מסקינן בגמרא (כג א) דמותר לקרד ולקרצף בהמה. ופירש רש''י דזהו מה שגוררין הבהמה במגררת, וקירוד הוי מגררת של ברזל, שיכול להיות שתעשה חבורה. ומכל מקום לא חיישינן לה, דדבר שאין מתכוין מותר. וקירצוף הוא מגררת של עץ שאי אפשר שתעשה חבורה, וצריך לעשות באופן שאין חשש לתלישת שיער. דאילו יש חשש, כמו במסריקות שלנו – פשיטא שאסור, דהוי פסיק רישא, כמו שאסור לסרוק הראש במסרק. וכן כתב הטור שבמסרקות שלנו הוה פסיק רישא ואסור, עיין שם, וכן כתב בשולחן ערוך.

והרמב''ם בפירוש המשנה, וכן הערוך, פירשו פירוש אחר: דלא מיירינן כלל בגרירת שיער, דזהו וודאי אסור. אלא דהכי פירושו: שיש זבובים המתדבקים בירכותיהן של הבהמות ונדבקין בהן, ויש מהן קטנים, וכשנוטלין אותן – יכול להיות שתעשה חבורה. ויש גדולים שלא תהיה חבורה. ולכן מותר אף בקטנים, מפני שזהו דבר שאין מתכוין. ולא ידעתי איך התירו טלטול הזבובים, הא מוקצה הם. ואפשר שהתירו משום צער בעלי חיים. או אפשר שמטלטלין אותן על ידי דבר אחר, והוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, כלומר לצורך הבהמה שהיא דבר המותר. וכן נראה לי עיקר.

אין מיילדין את הבהמה ביום טוב. אבל מסעדין אותה, שאוחז בולד שלא יפול לארץ. ואף שאסור לשוחטו היום, והוה ליה מוקצה – מכל מקום התירו מפני צערה הגדול. ועוד: דבכלו לו חדשיו יכול לשוחטו היום. ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו. ובהמה שריחקה ולדה – מותר לזלף מי שלייתה עליו, וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה, כדי שתרחם על ולדה. ולבהמה טמאה אין לעשות כן, דטמאה לא מרחקה, ואי מרחקה לא תקרב עוד (שבת קכח א). ומי שלייתה הוי וודאי מוקצה. ומכל מקום התירו משום צער, או אפשר על ידי דבר אחר, וכמו שכתבתי בסעיף הקודם.