וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וידבר. אחז דרך קצרה כי משה כנגד כל ישראל. ויפת אמר כי המצוה על משה לקדשה בפה. הפך וטמאו הכהן. כי הכהן קדוש הוא ולא יטמאנו רק בדבור. שיאמר בפה שהוא טמא:

אַקְדֵשׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא פָּתַח כָּל וַלְדָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא:

אַקְדֵישׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא דְכוּרַיָא פְּתַח כָּל וַולְדָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא:

פטר כל רחם. שפתח את הרחם תחלה, כמו (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, וכן (תהלים כב ח) יפטירו בשפה, יפתחו שפתים: לי הוא. לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים:

{{ה}} דק"ל הא כל עובר פתח את הרחם לכ"פ תחלה: {{ו}} דק"ל הא כל דבר שבעולם שלו הוא ועז"פ לעצמי קניתים כלו' אף אם לא תקדיש אותו הוא קדוש אך קדש לי כל בכור כדי שתקבל שכר:

וטעם קדש לי. שיקדש אותם מיד, שתהיה המצוה נוהגת במדבר. והוסיפה הפרשה מצות רבות שיזכרו היום והחדש שהיה אביב, וישמרו את החקה הזאת למועדה, וזה רמז לעבור השנה כי לא נעשה פסח רק בחדש האביב, והוסיפה בחמץ לא יראה לך שאור בכל גבולך, ומצות הטוטפות:

פטר. פתיחת כמו ופטורי ציצים. והטעם הבן שפתח תחלה הרחם ומלת רחם זרה כי משפט לשון הקודש שיפתח האות שהוא לפני אות הגרון:

קדש לי כל בכור. שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין לא תעבוד בבכור שורך ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חדש בפרשת ערכין, בהיות אז זמן פדיונו, כאמרו ופדויו מבן חדש תפדה:

וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא הֲווֹ דְכִירִין יָת יוֹמָא הָדֵין דִי נְפַקְתּוּן מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן מִכָּא וְלָא יִתְאֲכֵל חֲמִיעַ:

וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָּא הֲווֹן דְּכִירִין יַת יוֹמָא הָדֵין דִּי נְפַקְתּוּן פְּרִיקִין מִמִצְרַיִם מִבֵּית שִׁעְבּוּד עֲבָדַיָיא אֲרוּם בִּתְקוֹף גְּבוּרַת יְדָא אַפֵּיק יְיָ יַתְכוֹן מִיכָּא וְלָא יִתְאָכֵל חָמִיעַ:

זכור את היום הזה. למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום:

{{ז}} מדכתיב זכור בקמ"ץ משמע זכור תמיד כמו שפירש"י בפ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת. נח"י האריך שם לסתור דברי הרא"ם וסוף דבריו ונ"ל דממלת הזה יליף דהל"ל זכור את היום אשר יצאתם ממצרים כמו למען תזכור את יום צאתך וגו' אלא הזה משמע בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום יצאתם וכמו היום הזה נהייתה לעם פירש"י בכל יום יהיה בעיניך כאלו באת היום בברית כו' והשתא א"ש אין לי אלא ביום מאחר דיליף ממלת היום הזה ע"ש:

ויאמר משה. ביום ט''ו יום אמר זכור. כמו והיה היום הזה לכם לזכרון: וטעם מבית עבדים. שהיו מעבידים אותם כאלו היו עבדיהם ובמקום אחר אמר מכור הברזל. כי המצרים חזקו עליהם והשם הוציאם בחוזק יד מהחזקים:

יוֹמָא דֵין אַתּוּן נָפְקִין בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא:

יוֹמָא דֵין אַתּוּן נַפְקוּן פְּרִיקִין בַּחֲמֵיסַר בְּנִיסָן הוּא יַרְחָא דְּאַבִּיבָא:

בחדש האביב. וכי לא היו יודעין באיזה חדש, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צנה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהלים סח ז) מוציא אסירים בכושרות, חדש שהוא כשר לצאת:

היום. הזכיר בתחלה ולא יאכל חמץ וככה תעשו לדורות כמו שעשיתם ביום שיצאתם. וכאשר היה זה בזמן שהאביב נמצא. ככה תעשו בכל שנה בעת המצא האביב בארץ ישראל. וזהו האביב שעורה. ופי' אביב כמו בכור. כי הוא מגןרת אב שהוא כמו ראשון לאשר הוליד. או חכם לתלמיד שלמד. וכתוב כי השעורה אביב. והעד שאמר בחג שבועות בכורי קציר חטים:

היום אתם יוצאים בחדש האביב. בזאת השנה קרה שיהיה חדש הלבנה ביציאתכם בחדש האביב, לפיכך שמור את היום הזה ועשו עבורי השנה באופן שיהיה לעולם זה החדש באביב שבו תעשו זה החג:

וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ אַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ וְתִפְלַח יָת פָּלְחָנָא הָדָא בְּיַרְחָא הָדֵין:

וִיהֵי אֲרוּם יֵיעָלִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי חִיתָּאֵי וְאֵימוֹרָאֵי וְחִיוָאֵי וִיבוּסָאֵי דְּקַיֵּים בְּמֵימְרֵיהּ וּלְאַבְהָתָךְ לְמִיתַּן לָךְ אַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ וְתִפְלַח יַת פּוּלְחָנָא הָדָא בְּיַרְחָא הָדֵין:

אל ארץ הכנעני וגו' . אף על פי שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה גוים במשמע, שכלן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחות כנען היתה שלא נקרא לה שם אלא כנעני: נשבע לאבתיך וגו' . באברהם הוא אומר (בראשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו' , וביצחק הוא אומר (שם כו ג) גור בארץ הזאת וגו' , וביעקב הוא אומר (שם כח יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' : זבת חלב ודבש. החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים: את העבדה הזאת. של פסח. והלא כבר נאמר למעלה (יב כה) והיה כי תבאו אל הארץ וגו' , ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה. בפרשה ראשונה נאמר (שם כו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן (פסוק ח) והגדת לבנך, בבן שאינו יודע לשאל, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב:

{{ח}} ולא שהוא שם כולל כל הנשארים דבשאר מקומות מנה כולן וחשיב כנעני בהדייהו והתם אין צורך לכלול בו משפחות רבות ל"פ ואחת וכו' (רא"ם) א"נ דק"ל כיון דכולם בכלל כנענים לל"ל החתי והאמורי וגו' לא הל"ל רק כנעני ומתרץ ואחת ממשפחות כנען וכו' ואי לא כתיב אלא כנעני ה"א שלא מרבה כלום לכך כתיב הכנעני ואח"כ החתי וגו' כדי שיקשה לך למה לא מנה אלא ה' ומוכרח אתה לו' שכולם בכלל כנעני הם: {{ט}} וא"ת והלא בפ' וארא פירש"י לא נודעתי להם אלא באל שדי וי"ל שזה לא הי' אלא בשורה בעלמא וא"ת א"כ היכא נשבע וי"ל שכפל דבריו וזו היא שבועה כדכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח ופירש"י לא מצינו בו שבועה אלא שכפל בו דבריו וזו היא שאמר לא אוסיף ולא אוסיף ב"פ בפסוק א' בפ' ואלה תולדות נח:

והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. אע''פ שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה עמים במשמע שכלם בכלל הכנעני הם, ואחת מן המשפחות היתה שלא נקרא לה אלא כנעני. לשון רש''י. ובאמת שהם בכלל כנעני שהם בניו כלם (בראשית י טו טז), ולכך כשאמר (פסוק יא) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני, יכלול בו את כלם, וכן אמר הכתוב בכל מקום ''ארץ כנען'', אבל בכאן אין טעם שיזכיר רובם ויניח קצתם בכלל כנעני: ודעת רבותינו (ספרי דברים כו ט) שהיתה ארץ ה' עממים הללו זבת חלב ודבש, ולא היתה כן ארץ השנים הנשארים, ולכך יבשר אותם בארץ הזאת. כך שנינו בספרי לענין הבכורים ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן ארץ חמשה עממים אף ארץ זבת חלב ודבש האמורה כאן ארץ ה' עממים. רבי יוסי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה זבת חלב ודבש. הרי מעטו ארץ שני העממים מן הבכורים לפי שאינה זבת חלב ודבש, ור' יוסי מיעט אף עבר הירדן שהיתה של אמורי לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש, והאמורי המוזכר כאן הוא אותו שבא''י עצמה. וכענין הזה שנוי במכילתא בפרשה הזאת: ועוד שנוי בספרי (דברים יח ב) ונחלה לא יהיה לו, זו נחלת חמשה עממין. בקרב אחיו, זו נחלת שני עממים. הפרישו בפני עצמן ה' עממין הללו, לפי שהם עקר הארץ שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש. ורש''י בפרשת שופטים ושוטרים (שם) נתקשה בזו הברייתא. ועל הדעת הזו הכתוב למעלה (ג ח) אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש, לא בעבור זבת חלב ודבש הוסיף שם את הפריזי, אלא בעבור ארץ טובה ורחבה, והם הששה גוים הנזכרים בכל מקום, כי הגרגשי פנה ולא נזכר בתורה רק בפסוק ונשל גוים רבים מפניך וגו' (דברים ז א), ולכן אמר רבים, וכן כתוב (שם כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי, ולא הזכיר הגרגשי, ירמוז כי לא יבא עמהם במלחמה ויפנה מפניהם:

והיה וגו'. לא הזכיר כ. ל השבעה כי כבר הזכיר זה במקום אחר:

והיה כי יביאך וגו'. טעם שתלה מצוה זו בביאת הארץ, לטעם עצמו שכתבנו בפסוק (לעיל י''ב כ''ה) והיה כי תבואו אל הארץ, או כדי שלא ישכח באורך הימים שם כשירבו ימיהם על האדמה:

שִׁבְעָה יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָא קֳדָם יְיָ:

שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִּירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָּא קֳדָם יְיָ:

וטעם וביום השביעי חג לה'. שיביאו חגיהם ביום השביעי, ולא יאחרו עוד, שאין לו תשלומין אחר כך. אבל הראשון יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג (חגיגה ט.). ושניהם שוים לענין מקרא קדש, כמו שאמרו למעלה (יב טז) וביום הראשון מקרא קדש וגו' וביום השביעי מקרא קדש וגו':

שבעת. זאת היא העבודה:

פַּטִיר יִתְאֲכֵל יָת שִׁבְעַת יוֹמִין וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיעַ וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ:

פַּטִּירֵי יִתְאָכֵיל יַת שׁוּבְעָא יוֹמִין וְלָא יִתְחָמֵי לָךְ חָמִיעַ וְלָא יִתְחָמֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ:

מצות. הנה השבת הזהיר על גר אשר בשעריך. כי על זה התנאי יגור בשעריך שלא יעשה מלאכה לפניך בשבת. וככה ביום הכפורים כי כן כתוב. וככה בפסח שלא יאכל חמץ במקום שהוא רשותו וזהו טעם בכל גבולך:

וּתְחַוֵי לִבְנָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר בְּדִיל דֵין עֲבַד יְיָ לִי בְּמִפְּקִי מִמִצְרָיִם:

וְתִתְנֵי לִבְרָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר מִן בִּגְלַל מִצְוָותָא דָא עֲבַד מֵימְרָא דַיְיָ לִי נִיסִין וּפְרִישִׁין בְּמִפְקֵי מִמִּצְרָיִם:

בעבור זה. בעבור שאקים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו: עשה ה' לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית שם לא היית כדאי לגאל:

