רבינו יוסף חיים - הבן איש חי זיע”א היה נכד להרה"ג הגאון רבינו משה-חיים זיע"א שהיה רב ומורה-צדק בבבל ותוקף גדולתו וחסידותו אי אפשר לבאר. רבינו משה-חיים נפטר בשנת התקצ"ז, בהגיעו לגבורות. הבן איש חי היה אז כבן שלוש. אחריו מלך בנו, אבי הבן איש חי, רבינו אליהו זיע”א, חכם גדול בנגלה ובנסתר וחסיד קדוש כמלאך ה', אשר חיבר את הספר הקדוש 'מדרש אליהו' והוא רמזים נפלאים על דרך הסוד.

מספרים, כי כשהיה הבן איש חי זיע”א עוד קטן, כבן ארבע או חמש שנים, בחן אותו אביו בפרשת השבוע, ושאל אותו: "אפשר בורא כל העולמים - שלפניו נגלו כל תעלומות והמון כל נסתרות שמבראשית ועד אחרית, כך שאל את יציר כפיו – 'אַיֶּכֳּה'"? השיבו הילד תכף ומיד: "המילה 'אַיֶּכֳּה' היא ראשי תיבות - אני יודע כל הנסתרות". כבר אז היתה גאונותו כזו עצומה!

מספרים, כי נס קרה לבן איש חי זיע”א בהיותו בן שבע שנים, כשנפל לפתע פתאום לבאר עמוקה, וכפשׂע היה בינו ובין המות. אחותו הקטנה שנכחה שם, צעקה לעזרה. מיד מיהרו כמה אנשים וחשו לעזרתו, הוציאוהו וטיפלו בו במסירות עד אשר השיבו רוחו אליו, ויהי לנס. ככה שמרה ההשגחה על נר ישראל שלא יכבה בעודו באיבו. מאז הוא קיבל עליו כהודיה לבורא עולם, נדר גדול למסור עצמו על התורה ועל העבודה כל ימיו. ומספרים, כי רק אז הוסיפו לו בשמו את השם 'חיים' - לשמירה.

מספרים, כי סקרנות יתרה הייתה לבן איש חי זיע”א כילד, והיא נוצלה על ידו לחטט רבות בספרי אביו וסבו, על אף שהיה קטן מלהבין בלימודים גבוהים. כן היה נמנע כבר אז מלהסתובב בין בני גילו ולבזבז זמנו במשחקים. עוד מספרים, כי די היה לו פעם אחת לראות דבר מה, או לקרוא לימוד או מעשה, והעניין נחרט בזיכרונו העצום והמיוחד עד לסוף ימיו. חריף ביותר היה ולמד דבר מתוך דבר, והסיק מיד לקח ומסקנה, מכל נושא ונושא שעבר דרכו.

מספרים, כי כשהיה הבן איש חי זיע"א כבן שמונה, התמודד מול אחותו הקטנה על החזקת נר ההבדלה. כשאביהם, רבינו אליהו זיע"א חש בכך, פנה אל בנו בכורו ואמר לו כי אם הוא רוצה להחזיק את הנר למען הנאתו – הרי אחותו קודמת - משום שהיא קטנה וקודמת לענייני הנאה, אך אם הוא מבין בעניין ההבדלה יותר מאחותו ועל כן רוצה בהחזקת הנר – הרי הוא קודם לה. אמר הילד, כי ההבדלה נעשית מתוך דעת דווקא, כפי שנזכר בנוסח ההבדלה – "בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה" – ואלו עניינים שבהבנה, ובהבנה בוודאי הוא עולה על אחותו הקטנה. רבינו אליהו לא הסתפק בזאת והבטיח לבנו שאם יענה על עוד שאלה קטנה – אכן יזכה בהחזקת נר ההבדלה. רבינו אליהו ביקש לדעת ולהבין מדוע חכמינו ז"ל תיקנו את סדר ההבדלה דוקא בברכה ראשונה על היין, ברכה שנייה על הבשמים, ברכה שלישית על הנר ורק לבסוף את ברכת 'המבדיל', מדוע לא קבעו את ברכת 'המבדיל' שהיא העיקרית – מיד אחרי ברכת היין? אחרי רגע קט של מחשבה, ענה הילד לאביו - שהוא עצמו לימד אותו שתפקיד היהודי הוא לשאוף תמיד לעלייה תמידית, ומכיון שכל מצוות ההבדלה נעשות באיברי הראש – אנו צריכים לעשותם בסדר עולה – ראשית ביין ששותים בפה, שנית בבשמים שמריחים באף, שלישית בנר שרואים בעיניים, ורק לבסוף את ברכת ההבדלה שהיא מתייחסת לדעת שנמצא במוח – הגבוה מכולם. נדהם רבינו אליהו מתשובת בנו הקטן החכם, וזיכה אותו בזכות הגדולה של החזקת נר ההבדלה.

מספרים, כי התכונות הנאצלות והסגוליות שסיגל הבן איש חי זיע”א לעצמו, עוד בילדותו, דחפו אותו כבר אז להיות ראשון בכל עניין, ועוד בינקותו כבר קפץ כיתה אחר כיתה, והשיג את חבריו הגדולים ממנו. לא היה קץ להתפעלות רבותיו ממנו, ומשנוכחו לדעת כי אינם יכולים לספק את כמיהתו לתורה, באו אל אביו והודיעוהו כי בנו הינו עילוי וכי הוא זקוק למורה מיוחד, גדול בתורה, שיוכל לקדמו בהתאם לכישרונותיו. על כן מסרוֹ אביו לידי דודו, אחי-אמו, רבי דוד מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק, שלימים הקים את ישיבת "שושנים לדוד" בירושלים תובב"א, והוא הוא שהעלה אותו כמה וכמה מדרגות בתורה.

