ולחתימת הקדמה זו בית הגדול, ראה ראיתי להביא ברייתא אחת, אשר בה מרומזים אחר העיון הטוב כל הענינים האלה הנ"ל. והוא במסכת שבת פרק הבונה (קג, ב), זה נוסחה, וכתבתם שיהא כתיבה תם, שלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין, ביתין כפין כפין ביתין, גמין צדיק צדיק גמין, דלתין רישין רישין דלתין, ההין חתין חתין ההין, ווין יודין יודין ווין, זיינין נונין נונין זיינין, טיתין פיפין פיפין טיתין, כפופין פשוטין פשוטין כפופין, מימין סמכין סמכין מימין, סתומין פתוחין פתוחין סתומין, פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה, או שכתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו, עד כאן:

בודאי יש בברייתא זו הכוללת צורת כל התורה הרבה רמזים ודברים נפלאים וסודות גדולים, על כן באתי לגלות כפי יכולתי. ולבי אומר שמרמז על כל הדברים המוזכרים בהקדמה זו, וידבר משלשה המקושרים, מציאות הש"י ותורה והאדם עם כל תולדותיו. הש"י גילה מציאות אלהותו על ידי העולם אשר חידש יש מאין, בגין לאשתמודע אלהותו להאדם שהוא תכלית הבריאה, כדי שיקבל התורה ויקיים מצותיה. והנה בפרישת רזי סודות הברייתא זו, אף שלא אפרש התיבות כפי שהוזכרו בברייתא, רק אפרש כפי סדר הענינים, והברייתא הולכת וסודרת הדברים לפי סדר האותיות של אלפ"א בית"א להקדים המוקדם ולאחר המאוחר:

ענין וכתבתם - כתב תם. הנה באמצעית התורה מקושרים אנחנו אומה ישראלית בהקב"ה, וכן ששים רבוא אותיות בתורה נגד ששים רבוא נשמות, ואז יחדיו יהיה תמים, הש"י תמים פעלו, והוא יתברך תם ומתמם עם תמימים, דהיינו תורה תמימה, ואנחנו בית ישראל שעלינו נאמר, תמים תהיה עם ה' אלהיך:

על ענין מציאות הש"י, רומז לא יכתוב דלתי"ן רישי"ן רישי"ן דלתי"ן, זה רומז לאחדותו יתברך. כי הנה 'ד' של ה' אלקינו ה' אח ד רבתי, וכן 'ר' דאל אח ר רבתי. וח"ו המהפך 'ד' ל'ר' או 'ר' ל'ד' הוא כופר, ועליו נאמר כי 'דר' תהפוכות המה, המהפכין 'ד' ל'ר' ו'ר' ל'ד', אבל יהודה עוד ר"ד עם אל הם הנאמנים לאל לא משתחוים לאל אחר, אלא ה' אלהינו ה' אחד:

ווי"ן יודי"ן, יודי"ן ווי"ן. זה רומז לסוד גדול שגליתי בהקדמה זו בענין שם יהו"ה, שיש חילוק עליית מעלה בין 'ו' ל'י', דהיינו כי עדיין היה נכתב בבחינת 'ו' דהיינו יהו"ה, ואף בזמן השלימות כשהיה בית המקדש קיים שהיה השם שלם, ולעתיד יתגלה אורו הגדול הגנוז ביותר בבחינה 'י', בסוד השם בבחינה יהי"ה. על כן במה שעבר לא היה לכתוב 'ו' 'י', ולעתיד לבא לא יהיה נכתב 'י' 'ו', ותמונת כתיבת אותיות התורה רומזים על העבר והוה ועתיד, על כן לא ישתנה האות מתמונתו:

זייני"ן נוני"ן, נוני"ן זייני"ן. זה רומז על חידוש העולם המורה אמציאותו יתברך. והנה כבר הוזכר בהקדמה זו מענין סוד הגדול, ששת אלפים הוה עלמא וחד חריב, שהוא נגד ששת ימי המעשה ויום השבת, וככה יחזור חלילה בסוד שמיטין ויובלות עד נ' אלף דרין דזמין הקב"ה לאתבא רוחא לעילא כמבואר לעיל בהקדמה. הנה כל אלף השביעי שהוא שבת הוא תוספת קדושה, אבל אין לדמות הקדושה של השביעיות לאלף החמישית. ונקוט סימנא בידך, משה רבינו ע"ה השיג שערי בינה חוץ משער החמשים, על זה רומז בבחינה זייני"ן אין בחינת נו"ן, ובעת בחינת זייני"ן לא תהרהר בנו"ן. וכמו שארז"ל במאמר (חגיגה יא, ב), מקצה השמים עד קצה השמים כו', אין לו לאדם אלא עולמו, ולא לפנים ולא לאחור, והובא המאמר לעיל. וכשיהיה בחינת נו"ן אזי לא בחינת זייני"ן, כי נתעלה ברוב עילוי:

טתי"ן פפי"ן, פפי"ן טתי"ן. לדבר זה צריך להקדים מאמרם ז"ל שיש שייכות לאות 'ט' לענין האור, וגם להעתיק דברי רוקח שיש שייכות לאות 'פ' לענין האור, ואחר כך אפרש מאמר רז"ל הוא במסכת בבא קמא סוף פרק הפרה (נה, א), אמר ר' יהושע, הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב טוב, אימא וטאטאתי במטאטא השמד, חד טי"ת קאמרינן, אימא טומאתה בשוליה, טי"ת בי"ת קאמרינן, אימא טבעו בארץ שעריה, אמר ליה הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד וירא אלקים את האור לא כתב טי"ת, עד כאן: ובענין 'פ', מוזכר ברוקח בסדר תפלות יום כפורים סימן רי"ו וזה לשונו, בכל חרוז ביוצר יום כפורים אז ביום כפור כו' יש אור, ונעלם אור בחרוז 'פ' פתח לנו שער, על כן יש בחרוז לפני חרוז 'פ' שתי פעמים אור, להשלים חרוז 'פ'. ולמה העלים ב'פ' אור, לפי שיש פ' אותיות מן בראשית עד על פני המים, ואחר כך כתוב ויאמר אלקים יהי אור. לכך בתמניא אפי, פסוק ראשון שמתחיל ב'פ' פלאות עדותיך, ואח"כ פתח דבריך יאיר. לפי שקדמה החשך היא הלילה אחת קודם האור יהי אור, ומהלך לילה או יום עשר פרסאות, וכל פרסה ארבעה מילין, הרי מהלך יום ארבעים מיל, והמיל שני אלף אמה, הרי פ' אלף אמה, הרי מידת מהלך יום פ' אלף אמה היתה הלילה חשך, ואחר כך נבראת האור באמירה ראשון מפתח פומך הוה לו נהורא, לכך נעלם אור בחרוז פ', למה, כי בספר יצירה אמר נברא עם 'פ' נוגה בעולם, ורביעי בשבת כתוב בו יהי מאורות, ולמה נברא עם 'פ' אורה, לפי שלא נתלו המאורות ליראות עד תחילת יום רביעי, הרי יום ראשון ושני ושלישי וליל רביעי הם פ"ד שעות, ובהאיר השחר יום רביעי נראית, הרי פ"ה שעות, זהו פתח דבריך יאיר מבין פתיים כו', עיין שם שהאריך. דע כי אור הגנוז אשר עליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, זהו בשני מדריגות. מדריגה אחת, היינו עולם הנשמות שהוא עולם הבא תמיד ואינו פוסק, דהיינו בצדיקים שמתו כבר ושימותו עד זמן התחיה הם נהנים מאור הגנוז. ולעתיד עולם הבא הנצחיי, אשר עולם הבא שיבא ויהנו בגוף ונפש ביחד נצחיי כאשר הארכתי למעלה בהקדמה זו, זה יהיה עולם שכולו טוב, ואז יתגדל ביותר רב טוב הצפון. ועליו רמוז מה רב טובך אשר צפנת, וזהו טי"ת טוב, ויתחיל בטי"ת ויתגבר מטי"ת ואילך, והוא על דרך שכתב הרוקח במקום הנ"ל, יום הכפורים נגד עולם הבא שהוא עשירי, וכן עולם הבא עשירי, כי שני אלפים קדמה תורה לעולם, ששה אלפים עולם הזה, ואלף חרב, ואז בעשירי יתחיל עולם הבא, עד כאן לשונו שם. ומ"ש יתחיל, רוצה לומר יתחיל התגברות הגדול, כי אלף השביעי החרב שהוא אלף הטי"ת, בודאי יש תענוג רוחני גדול לצדיקים, ורמז 'פ' שאור בא אחר החשך אחר הלילה, זה רמז לעולם הנשמות שנוהג עד עתה לאחר המיתה, שאדם יוצא מעולם הזה הנקרא לילה לעולם העליון. כדאיתא במסכת בבא מציעא פרק הפועלים (פג, ב), דרש ר' זירא ואמרי לה תני רב יוסף, מאי דכתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער, תשת חשך ויהי לילה זה עולם הזה שדומה ללילה כו', תזרח השמש לצדיקים כו', ועל זה אמר פעלת לחוסים בך, אמר פעלת לשון עבר. אבל האור לעולם שיבא לאחר התחיה הוא עדיין צפון וגנוז, והוא יותר בעילוי רב מבעולם הנשמות, אשר על כן כינה לזה בשם פעולה בערך הגנוז שהוא ביותר רוחני, נמצא בחינת 'ט' טוב מה רב טובך, ובחינת 'פ' פעלת לחוסים כו'. על כן אין לערב 'ט' עם 'פ' ולא 'פ' עם 'ט':

ביתי"ן כפי"ן, כפי"ן ביתי"ן. זהו רומז על התורה ואור הגנוז בה. במדרש רבה פרשת בראשית (ג, ה) אמר ר' סימון, חמש פעמים אור כתיב, כנגד חמשה חומשי תורה כו'. במסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א), במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר' ירמיה, זה תלמודא של בבל. ולפום ריהטא הוא תמוהה, כי התלמוד אור ומאיר עינינו, גם התורה היא חיינו ואורך ימינו, וקורא אותם מתי עולם. גם המדרש דר' סימאי שמפרש האור המוזכר בריש בראשית על חמשה חומשי תורה, וכתיב שם ויבדל שגנזו הקב"ה, איך שייך גניזה, בשלמא אם קאי על אור הנראה לבני אדם שייך גניזה. הנה התורה היא אחת כמ"ש תורת אחת, והיא שתי תורות, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובאמת הכל תורה אחת, כי כל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב, כגון כל מנלן ומנא הני מילי, וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה היטב, רק שנתחשך השכל, ואור השכל נתמעט בסבת חטא אדם, שנגנז כתנות אור ונתלבש ב ע ור ב'ע', עינים להם ולא יראו, זהו ויבדל, צפה הקדוש ברוך הוא וכו' וגנזו. והנה מכח התמעטות שכל האדם אינה מובנת התורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פג, ב), אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר, וזאת התורה אדם כי ימות באוהל. ולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש, דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבוארת בעצמה, כמו שעינינו רואות בדור אחר דור, שלהקדמונים שהיה להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש, ואחר כך פירוש על פירוש, הכל לפי חשכת השכל. על כן אילו לא חטא אדם והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו היה יודע הכל, ולא היה צריך שבעל פה. רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם, הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה, עד שהוצרכה התורה להיותה נכתבת. ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי, רוצה לומר החשך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה. ואילו היה בית המקדש קיים והיה האור הולך וגובר כלעתיד, אז היה התורה אור ומשמח את הלב ולא חשך וממית עצמו עליה, זהו סוד שני מאורות. וכבר כתב בקול בוכים, מאורות אותיות אור מות, וזהו במחשכים הושיבני כמתי עולם, שנעשה מות מן מאורות, ואותיות אור מן מאורות חשך ולא אור. גם היה ראוי להיות ותורה אור תורה אחת, ועתה שתי תורות, ולעתיד שיוחזר כתנות אור בהיר אז יהיה התורה שבכתב לנו מבוארת מצד אור השכל ולא צורך בביאור תורה שבעל פה:

ומכח ענין זה יתבאר קושיא במאמר אחד פרק הבונה (שבת קד, א), וזה נוסחו, אמרו ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כוותייהו. אל"ף בי"ת - אלף בינה, גימ"ל דל"ת - גמול דלים כו', עד ה"ו זה שמו של הקב"ה, ז"ח ט"י כ"ל - ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה - מאמר פתוח מאמר סתום, נו"ן כפופה נו"ן פשוטה - נאמן כפוף נאמן פשוט, ס"ע - סמוך עניים, לישנא אחרינא, סימן עשה בתורה וקנה אותה, 'פ' כפופה 'פ' פשוטה - פי פתוח פי סתום, צדיק כפופה צדיק פשוטה - צדיק כפוף וצדיק פשוט, היינו נאמן כפוף היינו נאמן פשוט, הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה התורה במנוד ראש כו': ויש לתמוה, הנה פירשו כל האותיות הפשוטות, וגם כל האותיות הכפולות, דהיינו אותיות מנצ"ף לבד 'ך' פשוטה, והוא דבר תימה. אמנם לפי מה שכתבתי יתבאר. ומתחילה אקדים במאמרם ז"ל בפרק רבי עקיבא (שבת פח, א), דרש ר' סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו כו' עיין שם. אמר רבי יוחנן, וכולן זכה בהן משה ונטלן, דסמיך ליה ומשה יקח את האהל. אמר ריש לקיש, ועתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר, ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, שמחה שמעולם על ראשם: המשכיל ישכיל, כי נעשה ונשמע הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והם שני כתרים. ובמאמר הנ"ל דפרק הבונה בדרוש הכ"ף - וקושר לך כתר לעולם הבא, על כן פשוט הכ"ף, שגם הכ"ף פשוטה רומז על כתר, כי הם שני כתרים. ומאחר שאין בכ"ף פשוטה פירוש אחר ממה שמפרש כ"ף כפופה, על כן לא הוצרך להזכיר, ורמז בהזכרת כ"ף אחת לבדה לרמוז על הדבר שביארתי, שלעתיד השתי תורות שהם שני כתרים יהיו כתר אחד, וכתר אחד כולל שני כתרים, מטעם שלעתיד יוחזר כתנות אור. וזהו שאמרו במאמר דר' עקיבא הנ"ל, שמחה שמעולם על ראשם, השמחה שהיתה מתחילת בריאת העולם, דהיינו האור ונגנז, יוחזר על ראשם. ודרך רמז בתיבת שמחה רמוז תורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה היא הויות ופלפול תלמידי חכמים ומחלוקותם שהוא לשם שמים את והב בסופה, וזהו רמוז בתיבת 'שמחת' ראשי תיבות ת למידי ח כמים מ רבים ש לום:

ואין להקשות, בשעה שהקדימו נעשה לנשמע למה נתן להם שני כתרים, הלא אז פסקה זוהמת הנחש, והיה ראוי להיות כתנות אור ב'אלף'. כבר שאל שאלה זו בפרדס פ"ו משער הנשמה על ענין אחר, ותירצה, וזה לשונו, ומה שיש לנו לשאול בזה הוא, כי מאחר שפירשו רז"ל שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, אם כן למה לא הכניסן בגן עדן שלמטה, ולמה נצטרכו עוד אל ישוב העולם הזה ולא ארץ ישראל ולא שאר הדברים. והאיר השם עינינו בדרוש הנעלם הזה, שפירשנו מענין הלבושים, כי אחר שגורש אדם מגן עדן אבד את לבושו ונשאר ערום, כדכתיב כי ערומים הם, כי נסתלק מהם האור ונשארו הרוחות ערומים בלי לבוש, עד שהלבישם הקב"ה כתנות עור מאויר עולם הזה, ועמד בעולם הזה זמן עד שמתוך המעשה וקיום המצוה תתלבש בגן עדן כדפירשנו, ולכן אם היות שכשעמדו ישראל בסיני פסקה זוהמתן, אמת כי זככו חומרם הרבה, אבל עם כל זה אילו היו נכנסים בגן עדן היו עומדים ערומים בלי לבוש, מפני שעדיין לא קיימו את המצות, ובלי קיום המצות אין במה להתלבש כדפירשנו. ולומר שיכנסו שם בלבוש הזה שהם לבושים בעולם הזה עד שיזדכך ח"ו, דבר זה ליאות ועמל, כי אין לחשוב כי בהיות האדם זך בתכלית הזיכוך שיוכל מפני זה ליכנס בחומרו העכור בגן עדן החיים אם לא יפשוט הלבוש ההוא ויכלה מעליו וילבש בגדים אשר מעין העולם ההוא כו', עיין שם. אבל לעתיד יקשור הקב"ה כתר אחת, שתהיה תורה אחת מיוחדת, ואחר כך יעלו מעלה מעלה, שתהיה תורה זו האחת מתיחדת ביותר בסוד פנימיותיה, שהיא כולה שמותיו יתברך, כי יתבטל מעשה הגשמיים ויזדכך הכל ברוב הזדככות, כענין לימוד התורה בגן עדן שהיה מוכן לאדם הראשון אם לא חטא, כמבואר בפרדס פרק הנ"ל:

נחזור לעניינינו, הנה עתה אי אפשר בלי שני תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, זהו סוד שהתחילה התורה בבי"ת. אמנם עשרת הדברות שעליהם אמר בזוהר כף אחת עשרה זהב וגו', רצה לומר שעשרת הדברות מכוונת נגד עשרה מאמרות, והיה נעשית 'יוד' במילוי שהיא כ"ף, הם מתחילים באל"ף א נכי. זהו שרמז לא תתערב בי"ת בכ"ף ולא כ"ף בבי"ת, עתה המעלה בבי"ת, ולעתיד המעלה כ"ף, וזהו הכ"ף כתר, וכמו שאמרו וקושר לך כתר לעולם הבא:

אלפין עיינין, עיינין אלפין. כבר הארכתי למעלה בסוד כתנות א ור ב'א', ואחר נתלבש בכתנות ע ור ב'עין', ולעתיד יוחזר כתנות א ור ב'א' ביתר שאת. על כן לא יתערב אל"ף ראשון בעי"ן, ואחר כך יתרון אור מהחשך ויהיה עי"ן פקיחא, עי"ן לא ראתה אלהים זולתך תהיה יותר במעלה מאל"ף כתנות א ור הראשון:

ההי"ן חתי"ן, חתי"ן ההי"ן. במסכת מנחות פרק הקומץ בתרא (כט, ב) אמר רב אשי, חזינא להו לספרי דוקני דבי רב, דחטרי להו לגגא ד'ח' ותלו ליה כרעא ד'ה'. דחטרי להו לגגיה ד'ח', כלומר חי הוא ברומו של עולם, ותלו ליה לכרעיה ד'ה' כו'. עד ומפני מה נברא עולם הזה ב'ה', מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא. ומאי טעמא תליא כרעי, דאי הדר בתשובה מעלי ליה, וליעיילי בהך, לא מסתייעא מילתא כו'. במסכת ברכות סוף פרק אין עומדין (לד, ב) ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך. ופליגא דר' אבהו, דאמר ר' אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, שנאמר, שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב. ור' יוחנן אמר לך, מאי רחוק, שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב, שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנה, עד כאן: דע כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואף שתלמודא אמר ופליגא, רצה לומר הם מחולקים כל אחד מדבר בענין בפני עצמו, על דרך שתרגם אונקלוס בפרשת מטות וממחצית בני ישראל - ומפלגות בני ישראל. ונוכל לומר ולחלק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, דהיינו צדיק גמור עדיף מבעל תשובה כשהוא מיראה, ובעל תשובה עדיף מצדיק גמור כשהוא שב מאהבה, כך נוכל לומר דרך הפשט. אמנם יש גם כן בעניינו רמז גדול, כי אילו היה (האדם) נשאר בכתנות אור כמו שנברא, שלא המשיך על עצמו היצר הרע, היה צדיק גמור, אחר כך כשנתלבש בכתנות עור אז אין לו תקנה אלא בתשובה, וכן כל תולדותיו הנמשכים אחריו בעכירת החומר. ודבר הזה הוא קרוב להפסד וקרוב לשכר, קרוב להפסד אם לא יזדכך, וקרוב לשכר אם יזדכך אזי הוא טוב ומטיב, טוב לדידיה שמזכך את עצמו, ומטיב לאחריני במה שמשבר ומכניע הקליפות ומטהרם וממתקם, ואז יתרון אור מהחושך כמו שהארכתי לעיל. נמצא יש פנים לכאן ולכאן, יש פנים טוב היה אם היה האדם נשאר בכתנות אור שהוא צדיק גמור, כי אז היו כל העולמות זכאין. ויש פנים אדרבה טוב יותר שנעשה בעל תשובה, ואז בני עליה הזוכין הם ביתר שאת ובתוספות מעלה, וכענין למעלה מחלוקת (בכאן שייך דרוש מאמר איני יודע אם צדיקים כו') בית שמאי ובית הלל אם טוב לאדם שלא נברא משנברא כו' (עירובין יג, ב):

והנה 'ח' - חי ברומו של עולם, שזהו בחינת צדיק גמור, סוד כתנות אור, אז השכינה בתחתונים ואנחנו דביקים בו, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר ג, ט), מתחילת בריאת הקב"ה העולם נתאוה להיות שכינה בתחתונים, כי אז העולם ברומו בהתרוממות מעלה זך ונקי, ואז חי הש"י החי וקיים שוכן ברומו של עולם, וממנו מושפע החיות לאדם וחי לעולם. אבל ה'ה' רומז על בעלי תשובה, שהעולם כאכסדרא ה'ה' פתוחה למטה. וזה לשון תומר דבורה, פירוש, העולם נברא ב'ה', והקב"ה ברא העולם פתוח לצד הרע והחטא לרווחה, אין צד שאין חומר ויצר הרע ופגם, כמין אכסדרה, אינו בעל גדרים אלא פרצה גדולה פרוצה לצד הרע לצד מטה, כל מי שירצה לצאת מעולמו כמה פתחין לו, לא יפנה לצד שלא ימצא צד חטא ועון ליכנס אל החצונים. והיא פתוחה מלמעלה שאם ישוב יקבלוהו, והקשו ולהדרוה בהאי, לא מסתייעא מילתא. ירצו בזה שהשב בתשובה לא יספיק לו שיהיה נגדר בגדר הצדיקים, מפני שהצדיקים שלא חטאו גדר מעט יספיק אליהם, אמנם החוטא שחטא ושב לא יספיק לו גדר מעט, אלא צריך להגדיר עצמו כמה גדרים קשים, מפני שאותו הגדר המעט כבר נפרץ פעם אחת, אם יתקרב שם בקל יפתהו יצרו, אלא צריך להתרחק הרחק גדול מאוד. ולזה לא יכנס דרך פתח האכסדרה שהפרצה שם, אלא יתעלה ויכנס דרך פתח צר, ויעשה כמה צרות וסיגופים לעצמו ויסתום הפרצות. מטעם זה במקום שבעלי תשובה עומדים וכו', מפני שלא נכנסו דרך פתח הצדיקים כדי שיהיו עם הצדיקים, אלא נצטערו ועלו דרך פתח העליון וסגפו עצמן ונבדלו מן החטא יותר ויותר מן הצדיקים, לכך עלו ועמדו במדרגת ה' היכל ה' שבגן עדן, דהיינו גג ה'ה', וצדיקים בפתח ה'ה' בכניסת האכסדרא. ולזה כאשר האדם יעשה תשובה, דהיינו תשוב 'ה' למקומה כו': ולעתיד כשיוחזר כתנות אור, אז נהיה מדריגות צדיק גמור תכלית הגמר כולו טוב, כי יצא הסיג חוצה ולא נשאר שום שמרים ביין, וזהו בסוד עי"ן לא ראתה אלהים זולתך זהו יין המשומר, וכבר הזכרתי זה למעלה. נחזור לענין, זהו שרמז לא יתערב 'ה' ב'ח' ולא 'ח' ב'ה':

גמלי"ן צדי"ן, צדי"ן גמלי"ן. זה ירמוז גם כן על ביטול זוהמת הנחש. ידוע שורש כל המדות הוא ההכנעה, וזהו עיקר התשובה. ומעלה הגדולה שבכל מעלות המדות היא הענוה, ומשה רבינו ע"ה אשר לא [קם] כמוהו עוד נביא, לא הפליגה התורה בשבחיו רק במעלת ענוה יתירה שהיתה בו. והענין דתנן (אבות ד, כא), הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם, ואדם הראשון שיצא מהעולם ונקנס מיתה עליו ולכל הדורות, בא לו ממידות אלו, מצד הנחש שנתקנא כשראה את חוה כו', אז הסיתה לתאוה כמו שנאמר, וכי תאוה הוא לעינים, ולכבוד כמו שנאמר, והייתם כאלקים. והנה זה החטא של אדם הראשון הוא שורש פורה ראש ולענה מכל החטאים שהביא זוהמת הנחש ויצר הרע לעולם, והתקון לזה הוא מדת ענוה, כי מי שהוא עניו במאוד ונפשו כעפר אז אינו מקנא ואינו מתאוה ובורח מהכבוד: והנה אמר שם במאמר דהבונה הנ"ל, נו"ן כפופה נו"ן פשוטה - נאמן כפוף נאמן פשוט, צד"י כפופה צד"י פשוטה - צדיק כפוף צדיק פשוט, היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה התורה במנוד ראש. הענין מבואר על פי מה שכתב הרמב"ם פרק רביעי משמונה פרקים שהקדים למסכת אבות. וזה לשונו, המעשים טובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע, האחת מהן תוספות, והשניה חסרון. והמעלות המדות הם תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת יתירה והאחרת חסירה. המשל בו הזהירות שהיא מדה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש הנאה, והזהירות היא מפעולות הטובות, ותכונות הנפש אשר יחייב ממנה הזהירות היא מעלת המידות. אבל רוב התאוה הוא קצה הראשון, והעדר הרגש הנאה לגמרי הוא קצה האחרון, ושתיהן רע גמור, ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחייב רוב התאוה והיא התכונה היתירה, והעדר ההרגשה והיא התכונה החסירה, שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המדות. וכן הנדיבות ממוצע בין הכילות ופיזור. והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנה לרך הלבב. והסלסול ממוצע בין ההתנשאות והנבלה כו'. עיין שם באורך איך שהפליג בשבח בחירת דרך הממוצע, זולת במעלת הענוה בין הגאוה ושפלות הרוח לא ישאר במיצוע, רק ילך בקצה אחרון ויהיה שפל רוח, כמו שאמרו במשנה ריש פרק בן זומא, הוי שפל רוח מאוד מאוד שתקות אנוש רימה. וכן כתב במדע בהלכות דעות פרק ראשון (ושני). וכן האריכו רז"ל במאוד פרק קמא דסוטה (ה, א), ועל כן אמרו מאוד מאוד הוי שפל רוח, רצונם לומר אל תלך בדרך המיצוע רק לקצה אחרון, שתהיה שפל רוח במאוד, וכן כתיב ומשה היה עניו מאוד, הוסיף תיבת מאוד. וזהו שאמרו צדיק כפוף הוסיף לך כפיפה על כפיפתו:

והנה פרק קמא דסוטה אמרו (ה, א) אמר רב חייא בר אשי אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו גאוה אחד משמונה בשמינית שהוא חלק ס"ד. וכן אמר שם רבא, בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה פורתא מגאותא. פירש רש"י, כדי שיהו יראים ממנו ויהיה לו כח להוכיח. הרי מי שהוא תלמיד חכם לא יטה לגמרי לקצה האחרון, רק יאחז בקצת מהקצת בשביל כבוד התורה ללמדה ולהוכיח, אבל זולת זה לא מינה ולא מקצתה, לא יהיה בו שום נקודה מהגיאות, רק ילך בקצה האחרון לגמרי להיות שפל רוח. ואז יתבאר ענין גמלי"ן צדי"ן כו', פירש רש"י שהם דומין בכתיבתו, אלא שזה למעלה וזה למטה. רוצה לומר צדיק כפוף למעלה רומז למה שכתבתי, מי שהוא אדם גדול המוכיח לרבים אף שהוסיף לו כפיפה על כפיפתו, מכל מקום יהיה בו קצת גאוה מעט מן המיעוט לשם שמים כדי להטיל אימה שיקבלו תוכחתו, על כן נשאר הראש למעלה אף שהוא כפוף, מכל מקום צדיק ראשו למעלה. אבל הגימ"ל הפוכה זה הראש למטה, רומז על אינש דעלמא, לא די לו שיוסיף כפיפה על כפיפה, רק יהיה כאילו אין לו ראש כלל והוא למטה לארץ, ולהיות ממש כעפרא דארעא ילך לגמרי בקצה האחרון של שפל רוח. ולזה לא יתערב גימ"ל בצד"י ולא צד"י בגימ"ל. וענין רוב מעלת הענוה הוא מטעם שכתבתי, כי בזה מתוקן חטא אדם הראשון הכולל כל החטאים. ולעתיד כשיכלה זוהמת הנחש והקליפות, כתיב ואולך אתכם קוממיות, כי ה' ישכון בתוכנו, ה' מלך גאות לבש:

ממי"ן סמכי"ן, סמכי"ן ממי"ן. 'ם' סתומה יש לה ארבע רוחות, 'ס' דומה לה, רק 'ם' מרובעת ו'ס' עגולה, ויש בענין הזה רמזים גדולים. כתיב (זכריה ב, י) כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, וארז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (י, ב), כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, על כן מעלת ישראל גדולה בארבעה דגלים לארבע רוחות. דע, כי יש רמז ברוחות לתורה ולטהרת המעשים. כיצד, מפורסם לטהרת המעשים תשובה תפלה וצדקה ותלמוד, גדול תלמוד תורה כנגד כולם. ובאלה נכללו הא דתנן (אבות א ב), על שלושה דברים העולם עומד, תורה ועבודה וגמילות חסדים. א) תורה, ב) תפלה נכלל בה העבודה כמו שאמרו רז"ל (תענית ב, א), איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה שהוא במקום קרבן, ג) צדקה והם נכללים ביחד, ד) תשובה. ואלו הארבע חומות הם ארבע רוחות כמו שאפרש. נשאר מעלה ומטה, דהיינו שמים ממעל והארץ מתחת, הנה אלקים בשמים כביכול בגבהי מרומים והוא רום עליון, והאדם בארץ מתחת. נשארו הארבע רוחות הרומזים להנ"ל, ועל ידיהם יתדבק האדם שהוא בארץ מתחת יתדבק ברום עליון:

ומתחילה אקדים, כי מזרח נקרא פנים ומערב אחור, ודרום ימין וצפון שמאל. וכביכול פניו של הקדוש ברוך הוא נאמר (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים, כי הוא חסד וצדקה, כמו שנאמר (איוב י, יב) חיים וחסד עשית עמדי, ונאמר (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, ונאמר (תהלים פט, טו) חסד ואמת יקדמו פניך, ונאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך. והנה בריאת עולם היתה מאתו מצד החסד והחנינה והנדיבות, כמו שנאמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. ומה היתה תחילת הבריאה, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, על כן לזה רומז רוח מזרח שמשם יוצא אורה לעולם, וכתיב (מלאכי ג, כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ומזרח נקרא פנים, כי באור פני מלך חיים, וכתיב (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך. על כן דגל יהודה מזרחה, כי מלכות בית דוד יתכונן בצדקה. כמו שהעיד הכתוב על דוד, ויהי דוד עושה משפט וצדקה, וארז"ל (סנהדרין ו, ב), אף במשפט עשה צדקה, שזיכה בדין לזה וחייב לזה, ואחר כך החזיר להמתחייב מכיסו. אשר על זה היה מתפלל, עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, כי היה מתיירא נפישי רמאי ויעשו קנוניא לתבוע זה את זה כדי שיצא אחד חייב ויחזיר לו דוד, ואח"כ יחלקו ביניהם. על כן התפלל, רבונו של עולם, בל תניחני לעושקי סכל עצתם, וכן פירש במדרש שמואל. וכן בדברי הימים תמצא בהתנדבות דוד למקדש הוא והשרים נדבות גדולות ובשמחה, ואז ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל כו', כאשר מבואר בספר דברי הימים. על כן נכון בעיני המנהג שראיתי בקהילות ארץ ישראל, כשהגבאי הולך לגבות צדקה בבית הכנסת הולך לאחר ויברך דוד. ואומרים שכך מקובלים בשם האלקי האריז"ל, ואפשר שטעמו משום כי בהתנדבותו והתנדבות השרים אז ויברך דוד כו'. על כן ראוי בזה המקום לגבות צדקה, ולא כמו שעושים בשאר ארצות שהולך הגבאי בעת חזרת שליח ציבור התפלה, ואז אין מחשבת העם על שמיעת התפלה לומר אמן כדינה, על כן טוב ויפה זה המנהג. נחזור לענין, הרי רוח מזרחית שמשם אורה יוצאה לעולם ונקרא פנים, וכן נאמר, יאר ה' פניו אליך:

ימינו של הקדוש ב"ה פשוטה לקבל שבים, ורוח דרומית היא ימין, כמו שנאמר, צפון וימין אתה בראתם, על כן שם דגל ראובן. במדרש (בר"ר פד, יט), אמר הקב"ה לראובן, אתה פתחת בתשובה חייך בן בנך עומד ופותח בתשובה, ומנו, הושע בן בארי, שנאמר, שובה ישראל עד ה' אלקיך. ויש להקשות על זה, איך אמר שראובן פתח בתשובה, הלא ספרו רז"ל (ערובין יח, ב וב"ר כ, יא) במאוד מתשובה שעשה אדם הראשון, עמד ק"ל שנים בתעניות, ונכנס במי גיחון כו', וכן קין עשה תשובה. והראשית חכמה תירץ, הם עשו תשובה על לא תעשה, אבל בענין קיום עשה התחיל ראובן לעשות תשובה, דהיינו קיום כיבוד אב ואם הוא מצות עשה. והתירוץ זה דחוק בעיני, כי הוקשה כבודם לכבוד המקום כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ לב, א). ונראה לעניות דעתי לפרש, הם לא פתחו בתשובה תחילה מעצמם קודם שהראה להם הקב"ה רמז על תשובה, אבל ראובן פתח והתעורר מעצמו ולא בא לו זירוז מלמעלה. באדם היתה פתיחה כדאיתא בבראשית רבה (כא, ו), ועתה פן ישלח ידו, אמר ר' אבא בר כהנא, מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה, שנאמר, ועתה, אין ועתה אלא לשון תשובה, שנאמר, ועתה מה ה' אלקיך שואל מעמך. וכן קין אמר לו הקב"ה, הלא אם תיטיב שאת כו'. אבל ראובן פתח והתעורר מעצמו. עוד נראה לפרש ענין פתח, פירושו שהיה סגור והוא פותח, דהיינו מגלה הנעלם. והענין, כי חטא אדם וקין מפורסם שהוא חטא, ומה חידוש שפתח בתשובה, אבל חטא ראובן הוא נעלם תכלית ההעלמה. וכמו שארז"ל (שבת נה, ב), האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, כי תבע עלבון אמו כו', ואדרבה לפי הרואה מצוה קא עביד. וזהו ענין שרמזו רז"ל (ערובין יג, ב) יפשפש במעשיו, כלומר יפשפש ויתבונן אולי יש איזה חטא טמון בלתי נגלית, וזה עשה ראובן, כי התבונן אף על פי שעשה לשם שמים לכבוד אמו מכל מקום אולי הוא נגד כיבוד אב, וזהו ענין הפתיחה שפתח הנעול ופשפש במעשיו:

אחורו של הקב"ה, כתיב, וראית את אחורי, ושם למד למשה רבינו ע"ה סדר התפלה בי"ג מדות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה יז, ב) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור ואמר, בזמן שבני עושים כסדר הזה כו'. והנה מערב נקרא אחור, ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ב כה, א) שכינה במערב. ועל כן מחויבים לשלוח התפלות ולכוון נגד בית קדשי קדשים שהוא במערב. ושם דגל אפרים שבא ממנו יהושע, שארז"ל (תענית יב, ב) אסור לתלמיד חכם שיפול על פניו עד שיהיה מובטח שיהיה נענה כמו יהושע:

הרי הפנים והימין והאחור, רומזים על תשובה תפלה צדקה. וזהו 'ב' ב ראשית, שהם אלו השלושת רוחות, ורוח צפון נשאר פתוח. הענין כי מצפון תפתח הרעה, כי בצפון סוד הגבורה וכחות הדין אשר משם השתלשלות יניקת הקליפות שלוחי הדין. ומה שהתחיל התורה ב'ב', רומז על שלושת חומות אלו, ולא רומז חומה נשגבה של התורה. דע דהתורה קדמה להעולם אלפים שנה (ב"ר ח, א), והנה אמרו עוד במדרש (ב"ר א, י) התחילה התורה ב'ב' שהיא ב רכה, וכל דבריהם אמת. ועתה אבאר, דע כי אילו לא היה זוהמת הנחש והחטאים לא היה צריכות לתשובה, ואף לתפלה לא היה צורך הרבה כמו עתה, כי לא היה חסר דבר. וכמו שיהיה לעתיד בסוד זוהמת הנחש, אמרו רז"ל (שבת ל, ב), עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ושלוה והשקט בארץ, ומכל שכן שאין צורך בצדקה כי לא יהיה בך אביון, ולא היה בעולם רק התורה ברוחניותיה בסוד שכולה שמותיו. אבל צפה הקב"ה העתידות ענין ארור הנחש, על כן התחיל ב'ב' ב רכה, ו'ב' היא רמיזת שלושת אלה - תשובה תפלה צדקה, תקון החטא הנמשך מהנחש הארור, ויכנס בברכה: והנה אמרו רז"ל (קידושין ל, ב), ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא תבלין נגדו והיא התורה. דהיינו מכח התורה סותמין רוח צפונית אשר פתוחה לרעה, דהיינו בסור מרע ועשה טוב שהוא לא תעשה ועשה. ויתהפך הרוח לטוב, על דרך שאמרו רז"ל (ערובין סה, א), צריכה שמעתתא צלותא כיומא דאסתנא רוח צפונית, לכך נתנה התורה מפי הגבורה שהוא בצפון כנודע. וכמו שפירש"י בעשרת דברות, וידבר אלקים, אין אלקים בכל מקום אלא דיין אמת. כי שורש התורה חסד כמו שכתוב ותורת חסד על לשונה, כי לקוחה היא מ'חכמה' עילאה שהוא חסד עליון כנודע למקובלים, ועל זה נרמז מימינו אש דת למו, מכל מקום נתינתה בקולות וברקים על ידי הגבורה שהיא בשמאל. וזהו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ועל עושר זה אמרו רז"ל (ב"ב כה, ב), הרוצה להעשיר יצפין, כי אין עני אלא בעניות תורה, ועל זה נאמר, מצפון זהב יאתה. ובבראשית רבה (טז, ד) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל, והרוצה להחכים ידרים (ב"ב כה, ב), זהו חלק ההשכלה מהתורה בסודותיה שקראו רז"ל (סוכה כח, א), דבר גדול מעשה מרכבה, מה שאינו נוגע למצות עשה ולא תעשה. אבל מצד הצפון שם סור מרע ועשה טוב כדפירשתי, ואז צדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים, על כן צפון שהוא פתוח מצד הדין כדפירשנו סתם בתורה. על כן שם דגל דן שנקרא על שם הדין, כמו שאמרה רחל דנני אלקים, והסוד יהי דן נחש, כי משם יונק כח הנחש. ואם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש, במתן תורה נשלמו ארבע רוחות ונעשו 'ם' סתומה, והיא 'ם' סתומה בפסוק (ישעיה ט, ו), לםרבה המשרה ולשלום אין קץ: והנה האדם הוא סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, רצה לומר גוף האדם לקח הקב"ה האדמה ממקום מזבח האדמה כדי שיתקדש, וראשו דהיינו הנשמה היא מרום המעלות, ואנחנו אומה ישראלית נקראים אדם. הרי לך סוד שש קצוות האדם, מעלה ומטה וארבע רוחות סובבות אותו המורות על הקדושות הנ"ל, ושכינה למעלה מראשו:

ומצאתי בגנזי האלקי האר"י ז"ל בספר כנפי יונה וזה לשונו, מזרח מערב צפון דרום בגימטריא שבעה השמות הבלתי נמחקים, אל אלקים יהו"ה אהי"ה שד"י צבאו"ת אדנ"י, שהם שבעה ענני כבוד מקיפין את ישראל מכל רוח. ודע כי שם י"ה אינו מן המנין, כי הוא ראשית יהו"ה וסוף אהי"ה, אבל שם אל אינו ראשית לשם אלקים, אלא צירוף תלת יודין ואל"ף משם ס"ג בגימטריא אל. 'מזרח' בגימטריא 'נהר', נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. 'מערב' עולה מנין י"ב צרופי שם הוי"ה. 'צפון' בגימטריא 'בחירה' עם המלה, וכן 'ויבחר' בדוד עבדו, והוא סוד הבחירה המתבאר במקומו שבשבילו צפון לצדיק חיל חוטא והכל במשפט צדק. סימניה מילתא היא, מדברי רז"ל שאמרו (ב"ב כה, ב) וסימנך מנורה בדרום, על איזהו ענין מראה הסימן שמדקדק בלישנא וסימנך, אלא ודאי להורות בא שזהו סימן טוב ש'דרום' עולה בגימטריא 'נר', וחכמת אדם תאיר בנר אלקים, 'דרום' בגימטריא 'נר', נר ה' נשמת אדם, כי היא בת כהן ברתיה דאברהם חסידא, עד כאן לשונו. הרי לך כמה סודות בארבע רוחות:

ועתה אפרש ענין 'ם' ו'ס', הנה 'ס' קרוב למ"ם סתומה, רק שזו ריבועא וזו עיגולא. ויש בכאן רמז גדול, כי הנה זה עולם העשיה הכולל שמים וארץ וכל צבאם הוא בעיגולא, כי אנחנו רואים השמים עגולים, ועשיה רוחניית היא כח בהשמים כמו הנשמה בגוף, על כן נרמז ב'ס'. ולמעלה ממנו עולם היצירה, ששם מחנה השכינה מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, שלעומתם היו ארבעה דגלים לישראל כמוזכר בבמדבר רבה (ב, ה) ובזוהר (ח"ג קיח, ב) ובספרי המקובלים. הנה אלו ארבעה מחנות השכינה מציירים בשכלנו ציור רוחניות כאלו מרובעים, והם מכוונים נגד העולם שלמעלה מהם, ארבע החיות המרובעים, אדם שור נשר אריה הנושאים הכסא: ועתה אודיע הסוד, הנה חלקו רז"ל לענין מעשים בין עושים מאהבה לעושים מיראה, וכן לענין תשובה חילוק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה כמו שאמרו במסכת יומא (פו, א). והעושים מיראה הוא דבק בגשמיות, כלומר ביראה מצד עצמו, ואז הוא דבוק בעולם הגשמיי, ובשרשו המרומז בתמונת 'ס'. אמנם מאהבה הוא מאהבת הקדוש ברוך הוא רוצה לידבק בו יתברך ונכנס ברוחניות, ונתקיים בו ונתתי לך מהלכים בין העומדים, וגדולה תשובה שמגעת עד הכסא, דהיינו בריבוע החיות שהוא למעלה מריבוע המחנות הנ"ל, זהו סוד 'ם' סתומה דל ם רבה המשרה ולשלום אין קץ:

והנה כשתשים עיגול בגו ריבוע, כמו שהעולם עשיה הוא בגו עולמות הרוחניים, נמצא הריבוע עודף עליו בארבע קרנות. ועל אלו הקרנות היו רומזים ההזאות בקרבן לה', כדתנן (תמיד לג, ב), בא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית. ועל אלו הקרנות הרמז גדע בחרי אף כל קרן ישראל, כי אף שהיו ביניהם בלי ספק איזה בעלי תשובה ובעלי מעשים, לא בערך 'ם' רק בערך 'ס', דהיינו מיראה. כמו שנאמר, השיב אחור ימינו מפני אויב, כי הקב"ה השיב לאחור ימינו הפתוחה לקבל שבים מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב, כלומר מיראה, ואז נגדעו הקרנות העודפות ברבוע על העיגול. וזהו סוד ונותרה בת ציון כסכה:

וקבלתי רמז בתיבת סכה, ובזה הרמז יתבארו דיני דפנות של סכה. מצוה מן המובחר ארבע דפנות ?, ויוצא לכתחילה אפילו בשלשה, והלכתא אפילו בשנים ושלישית משהו. בחינת ארבע דפנות רומזות לארבע חומות שזכרתי - תשובה תפלה צדקה תורה, ונגד זה 'ס' ד ס כה הסובבת ומקפת כל צד. אמנם יש בישראל שאינם בני תורה ולא יש לב להבין, נמצא הם מחזיקים בשלוש דפנות, שהם שלוש חומות - תשובה תפלה צדקה, נגד זה 'כ' דתיבת ס כ ה הסובבת שלוש רוחות. אמנם לפעמים יש שלא יוכלו להחזיק אף בשלוש, כי אינם בעלי תורה, וגם הם עניים שלא יוכלו ליתן צדקה, אזי יחזיקו בשני דפנות שהם שני חומות תשובה ותפלה, שזה יוכל לקיים כל איש ישראל, ועוד שלישית משהו דהיינו ליתן דבר מועט, וכמ"ש רז"ל (גיטין ז, ב), אפילו העני הנוטל צדקה צריך ליתן מעט צדקה, נגד זה אות 'ה' מן סכ ה שהיא שתי דפנות שלימות ושלישית משהו, ולזה ההלכה שנים כהלכתן והשלישית משהו:

והנה סכה דירת עראי ?, כי זה בבחינת לא יחדל אביון מקרב הארץ, אמנם בחכמה יבנה בי"ת. ופירשו המקובלים בי"ת ד ב ראשית רומזת על 'חכמה', וכמו שתרגם יונתן על בראשית בחוכמתא. וזהו בית קבוע, כמו שרמזתי 'ב' בראשית רומז על הריבוע, אשר אחר כך בנתינת התורה נעשית 'ם' סתומה. ואז בעת הגאולה יקויים לםרבה המשרה, כי אין גאולה אלא אם כן יעשו תשובה גמורה, ואז תהיה התפילה זכה, בסוד ושמחתים בבית תפלתי, סוד הדביקות והקישור, ואפס כי לא יהיה אביון יהיה החסד ולא צדקה, כי חסד שייך בין לעניים בין לעשירים, ותלמוד תורה יתרבה ויקויים ומלאה הארץ דעה. כל זה סוד 'ב' הנעשית 'ם' סתומה, ואז יהיה בי"ת נאמן. אמנם סכה רומזת על התמעטות המחיצות, שעל זה נאמר, ונותרה בת ציון כסכה. על כן 'ב' דבראשית רבתי, ו'ה' דבהבראם שאמרו רז"ל (מנחות כט, ב) הבריאה היתה ב'ה' היא זעירא. כי יש ל'ב' שלושה קוין, וכן ל'ה' שלושה קוין, והקוין ד'ב' רומזים באפס לא יהיה בך אביון, והקוין ד'ה' אפס כי לא יחדל אביון, והכל לפי רוב המעשה וזכות. ואז מבואר שלא תעשה מן 'ם' 'ס':

והנה אמרו רז"ל (מגילה ב, א), 'ם' ו'ס' שבלוחות בנס היו עומדים, כי 'ם' ו'ס' רומזות שניהם לענין המעלה ההוא, רק יש מעלה ל'ם' על 'ס', ומכל מקום היא גם כן קדושה, ועל דרך שאמרו (פסחים נ, ב), לעולם יעשה אדם אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל בחורבן הבית שלא באו לעשות לשמה, אמר היתה למ"ס, רוצה לומר 'מ' נעשית 'ס', כי גדע כל קרן. ואל תתמה הלא 'מ' דתיבת ל מ ס היא פתוחה ולא סתומה, דע כי זה סוד חומת ירושלים ה מ פורצות, בא 'מ' פתוחה במקום סתומה, כי עלה בו הפורץ ונפתח. וזהו והיתה למס, כי ענינם לא היה רק מפני אויב דהיינו מיראה זהו 'ס', ולא באו לכלל 'ם' סתומה, כי נעשית פתוחה, רוצה לומר פרוצה ופתוחה לחוץ ?. וזהו סוד 'מסוה' משה, כי כשחטאו ישראל לא יכלו להסתכל בפני משה, ומזה החטא של עגל הנמשך שברון הלוחות. ונמשך אחר כך בכל דור ודור, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קב, א), אין לך פקידה שאין בה מעונש העגל, ונמשך עד שבא חורבן הבית. ואז בעוונותינו הרבים אין השם שלם, דהיינו אותיות ו"ה. ובעת שבירת הלוחות נתבטל הנס של 'ם' ו'ס', וה'ם' נעשית פרוצה. זהו סוד 'מסוה' שהיה מפסיק לבין קירון אור פנים שהם מ"ם היתה למ"ס, 'ם' ו'ס' שבלוחות, ו"ה מהשם זהו מסוה. וזהו א יכה י שבה ב דד ה עיר (איכה א, כט), ראשי תיבות איבה הכתוב בנחש ואיבה אשית, כדאיתא בזוהר איבה שגבר הנחש עד שהוחרב הבית. ומסיים למס, וכבר כתוב למעלה באריכות הרמז של זה. והנחש ניתוסף ו"ה והנחש, שהנחש גרם אין השם שלם, ו"ה חסר, זהו מסו"ה, ולעתיד יתוקן זה ויחזור קירון אור:

אמר אחר כך שלא תעשה 'ם' 'ס' 'ס' 'ם', זה ירמוז על קיבול שכר על התורה ותיקון המעשים, והוא על דרך שכתב עבודת הקודש פרק מ"ג מחלק העבודה, בענין הקיום הנצחיית לעתיד, אמרו בסוף תעניות (לא, א) אמר ר' חלבו אמר עולא אמר ר' אליעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר, ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'. בויקרא רבא פרשה י"א (ט), עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב, שיתו לבכם לחילה, לחולה כתיב. ומראים עליו כאלו באצבע ואומרים, כי זה אלקים אלקינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות, כעלמות בזריזות עלמות, כאלין עולמות כדכתיב בתוך עלמות תופפות, תרגום עקילס ואתניסאה, עולם שאין בו מות. עולמות בשני עולמות, ינהגנו בעולם הזה וינהגנו בעולם הבא. וכן בירושלמי דסוכה (עי' מגילה פ"ג ה"ד) ומחול וחולה עגולה שאין לה ראש וסוף, והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית. ולזה נקרא העולם הבא אחר תחיית המתים עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך, ואז הצדיקים תכלית ההשגה, כי השכינה באמצע והם סביב, והוא המחול והחולה, ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, עד כאן לשונו: הרי העיגול מורה על דבר החוזר חלילה ואין לה סוף, נמצא הענין הוא עיגול בגו ריבוע וריבוע בגו עיגול, והעיגול 'ס' והריבוע 'ם'. הנה בעולם הזה עולם המעשה מעלת הריבוע על העיגול, על כן מקיפו. ולעתיד בעולם השכר הריבוע בגו עיגול, כי העיגול מורה אנצחיות. נמצא מבואר שלא יעשה מן 'ס' 'ם', ולא מן 'ם' 'ס':

סתומין פתוחין, פתוחין סתומין. זה מתבאר גם כן על פי דרש הדרדקי, מאמר פתוח מאמר סתום. פירש רש"י, יש דברים שנותן רשות לדורשן, ויש שאתה מצווה לסותמן, כגון מעשה מרכבה, עד כאן לשונו. ונראה לעניות דעתי שרמזו בכאן סוד, דלפירוש רש"י קשה, איך המ"ם ? רומז על מאמר, דהא נוכל למצוא על 'מ' אלפים תיבות אחרות, בשלמא נאמן כפוף כו' פי פתוח כו' צדיק כפוף כו' מורה על זה תמונת האות. אקדים מה שכתב הפרדס, ארבע אותיות מורות על יחוד שם יהו"ה, ועדותם כפול חותם בתוך חותם, והם אלמ"ם. א - 'י' למעלה ו'י' למטה 'ו' באמצע עולה כ"ו. 'ל' הוא צורת 'כ' ולמעלה עומד 'ו' עליה הרי כ"ו. 'מ' היא צורת 'כ' 'ו' בצידה. וכן 'ם' - סתומה, רק שנסתמה 'ו'. והעדות חותם בתוך חותם, דהיינו 'א' מורה על 'ל' כזה, 'אלף' הרי אחר 'א' 'ל'. 'ל' מורה על 'מ' כזה, 'למד'. 'מ' מורה על שניה כזה, 'מם': והנה אבאר הענין, א"ל מורה אמציאות אצילות, מ"ם ירמוז על המתגלה באצילות מצדינו. כיצד, 'א' רומז על יהו"ה הכולל האצילות שנתגלה, 'ל' רומז על שם יהו"ה הכולל האצילות כשהוא בנסתר דהיינו בבינה, כי כבר נודע 'ל' הוא מגדל הפורח באויר שהוא בינה כמו שכתבו המקובלים, הרי א"ל רומז לאצילות בנסתר ובנגלה, וסימנך אל אחד. מ"ם ירמוז מצדינו, הוא סוד הרצון והידיעה והבחירה שהארכתי לעיל, שהידיעה קודם הבחירה היא בידיעת עצמותו פתוחה מצד הראוי לפי מה שנפתח המקור והשורש, אמנם היא סתומה מצד המוחזק והבחירה ביד אדם, ואז הידיעה במוחזק כפי המקור שפותח. ואין שום ידיעה מתפשטת ח"ו ממנו, רק הוא יודע בידיעת עצמותו, וזהו שם יהו"ה הרמוז בפתוחה וסתומה, והכל מכחו יתברך לא זולתו, כי ידיעתו היא רצונו כמו שהארכתי למעלה. וזהו סוד מאמר פתוח מאמר סתום, ופירוש של מאמר הוא רצון, כמו שפירש הרמב"ן פרשת בראשית על כל ויאמר המאמרות שרוצה לומר חפץ ורצון:

פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה. זה יתבאר על פי מה שכתב הרב החייט במערכת השמות וזה לשונו, כמו שהבית צריך חלונות לאורה, וגם צריך לסתום הפרצות והמקומות החלושים שלא יכנסו הגנבים בהם, כי פרצה קורא לגנב, כך בספר התורה צריך פתוחות וסתומות, ואם יסתם מה שצריך פתיחה ויפתח מה שצריך סתימה, הספר פסול. כי מהפרשיות הפתוחות שהם החלונות מצדם בא האור אלינו, ועליהם אמר החכם הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. וצריך סתימות כדי שהשטן לא יכנס דרך שם, כי יש מקומות של פורענות בתורה שאם השטן ימצא דרך וסדק לכנוס שם יזרוק זוהמתו וארסיותו וידרוך קשתו כנגדנו ויקטרגנו, והסתימה למטה בספר התורה תורה על סתימה למעלה בתורה הכלול מהכל שהיא חכמת שלמה, באופן אל יבא בה ערל לב וטמא. ועם כל זה צריך לפתוח לה חלונות מצדם תקבל האור, ויאיר לנו באופן שהשטן לא ירגיש בזה בעבור שלא יקטרגנו, לזה אמר מציץ מן החרכים, כמי שמציץ לתשוקתו בדרך נסתר, וזה כדי שלא ירגישו בדבר סמאל וסיעתו. ואותיות מנצפ"ך הכפולות שבאות לעולם בסוף התיבה, מלבד מה שאמרתי למעלה בזה, יש עוד בהם סוד קרוב לדבר ההוא שאמרתי, כי הם אותיות המורות דין גדול, והם ככלי זיין, לכן הם תמיד באות בסוף מלה, כמו שמדרך הכלי זיין והבלסטראות להניחם סביב הבית והמגדל להגין עליו, עד כאן לשונו:

כתבה כשירה, או שירה כיוצא בה. רז"ל (מכילתא בשלח טו) חלקו בין שירה לשיר, עתה שירה בלשון נקיבה, ולעתיד שיר חדש לשון זכר. הנה ארז"ל, כל התורה בלשון זכר נאמרה, זה רומז על העתידות, אמנם השירה שכבר נאמרה ממה שעבר היתה בלשון נקיבה, כמו שנאמר, את השירה הזאת לאמר, וכיוצא בזה כל השירות שכבר עברו:

או שלא בדיו. בפרק במה בהמה (שבת נה, א), אמר לו הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו. אמר לה, אלו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לו, רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה, גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לו, רבונו של עולם, אם לפניך גלוי להם מי גלוי. והיינו דכתיב, זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית, ועל כל איש אשר עליו התי"ו אל תגשו וממקדשי תחלו, וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית, תני רב יוסף, אל תקרי מקדשי אלא מקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מא' עד תי"ו, ומיד והנה ששה אנשים כו' עד ומה שאמרו תי"ו, תי"ו תחיה תי"ו תמות, עד כאן: דבר זה ירמוז על החקירה למה לא באו יעודי הנפש בתורה כמו יעודי הגוף, והארכתי בזה למעלה. ודעת עבודת הקודש היא משום שהנצחיות הוא בגוף ונפש שיהיה חי לעולם, וזהו בעצמו יעודים הבאים בתורה כמו שכתבנו לעיל, וזהו תי"ו תחיה, וכל זה באמצעית התורה, על כן צריכה להיות כתובה ב'דיו'. ולפי שיטה שלי שהארכתי למעלה, שאדרבה תיבות התורה הם בעצם מורים ארוחניות רק מושאלים לגשמיות. אשר על זה רומז מאמר ירושלמי בשקלים (פ"ו ה"א), ר' פנחס בשם ריש לקיש, תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה לו באש לבנה חרותה באש שחורה, רומז על הנגלה המשתלשל מהנסתר, בסוד שחורה אני ונאוה, כי הגשמיות יש לו שורש למעלה, וגבוה על גבוה, על כן צריך לכתוב בדיו שהוא שחור על קלף לבן:

כתב האזכרות בזהב. הנה מחמת זוהמת הנחש שהביא אדם לעולם היה ראוי לתקן במתן תורה, והוא אומרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו'. הנה בא להזהירם שלא יאחזו להם דרך אביהם הראשון, שהניח דעתו והלך אחר דרך דעת הנחש, ואמר לו כי שמעת לקול אשתך. ולפי שהיה בא לתקן את העולם ולחדשו בנתינת התורה, אמר להם שישמעו בקולו לקבל עליהם כל מצותיו לעשותם, וזה הוא קולו ולא לקול השטן הוא נחש הוא יצר הרע כדרך ששמע אדם הראשון וגרם מיתה לעולם וכל הבאים אחריו. ושמרתם את בריתי לא כאדם הראשון שעבר ברית והפר חוק. בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, ב) ר' יצחק אמר, מושך בערלתו היה, כתיב הכא, והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם, את בריתי הפר. רב נחמן אמר, כופר בעיקר היה, כתיב הכא, והמה כאדם וגו', וכתיב התם, על אשר עברו את ברית ה' וגו'. ודברי שניהם אמת, כי המשיך הערלה והטומאה לעולם וכסה ואטם הברית הקדושה והיא הכפירה בעיקר. הנה בא לתקן אשר עיוותו אדם הראשון, כי הוא לא שמע בקול ה' כי אם בקול אשתו, ולא שמר הברית והביא מות עליו ועל כל הבאים אחריו, ונענש בטורח המזונות, וכשקבלו ישראל התורה החזירו עטרה ליושנה ונתבסם העולם ופסקה זוהמתם, כדאיתא פרק אין מעמידין (ע"ז כב, ב): ובמדרש הנה אנכי שולח מלאך, הדא הוא דכתיב, אני אמרתי אלקים אתם, אילו המתינו ישראל למשה ולא עשו אותו מעשה, לא היתה מלכות ולא מלאך מות שולט בהן. וכן הוא אומר, חרות על הלוחות, מהו חרות, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אמר, חרות מהמלכיות, ור' נחמיה אמר, חרות ממלאך המות. הורו על כל מיני הטוב והאושר אשר ימשכו מקבלת התורה, כי באמרם חרות מהמלכיות, הכוונה היותם ממלכת כהנים, ובאמרם חרות ממלאך המות, הכוונה על הקיום והנצחיות הנרמז בוהייתם לי סגלה וגוי קדוש. וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צד, א) כל הנשאר בירושלים קדוש יאמר, מה קדוש קיים אף הם קיימים. והם חזרו לסורם כשהיה השטן מרקד ביניהם בעגל הזהב, שעשו ואמרו אלה אלהיך ישראל, הרי כתבו האזכרות בזהב:

הרי אלו יגנזו. כי נשאר האור גנוז עד לעתיד אור חדש בציון יאיר, ויתקיים בנו קרא קומי אורי כי בא אורך, ברוך ה' לעולם אמן ואמן: נשלמה ההקדמה בעזרת שוכן שמימה ותולה ארץ על בלימה: הבנים בני יצ"ו, אתם ראיתם את כל תוקף התרוממות האדם לכשירצה, ואיך הוא דבוק בו יתברך בסוד צלם ודמות, ומקושר בו יתברך באמצעית התורה, ועל ידי הבחירה הנתונה לו. ומבואר תכלית האדם מה שיהיה בענין נצחיותו, כאשר הארכתי בהקדמה היקרה הזו אשר קראתיה בשם תולדות אדם. אשר מזה יתלהבו לבבכם לאהבה את ה' בכל לבבכם ובכל נפשכם ובכל מאודכם, ובשמחה וטוב לבכם, ויהיה דברי אלה בהקדמה המעולה הזו קרובים אליכם, ולזכרון בין עיניכם. ואז נר מצוה ותורה אור ודרך חיים לא ימושו מפיכם, כי זו ההקדמה היא פתח ושער לכנוס ממנה לידיעת הש"י וללימוד תורתו וקיום המצות, ולהתלבש בחמודות ובכל מעלות המדות, והן הדברים אשר אזכיר בעזר השם יתברך בפרקים הבאים. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, ואתה אלי ואיילי בעזרתך זה החלי ואתה גומר לי: