לך, ומכאן ואילך הישר בעיניו תעשה והאזנת כו' אז תמלט מכל מדוי מצרים. אבל אם תקבל עליך עתה ואחר תבגוד ישים עליך כהנה וכהנה בלי ספק. וזה היה כענין אמרם ז''ל גר הבא להתגייר אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אינך ענוש כרת חללת שבת אינך חייב סקילה, אבל משבאת למדה זו אכלת חלב אתה ענוש כרת וכו': כי אני ה' רופאך. והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש, הוא כי אמנם כל מצוותי הם לרפאת את נפשך מחליי התאוות והדעות הנפסדות, למען תהיה קדוש לאלהיך, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואם תבגוד, תחלה ותתחלל הנפש, וראוי שיענש מי שיחלל את קדש ה' אשר אהב:

חק ומשפט. ג' במסורה הכא ואידך כיהושע וישם לו חק ומשפט כשכם כשכרת ברית עם ישראל. ואידך וללמד בישראל חק ומשפט בעזרא מה התם נתנו להם חקים ומשפטים אף ביהושע כאלו בו ביום ניתנה להם התורה שקבלו לעבוד את ה' וכן בעזרא נתחדש להם כתב של תורה: שם שם לו חוק ומשפט. זה פרה אדומה שכשם שזה המר ממתיק המרים כך פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים: שם. בגימטריא פרה אדומה:

וַאֲמַר אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּדְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי תַעְבֵּד וְתַצֵית לִפִקוּדוֹהִי וְתִטַר כָּל קְיָמוֹהִי כָּל מַרְעִין דִי שַׁוֵיתִי בְמִצְרַיִם לָא אֲשַׁוִנוּן עֲלָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אַסָךְ:

וַאֲמַר אִין קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּדְכָשַׁר קֳדָמוֹי תַּעֲבֵיד וְתַצֵּית לְפִקוּדוֹי וְתִנְטוֹר כָּל קְיָימוֹי כָּל מַרְעִין בִּישִׁין דְּשַׁוִּיתִי עַל מִצְרָאֵי לָא אַשְׁוִינוּן עֲלָךְ וְאִם תַּעַבְרוּן עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא וּמִשְׁתַּלְחִין עֲלָךְ אִין תְּתִיבוּן אַעֲדִינוּן מִנָךְ אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ אַסְאָךְ:

אם שמוע תשמע. זו קבלה שיקבלו עליהם: תעשה. היא עשיה: והאזנת. תטה אזנים לדקדק בהם: כל חקיו. דברים שאינן אלא גזרת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם מה אסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדמה וכיוצא בהם: לא אשים עליך. ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך, זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דבר זה פן יביאך לידי חולי זה וכן הוא אומר (משלי ג ח) רפאות תהי לשרך:

{{ס}} דקשה ליה דאם לא ישים למה אמר אני י"י רופאך לכן פירש ואם אשים וכו' והכי פירושו אם שמוע תשמע וגו' אז לא אשים אבל אם לא תשמע רצה לומר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו' אז אשים עליך אבל הרי הוא כלא הושמה וכו': {{ע}} רצה לומר שמזה נשמע שהיא רפואה וכל שכן שמונעת החולי לבא:

אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. פירש ר''א להבין טעם מה שיצוך לעשות. והישר בעיניו תעשה, מצות עשה. והאזנת למצותיו, מצות לא תעשה. ובמכילתא (כאן) אמרו והישר בעיניו תעשה, זה משא ומתן, מלמד שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כלה. ועוד אבאר זה בהגיעי בפסוק ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), אם ייטב עמי האל הטוב: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. לשון רש''י לא אשים עליך, ואם אשים הרי הם כאלו לא הושמו כי אני ה' רופאך. זה מדרשו. ופשוטו, כאדם שאומר אני הוא הרופא המזהירך שלא לאכול דברים המחזירים את האדם לחליו, ע''כ. ואין פשוטו של מקרא שיהיה רופאך תואר, ואין דרך שיבטיח האדון את עבדיו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים. ולא כן כל ההבטחות שבתורה. אבל זו אזהרה, שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצרים, כי בשמעם קולו ינצלו מכל אותה המחלה, כי כל המחלה ההיא ראויה לבא על כל עוברי רצונו כאשר באה על המצרים שלא שמעו אליו. וזו כדרך שאמר שישים בך את כל מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם ודבקו בך (דברים כח ס). ואמר כי אני ה' רופאך, הבטחה, שאסיר מקרבך מחלה באה כדרך כל הארץ כאשר רפאתי המים: ואמר ר''א כי האות הזה, והוא הראשון במדבר, הפך המכה הראשונה שבמצרים, כי מימי היאור היו מתוקים והפכם לרעה, ואלו היו מרים ורפא אותם, והנה השם יעשה דבר והפכו, על כן יש לך לירא מפניו שלא תמר בו שלא יריע לך כהם, ולאהוב אותו כי ייטב לך כאשר ריפא לכם המים: וענין הכתוב שמדבר בשני לשונות, למצותיו וחקיו, ולא אשים עליך כי אני ה', כבר כתבתי לך שלישים בביאור ענינו. ויובן ממלת לקול וממלת אני, כי אם נשמע לקול אלהינו לשמור מצות ה' וחקיו יהיה השם הנכבד רופאנו. ומכאן תקנו בברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו, כי הברכות יש בה מלכות, והמצות נצטוו לנו מן העולם ועד העולם. והמשכיל יבין. והנני מאיר עיניך כי כל ברכה שיש בה מלכות היא כן, שחלקו כבוד למלכות העולם אשר קדשנו ואשר עשה לנו, והסמוכה לחברתה אשר לא יזכירו בה מלכות הן לנכח, אתה גבור, אתה קדוש, וכן כלם. ותקנו בעלינו לשבח נסתר מפני שמזכירין בה מלפני מלך מלכי המלכים. והבן זה:

ויאמר אם שמוע תשמע. כבר הזכרתי כי כל שמיעה שאחרי' למ''ד או בי''ת. אין פי' לשמוע הדבר. רק להבין טעם הענין הנושא הדבר. והנה זו השמיעה שיבין מה מצווה לעשות: והישר בעיניו תעשה. אלו מצות עשה: והאזנת למצותיו. מצות לא תעשה להתבונן מה הם: ושמרת כל חקיו. שלא יעבור עליהם. כמו ולא תלכו בחקות הגוי. וחקת השם שלא יעשו כמעשיהם: וטעם כל המחלה. יש לך לזכור כי בעיניך ראית המחלה והנגעים והמכות אשר שמתי במצרים בעבור שמרדו בי. ואם אתה תשמור חקי תמלט מהם שלא אעשה לך כאשר עשיתי להם. ועוד כי אני ה' אהיה רופאך מכל מחלה שגזרתי להיותה על הארץ. אין לך צורך לרופא כאשר רפאתי המים המרים שאין יכולת ברופאים לרפאם. והנה דבר מרה הפך המכה הראשונה. כי מימי היאור היו מתוקים ולא יכלו לשתות מהם. וכאן המים המרים שבו מתוקים. והנה השם עשה הדבר והפכו. על כן יש לך להשמר שלא תמר בו ולאהוב אותו כי הוא ייטיב לך:

מחלה. אותיות הלחם ואותיות המלח לומר לך ששמונים ושלשה מיני חלאים תלוים במרה ופת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן ולכך סמך לו עינות מים: רופאך. הפ''א רפויה שהרפואה שבידי שמים באה בשופי ושבידי אדם בא בקושי ועל כן ורפא בפרשת משפטים דגוש:

אם שמוע וגו'. פירוש אם שמוע לחק ומשפט אשר שם כאמור בסמוך תזכו לשמוע בקול ה' פירוש ממנו יתברך, על דרך אומרו (דברים ד' ל''ג) השמע עם קול אלהים וגו', ומבשרם שיזכו למה שזכו אחר כך, וה' נתן להם שבת ודינים קודם (סנהדרין נ''ו:) לנסותם אם ישמעו למצות אלו יצום התורה כולה, והוא אומרו למעלה ושם נסהו פירוש אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כנגד ללמוד אמר אם שמוע וגו' בקול ה' זו תלמוד תורה, וכפל השמיעה לטעם הנזכר, גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד יתאוה ללמוד עוד וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו. וכנגד ללמד אמר והישר בעיניו תעשה על דרך אומרם ז''ל (נדרים ל''ז.) מה אני בחנם אף אתה בחנם, ושיעור הדברים הוא על זה הדרך והישר בעיניו יתברך לעשות הוא עם ברואיו שנתן להם התורה בחנם תעשה גם כן אתה, וכנגד מצות עשה אמר והאזנת למצותיו, וכנגד מצות לא תעשה אמר ושמרת כל חוקיו לשון שמירה הצודקת על ל''ת: אשר שמתי וגו'. טעם שפרט לומר אשר וגו' נתכוון לבל יאמרו כי אינו מבטיח אלא שלא להביא עליהם מחלה אבל אם באה לזולת בהדי הוצא לקי כרבא ואין כאן הבטחה לזה אמר אשר שמתי במצרים, ולכו וראו מעשה מצרים שהגם שהביא ה' כמה מחלות היה ה' מגביל למכה לבל תגע בהם הא למדת שאפילו בשעת חרון אף יפליא ה' להם חסדו ויצילם ה': כי אני ה' רופאך. פירוש לצד חולאים שאינם בידי שמים כאומרם ז''ל (כתובות ל'.) הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. לזה אמר כי אני ה' רופאך פירוש הגם שיקר לך מקרה מהם אני ארפאך מהם, כי משה הוא שנתחכם להביאם דרך זה לסיבה ידועה:

וַאֲתוֹ לְאֵילִם וְתַמָן תְּרֵי עֲסַר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשִׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן עַל מַיָא:

וְאָתוּ לְאֵלִים וּבְאֵלִים תַּרְתֵּי סְרֵי עֵינַוָון דְּמַיָין עַנְוָוא לְכָל שִׁבְטָא וְשׁוּבְעִין דִּקְלִין כָּל קְבֵיל שׁוּבְעִין סָבַיָא דְיִשְרָאֵל וּשְׁרוֹן תַּמָּן עַל מַיָא:

שתים עשרה עינת מים. כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם: ושבעים תמרים. כנגד שבעים זקנים:

{{פ}} דקשה לו למה לי המנין: {{צ}} רצה לומר שהן היו מוצאין אותם אבל אין לפרש שנזדמנו להן שעכשיו נבראו דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש:

ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. איננו דבר גדול בהמצא במקום שבעים תמרים, כי בשפל מקומות ימצאו אלף תמרים ויותר מהמה, ועינות מים רבים יוצאים בבקעה ובהר, ולא יספר הכתוב זה. ור''א אמר כי יספר הכתוב שבאו במקום טוב, הפך מרה, כי באלים עינות רבות והם מים מתוקים ויפים, כי התמרים לא יצליחו בארץ שמימיה מרים, ולכן אמר ויחנו שם, כי נתעכבו שם בעבור זה ימים יותר משאר המקומות שעברו בהן. אבל בפרשת אלה מסעי לא ספר דבר מי מרה, ואמר ויסעו ממרה ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם (במדבר לג ט). ולא האריך כן בכל מקומות המסעים: ורש''י כתב שתים עשרה עינות מים כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים. לא ידעתי מהו הזמון הזה, אם במעשה הנסים נעשו שם באותה שעה. אבל ראיתי במכילתא (כאן) ר' אלעזר המודעי אמר, מיום שברא הקב''ה את עולמו ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י''ב שבטי ישראל, ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. וספר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח האל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה. ועוד לרבותינו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה בכתוב הזה פירוש נפלא בעינינו:

ויבואו. אמר הגאון שבעים מיני תמרים היו. ואחרים הוסיפו לכל שבט ושבט ואחרים אמרו לכל איש ואיש. ואין צורך לדברים האלה כי המעינות שהיו י''ב ושבעים תמרים לא נבראו עתה בשביל ישראל. ואין זה זמן בשול תמרים. ולפי דעתי כי ישראל לא ישבו במרה רק יום אחד. והתעכבו באילים כמו כ' יום. על כן אמר הכתוב ויחנו שם על המים. על כן אמר בפסוק הבא אחריו כי בחמשה עשר יום לחדש השני נסעו מאילים. והנה בט''ו ימים חנו בד' מקומות ואלה הם מדבר סיני. ודפקה. ואלוש ורפידים. כי תחלת החדש השלישי באו מדבר סיני. והזכיר התמרים להודיע כי המים מתוקים הפך מי מרה כי התמרים לא יצליחו בארץ שמימיה מרים:

ובאלים שתים עשרה עינות מים. ועם כל זה (א) ויסעו מאלים. אל מדבר סין. כענין לכתך אחרי במדבר: