ביאור פרשיות הקורבנות והקטורתהקדמה
על חשיבות לימוד הקורבנות –למדנו במסכת מנחות (בדף קי):כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. דהיינו שלימוד הקורבנות חשוב כהקרבתן.
ועוד אמרו רבותינו המפרשים שקורבן הוא מלשון קירבה ,שעל ידו ניתן להתקרב אל ה'.
עוד אמרו בגמרא (במסכת מגילה דף לא) ששאל אברהם אבינו את הקב"ה במה יתכפר לעם ישראל כל עוונותיהם והרי שמא יחטאו והקב"ה יעשה לישראל כדור המבול ? וענה לו הקב"ה שכל זמן שישראל קוראין את פרשיות הקורבנות הוא ימחול להם על עוונותיהם.
ואכן חובה רבה וחשובה ללמוד את דיני הקורבנות שהרי משיח צדקנו יכול להגיע בכל יום וכמ"ש : "האומר הריני נזיר ביום שיבוא בן דוד אסור ביין לעולם (עירובין מג. ועיין מה שפסק בזה הרמב"ם הלכות נזירות פ"ד ה"יא), ובכל יום יש ספק שמא יבוא המשיח ויהיו אלו ההלכות הלכה למעשה.
וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מסכת מנחות וז"ל: "ואמרו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בהמ"ק בימיהם, ועל כן ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן, ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני אדם" עכ"ל. וראוי לציין שאחד מהדברים שעליו העולם עומד (דהיינו שלא נברא אלא בשבילו כפירוש הרע"ב) הוא הקורבנות (מסכת אבות פ"א).
ובספר משנה ברורה חלק א סימן נ פסק "שמי שאומר משנה ואינו מבין אינו נקרא לימוד, ולכן צריך ללמוד הפירוש". עכ"ל.
וכיון שכך ,ראינו לנכון להביא בס"ד פירוש המביא את ביאור כל הקורבנות שנאמרים בתפילה בשפה קלה כדי שלכל ישראל תוכל לעלות אמירת הקורבנות עם הבנה, ויחשב כאילו עסקו בהם .
ביאור קורבן התמיד
וידבר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קורבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. את קורבן התמיד שהוא כמו הלחם של הקב"ה יש להקריב באש על מנת לעשות לה' נחת רוח , ויש להקפיד שהקרבת הקורבן תתבצע בזמנה.
ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד.
יש להקריב שני כבשים בני שנה ללא מום בכל יום תמיד.
את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים.
זמן הקרבתו של הכבש הראשון הוא בבוקר וזמן השני הוא בין הערביים.
ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין. וביחד עם קורבן התמיד יש להביא גם קורבן מנחה העשוי מסולת בכמות של עשירית האיפה מעורבבת עם שמן זית בכמות של רביעית ההין .
עלת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה' . עולת התמיד שזהה לזאת שנעשתה בהר סיני בימי המילואים.
ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה' וביחד עם אלו יש להביא יין המשכר על מנת לשופכו על גבי המזבח.
ואת הכבש השני תעשה בין הערביים כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח לה'וכן יש לעשות גם את הקורבן השני וכל אלו על מנת לעשות לה' נחת רוח שציוה ונעשה רצונו.
ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' את קורבן התמיד יש לשחוט בקרן (פינה בולטת)בצד הצפוני מערבי (דהיינו לפני ה' ששכינה במערב).
"אמר הקב"ה מעיד אני עלי שמים וארץ בין עכו"ם בין ישראל בשעה שהן קוראין מקרא זה -צפונה לפני ה' אני זוכר עקידת יצחק" ( מדבריי הט"ז בשולחן ערוך סימן א סעיף ח בשם המדרש).
פיטום הקטורת
"אַתָּה הוּא ה' אֱלהֵינוּ שֶׁהִקְטִירוּ אֲבותֵינוּ לְפָנֶיךָ אֶת קְטרֶת הַסַּמִּים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָ אותָם עַל יַד משֶׁה נְבִיאֶךָ כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ":
וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבנָה
הארבעה סממנים שכתובים בתורה במפורש,ואלו הם:
*נטף-הוא הצרי-והוא שמן האפרסמון הנוטף מעצי הקטף.
*ושחלת-היא הציפורן, היוצאת מן היום ונותנת ריח.
*וחלבונה-החלבונה היא סממן שריחו רע שהוא לבד, אבל עם שאר הסממנים הוא נותן ריח טוב.
*ולבנה זכה-לבונה מזוקקת
בד בבד יהיה-ארבעת הסממנים הכתובים בפסוק צריכים להיות שווים בכמותם (עליהם לשקול משקל זהה), ומכאן אנו לומדים שיש לכתוש כל סממן בפני עצמו.
ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח ממולח טהור קודש
מעשה רוקח-מלאכת הכתישה והערבוב של החומרים צריכה להיעשות באומנות גדולה,כדרך הרוקחים,היודעים את המלאכה,כדי שהכתישה תהיה יפה,דקה ואחידה.
ממלח-פירושו-מעורבב, שהיו הסממנים מעורבבים יפה אלו באלו.
טהור קודש- יש לעשות את הקטורת בטהרה מופלגת ובקדושה,שלא תהיה בה שום טומאה.כמו כן יש לנקות כל סממן היטב לפני כתישתו.וכמו כן יש לעשותה בממון הקדש ,ואסורה בהנאת חולין.
"ושחקת ממנה הדק ונתתה ממנה לפני העדות באוהל מועד אשר אועד לכם שמה קדש קדשים תיהיה לכם":
ונתתה ממנה לפני העדת- יש להקטיר את הקטורת בכל יום על מזבח הזהב (מזבח הקטורת)מול קודש הקודשים,ששם מצוי ארון העדות.
באוהל מועד אשר אועד לך שמה-ולמה נקרא שמו אוהל מועד?מכוון ששם איועד כשארצה לדבר איתך.
ונאמר "והקטיר עליו אהרון קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבים יקטירנה קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם"
*מצווה זו,של מעשה הקטורת,היא אחת ממצות עשה שבתורה,ונעשית באופן תמידי בכל יום פעמיים:בבוקר לאחר הטבת הנרות(ניקוי הנרות מהדלקת הלילה שעבר),וכן בשעת בין הערביים,בזמן הדלקת הנרות.
תנו רבנן-למדו חכמים
פיטום הקטורת כיצד-פיטום(הרכב הסממנים)כיצד הוא נעשה?
שלוש מאות ושישים ושמונה מנים היו בה -סך כל המינים של הקטורת הוא 368 מנים
(176.64 ק"ג).
שלוש מאות שישים וחמישה -מנים.
כמנין ימות החמה-הם כמניין ימות השנה.
מנה בכל יום-מנה אחד בכל יום.
מחציתו בבוקר ומחציתו בערב-מחצית מוקטרת בבוקר ומחצית מוקטרת בבין הערביים.
ושלושה מנים יתרים-בנוסף ל-365 מינים,כמניין ימות השנה,עדיין נותרו לנו 3 מנים נותרים.
שמהם מכניס כהן גדול ונוטל מהם מלא חופניו ביום הכיפורים-שלושת המנים שנותרו נועדו לעבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים שבהם הוא נוטל מלוא ידיו משלושת המנים היתרים.
ומחזירן למכתשת בערב יום הכיפורים-ולפני שנוטל הכהן מלא חופניו יש לכתוש את שלושת המנים היתרים שוב בערב יום הכיפורים.
כדי לקיים מצות דקה מן הדקה-הקטורת של יום הכיפורים צריכה להכתש דק דק,יותר דק מהקטורת של ימות השנה.
ואחד עשר סממנים היו בה-11 סממנים עיקריים:
ואלו הן : (א) הצורי- שמן הנוטף מעצי הקטף (ב) והציפורן- שרש בושם חלק ומצהיר כציפורן (ג) והחלבנה – בושם שריחו רע (ד) והלבונה-שרף אילן שצבעו לבן משקל שבעים שבעים מנה-כל אחד מהם 70 מנה ביחד 280 מינים. (ה) מר- הדם הצרור בחיה שבאיי הודו (ו) וקציעה- שרש עשב (ז) שיבולת נרד-סם חד והוא דק כשיבולת (ח) וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה-כל אחד מהם 16 מינים ביחד 64 מנים. (ט) הקשט-שרש לח שצבעו לבן שנים עשר (י) קילופה – בושם העשוי מקליפת העץ שלשה. (יא) קינמון- הוא עץ שבא מאיי הודו תשעה. ביחד זה 24 מינים. *סה"ך כל המינים:368 מינים. מלבד הסממנים האלו היו בקטורת עוד סממנים שהיו נצרכין לצורך הכנת הקוטרת ואלו הם:
בורית כרשינא-הוא סוג של סבון הבא מהעיר כרישנא.
תשעה קבין-יש להביא ממנו 9 קבין(כ 11.7 ליטר)
יין קפריסין- יין חזק מאוד,הבא מקפריסין.
סאין תלת וקבין תלתא-3 סאין ו-3 קבין(כ 27.7 ליטר)
ואם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור עתיק-ואם לא מצא יין קפריסין מביא יין חיוור כלומר לא אדום ולא לבן. עתיק – ישן שהוא חזק ביותר.
מלח סדומית רובע-יש להוסיף רבע הקב מלח סדומית שהוא מלח שבא מים המלח שקרוב לסדום ושבו משתמשים להמלחת הקטורת (((כדרך שמולחים שאר קורבנות.))))
מעלה עשן -הוא עשב מיוחד,שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל.
כל שהוא-כמות כלשהי(מועטה)
רבי נתן הבבלי אומר :אף כיפת הירדן כלשהיא-ורד שיש לו ריח טוב ודרכו לגדול על שפת הנהר,וגם ממנו נותנין כמות כלשהי.
ואם נתן בה דבש פסלה-אם נתן בקטורת דבר מתוק ,פסלה .
ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה: ואם חיסר הכהן אחד מכל הסממנים חייב מיתה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצורי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף-הצרי הינו הטיפות הנוטפות מעץ הקטף,ונקרא שמן אפרסימון.
בורית כרשינא למה היא באה ? כדי לשפות בה את הציפורן כדי שתהא נאה-בעזרת הבורית,היו מנקים את הציפורן שהייתה שהייתה שחורה.
יין קפריסין למה הוא בא ? כדי לשרות בו את הציפורן כדי שתהא עזה-על ידי השראת הציפורן ביין,היה מתחזק ומתפשט ריח הציפורן.
והלא מי רגלים יפין לה ? - והרי היה ניתן להשרות את הציפורן המי רגליים(שתן),שהיו יכולים לחזק את הציפורן מאוד בגלל חריפותם של מי הרגלים.ומדוע לא עושים זאת?
אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד-אין זה מכובד להכניס שתן לבית מקדש.
תניא רבי נתן אומר :כשהוא שוחק אומר -הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים-בשעה שהיו שוחקים את סממני הקטורת,היה אדם עומד לידם,ואומר כל הזמן "הדק היטב!היטב הדק! "וזאת משום שקול סגולתו יפה לבשמים ומועילה להצלחת הבושם.
פטמה לחצאין כשרה -אם נתן מכל סממן מחצית מהכמות (184 מנה)-כשרה. לשליש ולרביע לא שמענו -אך אם נתן רק שליש או רבע מהכמות,אין הלכה ידועה.
אמר רבי יהודה: זה הכלל אם כמידתה כשרה לחצאין -רבי יהודה אומר,בין עם עשה מחצית מהכמות או שליש או רבע מהכמות,כל שמן שהוא שומר על המידות באופן יחסי לכמות המקורית-הרי הקטורת כשרה.
ואם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה-אבל אם המכין חיסר אחד מהסממנים אף על פי שהשלים את המשקל שנחסר מהסממן על ידי סממן אחר- חייב מיתה.
תני בר קפרא :אחת לשישים או לשבעים שנה היתה באה של שיריים לחצאין-פעם לשישים או לשבעים שנה היו עושים רק מחצית מכמות הקטורת משום שבכל שנה היו בקטורת שלושה מנים יתרים שמהם הקטיר הכהן הגדול ביום הכיפורים,ועל הכהן לקחת מלא חפניו קטורת סמים דקה ומפני שגודל ידיו של הכהן הגדול משתנה מכהן אחד למשנהו היו עושים כמות של שלושה מנים יתרים,ובכל שנה היו נותרים שיריים מן הקטורת של עבודת יוה"כ ואותם היו מוסיפים לקטורת החדשה ואחת לשישים או שבעים שנה היו מצטברים שיריים שהיו מספיקים לחצי מכמות הקטורת השנתית,:
ועוד תני בר קפרא :אילו היה נותן בה דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ,ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ":-על ידי נתינת דבש בקטורת ,ריחה של הקטורת מתחזק עד שלא היה אדם מסוגל לעמוד בפניה, אך אין עושים כן מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ל-ה'.
"אילו היו יודעים בני האדם כמה נעלה מעשה הקטורת לפני הקב"ה היו נוטלים כל מילה ומילה והיו מעלים אותה עטרה על ראשם כמו כתר זהב ומי שמשתדל בה,צריך להתבונן בה, ואם יכוון בה בכל יום יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא ויסתלק מיתה ממנו ומהעולם" (זוהר ויקהל דף ריח).
סדר הקורבנות
אַבַּיֵּי. הֲוָה מְסַדֵּר סֵדֶר הַמַּעֲרָכָה מִשְּׁמָא דִגְמָרָא וְאַלִּבָּא דְאַבָּא שָׁאוּל.- אביי היה מונה את סדר העבודות של כל יום ויום בבית המקדש על פי הקבלה שקיבל מרבותיו בשיטתו של אבא שאול.
מַעֲרָכָה גְדולָה קודֶמֶת לְמַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטרֶת.- המערכה הגדולה הייתה מערכת האש הגדולה ביותר שהייתה מבין שלוש מערכות האש שהיו במזבח החיצון, ועליה היו שורפין את כל הקורבנות. ועריכת העצים במערכה הגדולה היתה קודמת להכנת המערכה השנייה, שממנה לקחו גחלים לקטורת. וּמַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטרֶת קודֶמֶת לְסִדּוּר שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים. - וסידור המערכה השניה שממנה לוקחים גחלים לקטורת קודם לסידור שני גזירי עצים שהיו מוסיפים למערכה הגדולה . וְסִדּוּר שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים קודֶם לְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי.- והוספת שני גזירי עצים קודם להסרת האפר מהמזבח הפנימי שבהיכל שעליו הקטירו את קטורת הסמים. וְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי קודֶם לַהֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרות.- ודישון המזבח קודם לניקוי פסולת חמישה מהפתילות של המנורה,שנשרפו בלילה הקודם (לפי הרמב"ם הטבת הנרות היא הדלקתם של הנרות).
הֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרות קודֶמֶת לְדַם הַתָּמִיד.- הטבת חמש הנרות קודמת לשחיטה ולזריקת הדם של קורבן התמיד על המזבח החיצון.
דַם הַתָּמִיד קודֶם לַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרות.- ודם התמיד קודם לניקוי פסולת שתי הפתילות הנותרות של המנורה,שנשרפו בלילה הקודם.
וַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרות קודֶמֶת לִקְטרֶת.- והטבת שתי הנרות קודמת להקטרת קטורת הסמים.
וּקְטרֶת לְאֵבָרִים.- והקטרת הקטורת קודמת להקטרת איברי קורבן התמיד על המזבח החיצון.
וְאֵבָרִים לְמִנְחָה.- ואברים קודמים לקורבן המנחה שהיו מביאים עם קורבן התמיד ( כמ"ש ועשירית האיפה סולת למנחה וגו' ).
וּמִנְחָה לַחֲבִתִּין.- ומנחה קודמת לקורבן המנחה שנקרא חביתין שהיה צריך להקריב כל יום הכהן הגדול.
וַחֲבִתִּין לִנְסָכִין.- וחביתין קודמין ליין שבא עם קורבן התמיד,שהיו שופכים על המזבח.
וּנְסָכִין לְמוּסָפִין.- ונסכין קודמים לקורבן מוסף אם שבת היא.
וּמוּסָפִין לְבָזִיכִין.- ומוספין קודמים לנתינת שתי כלים שיש בהם קומץ של לבונה ליד לחם הפנים.
וּבָזִיכִין קודְמִין לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם. שֶׁנֶּאֱמַר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
עָלֶיהָ הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנות כֻּלָּם:- ובזיכין קודמים לקורבן התמיד השני שיש להקריב בבין הערביים כמו שדרשו מהפסוק וערך עליה העולה העולה, ועליה הוא כמו ואחריה . דהיינו שהקורבן הראשון שיש לעשות הוא קורבן התמיד של השחר (שהוא קורבן עולה) ואחרי זה יש להשלים את שאר הקורבנות באותו יום , ומכך שלא דרש על קורבן התמיד של בין הערביים למדים שקורבן זה הוא הקורבן האחרון שמקריבים מבין הקורבנות .
"לעולם זאת על ישראל"(דברי הימים ב,ב) – אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה ,מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם (מנחות קי).
איזהו מקומן
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפון. קורבנות שהן מסוג קדש קדשים השחיטה שלהן נעשית בצפון העזרה בבית המקדש.
פָּר וְשָׂעִיר שֶׁל יום הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפון וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפון קורבן הפר של יום הכיפורים בא לכפר על חטאותיו של הכהן הגדול והשעיר של יום הכיפורים בא לכפר על חטאות כל הציבור,ואותם יש להקריב ביום הכיפורים שחיטתן נעשית בצפון העזרה ויש לקבל את דמם לאחר השחיטה בכלי שרת בצפון העזרה.
וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל בֵּין הַבַּדִּים וְעַל הַפָּרכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכֶּבֶת. את הדם שהתקבל מהקורבנות יש לשפוך בכמות מסוימת של פעמים בין שני בדי הארון שכנגד עוביה של הכפורת ועל הפרוכת שבהיכל ועל מזבח הזהב שבהיכל . אם חיסר אחת ממתנות הדם שצריך לתת על המקומות הנ"ל אין הקורבן מכפר.
שִׁיְּירֵי הַדָּם הָיָה שׁופֵךְ עַל יְסוד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצון אִם לא נָתַן לא עִכֵּב: את מה שנשאר מהדם לאחר מתן הדם במקומות הנ"ל יש לשפוך על היסוד (מדרגה בולטת בעובי ועומק של כ- 40 ס"מ) המערבי ואם לא שפך את שאריות הדם על היסוד לא עיכב את הכפרה.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפון. פרים הנשרפים הם קורבנות הבאים על סנהדרין ששגו והתירו לעשות דבר שהעונש עליו הוא כרת או מיתת בית דין ופר שמביא הכהן הגדול שהורה לעצמו בשגגה היתר על איסור שזדונו בכרת או מיתת בית דין ושעיר הנשרף הוא שעיר הבא במקרה שהורו הבית דין לעבוד עבודה זרה בשגגה. ושחיטתן נעשית בצפון העזרה.
וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפון. וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל הַפָּרכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכֶּבֶת. את הדם שהתקבל מהקורבנות בכלי השרת יש להזות (לשפוך) מספר פעמים על הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקודשים ומספר פעמים על ארבע קרנות מזבח הזהב שנמצא בתוך ההיכל.
שִׁיְּירֵי הַדָּם הָיָה שׁופֵךְ עַל יְסוד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצון. אִם לא נָתַן לא עִכֵּב. אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן:
את שאריות הדם יש לשפוך ביסוד המערבי של המזבח החיצון (שבעזרה) ואם לא נתן דם ביסוד המערבי אין זה מעכב את הכפרה, לאחר זריקת הדם כל הקורבנות הנ"ל נשרפין בבית הדשן שהוא מקום מחוץ לירושלים שלמקום זה מוציאים את האפר של הקורבנות.
חַטּאת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד אֵלּוּ הֵן חַטּאת הַצִּבּוּר. שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מועֲדות שְׁחִיטָתָן בַּצָּפון. וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפון חטאות של יחיד שעבר עבירה בשגגה וחטאות ציבור של ראש חודש ושל מועדות שמכפרות על טומאת מקדש וקודשיו דהיינו על אדם שהקריב קורבנות בטומאה, שחיטתן נעשית בצפון וקבלת דמם נעשית בצפון.
. וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנות עַל אַרְבַּע קְרָנות. כֵּיצַד. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּובֵב וּבָא לו לְקֶרֶן דְּרומִית מִזְרָחִית. מִזְרָחִית צְפונִית. צְפונִית מַעֲרָבִית. מַעֲרָבִית דְּרומִית. שִׁיְּירֵי הַדָּם הָיָה שׁופֵךְ עַל יְסוד הַדְּרומִי.
דם החטאת שהתקבל טעון ארבע מתנות של דמים על ארבע קרנות (פינה בולטת בצד המזבח בגודל אמה על אמה) בארבע צידי המזבח ,כיצד – הכהן עולה על הכבש (שיפוע המשמש לעלות אל המזבח) ופונה לצד ימינו על מקום במזבח שנקרא סובב ובו נותן הזיית דם בקרן דרומית מזרחית ולאחר מכן לקרן מזרחית צפונית ולאחר מכן לקרן צפונית מערבית ולאחר מכן לקרן מערבית דרומית ומה שנותר הוא שופך על היסוד הדרומי.
וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיום וָלַיְלָה עַד חֲצות:
קורבן החטאת נאכל בתוך העזרה, לכהנים הזכרים בלבד בכל צורת מאכל שיחפוץ בה הכהן, וזמן אכילתה הוא כל היום ובלילה עד חצות מרגע זריקת דמם,ולאחר מכן אין לאכול יותר מבשר הקורבן.
הָעלָה קדֶשׁ קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפון וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפון. וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנות שֶׁהֵן אַרְבַּע. העולה שהיא מסוג קורבן של קדש קדשים שחיטתה נעשית בצפון העזרה וקיבול הדם נעשה בצפון העזרה ודם העולה שזורק הכהן טעון שתי מתנות :בזוית צפונית מזרחית ובזוית דרומית מערבית שבשתי הזריקות הדם יגיע לארבע צידי המזבח דהיינו שתי זריקות שהן ארבע.
וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים: ואת עור קורבן העולה יש להפשיט ולתת לכהנים ולאחר מכן יש לנתח (לפרק) את איברי העולה ושכל הקורבן יהיה כליל דהיינו שהקורבן ישרף כולו ולא ישאר ממנו כלום.
זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמות. אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמות. אֲשַׁם גְּזֵלות. אֲשַׁם מְעִילות. אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה. אֲשַׁם נָזִיר. אֲשַׁם מְצורָע. אָשָׁם תָּלוּי. זבחי שלמי ציבור הם שתי כבשים שמקריבים בעצרת וקורבנות אשם שהם- אשם גזלות שבא לכפר על אדם ששיקר בבית דין על תביעה של ממון והודה לבסוף, אשם מעילות שבא על אדם שנהנה מההקדש בשוגג, אשם שפחה חרופה שבא על אדם שבא על שפחה כנענית שנשואה לעבד, אשם נזיר שבא על נזיר שנטמא, אשם מצורע שבא לאחרי שנטהר המצורע, אשם תלוי שבא על אדם שספק אם עשה עבירה שחייב עליה בזדון כרת וספק לא עשה אותה.
שְׁחִיטָתָן בַּצָּפון וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפון וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנות שֶׁהֵן אַרְבַּע. וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיום וָלַיְלָה עַד חֲצות:
שחיטתן בצפון העזרה וקיבול דמן בצפון העזרה ודמן שתי מתנות שהם ארבע-שזורק הכהן שתי מתנות :בזוית צפונית מזרחית ובזוית דרומית מערבית שבשתי הזריקות הדם יגיע לארבע צידי המזבח ,ונאכלים בתוך העזרה לכהנים הזכרים במשך כל היום ובלילה עד חצות מזמן זריקת הדם של הקורבן
הַתּודָה וְאֵיל נָזִיר קָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקום בָּעֲזָרָה וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנות שֶׁהֵן אַרְבַּע
קורבן התודה בא לאדם עקב אחת מארבע ישועות אלו: יורדי הים,הולכי מדברות,מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורין .
איל נזיר הוא קורבן שמביא הנזיר ביום מלאות ימי נזרו ושניהם הם מסוג קורבן קודשים קלים ודמן טעון שתי מתנות שהם ארבע-שזורק הכהן שתי מתנות :בזוית צפונית מזרחית ובזוית דרומית מערבית שבשתי הזריקות הדם יגיע לארבע צידי המזבח.
. וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם בְּכָל מַאֲכָל לְיום וָלַיְלָה עַד חֲצות. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוצֵא בָהֶם אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכּהֲנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:
והם נאכלים בכל ירושלים לכל אדם בכל דרך מאכל באותו היום ובלילה עד חצות מרגע זריקת הדם.
המורם מהם,דהיינו מה שנותנים מהקורבן לכהן לאכול שהוא: בקורבן תודה- חלות הבאות עם הקורבן,והחזה והשוק מהקורבן עצמו. בקורבן הנזיר- חלה אחת ורקיק אחד, הזרוע הבשילה החזה והשוק הבאים מהקורבן עצמו והכהן צריך להרים אותם, והמורם מהקורבן כיוצא בדינים אלו, אלא שהוא נאכל לכהנים לנשי הכהנים לבניהם ועבדיהם בלבד.
שְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקום בָּעֲזָרָה. וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנות שֶׁהֵן אַרְבַּע.
קורבנות שהם מסוג שלמים נשחטים בכל מקום בעזרה והדם שלהם טעון שתי מתנות שהם ארבע-שזורק הכהן שתי מתנות :בזוית צפונית מזרחית ובזוית דרומית מערבית שבשתי הזריקות הדם יגיע לארבע צידי המזבח
וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם בְּכָל מַאֲכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוצֵא בָהֶם אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכּהֲנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם: השלמים נאכלין בכל ירושלים, ונאכלים על ידי כל אחד ובכל צורת מאכל במשך שתי ימים והלילה שביניהם, ודיני המורם מהם דהיינו החזה והשוק שנותנים מהשלמים לכהן, הם כיוצא בדיני השלמים, אלא שהמורם מהם נאכל אך ורק לכהנים לנשי הכהנים לבניהם ועבדיהם בלבד.
הַבְּכור וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח קָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקום בָּעֲזָרָה וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אֶחָת. וּבִלְבָד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶגֶד הַיְסוד. קורבן הבכור בא לאדם שנולדה לבהמתו הטהורה בן בכור, וקורבן המעשר הוא עשירית מהבהמות שנולדו לאדם בשנה וקורבן הפסח, כולם מסוג קודשים קלים, ושחיטתן בכל מקום בעזרה והדם שלהם טעון זריקה אחת על היסוד.
שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן הַבְּכור נֶאֱכָל לַכּהֲנִים. וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָם. וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר בְּכָל מַאֲכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַפֶּסַח אֵינו נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּיְלָה. וְאֵינו נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצות. וְאֵינו נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו. וְאֵינו נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי: יש הבדל בין הקורבנות הנ"ל בהיתר האכילה שלהם, קורבן הבכור נאכל לכהנים והמעשר נאכל על ידי כל אחד, וכולם נאכלים בכל ירושלים בכל צורת מאכל במשך שתי ימים והלילה שביניהם. קורבן הפסח נאכל אך ורק בלילה ועד חצות ונאכל רק לאנשים שנמנו בדמי לקיחתו וחייב להיאכל צלוי.
"אמר רבי כרוספדאי, כל מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ענייני הקורבנות ומנחות ויכוון בהם, נכרתה ברית על זה שהמלאכים המקטרגים שמזכירים את עוונותיו לא יוכלו לעשות לו כל רע, אלא רק טוב. (זוהר פרשת וירא דף קב)
רבי ישמעאל אומר
את הברייתא של רבי ישמעאל תקנו לומר בכדי שאדם יצא ידי חובת לימוד גמרא,שהרי כל אדם חייב ללמוד בכל יום מקרא משנה ותלמוד (קידושין ל).
התורה נדרשת בי"ג מידות שעל ידיהם יוצאים ויצאו הדינים המקובלים במסורת או פירוש איזה עיקר.
1- "קל וחומר" - לומדים דין מהקל לחמור ומהחמור לקל.
דוגמא:במרים הנביאה כתוב,"ואביה ירוק ירק בפניה ,הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה, ואחר תאסף" אז אם בשביל אביה שהיא צריכה להתבייש מפניו,צריכה להסגר 7 ימים.קל וחומר לבושה מפאת השכינה שעליה להתבייש יותר ויותר ולהסגר יותר.
2 "גזרה שוה" - כשיש בתורה שתי מילים זהות,שהאחת מהם מפרשת,והשניה סתומה ואינה מפורשת.אז לומדים את הדין של המילה הסתומה מהדין של המילה המפורשת.
דוגמא: כתוב: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה." וכתוב פסוק אחר "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא" בשני הפסוקים יש את המילה "הנה" ואנחנו לומדים ממנה להשוות את הדין.כמו שבתה בפסוק השני, דינה כבת בנה וכבת בתה
כך בפסוק הראשון,דינה של בתו כדינה של בת בנו וכבת בתו.
3 " בנין אב וכתוב אחד" - אם הפסוק מפרש במקום אחד משהו,אנחנו מייחסים את אותו פירוש לכל הדומה לו.
דוגמא נוספת: כל מקום שכתוב בו "דמיהם בם" הכוונה לסקילה.והבניין אב הוא מתוך מה שכתוב "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם" הרי שבכל מקום שכתוב "דמיהם בם" הכוונה למיתת סקילה.
ועוד נכלל במידה הזו: "בנין אב ושני כתובים"
דוגמא: בדין מומים של כהנים כתוב "או גבן או דק" ולא מוזכר המום הנקרא "יבלת".אך המום הזה יבלת,נזכר במומים של הקרבנות.ולמדו חז"ל שבכל מקום שמוזכר "מום" אתה מכליל את מומי הכהנים והקרבנות יחד.מומי אדם ומומי בהמה.כיון שנזכר בהם "מום" סתם.הרי זה כולל כל סוגי המום.
4. "כלל ופרט" - כשיש לפנינו כלל ופרט,אין אנחנו דנים אלא כעין הפרט.
דוגמא: כתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" בהמה כוללת גם מיני חיה .אך אחר כך מפרט הפסוק "מן הבקר ומן הצאן" ללמד שלקרבן מתאים דווקא בהמה ולא חיה.כי למעשה מילת "בהמה" כוללת גם מיני חיה.כי החיה בכלל בהמה כפי שכתוב "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל צבי ויחמור" הרי שהחיה בכלל בהמה.אך מתוך שפירט הכתוב "מן הבקר ומן הצאן" למדנו שהפעם כיון הפסוק להוציא את החיה מכלל בהמה.
5 "פרט וכלל" - דוגמא: כתוב "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו' השב תשיבם לאחיך". וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך" הנה שור ושה וחמור ושלמה הם הפרטים.אך בסוף בא הכלל "לכל אבידת אחיך" שכולל את כל סוגי האבידה האפשריים.הרי שבא לרבות הכל.
6 "כלל ופרט וכלל" - כשיש לפנינו כלל ואחר כך פירוט,ואחר כך כלל נוסף.אנחנו יכולים לרבות,רק מה שדומה לכללים.
דוגמא: כתוב "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור.וגונב מבית האיש...אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוהים(לשבועה) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.על כל דבר פשע (זה הכלל הראשון) על שור על חמור על שה על שלמה(זהו הפירוט) על כל אבדה(זה הכלל השני)"
הנה לפנינו כלל,"כל כל דבר פשע" ואחר כך פרט "על שור על חמור על שה על שלמה",ואחר כך שוב כלל נוסף "על כל אבדה".
ואנחנו לומדים לרבות מחמת הכללים רק הדברים הדומים לפרטים.כמו שהפרט מפורש שהוא דבר שמיטלטל והוא בעצמו ממון כך כל דבר שהוא מיטלטל והוא בעצמו ממון.אבל אין להישבע על קרקעות או על דברים שאינן גופם ממון.
7 "כלל שהוא צריך לפרט,ופרט שהוא צריך לכלל"
דוגמא: כתוב "פקוד כל זכר לבני ישראל,מבן חודש ומעלה.."
"בכור" כולל הכל.זכרים ונקבות.אך אח"כ כתוב "זכר" זהו פרט.אילו היה נאמר רק "בכור" הייתי אומר זכרים ונקבות בכורות.אלו נאמר רק "זכר" הייתי אומר אפילו מי שאינו בכור. לכן כתוב "בכור זכר" ללמד דווקא בכור ודווקא זכר.הרי שהכלל דהיינו בכור,זקוק לפרט דהיינו זכר.וכן הפרט דהיינו זכר,זקוק לכלל דהיינו בכור.
8 "כל דבר שהיה בכלל,ויצא מן הכלל ללמד.-לא ללמד על עצמו יצא,אלא ללמד על הכלל כולו יצא"
דוגמא: "איש איש מבית ישראל אשר יתן מזרעו למולך,מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן" מולך זה סוג של עבודה זרה,והוא היה בכלל כל עבודה זרה.ולמה יצא המולך מן הכלל? לא ללמד על עצמו בלבד יצא שהוא בסקילה,אלא ללמד על כל מיני עבודה זרה שדינן בסקילה.
אז המולך " דבר שהיה בכלל" כל עבודה זרה. והוא נזכר בפני עצמו שדינו בסקילה. הרי שהוא "יצא מן הכלל ללמד" .אז אנחנו אומרים שהמולך "לא על עצמו יצא" כלומר שאיננו אומרים שרק המולך בסקילה ושאר עבודה זרה אינה בסקילה ."אלא ללמד על הכלל כולו יצא" כלומר,שכל מיני עבודה זרה דינם בסקילה.
9 "כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר"
דוגמא:כתוב "מכה איש ומת,מות יומת" מכאן אנחנו לא מחלקים בין אם ההורג היה מזיד או שוגג תמיד דינם מות יומת.אך יש לנו פסוק אחר שיצא ואומר "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי,אשר יכה את רעהו בבלי דעת" הרי שהרוצח בשוגג היה בכלל כל "מכה איש" ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו כלומר רציחה.אנחנו אומרים ש"יצא להקל ולא להחמיר " כלומר שדין הרוצח בשוגג יהיה בערי מקלט ולא יומת.
10 "כל דבר שהיה בכלל,ויצא לטעון טעון אחר שלא כעניינו,-יצא להקל ולהחמיר"
דוגמא:כתוב "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה,ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעמך" מהפסוק הזה אנחנו לומדים שבין עבד עברי או עבריה שניהם יוצאים בשנה השביעית.אבל מאידך מצינו פסוק אחר שאומר "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד" וזה דווקא זכר ולא נקבה.כי על נקבה כתוב "וכי ימכור איש את בתו לאמה,לא תצא כצאת העבדים"
וכאן אנחנו מוצאים הרבה הבדלים בין זכר לנקבה.שעבד יוצא בשש שנים אבל אמה עבריה יכולה לצאת לפני שש שנים,אם האדון שלה מת,או אם היא מביאה סימני בגרות.
הרי שהאמה העבריה יצאה מכלל מה שכתוב "ועבדך שש שנים" אבל יצאה רק להקל עליה שהיא יכולה לצאת עוד קודם שש שנים.מה שאין כן בעבד זכר.אך היא יצאה גם להחמיר עליה מה שאין בזכר.שהרי אם האדון או בנו ייעד אותה,אינה יכולה למאן לו,וצריכה להינשא לו.
ראינו מכאן שיצאה האמה לטעון שלא כעניינו,להקל ולהחמיר.
11 "כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש-אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש"
דוגמא: כתוב "וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש.וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו"
כשכתוב "יליד ביתו" זה כולל בין בתולות ובין נשואות.והם יצאו לדון בדבר חדש בפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"אינך יכול להחזירנה לכלל,כלומר להתיר לה לאכול קדש,אע"פ שמת בעלה.עד שיחזירה הכתוב לכללה-היתרה הראשון.בפירוש.
והנה אכן הפסוק מחזירה להיתרה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה...מלחם אביה תאכל". הנה הבת כהן יצאה לדון בדבר חדש כשהיא נשאת,היא אינה חוזרת לכללה הראשון דהיינו להיתר הכולל לאכול מקדשי אביה הכהן.עד שיחזיר אותה הפסוק בפירוש להיתר.
12 "דבר הלמד מעניינו,ודבר הלמד מסופו"
הלמד מעניינו כגון: כתוב "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" הפסוק הזה נאמר לגבי ירידת המן,שהכוונה בו,שלא יצאו לטייל רחוק להביא את המן ביום השבת.ואין הכוונה שלא יזוזו בכלל ממקומם ביום השבת.
וכן מה שנאמר בכהן גדול "ומן המקדש לא יצא" שזה נאמר בעניין הטומאה למתים.ואין הכוונה שאסור לכהן גדול לצאת מחוץ לבית המקדש בכלל.
הלמד מסופו כגון: כתוב "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" הפסוק הזה כולל את כל הקרובות במשמע שהן אסורות.אך בא בסיום פסוק המבהיר את הכוונה בפסוק הראשון "ערות אחותך ..ערות בת בנך..."
הרי שדווקא אלו אסורות,ולא כפי המשתמע מהפסוק הראשון שכאילו כולם אסורות.הרי שלמדנו מהסוף.
13 "שני כתובים המכחישים זה את זה,עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" - כשישנה סתירה בין שני פסוקים,אנחנו מסתייעים בפסוק שלישי המבאר לנו לאן להכריע.
דוגמא: כתוב "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" מכאן לומדים שקודם נבראו השמים ואחר כך הארץ.אך יש פסוק שממנו רואים הפוך "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" הרי שהארץ נבראה תחילה ורק אחר כך השמים.אלו שני פסוקים המכחישים זה את זה.אנחנו פונים לפסוק שלישי שיכריע ביניהם .והוא מה שכתוב "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים,קורא אני עליהם יעמדו יחדיו"-הרי ששניהם נבראו יחד.
"יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך "- חיבר עניין בית המקדש עם לימוד התורה מפני שבזכות שניהם מתאחדים ישראל עם הקב"ה. בזכות המקדש כמו שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,בתוכו לא נאמר אלא בתוכם (האלשיך על הפסוק פרשת תרומה פרק כה). ובזכות לימוד התורה כמו שאמרו בזוהר(חלק ג ע"ג א) ששלושה מתקשרים זה בזה ישראל התורה והקב"ה (השא"מ).
מותר לצלם