{{י}} מדכתיב זה משמע שמרמז לו מידי: {{כ}} וא"ת למה רמז לו לרשע תשובה כאן בתשובת בן שאינו יודע לשאול וי"ל דגם היא תשובה לו דהקב"ה לא עשה נסים אלא בשביל צדיקים שיודעים את התורה אבל בשביל עמי הארץ לא זכו לעשות להם את הנסים ולא היו כדאי ליגאל בשביל עצמם אלא בשביל זכות הצדיקים. וא"ת ודלמא הכל להכי הוא דאתי ומנ"ל רמז לתשובת הרשע וי"ל מדכתיב לי דמשמע לי ולא לו דמשמע שלא היה נגאל כלל ועל כרחך בבן רשע הכתוב מדבר דאלו בשאינו יודע לשאול קשה למה לא היה נגאל בזכות הצדיק אבל הרשע לא היה נגאל כי גם הוא היה מת בשלשת ימי אפילה ודו"ק נ"ל:

בעבור זה עשה ה' לי. בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה (להלן יח כ), ורבים כן. יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת, כענין שאמר למטה (בפסוק טו) על כן אני זובח לה' כל פטר רחם. ואמר זה, כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה' לך בצאתך ממצרים. ורבותינו דרשו (במכילתא כאן) כי על מצה ומרור שמונחים לפניו ירמוז. ויתכן שיהיה שיעורו. והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, כאומר כך וכך עשה ה' לי, כי מלת בעבור תשמש גם ''בעצם ענין'', כמו בעבור הילד חי צמת ותבך (ש''ב יב כא), אינו בגלל. ורבי אברהם אמר כי בעבור זה שאני עושה ועובד לפניו באכילת הפסח והמצה עשה ה' לי אותות עד שהוציאני ממצרים. ואינו נכון. ועוד אפרש הכתוב (להלן בפסוק טז):

בעבור זה. אמר ר' מרינום פי' בעבור זה. היה ראוי להיותו הפך זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה רק פי' בעבור זה בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ. שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם. עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים:

והגדת לבנך וגו'. צריך לדעת למה לא אמר ואמרת כי תיבת הגדה מצינו לרבותינו ז''ל שאמרו (שבת פ''ז.) שיתכוין בה דברים קשים כגידים. עוד קשה אומרו ביום ההוא ובסמוך גמר אומר בעבור זה ודרשו רבותינו ז''ל (מכילתא ובהגדה) בשעה שמצה ומרור וגו' והוא בלילה ולא ביום ואם כן לא היה לו לומר אלא ובגדת לבנך לאמר בעבור זה ואני יודע זמן ההגדה שהוא בלילה. עוד צריך לדעת אומרו לאמר והוא כבר אמר והגדת: ונראה כי יכוין על דרך אומרם ז''ל (פסחים קט''ז:) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות כי לא היה דבר משובח, והוא אומרו והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחר כך מסיים בשבח, והוא אומרו לאמר אמירות משובחות משמחים את הלב ומסעדים אותו, ואמר ביום ההוא הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה והוא אומרו (תהלים קל''ט) ולילה כיום יאיר, ולא חש שתטעה לומר יום ממש ממה שגמר אומר בעבור זה שהוא בשעת מצה כו' כאומרם ז''ל. ואולי כי סמך ביום ההוא עם והגדת כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה: עוד ירצה באומרו לאמר להיות שאמר והגדת לבנך תינח אם יש לו בן אם אין לו בן יהיה פטור תלמוד לומר לאמר שעל כל פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עמו. ואם תאמר כיון שעל כל פנים הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו אם כן למה אמר לבנך. ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן ולא בלא יתור. ואפשר עוד שירמוז באומרו והגדת לבנך שאם יגיד הגדה האמורה בנין יזכהו ה' שיגיד לבנו וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר לאמר: בעבור זה. אולי שרמז בתיבת זה י''ב מצות הרשומים בחג הפסח, ג' דברים פסח מצה ומרור, והגדה, וז' ימי החג, וקידוש יום א' וב', הרי י''ב כמספר ז''ה, והוא אומרו בעבור זה עשה וגו', והגם שז' ימי החג לענין תרי''ג מצות אינם נמנים לז' מצות:

וִיהֵי לָךְ לְאָת עַל יְדָךְ וּלְדָכְרָנָא בֵּין עֵינָיךְ בְּדִיל תְּהֵי אוֹרַיְתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרֵי בִּידָא תַקִיפָא אַפְּקָךְ יְיָ מִמִצְרָיִם:

וִיהֵי לָךְ נִיסָא הָדֵין חֲקִיק וּמְפָרַשׁ עַל תְּפִילַת יְדָא בְּגוּבְהָא דִשְמָאלָךְ וּלְדוּכְרָן חֲקִיק וּמְפָרַשׁ עַל תְּפִלַּת רֵישָׁא קְבִיעָא כָּל קָבֵיל עֵינָךְ בְּגוּבְהָא לְרֵישָׁךְ מִן בִּגְלַל דְּתִיהֲוֵי אוֹרַיְיתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרוּם בְּחֵיל יְדָא תַקִיפְתָּא הַנְפָקָךְ יְיָ מִמִּצְרָיִם:

והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות: על ידך ולזכרון בין עיניך. שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע: על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שניה (פסוק טז) לדרוש בה, יד שהיא כהה:

{{ל}} פי' ל' חושך שיד ימינו חשובה יותר משמאלו:

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים למען תהיה תורת ה' בפיך. ופי' שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים:

והיה לך. יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון. על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. גם וקשרתם לאות על ידיך כמו קשרם על לוח לבך תמיד גם וכתבתם על מזוזות ביתך. כמו כתבם על לוח לבך. ומה שיהיה לאות ולזכרון. שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל. ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת. כמו ומלתם את ערלת לבבכם. שנצטרך לתקנו לפי הדעת. וא''ר משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ידה ליתד תשלחנה. ודברי הקבלה חזקים ואין צריכין חזוק:

כי ביד חזקה הוציאך. בשנותו את טבע הבלתי נפסדים, כאמרו בענין בקיעת הירדן למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא:

והיה לך לאות על ידך. בגימטריא זרוע שמאל (עם התיבות והכולל): תורת ה' בפיך. בגימ' זה הוא קריאת שמע: הוצאך. חסר יו''ד שבמכה עשירית הוציאן:

וְתִטַּר יָת קְיָמָא הָדָא לְזִמְנַהּ מִזְמַן לִזְמָן:

וְתִנְטוֹר יַת קְיָימָא הָדָא דִתְפִילֵי לְזִימְנָא דְחָזֵי לָהּ בְּיוֹמֵי עוֹבָדָא וְלָא בְּשַׁבַּיָיא וּבְמוֹעֲדַיָא וּבִימָמָא וְלָא בְּלֵילְיָא:

מימים ימימה. משנה לשנה:

מימים ימימה. כמו ימים תהי' גאולתו והטעם משנה לשנה ותחלת השנה ע''פ קריאת ב''ד:

למועדה. מלא וי''ו לומר לך ששה ימים בשבוע חייב בתפילין ויש ששה ימי מועד שאין בהם תפילין והם פסח עצרת ר''ה ויוה''כ סוכות שמ''ע: פארך חבוש בגי' אלו תפילין: מימים ימימה. ה' במס' הכא ואידך מימים ימימה תלכנה וגו' גבי בת יפתח. חג לה' בשילה מימים ימימה. ועלה הא. ש ההוא מעירו מימים ימימה גבי אלקנה. והעלתה לו מימים ימימה גבי שמואל. וזהו שדרשו מימים ולא כל ימים למעוטי שבתות וימים טובים והיינו דכתיב ימימה גבי חג ה' וכן גבי אלקנה ושמואל שהיו עולין לרגל וכן מימים ימימה דכתיב גבי בת יפתח דנשים נמי פטורות מן התפילין:

וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי כְּמָא דִי קַיִים לָךְ וְלַאֲבָהָתָךְ וְיִתְּנִנַהּ לָךְ:

וִיהֵי אֲרוּם יָעֵלִינָךְ יְיָ לְאַרְעָא דְכְנַעֲנָאֵי הֵיכְמָא דְקַיֵּים לָךְ וּלְאַבְהָתָךְ וְיִתְּנִינָהּ לָךְ:

והיה כי יבאך. יש מרבותינו שלמדו מכאן שלא קדשו בכורות הנלדים במדבר, והאומר שקדשו מפרש ביאה זו לומר אם תקימוהו במדבר תזכו לכנס לארץ ותקימוהו שם: נשבע לך. והיכן נשבע לך, (שמות ו ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' : ונתנה לך. תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירשת אבות:

{{מ}} (נח"י) דבפרשה הקודמת כתיב אשר נשבע לאבותיך וכאן כתיב כאשר נשבע לך משמע דב' פעמים נשבע פעם א' לאבותיך ופעם א' לך והיכן נשבע לך והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' ואותה שבועה היתה לך דהא בראש הפרשה הזכיר שבועת האבות ועלה מסיים לכן אמור לבני ישראל וגו' ופי' הרב לכן ע"פ אותה שבועה וא"כ למה הוצרך שנית לו' אל הארץ אשר נשאתי וכו' עכצ"ל דזאת השבועה היתה להם. ומהר"ם פי' נשבע בעבורך ואותה שבועה היתה עם אבותיך ופעם תקרא שבועת הבנים מצד שהיתה בעבורם: {{נ}} דק"ל לל"ל ונתנה לך דודאי אם יביאם לארץ כבר תהיה נתונה להם ל"פ תהא בעיניך וכו':

והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. בעבור כי מצות פטר חמור איננה נוהגת אלא בארץ. ועל דרך הפשט קדש לי כל בכור, כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים צוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצוה בהם, ולא צוה להם עתה פדיון עד שהחליפם בלוים וצוה בפדיון העודפים (במדבר ג מו), אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר, וצוה כי כאשר יבאו אל הארץ תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור וצוה בפדיונם לדורות: וטעם כאשר נשבע לך ולאבותיך. שנשבע לאבותיך לתת לך, כמו שאמר למעלה (בפסוק ה) אשר נשבע לאבותיך לתת לך, או שיקרא דבר השם שבועה, כי אמר כן פעמים וארד להצילו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה (לעיל ג ח), ועוד והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי (שם ו ח):

והיה. הזכיר הכנעני לבדו כי הוא אב לכולם: וטעם נשבע ל. ך. כמו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל:

ונתנה לך. ג' תגין על הה''א לומר לך אם תשמור ה' חומשי תורה יתננה לך:.

