מאוד צריכין ליזהר בסמיכת גאולה לתפילה, והיינו שלא יפסיק בשום דבר בין ''גאל ישראל'' לשמונה עשרה. ואמרו חכמינו ז''ל (ט ב): כל הסומך גאולה לתפילה – אינו נזוק כל היום כולו. ובירושלמי (פרק ראשון סוף הלכה ה): תיכף לגאולה – תפילה, שנאמר: ''יהיו לרצון... וגואלי'' – היינו גאולה, וסמיך ליה: ''יענך ה' ביום צרה'' והיינו תפילה. וכל התוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום. וכל מי שאינו סומך גאולה לתפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך. יצא המלך לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג – אף הוא מפליג, עיין שם.

וכתב הטור: אבל ''אמן'' אחר ''גאל ישראל'' לא הוי הפסק. וכן פסק רבינו הרמ''א. אבל רבינו הבית יוסף פסק שלא לענות ''אמן'' אחר ''גאל ישראל''. וכן הוא על פי הזוהר וכן אנו נוהגין, וכמו שכתבתי בסימן ס''ו, דאפילו קדיש וקדושה ו''ברכו'' אין לענות בין גאולה לתפילה. וממתין בשירה חדשה כמבואר שם. וכתב הטור דיש נוהגים לומר פסוקים קודם, כגון: ''שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו'', ''כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו'' – ואין לאומרן דהוי הפסק. אבל ''ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'' – לא הוי הפסק, דכיון דתיקנוהו רבנן בתפילה – כגאולה אריכתא דמי (גמרא). אבל במוסף ומנחה יוכל לומר קודם ''ה' שפתי תפתח'' אם ירצה, ולא אחר כך.

וכתב רבינו הרמ''א דיש אומרים דהא דצריך לסמוך גאולה לתפילה – זהו דווקא בחול או ביום טוב, אבל בשבת אינו צריך. וטוב להחמיר אם לא שצריך לכך. עד כאן לשונו. וטעם דעה זו דכיון דילפינן זה מ''יענך ה' ביום צרה'', ושבת לאו יום צרה הוא. וביום טוב הוי כבחול משום דנדונין בו, כדתנן בפרק קמא דראש השנה: בפסח נדונין על התבואה, בעצרת על פירות האילן... אבל רבים וגדולים הסכימו דהך קרא ד''יענך'' אינו אלא סמך לזה, אבל סמיכת גאולה לתפילה הוי מעיקר דין תפילה. ולכן נוהג גם בשבת, וכן המנהג. ורק בערבית קילא מבשחרית, ויתבאר בסימן רל''ו בסייעתא דשמיא.

השליח ציבור כשצריך לחזור התפילה בקול רם, יאמר מקודם ''ה' שפתי תפתח...''. וגם בסופו יאמר בלחש ''יהיו לרצון...''. ואף על גב דלא מצינו איסור בשליח ציבור כשיפסיק בין תפילה בלחש לתפילה בקול רם, מכל מקום נכון שלא להפסיק. ואף שום פסוק לא יאמר זולת ''ה' שפתי...'' (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד'). ואם עד שלא קרא קריאת שמע מצא ציבור מתפללין – לא יתפלל עמהם אלא מתפלל על הסדר כדי שיסמוך גאולה לתפילה, דעדיף מתפילת ציבור. וזהו בשחרית. אבל בערבית אינו כן, כמו שיתבאר בסימן רל''ו בסייעתא דשמיא.