מספרים, כי עוד בגיל רך וצעיר, בשובו מבית המדרש, היה נחבא הבן איש חי זיע”א בחדר הספרים של אבותיו הגדולים, על מנת לחזור על לימודו וללמוד בשקט. ברוב הימים לא היו יודעים בו שכבר חזר מבית המדרש ולא היו מביאים לו לחם לאכול, עד שמצאוהו נחבא בחדר הספרים, שם היה שוקד באוהלה של תורה, ושם לילות כימים, למלאת נפשו השוקקה לדבר ה'. וילך הלוך וגדל.

מספרים, כי עוד בהיות הבן איש חי זיע”א בגיל ארבע-עשרה שנה, קרה שמבט עיניו נפל על מכתב שהגיע מחכמי ירושלים שפנו בשאלה בהלכה לאביו רבינו אליהו זיע”א. בזמן שעוד היה אביו מעיין בספרי הפוסקים להשיב להם על שאלתם, עבר הבן איש חי בסקירה אחת על פני השאלה וצדדיה, ומיד ישב וערך תשובה כהלכה, המנומקת בבקיאות רבה, מספרי גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ושלח אותה לחכמי ירושלים. כשקיבלו את המכתב בירושלים והבחינו בשם החתום בסופו, שמחו לראות שחכמת א-לוקים בקרב הנער להבין בספרי הפוסקים ולהורות. כמה ימים אחר כך הגיעה לירושלים גם תשובת אביו. נענו והשיבוהו חכמי ירושלים שכבר בנו הקדימו בחכמה, ועליו נאמר: 'ישמח אביך ואמך ותגיל יולדתך'. ברכתם עשתה פירות ופירי פירות, וזכו הוריו הקדושים לראותו מורה הוראות בישראל.

מספרים, כי בהיותו בן ארבע-עשרה, לאחר שהתבשם מספר שנים מתורתו של דודו, הצטרף הבן איש חי זיע”א אל הישיבה המהוללה "בית זלכה" לשתות בצמא מדברי ראש הישיבה – רבינו עבדאללה סומך זיע”א, שהיה מקרבו ולומד עמו בחברותא. גם שם, למרות גילו הצעיר, החל הבן איש חי לעלות בלימודיו ושקידתו, תוך שהוא מנצל ימיו ושעותיו, ולא נתן מנוח לגופו ולנפשו. אחר כך רק החל ללמוד את תורת הסוד, בליוויו של רבינו אליהו מני זיע"א, שלימים שימש כרבה של חברון תובב"א. ומספרים כי פעם אחת ראה רבינו אליהו זיע"א, אביו של הבן איש חי, את בנו ואת רבינו אליהו מני כשהם יוצאים מחדר מסתורם ובידם הספר הקדוש "עץ חיים" של רבינו האר"י זיע"א. מיד הבין האב כי בנו, על אף צעירותו, החל כבר לעסוק בתורת הנסתר ועל כן תמה על כך בפני רבינו אליהו מני, שלא היסס ומיד ענה לו: "דע לך, כי בנך על אף גילו הצעיר, ראוי לעסוק גם בתורת הנסתר ואין לך לחשוש מכך כלל".

מספרים, כי שנה אחת היה מחסור רב באתרוגים ולא היה בבגדאד כולה ביום הראשון של חג הסוכות, אלא רק אתרוג אחד כשר הראוי לברכה. אמנם גם על אתרוג זה נתעורר ספק אם בכלל יהיה ניתן לברך עליו אף ביום הראשון של החג. השאלה הוגשה לגדולי החכמים ובראשם רבינו עבדאללה סומך זיע”א וחברו חכם אליהו עובדיה זיע”א, ושניהם לא מצאו תשובה לעניין. בערב החג הפנו את השאלה לאביו של הבן איש חי זיע”א, רבינו אליהו חיים זיע”א, והוא הבטיח להם שבקומו בלילה יעיין בדבר. הבן איש חי היה אז נער צעיר בגיל 16 שנה, וכששמע את השאלה החליט מיד להיות לעזר לאביו, וכי לא יתן תנומה לעיניו עד שיברר את ההלכה, כדי שידעו ישראל מה לעשות למחרת בחג. באותו ליל יום טוב, סיים הבן איש חי את סעודת יום טוב בחיפזון גדול שלא כמנהגו, שכן תמיד נהג להאריך על השולחן כמה שעות בשירים ותשבחות ובאמירת חידושי תורה. ותיכף עלה לחדר הספרים ששם הכין מבעוד יום אור דולק והחל בבירור השאלה. סמוך לאשמורת הבוקר, נכנס אביו הגאון לחדרו והחל גם הוא בבירור ההלכה בעניין זה. כשעלה השחר החלו חכמי העיר ובראשם רבינו עבדאללה זיע"א, לבוא ולשאול מה מצא החכם רבי אליהו בהלכה. כשנכנסו לחדר, מצאו אותו ואת בנו שקועים בעיון אחר ההלכה, כשמאות ספרים מונחים מסביבם. כשהרגיש הבן איש חי בחכמים, אמר להם כי לפי עיונו הגיע למסקנה כי האתרוג לא כשר לברך עליו היום, והודיעם שגם אביו הסכים על כך, וכן הראה להם את כל ממצאיו בספרים, וביקש מהם שיעיינו גם הם, אולי יכריעו להיפך. אך אחרי עיונם, הוכרחו גם הם להסכים לדעתו, ובאותה השנה לא זכו כל הקהל לברך על האתרוג ביום הראשון של חג הסוכות.