וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוֹד מַכְתַּשׁ חַד אַיְתִי עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם בָּתַר כֵּן יְשַׁלַח יָתְכוֹן מִכָּא כְּשַׁלָחוּתֵהּ גְמֵירָא תָּרָכָא יְתָרֵךְ יָתְכוֹן מִכָּא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה תּוּב מַכְתַּשׁ חַד אֲנָא מַיְיתִי עֲלוֹי פַּרְעה וְעִילוֹי מִצְרָאֵי דְקָשֵׁי עֲלֵיהוֹן מִכֻּלְהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יִפְטוֹר יַתְכוֹן מִכָּא בְּמִפְטְרֵיהּ גְּמִירָא יְהֵי לֵיהּ מַטְרֵד יִטְרוֹד יַתְכוֹן מִכָּא:

כלה. גמירא, (כלה) כליל, כלכם ישלח:

{{ב}} לא מלשון כליה ור"ל כמו גבי כליל תקטר תירגם נמי המתרגם גמירא והתם א"א לפרש לשון כליון אלא לשון כולו:

ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד. בעמדו לפני פרעה נאמר לו זה, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו, לשון רש''י. וכן אמרו רבותינו (שמו''ר יח א) קפץ עליו האלהים, כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי, ואתה מוצא שלא דבר הקב''ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה, מנין, כצאתי את העיר וגו' (לעיל ט כט), ועכשיו קפץ הקב''ה ודבר עם משה, שנאמר עוד נגע אחד וגו': והנה גם בזה קיצר בסיפורים, כי ה' אמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה, והודיעו הנגע ההוא, ואמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, וכל ענין הפרשה ההיא (פסוקים ד~ח), אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר השם למשה, כי די במה שספר משה לפרעה כה אמר ה', כמו שפירשתי בארבה (לעיל י ב), ובאו כענין הזה פרשיות רבות בתורה. ובסדר הזה פרשת קדש לי כל בכור, תקצר בדבור הקב''ה למשה (לעיל יג ב), ותאריך במאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שם ג), וגמר הפרשה כולה, והם דברי השם אל משה שאמרם לישראל בו בלשון שנצטוה. ואמר (בפסוק ב) דבר נא באזני העם, בצאתך מלפני פרעה:

ויאמר ה'. היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר ה' ונכנסה ביניהם פרשת עוד נגע אחד. והטעם להורות זה שאמר כה אמר ה'. ומתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין עוד. הנה אנכי הורג את בנך בכורך ובבוא מכת בכורים צוה מאת השם בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו וכבר פירשתי למה שם כתוב ושאלה אשה משכנתה. וכאן כתיב וישאלו איש מאת רעהו והנה פי' ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד וכבר אמר השם זה למשה כי רבים ככה. ויאמר גרש יגרש. כאשר אמר וביד חזקה יגרשם מארצו:

ישלח אתכם מזה כשלחו. באותו האופן ששלחו כבר מרצונו אותך ואת אהרן בשבט עברתו, כאמרו ויגרש אותם מאת פני פרעה באותו האופן ישלח אתכם עתה מוכרח בצרתו: כלה גרש יגרש אתכם. אבל אז גרש את שניכם בלבד ומפניו בלבד, אמנם עתה יגרש את כלכם מכל זה המקום. כי אמנם זו מדת צדקו של הקדוש ברוך הוא כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו, יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון, ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת ועבדת את אויביך, אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם כאמרם ז''ל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני:

ויאמר ה' וגו' עוד נגע וגו'. פרשה זו מגדת מה שכבר אמר ה' קודם. ותמצא כי התחלת המכות נבואה ראשונה שהיתה במדין אמר לו (ג' י''ט) לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' ושאלה וגו'. ונבואה ב' גם כן במדין הודיעו מכת בכורות דכתיב (ד' כ''ב) בני בכורי וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך הרי בידו מכת בכורות באחרונה. ונבואה ג' בארץ מצרים אמר אליו (ז' ד') כי סימן סוף המכות הוא כשלא ישמע להם פרעה פירוש שלא ירצה לשמוע דבריהם עוד, אשר על כן כשאמר לו אל תוסף וגו' מזה ידע כי הגיע זמן מכה האחרונה שבה יצאו וידע אותה כי היא זו מכת בכורות ששקולה כנגד כל וכו' הנאמרת אליו בסמיכות מצות ושאלה אשה משכנתה, והוא מה שאמר הכתוב ויאמר ה' עוד נגע וגו' פירוש כבר אמר ה' עוד וגו' פירוש שהוא מה שכתב בנבואות הראשונות כמו שרשמתי, ולזה אמר משה תיכף אל פרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'. והגם שלא מצינו שאמר לו ה' שם פרט זה של כחצות, ילמד סתום מהמפורש כי כן היו שם הדברים אלא שקצר וממקומו אתה למד כי כן אמר אליו ה'. ומעתה לא נאמרה נבואה זו במצרים, גם לא קשה למה יצו ה' פעמים על שאלת כלים ממצרים:

כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. פירש"י כולכם ישלח, ונראה שמלת כשלחו מיותרת, ואומר אני שכך פירושו לפי שהיה רע בעיני משה על שנתבייש כי גרשו פרעה ב' פעמים, במכת הארבה כתיב ויגרש אותם מאת פני פרעה, ובמכת החושך ויאמר לו פרעה לך מעלי, והשיב לו הקב"ה אל ירע בעיניך כי זה סימן רע אל פרעה כי התחיל בגירוש מעט מעט עד לסוף שאז את כולכם יגרש, כי מתחילה נאמר ויגרש אותם מאת פני פרעה, אבל לא אמר שלא יוסיפו עוד ראות פניו, ואח"כ הוסיף בגירוש לומר אל תוסף עוד ראות פני, אבל לסוף כשלחו כשיבא העת שישלח אתכם אז כולכם יגרש, לא כעת הראשון הקל בגירוש, כי לא גירש כי אם את משה ואהרן, אבל כשלחו אז כלה גרש יגרש, וזה מדוקדק מן מלת כשלחו.

מַלֵיל כְּעַן קֳדָם עַמָא וּשְׁאִילוּ גְבַר מִן חַבְרֵהּ וְאִתְּתָא מִן חַבְרָתַהּ מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהָב:

מַלֵּיל כְּדוֹן בְּמִשְׁמָעֵיהוֹן דְּעַמָּא וִישַׁיְילוּן גְּבַר מִן רַחֲמֵיהּ מִצְרָאֵי וְאִתְּתָא מִן רְחִימָא מִצְרֵיתָא מָאנִין דִּכְסַף וּמָאנִין דִּדְהַב:

דבר נא. אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם (בראשית טו יג) ועבדום וענו אותם קים בהם, (שם יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קים בהם:

{{ג}} פירוש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה: {{ד}} [גו"א נ"ל שהוצרך לומר הזהירם על כך אף על גב שהוא לטובתם, כדי שלא יאמרו ישראל דבר שהוא לטובתינו אנו יכולים למחול על זה, לפיכך אמר שיזהירם על כך כדי שיהיה מקויים הכתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול]:

דבר נא. כבר פירשתי נא כי הוא עתה:

דבר נא באזני העם וישאלו. שלא ידאגו שמא בסבת הממון ימסרו עצמם לרדוף אחריהם, כי בזה תהיה תשועתם:

דבר נא באזני העם וישאלו גו'. ארז"ל (ברכות ט:) אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וקשה למה תלה קיום הבטחתו באמירת אותו צדיק, ובלא אמירתו וכי לא יקים ה' את דברו חלילה. ונראה ליישב זה ע"ד שמסיק במס' ברכות (שם) וישאילום בעל כרחם דישראל משום משוי הדרך, ולפי זה יצא ה' ידי הבטחתו כשהיה מראה להם מקום אשר בו תתקיים הבטחתו, ומה יש לו עוד לעשות אם המה מעצמם אינן רוצים לקבל, ומ"מ יש לחוש שלא יאמר אותו צדיק כו' כי לא ידע שהמה לא בקשו לקבל ובעבור היות אברהם צדיק וישר יהיה עמל בעיניו על שנשתעבדו בהם בחנם, וע"כ נאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. במלת ואחרי כן, הורה שיקחו להם שכר עבודתם מן המצריים, וע"כ נקט ואחרי כן כי אין שכירות משתלמת כ"א לבסוף, ואע"פ שאין מעצור לה' ליתן לישראל רכוש גדול מבלי שיצטרכו ליקח מן המצרים דרך שאלה ורמאות, מ"מ עשה כן אלהי המשפט להציל מידם שכר עבודתם, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צא.) בגביהה בן פסיסא כו', ולפיכך לא היתה נחה דעתו של אותו צדיק בשום רכוש כי אם ברכוש מצרים חלף עבודתם, כי בזה יקבל תנחומין על העבודה הקשה אשר עובד בזרעו, וזה"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, הביא רש"י לשון ואחרי כן מן הטעם שהזכרנו.

וִיהַב יְיָ יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרָיִם אַף גַבְרָא משֶׁה רַב לַחֲדָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַמָא:

וִיהַב יְיָ יַת עַמָּא לְרַחֲמִין קֳדָם מִצְרָאֵי אוּף גַּבְרָא משֶׁה רַב לַחֲדָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם קֳדָם עַבְדֵי פַרְעה וּקְדָם עַמָּא:

