יום הכיפורים אסור בתשמיש המטה, וגם זה בכלל ''ועניתם'', דמניעת תשמיש מקרי ''עינוי''. ובגמרא (עז ב) יליף זה מקרא, עיין שם. ואפילו במקום שאין טובלין לקרי – אסור התשמיש (טור), כלומר: דלא תימא דהאיסור הוא משום הטבילה שאחר כך, מפני איסור רחיצה, אלא התשמיש עצמו אסור. ולכן יתרחק אדם מאשתו כל יום זה כמנידה. והיינו: שלא יישן עמה במיטה אחת, ולא יגע בה בלילה. אבל ביום אין חשש כמובן (ט''ז). ויש שאוסר גם ביום (מגן אברהם), וכמדומה שאין המנהג כן. ולא ירבה לדבר עמה (שם).

גרסינן בשלהי יומא (פח א): תנא דבי רבי ישמעאל: הרואה קרי ביום הכיפורים – ידאג כל השנה כולה. ואם עלתה לו שנה – מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וזה לשון הטור: ידאג וכו' – שמראים לו שלא קבלו תעניתו, והשביעוהו במה שבידו להשביעו. כעבד שמוזג כוס לרבו, ושופך לו הקיתון על פניו. ואם עלתה לו שנה – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שבוודאי יש לו זכיות שהגינו עליו. עד כאן לשונו. וכתבו רש''י ותוספות: וסימן לדבר יראה זרע יאריך ימים, וכן כתב הטור. (ושמעתי על פי מה שכתוב בשבת קה ב: ''כל ימי הזקנים אשר האריכו ימים'' וגו' – ימים האריכו, שנים לא האריכו. ופריך: אלא מעתה ''למען ירבו ימיכם''? ומתרץ: ברכה שאני, עיין שם. וזהו דאם לא יעלה לו שנה – יראה זרע יאריך ימים, ולא שנים. ואם עלתה לו שנה – הוי ברכה, ויאריך ימים ושנים.)