והיה כי יביאך וגו'. אמר והיה כי יביאך וגו' לומר שלא ישכח מצות ה' כי ירחיב ה' גבולו וישמן ויבעט, ולא חש לומר כי דוקא בארץ, לצד שהיא מצוה התלויה בגוף ואמרינן בקדושין (ל''ו:) שכל מצוה שהיא תלויה בגוף אין חילוק בין בארץ בין בחו''ל:

וְתַעְבַּר כָּל פָּתַח וַלְדָא קֳדָם יְיָ וְכָל פָּתַח וְלַד בְּעִירָא דִי יְהֵי לָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קֳדָם יְיָ:

וְתַפְרֵשׁ כָּל פְּתַח וַולְדָא קֳדָם יְיָ וְכָל פְּתַח וַולְדָא בְּעִירָא דְּמֵשַׁגְרָא אִמֵּיהּ דִּיהוֹן לִיךְ דִּכְרִין תַּקְדֵּישׁ קֳדָם יְיָ:

והעברת. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכן הוא אומר (במדבר כז ח) והעברתם את נחלתו לבתו: שגר בהמה. נפל ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו. ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו (דברים ז יג) שגר אלפיך. אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל שהרי כבר כתיב כל פטר רחם. ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע בא ופרש במקום אחר (דברים טו יט) בבקרך ובצאנך. לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדם הכתוב מדבר:

{{ס}} פי' וא"ת לעולם שגר דהכא היינו שאינו נפל כמו שגר דהתם והא דאמרו הרי כבר כתיב כל פטר רחם דלמא שגר מרבה אף בכור כו': {{ע}} ר"ל ולפי זה שגר היינו שאינו נפל:

והעברת כל פטר רחם לה'. לשון הפרשה, שתעבירנו מן העדר להיות לה', וחזר ופירש מה היא העברה זו, שכל פטר שגר בהמה הזכרים ופטר חמור ובכור אדם בבניו יהיו לה'. ורש''י כתב והעברת כל פטר רחם לה', בבכור אדם הכתוב מדבר:

והעברת. תעביר לשם שלא יתערב עם אחר. והנה אלה שתי מצות צוו ביום ט''ו: שגר. על משקל ארץ. שלא ישתנה בסמיכה רק נמצאו מלות זרות ואלה הם שגר אלפיך ובחדר משכבך. הבל הבלים. מספח חמתך. וסגור דלתך. ולא מצאתי יותר:

וכל פטר. ב' במסו' דין ואידך וכל פטר חמור כדאיתא בבכורות פרה שילדה כמין חמור וחמור כמין סוס פטורין מן הבכורה שנאמר פטר חמור פטר שגר ב''פ עד שיהא היולד והנולד חמור:

וְכָל פָּתַח (בּוּכְרָא) דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִמְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתִנְקְפֵהּ וְכָל בּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא בִּבְנָיךְ תִּפְרוֹק:

וְכָל פְּתַח וַולְדָא דְחַמְרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִין לָא תִפְרוֹק וְתִנְקוֹף יָתֵיהּ וְכָל בּוּכְרָא דְּאֵינָשָׁא בִּבְרָךְ תִּפְרוֹק בְּכַסְפָּא וְלָא בְּעַבְדָךְ תִּפְרוֹק:

פטר חמר. ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסיעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים: תפדה בשה. נותן שה לכהן ופטר חמור מתר בהנאה והשה חלין ביד כהן: וערפתו. עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יפסיד ממונו: וכל בכור אדם בבניך תפדה. חמש סלעים פדיונו קצוב במקום אחר:

{{פ}} [נח"י] בפ"ק דבכורות והרב הוסיף ביאור מדעתו לפי שנמשלו וכו': {{צ}} לא שהשה אסור בהנאה במקום פטר חמור רק הוא חולין כרצונו:

וכל פטר חמר. שהוא טמא תפדה בשה: וערפתו. יש אומרים תכתוב על ערפו קדש והאומר כזה אומר אני שהוא חמור קשה עורף. כי הנה כתוב הוא יערוף מזבחותם. וערפו שם את העגלה בנחל. שהפירוש לכרות העורף. כאשר פירשו מעתיקי הדת. כי כל בכור שלא יקרב לגבי המזבח או לא יפדה חייב מיתה. כי כל בכור מצרים אדם ובהמה מתו. כי ה' לא מלטם מן הגזירה שגזר על בכורי מצרים רק שיהיו מוכנים לעבודתו. ולא היו לישראל בהמות טמאות כי אם החמורים לבדם על כן לא יפדה בכור מין אחר:

וִיהֵי אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּנָךְ מְחָר לְמֵימַר מָא דָא וְתֵימַר לֵהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:

וִיהֵי אֲרוּם יְשַׁיְילִינָךְ בְּרָךְ מְחַר לְמֵימַר מַה דָּא מִצְוָותָא דְבוּכְרַיָיא וְתֵימַר לֵיהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְקָנָא יְיָ מִמִּצְרַיִם פְּרִיקִין מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא:

כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא עכשיו, ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה וכגון (יהושע כב כד) מחר יאמרו בניכם לבנינו, דבני גד ובני ראובן: מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר (דברים ו כ) מה העדות והחקים והמשפטים וגו' , הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, רשע ושאינו יודע לשאל והשואל דרך סתומה והשואל דרך חכמה:

והיה. אמר ר' יהודה הלוי ז''ל כי מחר חסר אל''ף והטעם מה שהוא אחר היום:

מה זאת. פדיון פטר חמור, שהוא בהמה טמאה ולא תחול עליה קדושת הגוף, ועריפת פטד חמור אם לא תפדה: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. בחוזק ידם של מצרים הוציאנו ה', כאמרו ותחזק מצרים על העם באופן שלא יכולנו לשאת נכסינו בעגלות כמנהג מצרים, והוצרכנו לשאת בחמורים, ונעשה בהם נס שהספיקו לזה בכמו רגע, וחלה עליהם איזו קדושה ראויה לפדיון:

והיה כי ישאלך וגו'. פירוש בשעה שיראה בנך ענין פדיון בכור אם ישאלך אתה חייב לומר לו אבל בלא שאלה אין חיוב אלא בליל פסח. ולזה דקדק לומר מחר פירוש אפילו למחר דהיינו כל זמן שיהיה, ואמר לאמר פירוש שתהיה כוונתו בשאלה שתאמר אליו אז הוא שתשיבהו בדרך האמור, אבל אם יאמר מה זאת בדרך זלזול לא לכוונת התשובה לא תשיבהו כזה: עוד ירצה שאין צריך שתהיה השאלה בלשון זה מה זאת אלא הגם שתהיה באיזה אופן שתהיה כל שהמכוון של השאלה הוא לאמר מה זאת, נמצינו אומרים כי פסוק זה שלא בליל פסח נאמר אלא במצות קדושת פטר רחם ואין צורך בהגדה זולת על ידי שאלה, ורבותינו ז''ל (מכילתא) אמרו כנגד ד' בנים כו' זה דרך דרוש:

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. בעל ההגדה אמר שפסוק זה מדבר בבן תם, והקשה מהרי"א בספר זבח פסח מנא לן שזה מדבר בבן תם שמא הוא אומר דרך לעג מה זאת כמו בן הרשע, ותירץ שלמדנו מתשובתו אשר צוה ה' להשיב לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מאחר שצוה ה' להשיב לו כהוגן ודאי שאל כהוגן, אבל תירוץ זה אינו כהוגן וכל רואיו יאמרו מה זאת כי מלתא דפסיקא הוא שכל מי שאומר מה זאת תם הוא, ואם לפניו ית' גלוי דעתו לפנינו מי גלוי ובמה אדע מה בלב השואל, גם התורה אינה מגדת עתידות כזה. והקרוב אלי לומר בזה, שקשה לבעל ההגדה למה הזכיר בשני בנים לשון מחר, א' בפסוק זה, ב' בפר' ואתחנן (ו.כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר, ובשני בנים לא הזכיר לשון מחר ואדרבה אמר והגדת לבנך ביום ההוא ממש והוא הפך המחר, וקשה למה לא הזכיר בכולם לשון מחר או בכולם ביום ההוא, ועו"ק למה זכרה התורה שאלת מה זאת אצל פדיון הבכורים, ולמה לא זכרה שאלה זו על פסח מצה ומרור כמו שזכרה בבן הרשע ובשאינו יודע לשאול. מהכרח קושיות אלו, ראה בעל ההגדה לומר שפסוק זה מדבר בתם ושבפר' ואתחנן מדבר בחכם, ומחר הנאמר בשניהם אינו מחר שלאחר זמן אלא מחר ממש, כי התם כל זמן שאביו נותן לו פסח ומצה ומרור אינו שואל כלום כי ודאי אינו מלעיג על העבודה ומצות ה', וטעם על המצוה ג"כ אינו מבקש כי הלואי שיאכילו כל היום פטומות צלי אש ומצות מסלת נקייה על מרורים שדרכן לאכול לסבב תאות המאכל, ולמה יבקש התם טעם לכל אלו כי אינו חסר לנפשו מאומה, אבל בפדיון הבן שאין נותנים לו כלום אלא מבקשים ממנו שיתן הוא דמי פדיון אז הוא שואל מה זאת, כי אפילו תם ופתי גמור הרי הוא חכם לענין זה להחזיק ממון שלא ליתן ממון לשום אדם כלום בחנם, אמנם מן מלת מחר אנו למידין שזהו תם וישר ואינו מלעיג על הנתינה ואינו ממאן בה, כי באותו יום שמבקשים ממנו דמי פדיון אינו אומר כלום ונותן דמיו ואינו מבקש לידע טעם הדבר לומר על מה זה, כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן מרצון טוב ויאמרו שהוא קורא תגר על מצות ה' לאמר למה זה אתן דמי בחנם, על כן הוא שותק ביום הנתינה ונותן דמיו לקיים מצות ה', אבל מכל מקום ביום המחרת הוא שואל מה זאת כי הוא חפץ לידע טעם על מה צוה לנו ה' ליתן דמי פדיון הבכור. וסימן זה מסרה לנו התורה, שאם ישאלך מחר מה זאת למחרת יום הנתינה וביום הנתינה אינו שואל כלום, אז ודאי בתום לבבו ובנקיון כפיו הוא שואל מה זאת, שאילו היה מלעיג או קורא תגר על מצות ה' אז היה אומר דבריו ביום הנתינה כדי לבטל הנתינה, ומאחר ששתק ביום הנתינה ושואל ליום המחרת ודאי תם וישר הוא ושואל כהוגן על כן תשיב לו כהוגן כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהרוג ה' כל בכור וגו', או אם הבן רואה את אביו שנותן פדיון דמי בכור בהמה ואינו שואל לו כלום ביום הנתינה שלא יחשדוהו פן רצונו למנוע את אביו מן המצוה ושואל לו ביום המחרת גם הוא תם יחשב, ולפי ששואל בקצרה מה זאת ואין בו דעת לפרט כל הענינים, מזה שפט שהוא תם ואינו חריף לדקדק בפרטי הענין, אבל אם היה שואל לשון זה ביום הנתינה יכול להיות שאינו תם. וכן פסוק כי ישאלך בנך מחר, הנאמר בפר' ואתחנן הנדרש על שאלת בן החכם נקט גם כן שם מחר למחרת יום העבודה, כי החכם מתירא לשאול ביום עשיית המצוה פן יחשדוהו שומע לומר שהוא מלעיג על המצות בשעת עשייתם כדי להשבית העם ממלאכת עבודת השי"ת, כי בלאו הכי רבים מקשים מה בין דברי הרשע לדברי החכם ולא רבים יחכמו להביא מתוך דקדוקי הלשון לחלק ביניהם ואולי יחשדוהו כמלעיג, ולצאת מידי חשד זה הוא שואל ג"כ ביום המחרת לעשיה, אבל הרשע שכל עיקר כוונתו כדי להשבית העם ממלאכת עבודת הש"י ע"כ הוא אומר דבריו בשעת עשיית המצוה ומלעיג עליהם לאמר במה אתם עסוקים וזקנים כמותכם יתעסקו בדברים בטלים הללו, ע"כ לא הזכיר לשון מחר בדבריו, וע"כ אמרה התורה והגדת לבנך ביום ההוא, כשם שהוא אומר דבריו ביום ההוא של העשיה כך תגיד לו גם אתה דבריך תיכף ומיד, כי כבר אמרנו שבפסוק זה יש הגדה לשני בנים, אם לבן הרשע פשיטא שצריך אתה להשיב לו תיכף ומיד פן יהיה חכם בעיניו לומר שאין מענה בפיך ע"כ דחית אותו בקש לאמר לך ושוב מחר אתן לך תשובה, ע"כ ענה כסיל כאולתו תיכף ביום ההוא, ואם לבן שאינו יודע לשאול למה תאמר לו דבריך למחר והלא יותר נכון שתגיד לו דבריך בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כדי להמשיך לבו לעבודת ה'. ואגב גררה אפרש גם דברי החכם הנאמר בפר' ואתחנן, כי יש להקשות על המגיד שאמר ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, למה לא זכר התשובה שבצדו הכתובה בפר' ואתחנן (ו.כא) ואומר אני כי החכם שואל טעם על פסח מצה ומרור כסדר שהם כתובים בתורה, שנאמר (יב.ח) ואכלו את הבשר צלי אש וגו' ומצות על מרורים, ועל ג' אלה הוא שואל ואומר מה העדות והחוקים והמשפטים, על צלי אש של הפסח אמר מה העדות, כי זביחת הפסח יתן עדות ה' נאמנה שהש"י מושל על המערכה אפילו על מזל טלה שהוא בכור וראש לכל המזלות וכ"ש לשאר המזלות כמ"ש והיה הדם לכם לאות, כי כל אות הוא עדות ומופת על איזו דבר כמבואר למעלה בפסוק החודש הזה לכם.(יב.ב). והחוקים היינו המצה, שענינה ההכנעה כעיסה זו שאינה עולה למעלה, כמבואר כל זה באר היטב בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר כ"ה, כי כל חק מורה על דבר שיש לו חק וגבול כמ"ש אצל הים (איוב לח.י) ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף. כך ניתן חק וגבול לעיסת המצה שלא יעלה כי ממנו נקח למוד על ההכנעה, וע"כ המצה סימן חירות כי בזכות ההכנעה נגאלו אבותינו ממצרים, וכמ"ש (דברים ז.ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, בזכות שאתם ממעטים אתכם לפני, וע"כ דין החמץ בשריפה כי כל המתגאה נידון באש כדאיתא בילקוט (פר' צו תפ.) בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי טבע האש לעלות למעלה ע"כ נידון בו העולה למעלה, ודינו של חמץ במשהו, כי כך היא המדה בגסות הרוח, שבכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן גסות הרוח שעליו אמרו רז"ל (סוטה ה.) לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו המשהו, וכן אמרו רז"ל (אבות ד.ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח להפלגת הענין ולהרחקתו מכל וכל. והמשפטים רמז לוימררו את חייהם, כי מה שנעשה שפטים במצרים היינו בעבור שמררו חיי אבותינו, והיסורין נקראים משפט שנאמר (ישעיה כח.כו) ויסרו למשפט. ואחר שהזכיר שאלת החכם על פסח מצה ומרור, אמרה התורה שתהפוך לו הסדר ותשיב לו טעם תחילה על המרור ואח"כ על המצה ואח"כ על הפסח, כדי שילמד החכם סדר קנין השלימות וזה סדרו. כי מתחילה צריך האדם להביא את חומרו בכור עוני לזקקו ולצרפו מחלודתו, ועי"ז יבא לידי הכנעה לפני בוראו, וע"י ההכנעה יבא לידי הכרת מציאת הש"י, כי ע"כ הביא ה' את ישראל בכור עוני מצרים כדי למרק חומרם להביאם לידי הכנעה, ומתוכה יבואו לידי הכרת מציאת הש"י. ושנים אלו הקודמים הם כמו הכנה לבא אל הענין השלישי, והוא לידי ידיעת מציאת הש"י, כי זה הנרצה והתכלית המכוון מכולם להביאם לידי אמונתו ברוך הוא, כמ"ש משכו וקחו לכם צאן, משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן לעבודת השי"ת, זהו שאמר אף אתה אמור לו, ר"ל אע"פ שבעשית המצוה נזכר הפסח ראשונה לפי שהוא התכלית וראשון במעלה, מ"מ אתה תשיב לו על הפסח באחרונה כסדר התשובה שנזכרה שם כדרך שיתבאר. ואל תטעה לומר, שלכך הפכה התורה סדר התשובה על דרך במאי דסליק פתח, אלא בכוונה גמורה הפכה התורה הסדר ואמרה שתשיב לו תחילה על המרור ואח"כ על המצה ועל הפסח לבסוף כסדר קניית השלימות, כדי שילמוד מזה שהפסח הבא באחרונה עיקר כי מטעם זה יש בביטול הפסח כרת מה שאין במצה ומרור כי אף מי שאינו אוכל מצה ומרור אינו בכרת, וצוה בעל ההגדה להביא לו ראיה בריאה וטובה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל (פסחים קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והטעם כדי שישאר טעם הפסח בפיו באחרונה, ולמה לא הקפידו שישאר טעם המצה או המרור בפיו באחרונה, אלא לפי שהפסח היא העיקר וסוף התכלית הנרצה מן אכילת מצה ומרור, והיינו לפי שהפסח מופת על אמונת השי"ת. וז"ש ואף אתה אמור לו, ר"ל כמו שהפכה התורה הסדר כך תשיב לו גם אתה וזהו לשון אף, ואם ישאלך בנך למה זה הפכה התורה הסדר, תביא לו ראיה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ומכאן תביא לו ראיה שכשם שטעם הפסח ראוי לישאר בפיו באחרונה כך בהתשובה לבן השואל צריך להיות באחרונה כסדר שהוא נאמר בתורה. וכוונתו להשיב לו כל הפסוקים הנאמרים בתורה על שאלת בן החכם וזה סדרן. מתחילה נאמר שם ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' עד ויצונו ה', כי כל זה טעם על המרור הבא זכר לעבדות שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה. ואח"כ אמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וגו' עד וצדקה תהיה לנו. וכל זה טעם על המצה שנקראת חק כמבואר למעלה שהיא הוראה על ההכנעה והענוה, וכתיב (משלי כב.ד) עקב ענוה יראת ה' וכן נאמר כאן לעשות את החוקים האלה ליראה את ה', כי ההכנעה מביאה לידי יראה ואח"כ אמר וצדקה תהיה לנו עד סוף הפרשה, הכל תשובה על הפסח הבאה לעדות על ממשלתו ית', כי במצות הפסח נאמר ופסחתי עליכם פירש"י וחמלתי, רוצה לומר כי עכשיו תצאו מרשות המזלות אשר כל פעולתם הכרחיות וטבעיות ואין בהם כח לפעול שום פעולה על צד החמלה והחנינה והצדקה, ותכנסו תחת כנפי השכינה אשר פעולתו ית' ברצון המוחלט ופועל ישועות ועושה צדקות על צד החמלה, וז"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. כי הרבה מצות תלוין במצות הפסח, לכך נאמר כל המצוה דהיינו מצוה פרטית שהרבה מצות תלוין בה, לפני ה' אלהינו ר"ל ע"י מצוה זו נצא מתחת יד המערכה ונעמוד לפני ה' אלהינו לכנס בצל כנפיו, וזו היא כונת הפסח והמשכיל יוסיף לקח.

וַהֲוָה אֲרֵי אַקְשֵׁי פַרְעֹה לְשַׁלָחוּתָנָא וּקְטַל יְיָ כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא וְעַד בּוּכְרָא דִבְעִירָא עַל כֵּן אֲנָא דָבַח קֳדָם יְיָ כָּל פָּתַח וַלְדָא דִכְרִין וְכָל בּוּכְרָא דִבְנַי אֶפְרוֹק:

וַהֲוָה כַּד אַקְשֵׁי מֵימְרָא דַיְיָ יַת לִבָּא דְפַרְעה לְמִפְטְרָנָא וְקָטַל יְיָ כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִן בּוּכְרָא דְּאֵינָשָׁא וְעַד בּוּכְרָא דִבְעִירָא בְּגִין כֵּן אֲנָא דַבַּח קֳדָם יְיָ כָּל פְּתַח וַולְדָא דוּכְרַיָיא וְכָל בּוּכְרָא דִבְרַיי אֶפְרוֹק בְּכַסְפָּא:

ויהי. החל לומר בחוזק יד הוציאנו. ושב לפרש מה היתה היד החזקה והיא מכת הבכורים. כי על יד זה יצאו ממצרים ולא על יד מכת הראשונות. וככה אמר המשורר למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו. ומשה תפם דרך קצרה כי ידוע היה באמרו ויהרוג ה' כל בכור והציל בכורינו ובכורי בהמתינו. ועם זה ידבק על כן אני זובח. ולא עם הריגת בכורים: כל פטר רחם הזכרים מהמין הראוי לזבוח לפני השם:

ויהי כי הקשה פרעה. ובהיות שפרעה הקשה לשלחנו, והוא נמשל לחמור כאמרו אשר בשר חמורים בשרם, והיה יכול לפדות עצמו ועמו בשלחו את ישראל, שהם נמשלים לשה, כאמרו שה פזורה ישראל וכן כאמרו ואתנה צאני: ויהרוג ה'. והאל הרג את הנמשל לחמור כאשר לא נפדה בשה: כל בכור בארץ מצרים. והיו בכורי ישראל ראוים ללקות עמהם על דרך פן תספה בעון העיר והצילם במה שהקדישם לו, באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר, מיוחדים לעבודת האל יתברך, ואסורים בעבודת הדיוט: על כן אני זובח. בכור בהמה: וכל בכור בני אפדה, כדי שיהיו מותרים בעבודת חול:

הקשה. ב' במס' הכא ואידך מי הקשה אליו וישלם שדורש במדרש זה הפסוק על פרעה:

וִיהֵי לְאָת עַל יְדָךְ וְלִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרָיִם: ססס:

וִיהֵי לְאַת חֲקִיק וּמְפָרֵשׁ עַל יַד שְמָאלָךְ וְלִתְפִילִין בֵּין רִיסֵי עֵינָךְ אֲרוּם בִּתְקוֹף גְּבוּרַת יְדָא הַנְפָקָנָא יְיָ מִמִּצְרָיִם:

ולטוטפת. תפלין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם (יחזקאל כא ב) והטף אל דרום, (מיכה ב ו) אל תטיפו, לשון דבור, כמו (לעיל פסוק ט) ולזכרון, שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו:

{{ק}} בכתפי שם מקום שקורין לשנים טט. וכן אפריקי שם מקום שקורין לשנים פת [נח"י] ועיין בתוספות דסנהדרין דף ד' ולפי שהוקשה השינוי ל' דכאן כתיב ולטטפת ובפ' קדש כתיב זכרון לכך הביא זה הדרוש. וא"ת לפ"ז הי"ל לעשות י"ב פרשיות דג"פ כתיב טטפת וי"ל דחד איצטריך לגופו וא' משמע בכתפי ב' ובאפריקי ב' ואחד מלמד בכתפי צריך ד' בתים ובאפריקי צריך ד' ואי לא כתיב אלא ב' לא היו אלא ב'. ועי"ל דמה דכתיב ג"פ טטפת לא ציווי הוא אלא כפרשה שנאמרה וחזרה ונשנית וכן הרבה פרשיות וק"ל: חסלת פרשת בא

ולטוטפות בין עיניך. אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו. אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש ''טוטפות'' כמו שאמרו (שבת נז:) לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו (שם) אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא אמר ''טוטפת'' בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו: והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו (מנחות לו:) שהוא שמאל שהלב נוטה לו: ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (להלן טו ב), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח). והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה''ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל''ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו): ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה. ולשון ''בין עיניך'', שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר ולטוטפות לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות. ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו: ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה: ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה: ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה: וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו: ולפיכך אמרו (אבות פ''ב מ''א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו. וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז''ל (ירושלמי תענית פ''ב ה''א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף): ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):

והיה. הזכיר על ב' המצות והיה לאות על ידכה ומה שהעתיקו חכמינו ז''ל לכתוב הפרשיות הוא האמת ולטוטפות כמו זכרון. וי''א כי הטי''ת כפול. ופי' כמו דבר מגזרת והטף אל דרום. והוא רחוק בעיני: חסלת פרשת בא אויל מורד בעושהו היצלח. בשלותו כבדו חץ יפלח. ראה שובב ושים אל לבך. כל דבר פרעה בפרשת בשלח:

והיה לאות על ידכה. ה' תגין על הה''א כנגד ה' פרקים עד הפרק שמניחין בו תפילין: ולטוטפת בין עיניך. בגימ' אלו ארבעה בתים:

והיה לאות על ידכה וגו'. רבותינו ז''ל (מנחות ל''ז) אמרו ידכה יד כהה שהוא יד שמאל, וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה כי הוא המשובח, ורבותינו אמרו (שם) להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת, אלא שנראה לי לתת טוב טעם כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב כי בחוזק יד, כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במדותיו ב' בחינות, הא' תקרא יד הגדולה, והא' תקרא יד החזקה, היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו, והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחוזק יד ונכון. והגם שמצינו שאמר בהרבה פעמים יד הגדולה זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין אבל עיקר המשפט יד החזקה יתכנה: חסלת פרשת בא

והיה לאות על ידכה. ארז"ל (מנחות לז.) יד כהה להורות שהנחת תפילין ביד שמאל, וטעמו של דבר כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו כשזה קם זה נופל וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו, ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה לא בעבור החכמה שאל על אלה, שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב, ואמר בשל ראש שיהיו בין עיניך כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאת הש"י ויכלתו ועי"ז ישובו מאון. דבר אחר, לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכח יגבר איש כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו, כמ"ש (תהלים טז.ח) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו', כי מתחילה היה דוד מצטער על הנחת הלב ביד שמאל והכבד בצד ימין כאילו היה רצון האל שכח המתאוה יהיה עיקר והשכל שבלב טפל כמו שיד ימין עיקר והשמאל טפל, ואח"כ אמר שויתי ה' לנגדי תמיד ואז יד שמאלי כנגד ימין ה', ובזה אני בוטח כי מימיני בל אמוט שלא יהיה כח בתאוה שבימין למוטט אותי מן דרך הישר, לפי שימין ה' רוממה ליתן עוז ותעצומות אל הלב השכלי שכנגדו כשפני לנגד ה', לכן שמח לבי בראותי כי ה' סומך ידי, וזהו שמסיים ואמר נעימות בימינך נצח, משמע ולא בימיני לפי שהכל תלוי בימין ה' כי היא כנגד יד כהה שלי, וע"כ צוה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כח ליד כהה זו, ז"ש כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו יד ה' הימנית החזקה אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה', ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה, ולהורות נתן בלבם שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם כ"א בעזר השם ית'. ומה שנאמר והיה לך לאות על ידך. ובשל ראש לא הזכיר לך לפי שהם אות גם לאחרים שנאמר (דברים כח.י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמר מר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.). ומה שמניחין של יד תחילה ואחר כך של הראש ובהסרתן מסירים של ראש תחילה, לפי ששלשה סרסורי עבירה הם העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים (רש"י שלח טו.לט) וא"כ בשל יד הרוב כי שם הלב והיד ועל כן המקום ההוא צריך שמירה מן החטא ביותר מבשל ראש, ע"כ יקדים לתקן המקום ההוא וכן בהסרה יהיו על היד תמיד.

וַהֲוָה כַּד שַׁלַח פַּרְעֹה יָת עַמָא וְלָא דַבָּרִינוּן יְיָ אֹרַח אַרְעָא פְלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי קָרִיבָא הוּא אֲרֵי אֲמַר יְיָ דִילְמָא יְזוּעוּן עַמָא בְּמֶחֱזֵיהוֹן קְרָבָא וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם:

ויהי וַהֲוָה כַּד פְּטַר פַּרְעה יַת עַמָּא וְלָא דַבְּרִינוּן יְיָ אוֹרַח אֲרַע פְּלִישְׁתָּאֵי אֲרוּם קָרֵיב הוּא אֲרוּם אֲמַר יְיָ דִלְמָא יִתְהֲווֹן עַמָּא בְּמֵיחְמֵיהוֹן אֲחוּהוֹן דְּמִיתַן בִּקְרָבָא מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין בְּנֵי חֵילָא מִשִּׁבְטָא דְאֶפְרַיִם מְאַחֲדִין בִּתְרִיסִין וְרוּמְחִין וּמָאנֵי זַיְינִין וְנַחֲתוּ לְגַת לְמֵיבוּז גֵּיתֵי פְּלִישְׁתָּאֵי וּבְגִין דַּעֲבָרוּ עַל גְּזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וּנְפָקוּ מִמִּצְרַיִם תְּלָתִין שְׁנִין קֳדָם קִיצָא אִיתְמַסְרוּ בִּידָא דִפְּלִישְׁתָּאֵי וּקְטָלוּנוּן הִינוּן הֲווֹ גַרְמַיָא יְבֵישַׁיָא דְאָחֵי יַתְהוֹן מֵימְרָא דַיְיָ עַל יְדָא דִיְחֶזְקֵאל נְבִיָא בְּבִקְעַת דּוּרָא וְאִין יֶחְמוּן כְּדֵין יִדְחֲלוּן וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם:

ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם. ולא נהגם, כמו (שמות לב לד) לך נחה את העם, (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך: כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה: בראתם מלחמה. כגון מלחמת (במדבר יד מה) וירד העמלקי והכנעני וגו' . אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעקם אמרו (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה: פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב:

{{א}} ומ"ם נחם הוא כנוי ולא למ"ד הפעל, והוא מענין הנהגה ולא מלשון מנוחה ולא מענין נחמה: {{ב}} דקשה לו דכל כי שבמקרא נתינת טעם, והכא מאי טעם הוא אלמעלה, אדרבה היה לו להנחותם בדרך קרובה, לכן פירש ונוח לשוב בו, כמו שמפרש נמי אחריו הפסוק כי אמר אלהים, כלומר ומה היא הסיבה שישובו כי אמר אלהים וגו' בראותם מלחמה, והמלחמה היא הסיבה: {{ג}} רצה לומר שהם דרשו על כי קרוב הוא בענין אחר, ולפיכך צריך לומר כי אמר אלהים וגו' לא קאי על כי קרוב הוא, אלא על ולא נחם אלהים וגו', כלומר ועוד סיבה אחרת שלא נחם אלהים כי אמר אלהים וגו', ומשום הכי לא נחם: {{ד}} ולא סתם מלחמה שהרי ראו מלחמת עמלק, ואע"פ שנצחוהו היה להם לחזור בהיותם קרובים למצרים מפחד שאר מלחמות. (הרא"ם בשם מכילתא). ומהרש"ל פירש הא דלא נקט ויבא עמלק דבסמוך, משום דבאותה מלחמה נצחו ישראל את עמלק ולא היה לחוש כל כך ליתן לב לשוב למצרים, אבל גבי וירד העמלקי כתיב ויכום ויכתום, היה לחוש שיתנו לב לשוב: {{ה}} כלומר בשביל חסרון ראש הם אינם חוזרין כיון שהדרך רחוק צריכים לראש, אבל כשיהיה להם ראש פשיטא שהיו חוזרין אף על פי שהיו רחוקים מארץ מצרים כל שכן כשיהיו קרובים ובדרך פשוטה שאין צריכים לראש היו חוזרין. ומהרש"ל פירש מה אם כשהקיפם אמרו נתנה ראש וכו', אפילו משמועתו של עמלק לבד ששמעו ממרגלים אם הוליכם בפשוטה וממלחמה עצמה על אחת כמה וכמה שיחזרו לגמרי: {{ו}} דלשון ינחם הפוך מחשבה הוא, והיינו לפי ד"א שפירשנו לעיל בפרשת בראשית, אבל לפי פירוש ראשון ינחם לשון נחמה הוא כמו שמפרש שם:

כי קרוב הוא. ונח לשוב באותו הדרך למצרים, ומדרשי אגדה יש הרבה. לשון רש''י. וגם הוא דעת ר''א, כי טעם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים בעבור כי קרוב הוא וינחמו וישובו אל מצרים מיד. ועל דעתי אם היה כדבריהם, היה כי אמר אלהים מוקדם, ויאמר הכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים כי קרוב הוא פן ינחם העם: אבל הנכון שיאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אשר הוא קרוב וטוב לנחותם בדרך ההוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וטעם המלחמה, שיהיה להם לעבור דרך ארץ פלשתים, ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום וישובו למצרים, אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם ורחוקים הם ממצרים בעת ההיא. ומלחמת עמלק ברפידים לא היתה ראויה לשוב בעבורה, כי הם לא יעברו עליהם, והוא שבא מארצו ונלחם בהם לשנאתו אותם, ואם יתנו ראש לשוב למצרים לא יועיל כי ילחם בהם בדרך, וגם רחוקים היו ממצרים בדרך העקום אשר הלכו בה ולא ידעו דרך אחרת: ולשון רש''י בראותם מלחמה, כגון מלחמת הכנעני והעמלקי, אם הלכו בדרך ישרה היו חוזרין, מה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכן בפשוטה על אחת כמה וכמה. מכילתא. והענין הזה שאמר ולא נחם אלהים, ויסב אלהים את העם דרך המדבר, כי בנסעם מסכות החל עמוד הענן ללכת לפניהם ולא הלך דרך ארץ פלשתים, אבל הלך דרך מדבר איתם וישראל הלכו אחריו, וישכון הענן באיתם ויחנו שם והוא בקצה המדבר:

ויהי בשלח. וי''ו ולא נחם. כפ''א רפה בל' ישמעאל. וידוע כי ממצרים עד ירושלם דרך פלשתים אינו מרחק רב והוא כמו מהלך עשרה ימים בדרך הישרה. ולולי זה איך המובאים השבטים בחמוריהם עד מצרים. אם היה הדרך רחוק מאד מה היה מספיק שיאכלו הם וחמוריהם ובעלותם מביאים שבר לבתיהם: כי קרוב הוא. א''ר משה אע''פ שהוא קרוב. וכמוהו לפי דעתו כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך. כי רכב ברזל לו. ולפי דעתי אין צורך. כי טעמו למה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים בעבור שהוא קרוב. והנה נחם דרך רחוקה שלא יראו מלחמה ויאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. וידענו כי השם יודע העתידות בלי ספק וידע שינחמו אם יוליכם דרך ארץ פלשתים. ואמר פן ינחם העם. כי דברה תורה כל' בני אדם שיבינו הלומדים:

ויהי בשלח. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. אף על פי שהכונה האלהית היתה להוליך את ישראל להר סיני לקבל התורה ומשם לארץ ישראל, כאמרו ולקחתי אתכם לי לעם והבאתי אתכם אל הארץ מכל מקום הכונה עתה היתה להוליכם לים סוף אשר לא היה דרך לאחד מאלה, וזה להטביע שם את פרעה וחילו, על דרך ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא, והנה הדרך הישר והקצר ללכת ממצרים לים סוף היה דרך ארץ פלשתים, אמר שהאל יתברך לא רצה לנחותם באותו הדרך: כי קרוב הוא. מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם: והנה בראותם מלחמה. בשמעם שיכין פרעה את עצמו לרדוף אחריהם עם כל חילו ינחם העם בלי ספק מיראת מלחמתם וישובו למצרים, ולפיכך הסיבם אל דרך לא עבר בה איש:

ויהי בשלח: את העם. בגימ' גם ערב רב:

ויהי בשלח וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון צער במקום גילה ורנן. עוד למה כינה הענין בפרעה ולא באדון המעשים כי הוא המוציא אותנו מארץ מצרים. אכן הכתוב יגיד הסיבה שגרמה כל הצער שנצטערו ישראל ברדיפת פרעה, כפה אותו עד שנתרצה ושלחם ואמר להם קומו צאו מזה חשב מחשבות לרדוף אחריהם כאשר אבאר בעזרת השם, ובזה גרם צער לישראל, וגם לעצמו גרם איבוד לו ולאומתו. וצא ולמד כי הקב''ה יקפיד על כליון הנבראים כמובא בדבריהם ז''ל (מגילה י':) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וכנגד כל זה אמר הכתוב ויהי לשון צער, ומי גרם כל צער זה בשלח פרעה, שאם היה ה' מוצאים שלא לרצונו הגם שלא היה חפץ לשלחם לא היה לו מקום לרדוף, אלא עינו הטעתו שהיה הדבר תלוי בו ולזה חשב לשוב לקחתם. ואומרו ולא נחם בוא''ו בתחלת הודעת ענין, יכוין תוס' על הגדת צער הקודם הרמוז בתיבת ויהי כנזכר: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (זהר ח''ב מ''ה:) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם ולפעמים מזכירם בני ישראל דכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו' הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז''ל (שמות רבה פמ''ב) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו, הם אמרו נתנה ראש וגו', הם אמרו עשה לנו וגו', וזה הוא אומרו ויהי צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ולא נחם אלהים כי קרוב הוא פירוש קרוב הוא לרמוז העם מקרוב בא ואין לו חוזק בקדושה. או קרוב הוא להרשיע ויסובב רעה גם לישראל והרעה היא כי אמר וגו' פן ינחם בראותם, וידוייק על נכון אומרו ולא נחם בתוס' וא''ו בתחלת ענין לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם הרמוז בתיבת ויהי וגו' ועוד להם ולא נחם: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שם פ''כ) כי פרעה עשה לישראל לויה, ולפי זה יגיד הכתוב צער הנמשך להם מזה ואמר ויהי לשון צער לסיבת שלח פרעה כי יצטרך הדבר להיות שיטול שכר פסיעותיו. וצא ולמד משכר פסיעות של אותו רשע נבוכדנצר (סנהרין צ''ו.) וכל שכר שיקצוב לו ה' יהיה גורם רעה לשונאיהם של ישראל, אשר על כן נתחכם ה' ובטל מצותו ממנו ונתחכם שלא הוליכם דרך קרוב שמן הסתם לשם יערים פרעה ללותם ובזה בטלה מחשבתו כאילו לא ליוה אותם. נמצא מי גרם שלא הלכו ישראל דרך קרוב לווייתו של פרעה, וטעם אומרו ולא נחם בתוס' וא''ו לדרך זה לרמוז כי צער אחר גרם הדבר זולת זה שעל כל פנים הגיעו קצת זכות בלויה וזה סיבה שנכנסו ישראל בסכנה ברדיפתו כאמור בדבריהם ז''ל (שמות רבה פכ''א) בפסוק ולא קרב זה וגו' ובפסוק מה תצעק אלי וגו' וכמה הרפתקי דעדו עלייהו. ואומרו כי אמר וגו' הוא טעם אחר וכאלו אמר וכי אמר, ותולדות מיחושו הוא לצד שליחת העם שהם ערב רב כמו שרשמנו בדרך ב':

ויהי בשלח פרעה את העם. ואח"כ נאמר פן ינחם העם. ויסב אלהים את העם, ואח"כ נאמר וחמושים עלו בני ישראל, ויש להתבונן למה קראם ג' פעמים העם וברביעי קראם בני ישראל אצל וחמושים דהיינו כלי זיין, וכפי הנראה שמצד היותם בני ישראל לא היו צריכין לכלי זיין ושלוחו של פרעה היה מצד היותם בני ישראל וא"כ איפכא הל"ל. ונראה ליישב זה בשני פנים. האחד הוא, על דרך שמסיק בילקוט וחמושים עלו אין חמושים אלא מזויינים בחמשה כלי זיין, וקשה על זה וכי מלחמתן של ישראל תלויה ברבוי כלי זיין, והלא כתיב (שופטים ה.ח) מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל. כי הש"י מגן בעדם, והתורה והתפלה כלי זיינם של ישראל שנאמר (תהלים קמט.ו) וחרב פיפיות בידם שני פיות כי שניהם תלוין בפה, ואם כן מה תפארת זה לישראל שעלו חמושים מזויינים כאילו לא היו בטחונם בה' חלילה. ואף אם נאמר שחייב אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס, מ"מ קשה על מה זה הגיד לנו הכתוב שהיה לכל אחד ה' כלי זיין ומנינא למה לי, ועוד כי קרה בדרך נס או במקרה שהיה לכל אחד ה' לא פחות ולא יותר הלא דבר הוא, ועוד כי כפי הנראה לא היו ישראל מלומדי מלחמה כלל כי היו עסוקים בעבודת פרך כל הימים וכלי זיין אלו למה להם כי לא נסו באלה והיה להם לילך במקלות ובאבני קלע. ע"כ נראה לפרש. שבא להודיענו שלא היה בידם שום כלי זיין כי אם ה' חומשי תורה החלוקים לז' ספרים למ"ד שפרשת ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, וז"ש וחמשים היינו מזויינים הכל רמז לתורה, ונקט לשון חמשים שהלשון נופל על הלשון, וכן מזויינים, כי לשון חמשה וזיין, שמות כלי מלחמה המה, ואצל ישראל ירמוזו גם על התורה. או חמשים היינו חמשה חומשי תורה כאמור, ומזויינים היינו התפלה כמ"ש (תהלים קיט.קסד) שבע ביום הללתיך. והנה מהידוע שלא היו ישראל ראויין לקבל התורה, כ"א אחר שעברו בים סוף ואחר שהלכו במדבר, כי בים סוף באו לידי אמונה שלימה בה' ובנבואת משה עבדו כמ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וקודם שבאו לידי אמונה זו, פשיטא שלא היו ראוין לקבל התורה כל זמן שהיו מסופקים בנבואת משה ובאמונה בה', ואחר שבאו על ים סוף לידי אמונה זו מאז היו ראוים לקבלת התורה, והיו צריכין עוד לילך במדבר בארץ לא זרועה לקנות שמה מדת ההסתפקות, כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל כו', ולא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן (מכילתא בשלח (ויסע) ב.) כי מן ירידת המן למדו דרך ההסתפקות אשר מקבלי התורה צריכין לזה, נוסף על זה נשתרשו באמונה ע"י ניסים שנעשו להם במדבר כמו ניסי הים סוף, ולהורות נתן בלבם עוד שלפי ששני אלפים תוהו היה העולם שמם כמדבר כל זמן שהוא בלא תורה ע"כ היו צריכין לקבלת התורה להשלים חסרון העולם, והנה קודם שקבלו ישראל התורה היו בכלל שאר העם ולא נבדלו עדיין בשלימות המיוחד להם מן שאר האומות ע"כ לא נקראו בשם בני ישראל, כ"א על ידי קבלת התורה אז הבדילם ה' מכל העמים להיות לו לעם סגולה. ובזה יהיה ביאור הפסוקים על זה האופן, ויהי בשלח פרעה את העם בשעת שלוח נקראו עדיין בשם העם כי לא נבדלו עדיין מן שאר עמי הארץ לפי שלא היה כלי זיינם עליהם, לא כלי זיין הטבעי שהרי לא היו מלומדי מלחמה, ולא כלי זיין של התורה שהרי לא קבלו עדיין התורה, ולא היו אפילו מוכנים לקבלה כי לא נשתרשו באמונה עדיין, לפיכך לא נחם אותם אלהים דרך ארץ פלשתים אע"פ שקרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה. לפי שעדיין המה בכלל יתר עמי הארץ על כן בהכרח ישובו מצרימה, כי מאחר שאין בידם שום כלי זיין פשיטא שיהיו מנוצחים אם לא ישובו, על כן ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, כי על ידי ניסי הים והמדבר יקנו אמונה שלימה ואז יהיו מוכנים לקבל התורה, ומשעה ההיא יהיה כלי זיינם עליהם ויהיה דומה כאילו כבר קבלו התורה ויהיו נקראים אז בשם בני ישראל להבדילם מן שאר עמי הארצות, וז"ש וחמשים עלו בני ישראל אין חמשים אלא מזויינים בחמשה כלי זיין היינו ה' חומשי תורה וז' ספרים או שבע תפלות כאמור, ומסכים לזה מה שמצינו (פס"ר לד.ו) שבמתן תורה חגר להם הקב"ה כלי זיינאות כו', ועיין ברמב"ן פר' כי תשא בפ' ועתה הורד עדיך (לג.ה) שתרגומו אעדי תיקון זיינך מנך, כי משם ראיה ברורה שהתורה כלי זיינם של ישראל, ואע"פ שבשעת העליה ממצרים לא היו עדיין מזויינים עד שבאו למדבר מ"מ אמר וחמשים עלו וגו', לפי שמיד כאשר נתרצו לילך למדבר ולא אמרו היאך נלך למדבר לא מקום זרע מיד קנו האמונה, והתחלת הקנין נחשב להם כאילו היו מושרשים בה, לכך נאמר וחמושים עלו היינו בזמן שעלו מארץ מצרים אל המדבר, וסוף קנין האמונה היה על ים סוף כאמור. דרך שני ביישוב מקראות אלו, שהעם הנזכר כאן הם הפחותים שבישראל והערב רב כי שם אחד להם, וכשאמר ויהי בשלח פרעה את העם בערב רב ידבר, כי מאחר שלא מיחה בם לצאת דומה כאילו שלחם, כי מצינו לשון שלוח במי שמניחו לילך כמו שלחוני לאדוני (בראשית כד.נד) הנאמר באליעזר עבד אברהם, וכמו ויאמר יעקב אל לבן שלחני (שם ל.כה) כך שילוח האמור כאן על הערב רב, ובעבורם היה צריך להסב אותם שלא יחזרו למצרים בראותם מלחמה, אבל בעבור בני ישראל לא היה צריך לכל זה הסבוב כי בני ישראל עלו חמשים מזויינים, כי המה בנים אמון בם בני מאמינים ובוטחים בתשועת ה' וזו היא כלי זיינם ע"כ היו בטוחים במלחמה, אבל כל מיעוט הבטחון בא להם מן הערב רב, כי קרוב הוא רצה לומר חדשים מקרוב באו ולא נשתרשו עדיין באמונה.

וְאַסְחַר יְיָ יָת עַמָא אֹרַח מַדְבְּרָא יַמָא דְסוּף וּמְזָרְזִין סְלִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וְאַחֲזַר יְיָ יַת עַמָּא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְיַמָא דְסוּף וְכָל חַד עִם חַמְשָׁא טַפְלִין סְלִיקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

ויסב. הסבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה: ים סוף. כמו לים סוף. וסוף הוא לשון אגם שגדלים בו קנים, כמו (שמות ב ג) ותשם בסוף, (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו: וחמשים. אין חמושים אלא מזינים. לפי שהסבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך ישוב לא היו מחמשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצרך, ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זין שהכום ישראל בחרב. וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמשים. וכן תרגם אנקלוס מזרזין, כמו וירק את חניכיו (בראשית יד יד) וזריז. דבר אחר חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה:

{{ז}} דלא תימא שהוא לשון קץ והוי פירושו שנסעו לסוף הים, לכן פירש סוף לשון אגם וכו', וים הוא מלא אגם לכך, צריך לומר ים סוף כמו לים סוף. (מהרש"ל): {{ח}} דלפירוש ראשון קשה איך מביא ראיה דהתם אי אפשר לפרש בענין אחר, לכן פירש ד"א ואמר אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שגם הוא לשון זירוז:

וטעם וחמושים עלו בני ישראל. לומר כי אע''פ שהסב ה' אותם דרך המדבר היו יראים פן יבאו עליהם פלשתים יושבי הערים הקרובות להם והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה. ויש אומרים (ראב''ע) שספר הכתוב שיצאו ביד רמה וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים:

ויסב. מבעלי כפל סבב. גם יבא על משקל אחר. ויסך בדלתים. ויגל את האבן. ולא תשמע אל דברי האומרים ששרשו נסב: ומלת המדבר. מושך עצמו ואחר עמו והוא דרך המדבר מדבר ים סוף. וכמוהו הארון הברית הארון ארון הברית. ועץ הדעת. דעת טוב ורע. הספר המקנה. היין החמה. וכמוהו רבים. וסוף הוא שם מקום. וי''א שהוא מגזרת סוף דבר כי הוא סוף העולם. והוא ים אוקינוס כאשר כבר זכרתי. וזאת טעות גדולה. כי הוא ים מזרחי כנגד מצרים. וים ספרדי גדול ממנו: וחמושים. י''א מלאים הון שיש להם כל צרכיהם. והנה כתוב וגם צדה לא עשו להם ומה טעם להזכיר זה עתה. רק פירושו חגורי חומש למלחמה. כמו חלוצים תעברו. שפירושו חגורי חלוצים. והעד הנאמן ואתם תעברו חמושים ובמקום אחר קראם חלוצים. כי מה טעם להוליך צדה לפני אחיהם. וטעם להזכיר הכתוב וחמשים במקום הזה כי למעלה כתוב בראותם מלחמה. כי ביד רמה יצאו בכלי מלחמה. ולא כמו עבדים בורחים:

דרך המדבר ים סוף. שילכו לים סוף דרך המדבר, כי באותו הדרך לא יבאו מגידים ממצרים ולא ידעו ברדיפת פרעה עד שהשיג אותם, כאמרו וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים וכו' ולא היה אז להם תקנה בשובם כי לא יקבלם פרעה וחילו: וחמושים עלו. וכל זה הוצרך לעשות אף על פי שהיו מזויינים, כי עם כל כלי זיינם לא היה להם אומץ לב להלחם במצרים ולהמלט כי לא נסו באלה:

ויסב אלהים את העם דרך המדבר. שערך להם שלחן והסיבן לאכול כד''א היוכל אל לערוך שלחן במדבר: וחמושים. מזויינים על שם חמשה כלי זיין הנזכרים בפסוק מגן וצנה ורומח וחצים ומקל יד:

וחמושים עלו וגו'. ואולי כי זולת היותם מזויינים בכלי זיין לא יועיל מה שיסב ה' אותם לבל יחזרו בראותם מלחמה כי על כל פנים ישובו מצרימה כיון שאין בידם כלי זיין לערוך עם אויב מלחמה ויראו עצמן אבודים, לזה אמר וחמושים עלו וגו' פירוש מלבד טעם שיסב ה' היו להם גם כן כלי זיין ובהצטרפות שני הטעמים לא ינחם העם בראותם מלחמה וגו':

וְאַסִיק משֶׁה יָת גַרְמֵי יוֹסֵף עִמֵהּ אֲרֵי אוֹמָאָה אוֹמִי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַרְמַי מִכָּא עִמְכוֹן:

וְאַסֵּק משֶׁה יַת אֲרוֹנָא דְגַרְמֵי יוֹסֵף בְּגַוֵּיהּ מִן נִילוֹס וַהֲוָה מַדְבַּר עִמֵּיהּ אֲרֵי אוֹמָאָה אוֹמֵי יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר מִדְכַּר יַדְכַּר יְיָ יַתְכוֹן וְתִסְקוּן יַת גַּרְמַי מִיכָּא עִמְכוֹן:

השבע השביע. השביעם שישביעו לבניהם. ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביעו יעקב, אמר יוסף אני שליט הייתי במצרים והיה ספק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצרים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו: והעליתם את עצמתי מזה אתכם. לאחיו השביע כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר אתכם:

{{ט}} [נח"י], דליכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם, וכי עלתה על הדעת שאותו הדור יעלו ממצרים, והלא היה להם להיות במצרים ת' שנה ולפחות רד"ו שנה, ועוד מאי נתינת טעם הוא, אלא שהשביעם וכו' ודלא כהרא"ם: {{י}} פירוש ולא היה צריך להשביעם שישביעו אחרים, ותירץ אמר יוסף וכו', ובזה מיושב למה לא הקשה רש"י הקושיא על הפסוק ולא על פירושו, ועוד למה לא הקשה זה בפרשת ויחי מקום עיקר השבועה, (דב"ט): {{כ}} ופירוש בני ישראל בני יעקב, ולאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם את בניכם שהם במקומכם, דאם לא כן אתכם למה ליה, לכן פירש לאחיו השביע כך ואתכם קאי על עצמות אחיו, והכי פירושו פקד יפקוד אלהים אתכם רצה לומר בנים שלכם והעליתם בציווי קאמר שישביעו הם את בניהם שישאו את עצמותיו עם עצמות שלהם:

ויקח. הזכיר למעלה עלו בני ישראל. החיים בדור ההוא. גם העלו עמם הנכבד שהיה בהם שעל ידו ירדו מצרימה והוא השביעם לפני מותו שיאמרו כן לבניהם ובניהם לבניהם. והנה משה נתעסק לקיים השבועה שלא תבא אשמה על ישראל. כי ראינו שנשיאי ישראל נשבעו לגבעונים והם לא נשבעו להם אלא על תנאי שהם רחוקים כמו שאמרו. ואחר שנמצאו קרובים היה נכון שלא ישמרו שבועתם. ולא יעברו הם וכל ישראל על מצות לא תחיה כל נשמה. רק בעבור כבוד השם עשו שלא יחללוהו. ואחר שנים רבות העניש השם בני ישראל. בעבור שהניח שאול להמית את הגבעונים שהיו בנוב עיר הכהנים. והזכיר עצמות כי כל הבשר והעור ירום תולעים ויבאש. ולא ישארו בשנים מועטות רק העצמות:

ויקח משה את עצמות יוסף עמו. בהיותו אז נשיא הדור: כי השבע השביע את בני ישראל. והנה חיוב הדור מוטל על נשיאו:

השבע השביע. ב' במס' הכא ואידך גבי שאול השבע השביע אביך את העם כדדרשינן הכא מלמד שהשביע את אחיו שישביעו לבניהם אף התם נמי השביע לעם שישביעו אף לאותם שלא היו שם כשהשביעם ולכך נלכד יהונתן אע''פ שלא שמע את השבועה:.

פקוד יפקוד וגו'. טעם הכפל להצדיק אמונת הדבר. וזה שיעורו פקוד פירוש הפקידה שהבטיח ה' ודאי יפקוד. עוד ירצה לרמוז על ב' דברים על הרחקת הנזק היא הצלתם מעוני מצרים ומעול סובלם, והקרבת התועלת שיצאו ברב טוב לבית ישראל דכתיב (בראשית טו, יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וטעם שרמז להם דבר זה לפי שהוא נוגע לשבועה שלא יהיה להם דבר זה סיבה למניעה לבל יעלו עצמותיו לצד שיהיו טרודים באסיפת הון וטעינת כסף וזהב כי ירבה כאומרם ז''ל (בכורות ה':) שאין לך אדם מישראל שלא טען עשרה חמורים מכסף וזהב של מצרים וזה יהיה סיבה למניעת הדבר, לזה אמר השבע וגו' לאמר פקוד יפקוד גם פקידת העושר ואף על פי כן תדחקו עצמיכם ותסבלו עצמותי הגם שיהיה להם מאמצעות כן הפסד כשיעור משאו מכסף וזהב. ותמצא שכן עשה משה כאומרם ז''ל (שמות רבה פ''כ) שבמקום שיטעון כסף וזהב טען ארונו של יוסף במקומו ונטל שכרו על הדברו: מזה אתכם. טעם אומרו מזה אין לומר כי דוקא משום יעלוהו, אלא נתכוון לחזק השבועה שתהיה חזקה כדין הנשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו, ולזה התנה ואמר מזה פירוש על דרך אומרם ז''ל (בראשית רבה פ' פ''ד) בפסוק נסעו מזה נסעו מהאחוה שהוא מנין ז''ה, והוא שרמז להם כאן בשעת השבועה באומרו מזה אתכם פירוש כי באמצעות חסד זה שהם נשבעים לו מה שהם הפרידוהו מזה ונסעו מאחוותו ועשו מה שעשו לו עכשיו יתוקן הדבר ויהיו לאחדים, והוא אומרו אתכם יהיו חונים מהנסיעה להיות אתם עמם ונעקר העון ההוא והרי הם יחד באחוה, והכוונה בזה כי מחל להם מה שפשעו בו בעד חסד זה שנשבעין לו, וכפ''ז הנה הם נשבעים על דעתו בשביל טובה שעשה להם:

ויקח משה את עצמות יוסף עמו. סמך ענין זה לפסוק שלמעלה וחמושים עלו בני ישראל, לפי שמסיק בילקוט פרשה זו שהיו מהלכין במדבר שני ארונות ארון השכינה וארונו של יוסף והיו האומות שואלים מה טיבו של ארונו של מת עם ארון חי העולמים והשיבו להם קיים זה מה שכתוב בזה שיוסף קיים כל עשרת הדברות כו', וסמך זה למה שנאמר וחמשים עלו בני ישראל מזויינים וכלי זיין שלהם הוא ארון הקודש שהיה הולך עמהם במלחמה, ותינח אחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה איך עלו חמושים הלא עדיין לא היה הארון הקודש עמהם, ע"כ אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי ארונו של יוסף היה דומה כאלו היו חקוקים בו כל עשרת הדברות. דבר אחר, לפי שראה משה שהשי"ת הסיבם דרך המדבר ים סוף וחשב משה שאם אולי יעכב עליהם הים אז יקרע להם בזכות יוסף, כמו שלמדו רז"ל (תנחומא קיד.ט) מן פסוק הים ראה וינוס (תהלים קיד.ג) מה ראה עצמותיו של יוסף שנאמר בו וינס ויצא החוצה, וטעמו של דבר בארנו למעלה פרשת וישב (לט.יב). ורז"ל (סוטה יג.) דרשו על משה, פסוק חכם לב יקח מצות (משלי י.ט) שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצות, רצו לתרץ יתור לשון עמו שבא למעט עסק בזת מצרים, כי הממון קנין שאינו דבק עמו כי לא ירד אחריו כבודו, אבל מה שהאדם מסגל מעשים טובים בעולם הזה הוא הדבר הדבק עמו בעולם הזה ובעולם הבא, לכך נאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ואולי לכך עסק דווקא במצוה זו עכשיו להיות לישראל כמזכיר את יום המיתה, כי בסבה זו לא יהיו כל כך להוטים אחר הביזה בזכרם כי יעזוב לאחרים חילו ולא ירד אחריו כבודו.

וּנְטָלוּ מִסֻכּוֹת וּשְׁרוֹ בְאֵתָם בִּסְטַר מַדְבְּרָא:

וּנְטָלוּ מִסֻּכּוֹת אָתַר דְּאִתְחַפִּיּוּ בַּעֲנָנֵי יְקָרָא וּשְׁרוֹ בְאֵיתָם דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא:

ויסעו מסכת. ביום השני, שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות:

ויסעו. באיתם. הוא מדבר שור כאשר אפרש:

וַיְיָ מְדַבַּר קָדָמֵיהוֹן בִּימָמָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא לְדַבָּרוּתְהוֹן בְּאוֹרְחָא וְלֵילְיָא בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא לְאַנְהָרָא לְהוֹן לְמֵיזַל בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא:

וְאֵיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מִידְבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא בְּעַמּוּדָא דַעֲנָנָא לְדַבָּרוּתְהוֹן בְּאָרְחָא וּבְלֵילְיָא הָדַר עַמּוּדָא דַעֲנָנָא מִבַּתְרֵיהוֹן לְמַחְשַׁךְ לִדְרַדְפִין מִן בַּתְרֵיהוֹן וְעַמּוּדָא דְאֵישָׁתָא לְאַנְהָרָא קֳדָמֵיהוֹן לְמֵיזַל בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא:

לנחתם הדרך. נקוד פת''ח, שהוא כמו להנחותם, כמו (דברים א לג) לראותכם בדרך אשר תלכו בה, שהוא כמו להראותכם, אף כאן להנחותם על ידי שליח. ומי הוא השליח עמוד הענן, והקדוש ברוך הוא בכבודו מוליכו לפניהם. ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים, ועמוד הענן אינו לאורה אלא להורותם הדרך:

{{ל}} כלומר שהוא פועל יוצא לשלישי, ומביא ראיה מן לראותכם שהוא כמו להראותכם, דאם לא כן היה לראותכם מן הקל ופירושו לראות אתכם, ואין זה המכוון מן הקרא, אלא על כרחך שהוא כמו להראותכם, אף כאן כמו להנחותם, [אבל אין זה כוונת הרא"ם]: {{מ}} דקשה לו הא כתיב וה' הולך לפניהם ולא העמוד הענן, ולכן פירש הקב"ה בכבודו וכו', רצה לומר הקב"ה מוליך את עמוד הענן לפניהם, ואין להקשות כיון שהקב"ה היה הולך לפניהם למה צריך לעמוד הענן, ומפרש והולך ומכל מקום את עמוד הענן וכו': {{נ}} [נח"י], דהא ביום אין צריך לאורה אלא להורותם כו', והא דכתיב להאיר להם קאי אעמוד אש בלבד, ומכל מקום עמוד האש גם כן היה להורותם דכתיב ללכת יומם ולילה:

וה' הולך לפניהם יומם. כבר אמרו (ב''ר נא ב) שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, הקב''ה עמהם ביום ובית דינו בלילה. אם כן פירוש הכתוב שהשם שוכן בתוך הענן והולך הוא לפניהם ביום בעמוד ענן, ובלילה בית דינו שוכן בעמוד האש להאיר להם, כטעם אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה (במדבר יד יד): וראיתי באלה שמות רבה (יט ו) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' (ישעיה נב יב), לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם, שנאמר וה' הלך לפניהם יומם, אבל לעתיד לבא אני לבדי, שנאמר (ישעיה נב יב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל. וסוד המדרש הזה כאשר הזכרתי, כי בגאולה הראשונה היה הקב''ה עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה, אבל לעתיד לבא תתעלה מדת בית דינו ברחמים, וה' הולך לפניהם, השם המיוחד, כי אלהי ישראל מאספם עמו, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט יב), כי הכל במדת רחמים מיוחדת: ור''א אמר כי הכתוב ידבר הוא כלשון בני האדם, בעבור כי כח השם ושלוחו הוא הולך עם ישראל כדרך מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג יב). והאמת שהוא כדרך מוליך לימין משה, אבל לא כאשר יבין ר''א ממנו, וכתיב כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (שם יד):

וה' הולך לפניהם יומם. ידענו כי השם שוכן עד וקדוש שמו. ויושב קדם סלה. והכתוב ידבר כלשון בני אדם בעבור כי כח השם הולך עם ישראל. כדרך מוליך לימין משה זרוע תפארתו. וטעם בעמוד ענן שלא היה כדמות העבים. רק כדמות עמוד נטוי מן השמים על הארץ. ונקרא העמוד כן בעבור שמעמד הבית עליו. וטעם ללכת יומם ולילה. בעבור כי המחנה היה גדול ולא יכלו ללכת רק מסע מעט. על כן היו הולכים מקצת יום גם מקצת לילה ואלה השנים עמודים היו לפניהם עד שבאו אל הים כאשר אפרש:

וה' הולך לפניהם. מאז שהיו בסבות שהוא חוץ לגבול מצרים ונכנסו למדבר:

ולילה בעמוד אש. ולילה ו' במסורה, הכא ואידך ולילה אור בעדני. ולילה כיום יאיר. ולילה ולא דומיה לי. ולילה באים להרגך. ולילה ללילה יחוה דעת. וזהו ולילה באים להרגך. שבליל ז' השיגום ובאים להרגם ולילה אור בעדני וכיום יאיר לי בעמוד אש ע''כ ולילה ולא דומיה לי שאמרתי לפניו שירה. ולילה ללילה יחוה דעת שלילה זה מחוה דעת לליל מלחמת סיסרא שהיתה ג''כ בלילה שנאמר הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרה ואימתי כוכבים נראים בלילה:

וה' הולך וגו'. אומרו לנחותם פירוש להיות להם נח הדרך כי לצד שהיו ימי החום חופף ה' עליהם בעמוד ענן לבל יכם השמש. ולזה לא היה משמש עמוד הענן אלא ביום ולא בלילה, וענן זה הוא לבד מענן הקודם להם לישר המעקשים להשפיל הגבוה ולהגביה הנמוך ולהראותם הדרך. ויש ראיה לזה ממה שאמר הכתוב בפרשת דברים (א' ל''ג) ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענין יומם, והנה הזכיר הכתוב ג'. הא' לתור לכם מקום זה היה משמש תמיד לפניהם פירוש מקדים ללכת קודם להם. הב' עמוד האש לראותכם וגו', הג' ובענן יומם, והם דברינו עצמם שענן זה לא היה אלא חופף מהכותם שמש. ולא כמו שפירש''י להנחותם וחסר ה''א והביא חבר לראותכם כי לפי דברינו גם כאן גם שם אינה חסרה ה''א, ועיין בפסוק שאחר זה: ולילה וגו' להאיר וגו'. קשה לפי דבריהם ז''ל (שבת כ''ב:) שאמרו שכל מ' שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו שהיו רואים אפילו מה שבתוך הטפיח, ואין לומר כי על זמן הלילה הוא אומר שאין זה פשט אומרם לא הלכו אלא לאורו כי מה בא למעט אם לא שנא' אור השמש ביום ואם כן הלילה למה לא יאיר כיום שלא היו צריכין לשמש שהוצרך לעמוד אש להאיר להם. ולהבין הענין יש לדקדק עוד אומרו ללכת יומם ולילה למה לא הספיק טעם להאיר להם שהוצרך לומר ללכת וגו': אכן כוונת הדברים היא לעולם שלא זז אורו יתברך ממחנה ישראל תמיד כמאמר חכמינו ז''ל שכתבנו בסמוך אלא שיש לדעת כי האור הקדוש הלזה לא היה מתפשט חוץ ממחנה ישראל אלא דוקא במושבותם. ויש טעם בדבר ומה גם במדבר הרע שהוא מדור של מחנה טומאה כי שם הרגיעה הקליפה כידוע בדברי הקדושים (זהר ח''א קכ''ו.) וכיון שכן לא היו ישראל יכולים ליהנות מהאור העליון אלא במחניהם אבל חוץ למחניהם לילה יחשיך כסדר העולם. והנה אם לא היו ישראל הולכים בלילה כשיחפוץ ה' ללכת לא היו צריכין לאור עמוד האש כי לכל בני ישראל היה אור ה' במושבותם אלא לסיבת הליכתם בלילה הוצרכו לעמוד להאיר למרחוק חוץ למחנה ישראל להכיר מקום שיכלו בו חוץ למחניהם, והוא אומרו להאיר להם, וטעם אור זה הוא ללכת יומם ולילה פירוש בשוה כשם שביום מלבד אור ה' הנוצץ עליהם היו רואים אור למרחוק באור השמש המאיר לעולם כולו כמו כן היו רואים בלילה באמצעות עמוד האש. ובזה יטעם ביאור מה שאמר הכתוב בפרשת דברים באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה פירוש לראותכם כדי לראותכם. כדי שתראו אותם, לא כמו שפירש''י להראותכם וחסר ה''א והביא מהנביאים ומהכתובים חבר לה כין אנו צריכים לזה, וביאר הכ' דבריו כי דברינו יגיד באומרו לראותכם בדרך ולדבריו היה צריך לומר הדרך, אלא הכוונה היא להיות שהיה להם לישראל אור עולם במושבותם ולא בדרך אשר עדיין לא באו שמה לזה אמר כי עמוד [אש] טעמו הוא כדי שיראו בדרך אשר ילכו בה לשון עתיד והבן והם דברינו עצמם. ומעתה אין הבדל בין היום ללילה לבני ישראל ולא היו מכירים זמן יום וזמן לילה אלא על ידי השתנות העננים:

לָא יַעֲדֵי עַמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא וְאַף לָא עַמוּדָא דְאֶשָׁתָא בְּלֵילְיָא קֳדָם עַמָא:

לָא עֲדֵי עֲמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא וְעַמוּדָא דְאֵישָׁתָא בְלֵילְיָא לְמַדְבְּרָא קֳדָם עַמָא:

לא ימיש. הקדוש ברוך הוא את עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה עולה זה:

{{ס}} כי הוא מבנין הפעיל, דאם לא כן היה לו לינקד ימוש בחולם וי"ו: {{ע}} דאם לא כן לא ימיש וגו' למה לי, דהא כתיב וה' הולך וגו':

לא ימיש. פעל יוצא. כי השם הנזכר למעלה לא המיש העמודים לפני העם. ומלת יומם לא תמצא בכל המקרא רק על עת היות השמש על הארץ. כי יום ימצא בתורה ונביאים ובכתובים והוא לילה. כי כתוב ביום הכותי כל בכור. וזה היה לילה. וכתוב היום הזה יום בשורה הוא והוא היה לילה. כי שם כתוב וחכינו עד אור הבקר. וכתוב יום צעקתי בלילה נגדך:

לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש וגו'. שעמוד האש משלים לעמוד הענן מדכתיב לפני העם ולא כתיב מלפני העם משמע שלפעמים היו שניהם לפני העם: לא ימיש. ב' במס' הכא ואידך ביהושע לא ימיש מתוך האהל כמו שהעננים היו משלימין זה לזה כך עשה יהושע משכים בבוקר בעוד עמד עמוד האש ללמוד ולערב הקדים ולמד בעוד עמד עמוד הענן והיינו לא ימיש כמו שהעננים לא משו כך יהושע לא מש מתוך האהל וע''כ זכה לילך לפני העם: