שבחי הבעש''ט-[הבעש''ט מבטיח מקום בגן עדן]
מעשה, כשבא הבעל-שם-טוב לקהילת מז'בוז' לא היה חשוב בעיני החסידים, היינו רבי זאב קיצעס ורבי דוד פורקעס, מחמת השם שקראו אותו בעל-שם-טוב, כי שם זה אינו נאה לצדיק. והיה להם תלמיד הגון וחלה, והוא היה איש טוב וצדיק, והלכו רבותיו לבקרו, ורצה לקרוא אליו הבעל-שם-טוב ולא רצו הם. ואחר-כך נחלש ביותר, והסכימו לקרוא את הבעל-שם-טוב. ואמרו לחולה: כל מה שידבר עמך תודיע לנו.
וכשבא אליו הבעל-שם-טוב צווה שילכו כולם מן הבית, ונער אחד היה שהחביא את עצמו ולא יצא מן הבית.
אמר הבעל-שם-טוב שימות, אבל דבר זה לא תקנת. ואמר לו אותו דבר, והודה.
ואמר: אני צפיתי לתקן הדבר, ומה אעשה עכשו?
אמר אליו הבעל-שם-טוב: אל תדאג, אני אראה שלא יהיה לך עיכוב בדבר זה, ואני מכניסך לגן-עדן, ואל תגלה דבר זה לשום אדם מה שאני מדבר עמך, והלך מאתו.
וכשבאו רבותיו ושאלו אותו מה דבר עמו ולא רצה לגלות, ענה אותו הנער וספר להם. ושאלו לחולה אם אמת הדבר, ואמר: אמת, כן דבר עמי. והייתה תמיהה גדולה בעיניהם איך יש לו ידיעה למעלה את מי יכניסו בגן-עדן, והכריחו את החולה שיתן להם תקיעת-כף שיגלה להם איך יתנהגו עמו אחר מותו.
וכשמת, בא אליהם וגילה להם שהכניסו אותו לגן-עדן, ולא ראה שם הבעל-שם-טוב, ולא ידע על-ידי מי הכניסו אותו. אך לא היה לו מקום בגן-עדן, כי כאשר ישב במקום, בא אחד ודחה אותו ממקומו וישב על מקומו זה, וכן במקום אחר, שהעתיקו אותו מכל המקומות, ואני נע ונד, ולא ידעתי על מה ולמה זה. והרהרתי בדעתי שהבעל-שם-טוב הבטיח לי להכניס אותי בגן-עדן ואין לי מקום מנוחה, והיה לי מזה צער גדול.
פעם אחת ארע שבני היכלא הלכו אל היכל אחר, והלכתי גם אני עמהם. וכשבאו להיכל הנ"ל קפצתי וישבתי אצל השולחן, והעתיקו אותי ממקומי עד שעמדתי לפני השולחן, וראיתי שהבעל-שם-טוב יושב ביניהם ואומר דברי תורה, ושאל אותם קושיא וצווה לבני הישיבה שיתרצו לו, ולא יכלו לתרץ, ותרץ הוא בעצמו, והלכו להם כל אחד למקומו. ושאלתי להבעל-שם-טוב: מפני מה אין לי מקום בגן-עדן? אמר לי: מפני שנתת תקיעת-כף ולא קיימת. מיד באתי אליכם בחלום.
וספר להם הדבר והקושיא והתירוץ שאמר הבעל-שם-טוב בגן-עדן. ומיד באותו שבת באו אליו לסעודה שלישית, ואמר תורה זו. וכששאל הקושיא אמרו הם התרוץ. ואמר להם: אני יודע שהמת אמר לכם! ומהיום והלאה נתקרבו אליו.
והרב דקהילתנו אמר, שלא הכניסו לגן-עדן, רק שנתן לו מקום סמוך לשערי גן-עדן, אך בכל עת שהיה לו עלית-נשמה בחזרתו האיר עליו.