וטעם ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמר, אנחנו הרשעים גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים. גם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו. ובעיני העם, ישראל, אחרי שאמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט (לעיל ה כא), אחרי ולא שמעו אל משה מקוצר רוח (שם ו ט), כי נתגדל מאד בעיניהם בראותם כי נאמן הוא לנביא לה': ויש אומרים כי בעיני העם, עם מצרים. ולא אמר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי השם אמץ את לבו כנגד משה ודבר לו שלא כהוגן עתה פעמים (לעיל י י, כח), כי רצה ה' שיבא אליו וישתחוה לו כבא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה. ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר ''ויתן ה''', אבל היה אומר ''ואני אתן את חן העם'', ולמטה בשעת מעשה נאמר וה' נתן (להלן יב לו):

ויתן. ספר הכתוב כי השם קיים מה שהבטיח למשה. ונתתי את חן העם: וטעם גם האיש משה. כי היו רבים מהם משאילים אותם מפני כבוד משה: ובעיני העם. עם מצרים:

גם האיש משה גדול מאד. ולכבודו הרבו להשאיל:

גם האיש משה. ס''ת השם. בהיפוך משה רמז שנכפלה גדולתו:

וַאֲמַר משֶׁה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּפַלְגוּת לֵילְיָא אֲנָא מִתְגְלִי בְּגוֹ מִצְרָיִם:

וַאֲמַר משֶׁה לְפַרְעה כִּדְנָא אָמַר יְיָ לֵילְיָא חוֹרַן בְּשַׁעְתָּא דָא אֲנָא מִתְגְּלֵי בְּגוֹ מִצְרָאֵי:

ויאמר משה כה אמר ה'. בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו: כחצת הלילה. כהחלק הלילה, כחצות, כמו (מלכים א' יט כה) כעלות, (תהלים קכד ג) בחרות אפם בנו, זהו פשוטו לישבו על אפניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו כמו בחצי הלילה (שמות יב כט) ואמרו, שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי הוא:

{{ה}} וא"ת בפרשה שלפני זה ויאמר ה' אל משה עוד נגע וגו' הי"ל לפרש זה שהרי לפניו כתיב לא אוסיף עוד ראות וגו'. וי"ל דפרשה דלעיל כבר אמר לו דבר זה דהא כתיב בפרשת שמות ונתתי את חן העם הזה וגו' אלא שנשנית כאן בעבור שעתה הגיע העת אשר יעדם בה מאז אבל הפרשה הזאת בפרטות שיצאו בה מארץ מצרים ושתהיה כחצות הלילה שלא רמז בו בשום מקו' בהכרח הוא בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו. וא"ת והא אפי' תפלה קלה לא התפלל משה בתוך העיר וכ"ש דבור חמור וי"ל משום כבוד משה שלא ימצא בדאי דאי לא נאמר לו בעמדו לפני פרעה היה מוכרח לילך בשליחותו של מקום לפני פרעה א"נ דהקב"ה הגביהו למעל' מי' טפחים ודבר עמו כיון שהוא ברשות אחר הרא"ם: {{ו}} ר"ל דחצות היינו שם דבר כמו חצות לילה אקום להודות לך כמו שאומרים חצי לילה אבל זה אינו כן דא"כ הל"ל חצות בלא כ' שאין הכ' נופל על לשון זה ועוד דכחצות משמע שספק הוא מתי חצות וחלילה שספק הוא קמי הקב"ה אלא ודאי כחצות כהחלק הלילה: {{ז}} ר"ל שהם אומרים חצות שם דבר הוא כמו בחצי הלילה והקב"ה אמר למשה בחצות הלילה שהוא משמע באמצע הלילה ממש אלא שמשה שינה ואמר כחצות שמא וכו': {{ח}} וא"ת וכי בשביל השוטים שיטעו ישנה דבורו של מקום (בחיי) י"ל מפני שמן המכה השלישית ואילך הודו החרטומים בנבואת משה שכל דבריו אמת לכך נתיירא משה שלא יתחלל השם ח"ו בחתום כי שמא יטעו עכשיו ויכחישו נבואתו למפרע:

ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה. אל פרעה אמר כן ואל עבדיו כמו שאמר בסוף דבריו (בפסוק ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי. ולא פירש עתה איזה לילה תהיה המכה הזאת, כי הדבור הזה והאמירה אל פרעה קודם ראש חדש ניסן היה. וכשיאמר כחצות הלילה לא יודע איזה לילה הוא. והנה לא הודיעם משה ליל מכתם, אבל אמר בחרי אף לא אוסיף אני ראות פניך, אבל אתה תקראני ועבדיך ישתחוו לי כחצות הלילה לצאת מארצך. ובפרשה השניה (להלן יב יב) פירש לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו', ובפרשה השלישית אמר (שם כט) ויהי בחצי הלילה הנזכר שעשו בו הפסח:

כחצות הלילה. יש מדקדקים שאמרו כחצות שם הפועל. והטעם כאשר יהיה חצי הלילה בשוה. כי רצו לדמותו כמו ויהי בחצי הלילה וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחשת. ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה. ולפי דעתי אין צורך לכל זה. כי פי' כחצות הלילה כאשר יעבור חצי הלילה הראשון וככה בחצי הלילה הנשאר. והעד הנאמן ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת. חצות לילה אקום להודות לך: וטעם אני יוצא על הגזירה היוצאת מאת השם:

כחצות הלילה. כבר דברו רבותינו ז''ל (כרכות ד'.) בטעם אומרו כחצות בכ''ף. ואולי שיכוין עוד על דרך אומרם ז''ל (בראשית רבה פמ''ג) בפסוק (בראשית י''ד ט''ו) ויחלק עליהם לילה כי ליל ט''ו בניסן היה. עוד אמרו ז''ל (בראשית רבה פמ''ב) כי הריגת ד' מלכים שהרג אברהם אבדה כמה אמונות, גם היתה מלחמה גדולה ועצומה ורשומה במלכי עולם כי היו מלכים תקיפים ושלטו על ה' מלכים גדולים ותקיפים ואדם אחד הוא ועבדי ביתו נצחום, לזה ציין לו הזמן ואמר לו כחצות הלי. לה הידוע בעולם שיצאתי לישע אברהם אביהם כמו כן אני יוצא וגו': אני יוצא וגו'. פירוש הגם שיש לי כמה משרתים אף על פי כן אני בעצמי אצא בתוך מצרים, והטעם לב' סיבות, א' לחיבת הבנים שתהיה יציאתם על ידו בכבודו יבעצמו, ב' כי אין מלאך מבחין ההבחנה הגדולה מי הוא שנוצר מטפה ראשונה של אדם שיקרא גם כן בכור הגם שהוא ב' וג' לבטן זולת הוא היוצר הוא הבורא ברוך הוא מכיר הטיפות שצר מי ומי הבכור:

כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. רש"י פירש בפרשת שמות (ב.יא) על פסוק וירא איש מצרי מכה וגו', שהנוגשים הקימו את ישראל למלאכתם בקרות הגבר, ומהיכן למד רש"י לומר כן שהקימום דווקא בקרות הגבר, ואולי למד רש"י זה ממה שנאמר כחצות הלילה וגו' לפי שמצינו עונשים למצרים מדה כנגד מדה בכל עשר מכות, אבל עדיין לא מצינו עונש מצד הזמן על כן נאמר כחצות הלילה בכ"ף, כמו אותו חצות הלילה שעשו להם עול וחמס להקימם למלאכתם כקרות הגבר ראשון שהוא בחצי הלילה, והיו הנוגשים שרים גדולים, כך הוכו בכורי מצרים ג"כ בחצי הלילה. או קאי על אותו חצות דאברהם כמו שהכה אברהם את המלכים בחצי הלילה כך הוכו בכורי מצרים בחצי הלילה. ומ"ש אני יוצא, היינו לומר לך שמתחילה יצא הקב"ה בעצמו כדי להפיל שר של מצרים, כי דבר זה אין כח ביד שום שליח או מלאך לעשותו, ואחר זה שלח ה' משחיתים בבכורי מצרים, לכך נאמר אני יוצא בתוך מצרים ולא אמר בתוך ארץ מצרים, ואח"כ אמר ומת כל בכור בארץ מצרים, אלא ודאי שיציאה ראשונה לא היתה בארץ כי אם בשמים. ובזה מתורץ כל קושית המפרשים כי איך אמרו על מכת בכורות אני ולא מלאך כו' והרי הכתוב אומר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, אלא מחוורתא כדשנינן. ונקט לשון יוצא ע"ד שנאמר (ישעיה כו.כא) כי הנה ה' יוצא ממקומו ודרשו רז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) יוצא מכסא רחמים ויושב לו על כסא דין, כך יציאה דהכא היא לעשות שפטים באלהיהם תחילה, כמ"ש (שם לד.ה) כי רותה בשמים חרבי ואח"כ על אדום תרד, כך הוא הענין כאן וזה תירוץ יקר.

וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא דִי בָּתַר רֵיחְיָא וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:

וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבִּיר בּוּכְרָא דְפַרְעה דְּעָתִיד דְּיֵיתִיב עַל כּוּרְסַיָא מַלְכוּתֵיהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא בִּיצִירְתָּא דִבְמִצְרַיִם דְּמִתְיְלִיד לָהּ כַּד הִיא טַחְנָא אֲחוֹרֵי רֵיחַיָא וְכָל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:

עד בכור השבי. (שמות יב כט) למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו, יראתם תבעה עלבונם והביאה פרענות על מצרים: מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם: וכל בכור בהמה. לפי שהיו עובדין לה, וכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האמה נפרע מאלהיה:

{{ט}} וא"ת והא לא כתיב הכא בכור השבי אלא לקמן גבי מכה כתיב בכור השבי וי"ל הא דנקטיה רש"י הכא שלא תקשה קושיא אדלעיל לפירוש רבותינו שאמרו שאמר משה כחצות שמא יטעו ויאמרו משה בדאי הוא והלא הוא אמר עד בכור השפחה משמע דהפחותי' מבכור השפחה לא היו בכלל וגבי מכה כתיב עד בכור השבי משמע שגם שבויים לקו ושבויים פחותים מבכור השפחה כדפירש"י לקמן ועז"פ בכור השבי למה לקו השבויים וכו' ר"ל זו אינה קושיא שהמצריים יודעין שמשה לא התרה שילקו הבכורים אלא מאותן שמשעבדין את ישראל דהיינו מבכור פרעה עד בכור השפחה אבל השבויים שלא שעבדו את ישראל לא הי' מתרה בהם ומ"מ אינו מוכח בהדיא מדברי משה שאין שבויים בכלל דגם הם בכלל דבכור השפחה פי' הפחותים ובכור השבי גם הוא פחות. ועי"ל דה"פ שמביא ראיה על מה שפי' לעיל שמא יטעו וכו' ואל תאמר היאך שייך שמשה ישנה בשביל שלא יאמרו ל"פ בכור השבי למה לקו וכו' שהרי מן הדין לא היו ראוין ללקות שהרי לא שעבדו בישראל אלא כדי שלא יאמרו ה"נ כן הוא: {{י}} [מהרש"ל] טעם השעבוד לחוד לא יתכן לפי שלא היה שעבוד גמור ומטעם שמחה לחוד לא יתכן לפי שלא היו עושים מעשה לכן צריכים ב' טעמים:

היושב על כסאו. הראוי לשבת על כסאו אחריו והזכיר הנכבד מכל מצרים שהוא בן אדוניהם שהכל עבדים לו. והנבזה מהכל בכור השפחה שהוא עבד: וטעם אשר אחר הרחים. שהוא טוחן. כמו ויהי טוחן בבית האסורים. וכבר אמרתי כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים. כי מלת הגמיאיני השקיני. וזכור ושמור ושוא ושקר לא תחמוד ולא תתאוה שוים בטעם. ועוד אדבר על זה בתפלת משה. והנה בכור השפחה. כמו בכור השבי. כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים כאשר הזכיר יוסף כי שמו אותי בבור:

מבכור פרעה עד בכור השפחה. מן הנכבד מכלם עד הנקלה מכלם, אבל מבכור פרעה עד בכור השבי הוא מן היותר חוטא בזה עד החוטא פחות מכלם:

ומת כל בכור. ג''פ בכור בפסוק כנגד בכור לאב ובכור לאם וגדול הבית, ובכור בהמה אינו מהחשבון שהוא צריך לגופה:

ומת כל בכור. ולא אמר והרגתי כל וגו' להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב כידו אבל פעולת הרע יצו למשרתיו עושי דברו והם יעשו, לזה לא אמר והרגתי אלא ומת פירוש על ידי שליח, ומעשה ה', המה הזכרת הודעת הבכורות זה הוא וזה גורם כי המשחית ישחיתנו ' ומת, ומזה יתגלה פירוש אומרו והכיתי שהוא על ידי שליח: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שבת ל''ד.) יהב ביה עיניה וקטליה, גם אמרו ונעשה גל של עצמות. והנה דברים אלו בהשקפה ראשונה ירחקם השכל כי איך תהיה ראיית צדיק לרעה והלא כתיב (משלי כ''ב) טוב עין הוא יבורך, גם ציין ר' שמעון בן יוחאי ז''ל (זהר ח''ג רי''א) לרע עין המזיק בעינו כי הוא חלק רע. אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם יהיב עיניה היה לו לומר ראה בו בעיניו, אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים, לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם ז''ל (סוכה נ''ב.) כי לעתיד לבא יביא הקדוש ברוך הוא לס''מ וישחטנו במעמד הצדיקים וכו' עד כאן. ודברים אלו אין להם משמעות כי לא יוצדק שחיטה למלאך, ולמה שהקדמנו תהיה הכוונה כי יסיר ממנו חלק המחייהו ובהסרת ממנו חלק הטוב זו היא שחיטתו: עוד יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא כי כשיתכוין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט''ע בלע''ז שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה, וה' עשה דמיונות בעולם להאמין אדם בתורת חכם. ומעתה נמצא דעת אלהים באומרו ומת כל בכור פירוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות כמו כן הדבר הזה שיפריד מהם באמצעות העברתו שם כל נשמות הבכורות והבן הדברים. ואומרו כל בכור פירוש לא שתצא הנפש מהגוף לבד אלא שגם בחינת נפש תמות גוף ונפש של קליפת בכור מצרים. ואולי כי בזה לא נתעצם שום גלות עוד כבחינת גלות ושעבוד מצרים כי אבד כח הקליפה העצום שהוא בחינת בכור: וראיתי לתת טעם למה לא יצאו ישראל אלא באמצעות מכת בכורות. עוד למה ה' הכה אפילו בכור שאינו מצרי דכתיב (לקמן י''ב כ''ט) בכור השבי. ואולי כי הטעם הוא לצד שמצינו שקרא ה' לישראל (לעיל ד' כ''ב) בני בכורי וכבר הודיענו רבותינו ז''ל (זהר ח''ב רס''ג) כי כל מה שברא ה' במדת הטוב גם זה לעומת זה עשה האלהים בבחינת הרע וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה יש כנגדה בקליפה והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה, ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדושה היתה בחינת בכורה שבקליפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח עד אשר הרג ה' כל שם הבכורה שבקליפת מצרים בין של מצרים בין של האומות שהיו שם דכתיב עד בכור השבי ובכור השפחה וכל בכור בהמה, וגם בכור ישראל קדש אותם ה' כאומרו (במדבר ח' י''ז) כל בכור וגו' הקדשתי אותם לי כדי שלא תשאר בכורה זולת של קודש אשר הקדיש ה', ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיון שנעקר שם זה נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה ולזה תכף יצאו בני ישראל והגם שמצינו שיצאו ורדפו אחריהם, חשבו שעדיין יש בהם כח לאחוז בם, וצא ולמד מה עלתה בידם לא נותר בהם עד אחד:

