כתב הרמב''ם בפרק ראשון דין ט: כשם שהציבור מתענין על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד? הרי שהיה לו חולה, או תועה במדבר, או אסור בבית האסורים – יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפילתו, ואומר ''ענינו...''. ולא יתענה לא בשבתות, ולא במועדות, ולא בראש חודש, ולא בחנוכה ופורים. עד כאן לשונו. ואפילו התחיל להתענות – מפסיק בימים אלו. ורק בציבור יש ימים שאם התחילו אין מפסיקין, כמו שכתבתי בסימן תקעב עיין שם, ולא ביחיד (מגיד משנה). ודין אם נדר על ימים אלו נתבאר בסימן תקע, עיין שם.

ודע שדין זה שהיחיד מחוייב להתענות על צרתו – לא נתבאר בש''ס בשום מקום. רק הרמב''ם מסברא דנפשיה קאמר, דכיון דזהו וודאי שכל יחיד מחוייב להתפלל על צרתו, כדכתיב במזמור ד''ארבעה צריכין להודות'': ויזעקו אל ה'...''. וממילא דמחוייב להתענות, דלביטול צרה צריך תענית, כדמוכח מתענית חלום. (ואולי יש רמז לזה מהמזמור הזה, דכתיב: ''רעבים גם צמאים...''. ואף דבפשטיה על הקודם קאי, דתעו במדבר בישימון דרך, ולכן אין להם מה לאכול ומה לשתות, מכל מקום אפשר דרמז גם לתענית. ולא ידעתי למה לא חשב הרמב''ם גם ''יורדי הים''. ואולי דזהו מנהגו של עולם וברצונו עושה כן – לא שייך תענית על זה; ורק קרבן תודה מביא אחר כך, כדכתיב שם: ''יורדי הים יודו לה' חסדו'' ולא לתענית. מה שאין כן אלו השלושה, חולה ותועה במדבר ויושב בבית האסורים, שאין זה ברצונו – שפיר מתענה.)