עד בכור השפחה. מקשים כאן, למה נאמר בשימוש המכה (לקמן יב.כט) עד בכור השבי שהוא מסתמא פחות מבכור השפחה. וכפי הנראה שלא קשה מידי כי יכול להיות שבשעה שנאמרה נבואה זו עדיין לא היו שבויים במצרים, שהרי נבואה זו נאמרה קודם ר"ח ניסן ובתוך זמן זה נעשו קצתם שבויים ואז לקו גם המה בהכרח, הן כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, הן שהיו שמחים לאידם קודם שנשבו. דבר אחר, לכך לא הזכיר משה לפני פרעה בכור השבי שלא יקשה פרעה בכור השבי מה פשעו, כי תירוץ שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם אינו מספיק לפרעה. וכ"ש תירוץ של שמחים לאידם ויטעה פרעה לומר לא ה' פעל כל זאת מצד העונש, אלא משה רואה באצטגנינות מכה כללית על כל בכורי מצרים. וי"א שהכל אחד הוא, כי ביום היו נותנים השבוים לטחון ברחים ובלילה נתנום בבור, ונבואת משה היתה ביום ע"כ קראם בכור השפחה אשר אחר הרחים, אבל המכה היתה בלילה כאשר היו בבור על כן קראם בכור השבי.

וּתְהֵי צְוַחְתָּא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם דִכְוָתֵהּ לָא הֲוַת וְדִכְוָתֵהּ לָא תוֹסֵף:

וּתְהֵי צְוַוחְתָּא רַבְּתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דְּדִכְוָותֵיהּ לֵילְיָא לָא הֲוָת בֵּיהּ מַחְתָּא כְּדָא וְדִכְוָותֵיהּ לֵילְיָא לָא תוֹסֵיף לְמֶהֱוֵי מַחְתָּא כְּדָא:

והיתה. לא ראינו כזאת בכל המקרא לומר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף ותחסר מלת על וככה הוא אשר כמוהו לא נהיתה ועל כמוהו לא תוסיף צעקה: וטעם כמוהו. שוד או שבר או מות והדומה להם:

אשר כמוהו לא נהיתה. אשר בלילה כמוהו לא נהיתה צעקה כזאת, וזה כי לא היה ליל מלחמת חיל אויבים, כי אמנם אז תרבה הצעקה בעיר, כענין קול צעקה משער הדגים, ויללה מן המשנה, ושבר גדול מהגבעות (צפניה א' י') אבל בלילה כזה שהיה ליל שלום במצרים לא נהיתה ולא תוסיף צעקה כזאת:

וכמוהו. ב' במסו' וכמוהו לא תוסיף וכמהו לא היה לפניו גבי יאשיהו לומר שגם אחריו לא קם כמוהו כדכתיב הכא וכמוהו לא תוסיף:

וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִישְׁנֵהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא בְּדִיל דְתִדְעוּן דְיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

וּלְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יְהַנְזַק כַּלְבָּא בְּלִשְׁנֵיהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֱנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא מִן בִּגְלַל דְּתִנְדְּעוּן דְּיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרָאֵי וּבֵינֵי יִשְרָאֵל:

לא יחרץ כלב לשנו. אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן, וכן (יהושע י כא) לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשנו, לא שנן, (שמו''ב ה כד) אז תחרץ תשתנן, (ישעיה מא טו) למורג חרוץ שנון, (משלי כא ה) מחשבות חרוץ, אדם חריף ושנון, (משלי י ד) ויד חרוצים תעשיר, חריפים, סוחרים שנונים: אשר יפלה. יבדיל:

לא יחרץ כלב לשונו. שיפחידם כמו לא חרץ לבנ''י לאיש את לשונו. והטעם שיהיה נובח או נושך. והנה בארץ לא יחרץ להם כלב לשונו ולבהמתם. ואף כי ישלח מן השמים משחית להכות בכוריהם:

ולכל בני ישראל וגו'. צריך לדעת הכוונה בזה, ואם לומר שלא ימות אדם מהם, היה לו לומר בפירוש ולא ימות מבני ישראל וגו'. ואולי שנתכוין בסדר הדיבור על דרך אומרם ז''ל (בבא קמא ס:) כלבים צועקים מלאך המות בעיר, לזה אמר ולכל בני ישראל וגו' כדי שתדע שלא ימות מהם אדם שלא יחרץ כלב לשונו שם הא למדת שלא נראה ביניהם מחבל, והוא אומרו למען תדעון אשר יפלה: עוד נתכוון לרמוז לו כי דוקא במקום שיהיו כל בני ישראל פירוש כולם יחד יהיו ישראל לא יחרץ כלב וגו' זה לך האות כי אין זר אתם אבל אם לא יהיו כולם בני ישראל ויהיה ביניהם איש מצרי יחרץ כלב לשונו הא למדת כי יראה שם משחית, והכוונה בזה לומר לו כי לא תועיל ערמה לבכורות להמלט שהגם שיתחבאו הבכורות המצרים בין ישראל לא ימלטו באמצעות זה, וכן אמרו רז''ל (שמות רבה פי''ח:) (ח) וירדו כל עבדיך וגו'. כאן הבטיח כי עבדיו אלו יחיו ולא ימות מהם אחד במכת בכורות. ואולי שהיו כולם פשוטים ואין בכור ביניהם וידע בידיעת נביא. או הגם שהיו ביניהם בכורות אף על פי כן הוציאם מכלל המכה, והטעם לא לצד צדקותם אלא לצד שביזהו פרעה הרשע בפניהם ודבר אליו כדבר הנבל אל תוסף ראות וגו' כי ביום וגו' לזה צריך גם הוא להתבזות בפניהם כדין המבייש חבירו בפני רבים שצריך לפייסו בפניהם, ותמצא שהקפיד משה על הדבר דכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף. והנה הגם שלא אמר משה אלא וירדו כל עבדיך נתכוון לומר גם עליו כי הוא בעצמו יקום לילה אלא שדבר דרך כבוד: והשתחוו לי לאמר. טעם שלא אמר בפירוש ויאמרו לי, נתכוון לומר כי אמצעות ההשתחויה עצמה יגיד כי כוונתם לאמר צא אתה כיון שהוא אדון עליהם אם כן האדון יעשה חפצו ואין עליו שלטון. עוד ירצה כי להיות כי מנהג המלכים כשיבא אדם לדבר אליהם דבר ישתחוו לפניו ומזה ידע המלך כי הם חפצים לדבר עמו, כי אין מהמוסר לדבר לפני מלך גדול בלא שאלת רשיון גם אין דרך כבוד לשאול רשות לזה ישתחוה ובזה ידע המלך כי חפץ דבר ויאמר אליו דבר, והוא שאמר והשתחוו לי לאמר פירוש שההשתחויה היא להגיד שרוצים לאמר והאמירה צא אתה וגו'. והגם שלא הזכיר הכתוב פרט זה באותה הלילה, קצר ואמר גדולה מהאמור כאן שפרעה עצמו קם לילה וגו':

וְיֶחֱתוּן כָּל עַבְדָיךְ אִלֵין לְוָתִי וְיִבְעוֹן מִנִי לְמֵימָר פּוּק אַתְּ וְכָל עַמָא דִי עִמָךְ וּבָתַר כֵּן אֶפּוֹק וּנְפַק מִלְוָת פַּרְעֹה בִּתְקוֹף רְגָז:

וְיַחְתוּן כָּל עַבְדָּךְ אִלֵּין לְוָותִי וְיִבְעוּן מָטוּ מִינִי לְמֵימַר פּוּק אַנְתְּ וְכָל עַמָּא דְּעִמָּךְ וּמִבָּתַר כְּדֵין אֶפּוֹק וּנְפַק מִלְוַת פַּרְעה בִּתְקוֹף רְגַז:

וירדו כל עבדיך. חלק כבוד למלכות שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה (שמות יב לא) ויאמר קומו צאו מתוך עמי ולא אמר לו משה מתחלה וירדת אלי והשתחוית לי: אשר ברגליך. ההולכים אחר עצתך והלוכך: ואחרי כן אצא. עם כל העם מארצך: ויצא מעם פרעה. כשגמר דבריו יצא מלפניו: בחרי אף. על שאמר לו (שמות י כח) אל תוסף ראות פני:

{{כ}} דק"ל מה איכפת ליה לפרעה שיצא הוא לבד ועוד אף אם יצא עם כל ישראל הא לא יצאו אלא חוץ לעיר ויזבחו לכ"פ מארצך: {{ל}} והיינו כל הפ' של כחצות הלילה ואז יצא ואף שאמר לו פרעה שיצא מלפניו אפ"ה לא יצא: {{מ}} דק"ל אדרבה פרעה הי"ל לקצוף על משה לפי שמשה התרה בו ודבר אליו קשות ועז"פ וכו':

וירדו. והשתחוו לי לאמר על פיך. וכל העם אשר. ברגליך. שהם ברשותך שאוליכם אל המקום שארצה כמו ויעל ברגליו. והנה בעבור שאמר לו אל תוסף ראות פני יצא בחרי אף:

ואחרי כן אצא. לא אצא מיד כשתבקשו מלפני שאצא אלא אחרי כן, כי אמתין עד הבקר:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעֹה בְּדִיל לְאַסְגָאָה מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא יְקַבֵּיל מִנְכוֹן פַּרְעה מִן בִּגְלַל לְאַסְגָאָה תִּמְהַיַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

למען רבות מופתי. מופתי שנים, רבות שלושה מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים:

{{נ}} (נח"י) קשה לי דהכתוב אומר באמ"צ ואלו המופתים היו חוץ לאמ"צ:

ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה. בעבור שהיה ראוי שיפחד פרעה ועבדיו במכת הבכורות ויירא ממנה יותר מכל אשר בא עליהם, וכבר ראו כל דברי משה מתקיימים בהם, בעבור כן הודיעו השם שהוא מחזק את לבו כדי שירבה בו מופתיו במכת בכורות באדם ובבהמה ושפטים באלהיהם. ורש''י אמר מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער המצרים בתוכו. ולא יתכן זה בעבור שאמר (בפסוק הבא) ולא שלח את בני ישראל מארצו:

ויאמר. כמנהג העברים כמשפט הלשון. וכבר אמר השם. ורבים כמוהו:

ויאמר ה' אל משה לא ישמע א 'ליכם פרעה כו'. אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה' את רוחו היה כדי להרכות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה' והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי, רצה שתהיה מצותו זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו, כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה ולהורות את בני ישראל, כדי שיזכו שניהם יחד להוציא לפועל את פרי פעולת השתדלותם:

ויאמר ה' וגו' לא ישמע. הכוונה בזה אולי שחשב משה כי פרעה בראותו כל המופתים והפלאים אשר עשה משה בזה הגם שיראה כי הלכו ישראל ולא חזרו שמא תפול עליו אימתה ופחד ולא ירדוף אחרי בני ישראל, לזה הודיעו כי לא ישמע פירוש לא יקבל אליכם פירוש למה שאתם חושבים שהחליט דעתו מישראל. ואמר לשון עתיד לומר אפילו אחר מכת בכורות לא אכניע לבו לקצה האחרון לקבל לשלוח בהחלט, והטעם למען רבות מופתי בארץ מצרים כשירדפו אחריהם, ואומרו ארץ כבר אמרו ז''ל (מכילתא י''ד) בפסוק כי ה' נלחם להם במצרים וגו' יעויין שם דבריו: עוד ירצה להיות שאמר משה והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ופירוש ברגליך הוא ברשותך, הרי שהוציאם לעם מרשות פרעה ונתנם ברשות משה רועינו מלכינו ובזה גילה לו כי יציאתן ממצרים היתה בעקירת רשות פרעה מעליהם לזה אמר ה' אליו לא ישמע אליכם פרעה פירוש לא יבין דבריכם פרעה, והטעם למען רבות מופתי, ואם יבין הדבר מעת שיאמר לכם בלילה (י''ב ל''א) קומו צאו יחליט הדבר ואין לו מקום לרדוף אחריהם אחר כך ואין מקום למופתים שאני רוצה להרבות מאתים וחמשים מכות יסובבוהו:

וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עֲבָדוּ יָת כָּל מוֹפְתַיָא הָאִלֵין קֳדָם פַּרְעֹה וְתַקַף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:

וּמשֶׁה וְאַהֲרן עֲבָדוּ יַת כָּל תִּמְהַיָא הָאִילֵין קֳדָם פַּרְעה וּתְקֵיף יְיָ יַת יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה וְלָא פְטַר יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעֵיהּ:

ומשה ואהרן עשו וגו' . כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה:

וטעם ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה. הם המופתים הנזכרים למעלה, ואמר זה בעבור שהשלים כל המעשים שעשו, וגזרת מכת בכורות שכבר הודיעו אותה לפרעה, כי במיתת הבכורות אין למשה ואהרן בה מעשה:

ומשה. אע''פ שעשו כל המופתים הנזכרים לא רך לבו לשלחם כי השם חזקו. והיה ראוי להיות פרשת ויהי בחצי הלילה אחר זה להיות המכות על הסדר רק נכנסה פרשת החדש הזה באמצע. להודיע איך נמלטו בכורי ישראל בבוא המשחית על המצרים:

ומשה ואהרן וגו' ויחזק וגו'. כוונת הכתוב לומר שהגם שעשו את כל המופתים האלה אף על פי כן לא נתרצה לשלחם אפילו שלא בהחלט אלא לצאת מארצו לבד כאומרו (לעיל ה' ג') נלכה נא דרך ג' ימים: