פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת שלח שלח לך אנשים. כבר הודעתיך בענין
האבות שהקב"ה החזיקם בארץ על העתיד להעשות בזרעו גם כאן שלח המרגלים שתהא
נוחה ליכבש לישראל וזה טעם איש אחד לשבט שכל שבט יזכה בחלקו אמנם הם הטילו
בה זוהמא וכרתו מן המקום אשר נקרא שם זמורה ואשכול ענבים אחד. ויש להתבונן
על אומרו ומה הארץ הטובה היא אם רעה וכן על אמרו השמנה היא אם רזה. והנה
הכתוב אמר ביציאת מצרים אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה וכתיב אל
ארץ זבת חלב ודבש. ואיך נסתפק עתה על ההבטחה ההיא ולא מצאתי תקון בזה על
דרך הפשט. אמנם על דרך הסוד יתיישב הכל כי רמז לארץ העליונה והחקירה בה אם
היא נקייה מכחות הטומאה והזוהמא כענין כולך יפה רעייתי ומום אין בך (שה"ש
ד' ז') ומה שהעיר אותי על זה הוא אמרו היש בה עץ אם אין. וידעת סוד העץ
מפסוק והשענו תחת העץ. וסוד אין מפסוק היש יי' בקרבנו אם אין והבן זה מאד.
וטעם מ' יום רמזתי בחטא אדם וחוה. וטעם ויבא עד חברון ידעת מה שאז"ל על
כלב כי הלך שם להשתטח על קברי האבות ואמר אבותי בקשו עלי רחמים מלפני
הקב"ה כדי שאנצל מעצת המרגלים. זה המאמר יחסום פי האומרים שאין לומר
מכניסי רחמים. גם מה שאמרו עוד רז"ל במסכת תעניות ולמה יוצאין לבית הקברות
כדי שהמתים יבקשו עליהם רחמים זהו אם יעמוד משה ושמואל לפני (ירמיה טו'
א'):
וטעם
נתנה ראש על דעת רז"ל כי חטאם היה כדור הפלגה אמרו אין ראש אלא עבודה
זרה שנאמר הוא צלמא רישיה די דהב טב (דניאל ב' לב') וזהו טעם אך ביי' אל
תמרודו:
סר
צלם מעליהם. כתב הרב הגדול ז"ל יתכן שירמוז למה שנודע כי בליל החותם לא
יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא ולכך יאמר כבר סר צלם ונגזר עליהם
מיתה ויי' אתנו ושוכן בקרבנו ועושה לנו נפלאות בעיני כל רואה על כן אל
תיראום עכ"ל הרב ז"ל. וטעם הענין וסודו ארמוז לך כבר הודעתיך שאין דבר קטן
וגדול למטה שאין לו כח למעלה ובהיות כחו עמו מגין עליו ויש לו צל כענין
יי' צלך על יד ימינך (תהלים קכא' ה'). ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך
(תהלים ה' יב'). אומר לי מחסי (תהלים צא' ב'). ובסור כחו מעליו צלו סר
ובסור צלו מעליו הירח או השמש או האור שולטין בכל צדדיו. ובעבור כי הנהגת
העולם השפל היא ע"י השכינה שנאמר והוא ישפוט תבל בצדק (תהלים ט' ט') וכתיב
וכל מעשהו באמונה (תהלים לג' ד') והיא פועלת למטה בהשגחה פרטית על כל אדם
ומעשהו כענין שנאמר היפלא מיי' דבר וכתיב באשת חיל צופיה הליכות ביתה
(משלי לא' כז') אם כן כשצילתה עלינו אז השם יתברך שומרנו וצלנו כענין
שנאמר ובצל ידי כסיתיך (ישעיה נא' טז'). אמנם כשהוא מונח למקרים
כענין ומפניך אסתר אין צילה על ראשו רק הוא הפקר אף כי הכל תלוי בתשובה
ובמעשים טובים. אמנם החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יתעלה יותר מן
הבריא שלא יבא עליו חולי וכך הוא המדה בעני ובעשיר מאיר עיני שניהם ה'
וכבר שמעתי מפי חסידים ואנשי מעשה שראו באדם אחד שלא היה לו צל ובאותה
לילה עצמה עשה תשובה וינחם יי' על הרעה ובאותה לילה עצמה ראה צל על ראשו
להצילו מרעתו. אמנם הטעם בליל הושענא רבה יותר משאר לילות הבנתי מדברי הר'
אלעזר מוורמשא ז"ל כי בחג נידונין על המים והוא יום אחרון שבחג שאז נחתם
לחיים כי כפי צורך החיים כך המים באים לעול ורז"ל רמזו ענין זה בפרק קמא
דתעניות כי יהיב קב"ה שבעה לחיי הוא דיהיב שנאמר ומשביע לכל חי רצון
(תהלים קמה' טז') ובפרק קמא דכריתות ובפרק אחרון דהוריות אמר רב אמי האי
מאן דבעי למדע אי מסיק שתיה אי לא וכו'. ותמה אני על ר' אלעזר שכתב כי אין
זה נוהג רק באדם כי שמעתי כי יש שנסו ענין זה בעופות שרצו לשחוט למחר
ובליל הושענא לא היה להם צל ולכן יש אומרים ביום הושענא יחתמון. והשעה
אמרו קצת חכמי הקבלה כי לא ניתן לפרש ואני לא קבלתיה. ועוד יש לפרש סר צלם
שירמוז לשרי מעלה שאין האומה נופלת עד שנופל השר שלה למעלה תחלה שנאמר
יפקוד יי' על צבא המרום במרום (ישעיה כד' כא') ואחרי כן על מלכי האדמה על
אדמה (שם) וכן מפורש בספר דניאל אמרו כי כבר סר הכח אשר בצלו יחיו בגוים
ויי' משפילם הוא אתנו על כן אל תיראום. וכן אמרו במדרש שיר השירים ונסו
הצללים אלו שרי אומות העולם והמלאכים שלהם הם הצל על האומות אמנם בני
ישראל אמרו בצלו חמדתי וישבתי (שה"ש ב' ג') שאינו רק חלק יי' יתברך וכבר
רמזתי זה:
ואמרו
אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה השם בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה
אתה יי'. כתב הרב הגדול ז"ל על דרך האמת עין לשון מראה ועינו כעין הבדולח
(במדבר יא' ז') וארא כעין חשמל (יחזקאל א' כז') אמר אשר מראה במראה נראה
הוא שמך הגדול וכן עניין הכתוב ביחזקאל וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר
ראיתי בבאי לשחת העיר וגו' (יחזקאל מג' ג'). וכוונת הרב ז"ל כי המראות
האלו הם רמז לדיו פרצופין והמראה העליונה נראית מתוך התחתונה כענין כי שמי
בקרבו ובמדרש איכה אמרו רז"ל עיני עיני יורדה מים (איכה א' טז') רבי יהושע
דסיכנין בשם רבי לוי אומר לרופא שהיה חושש באחת מעיניו אמר תבכה עיני על
חברתה עינו של הקב"ה זו כנסת ישראל שנאמר כי ליי' עין אדם וכל שבטי ישראל
(זכריה ט' א') כביכול אמר הקב"ה תבכה עיני על עיני והבן אומרו נראה כמו כי
היום יי' נראה אליכם שהוא לשון נקבה:
ובספר
הזוהר [אדרא רבא ק"ל א'] לית נהירו לעינא תתאה
לאתסחאה
מאדמימותיה ??מאוכמתיה. <תרגום - אין אור לעין התחתונה
דז"א להתרחץ
מאדמימות ומשחרות>. בר כד אתסחי מהאי נהורא חיורא דעינא
עילאה דאיקרי
טוב עין. <חוץ מכאשר רחוץ מהאור הלבן של העין העליונה
דאריך אנפין
הנקרא טוב עין>. ולית דידע כד נהיר עינא דא עילאה קדישא
ואסחי לעינא
תתאה. <ואין מי שיודע כאשר מאירה העין העליונה הקדושה
ורוחצת לעין
התחתונה>. וזמינין צדיקייא זכאי עליונין למיחמי בחכמתא
דא.
<ועתידים הצדיקים זכאי עליונים לראות זה העין בחכמה
זו>. הה"ד כי
עין בעין נראה אתה יי'. <זה שכתוב "כי עין בעין נראה אתה
יי">.
ואלמלא עינא עילאה דאשגח ואסחי לעינא תתאה לא יכיל עלמא למיקם.
<ואלמלא העין העליונה שמשגיחה ורוחצת את העין התחתונה לא
היה יכול
העולם להתקיים>. תאנא בצניעותא דספרא אשגחותא מעינא
תתאה. <למדנו
בספרא דצניעותא ההשגחה של העין התחתונה>. כד אשגח נהירו
מלעילא ביה
ועייל ההוא נהירו דעילאה בתתאה ומניה נהיר כלא. <כאשר
משגיח בו אור
העין העליונה ונכנס אור זה של העין העליונה בעין התחתונה מאיר ממנו
הכל>. הה"ד אשר עין בעין נראה אתה יי'. <זה
שכתוב "אשר עין בעין
נראה אתה יי">. וסוד זה הענין תבין ממה שכתבתי לך בסוד
התארים. וטעם
עמוד ענן ועמוד האש פירשתי>:
מבלתי
יכולת ה' וגו'. אמרו רבותינו ז"ל בברכות מבלתי יכולת יי' יכול יי'
מיבעי ליה אלא שלא יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה. יוצק זהב רותח על פי
המדברים עתק לרז"ל האומרים כי אומר המאמר הזה היה סבור שמלת יכולת לשון
נקבה רק דברו כן לסוד רמוז מדברינו כי המאמר הזה למדת הדין ועל כן אמר
וישחטם במדבר וסוד זכר ונקבה פירשתי בסוד השמות הבאים פעמים כך ופעמים כך
לפי הצורך:
ועתה
יגדל נא כח אדני וגו'. נכתב השם באדני הרומז למדת הדין וכחו הנזכר
הוא השם הגדול יתברך ואמר יגדל ר"ל יגדל בגדולה שהיא החסד וכן היתה כוונת
רז"ל. א"ר יעקב בר אחא בשם רבי יוסי בר' חנינא אמר יתקף חיליהון דרחמך
להתגבר מדת רחמים על מדת הדין וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ע"ה וכען יסגי
כדין חילא קדמך יי' ותתמלי רחמין עליהון. ומכאן תבין פירוש וילכו בלא כח
(איכה א' ו') והפך באלהים נעשה חיל (תהלים ס' יד') להוסיף כח
בגבורה של מעלה ועל כן והוא יבום צרינו על דרך שמהן מתפרנס הלב והלב
מפרנסן וכבר פירשתיו. וזהו טעם יו"ד גדולה שביגדל והפך זה יו"ד קטנה שבצור
ילדך תשי:
י"י
ארך אפים ורב חסד וגו'. והנך רואה כי משה רבינו ע"ה לא ישלים כאן הי"ג
מדות רק דילג מקצתן ופירש הרב הגדול ז"ל כי לא הזכיר אמת כי במדת אמת יהיו
חייבים. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא
הזכיר בתפלה זו אברהם יצחק ויעקב והטעם שהארץ ניתנה להם ומהם יירשוה והן
מורדין באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם ולא הזכיר וחטאה בעבור שאלו
מזידין ופושעים ולא ידעתי למה לא הזכיר רחום וחנון ואולי ידע משה רבינו
ע"ה כי הדין מתוח עליהם ולא יחמול לעולם על כן לא בקש רק אריכות אפים שלא
ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן מדבר שימותו במגפה ובעבור שלא בקש רק
אריכות אפים אמר לו סלחתי כדברך שאהיה להם אל ארך אפים ורב חסד והזכיר
פוקד עון אבות שאם יראה שלא למחול עונם יפקוד עון אבות על בניהם ומזה היתה
להם גזרה לקבוע עליהם בכייה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם. אלו
דבריו ז"ל ותמהתי על אומרו כי במדת אמת יהיו חייבים כי במלת אמת בכל מקום
נרמז לרחמים. אמנם יש ליישב כוונתו כי בכל מקום יחשוב הרב ז"ל כי מלת אמת
נרמז למכריע שני וזאת היא כוונתו במדת יעקב אבינו ע"ה ומעתה לא יקשה לך כי
ידוע כי מכריע שני אינו מלא רחמים כראשון כרמוז לפניו ילך דבר (חבקוק ג'
ה'). אמנם הרב עצמו פירש מלת אמת האמורה בי"ג מדות שהרמז למכריע ראשון וגם
זה יש ליישב כי המכריעים שוים בשם ובפעולה ועדיין לא יישב הרב הכל כי
עדיין יקשה מדוע לא הזכיר אל שהוא מדה אחת גם השם ביו"ד ה"א לא הזכירו רק
פעם אחת ודילג האחד. והחכם רבי עזרא ז"ל כתב צריך אתה לדעת כי כל י"ג מדות
הם רחמניות כמו שתמצא באלה שמות רבא אעפ"כ כולן רחמניות מן התשובה כמו שהם
באדם דברים רוחנים וגופנים והשם הראשון התשובה והשני מדת רחמים. ואח"כ
מדות רחמניות לכך נאמר ויקרא בשם יי' מדת רחמים וכן דעת המתרגם וקרא בשמא
דיי' והוצרך לומר שני פעמים יי' יי' אבל בפרשת שלח לך היה מדבר עם השכינה
לא אמר אלא פעם אחת יי' עכ"ד:
ובספר
הזוהר [אדרא רבא קל"א ב'] אמר ואי תימר משה היך לא
אמרן
אילין עילאין. <תרגום - אמר ואם תאמר משה איך לא אמר אלו
י"ג מידות
העליונים>. אלא משה לא איצטריך אלא לאתר דדינא אישתכח
ובאתר דדינא
אישתכח לא בעי למימר הכי. <אלא משה לא היה צריך רק למקום
שהדין נמצא
ובמקום שהדין נמצא אינו צריך לומר כך>. ומשה לא אמר אלא
בעידנא דישראל
חבו ודינא הוה תלייא. <ומשה לא אמר אלא בשעה שחטאו ישראל
והדין היה
תולה עליהם>. ובגיני כך לא אמר משה אלא באתר דדינא
אשתכח. <ומשום
זה לא אמר משה י"ג מדות אלא במקום שהדין נמצא>. ובמקום
אחר מספר הזוהר
[שם ק"מ א'] אמר בתשעה תיקונין איתתקן האי דיקנא דזעיר
אפין וכו'.
<תרגום - אמר בתשעה תיקונים נתתקן ההוא דיקנא דזעיר
אנפין>. וכל
הני תשעה כד נהרין כחדא כולהו אתחזיין ברחמים. <וכל אלו
התשעה
כשמאירים יחד כולם נראים ברחמים>. ובגיני כך אמר משה
זימנא אחרא יי'
ארך אפים ורב חסד ואלו אמת לא קאמר. <ומשום זה אמר משה
פעם שנית "יי'
ארך אפים ורב חסד" ואילו אמת אינו אומר>. משום דרזא דמלה
אינון תשעה
מכילן דנהרין מעתיק יומין. <משום שסוד הדבר אלו תשע מדות
המאירים
מעתיק יומין לז"א>. וכד אמר משה זמנא תניינא תשעה תקונין
אמרן לזעיר
אפין. <וכשאמר משה פעם שנית תשעה תיקונים אמרן לזעיר
אנפין>.
ואינהו תיקוני דיקנא דמשתכחן בזעיר אפין ונחתן מעתיק יומין ונהרין ביה.
<שהם תקוני דיקנא הנמצאים בזעיר אנפין שיורדים מעתיק
יומין ומאירים
בו>. ובגיני כך אמת דתליא בעתיקא השתא לא אמר משה. <ומשום
זה לא
אמר אמת כי אמת תלויה בעתיקא קדישא כעת לא אמר משה>. ואם
כוונת רז"ל
שהמדות שהוזכרו כאן הן תשעה כנגד תשעה תקונין שהזכיר צריך עיון איך הם
תשעה וצריך לומר כי אלו הם. יי' א'. ארך אפים ב'. ורב חסד ג'. נושא עון
ופשע ד'. ונקה ה'. לא ינקה ו'. פוקד עון אבות על בנים ז'. על שלשים ח'. על
רבעים ט'. נמצא שחסרין ד' מי"ג מדות והם אל רחום א'. וחנון ב'. אמת ג'.
נוצר חסד לאלפים ד'. ויחשוב אל רחום אחד כמו כי אל רחום יי' אלהיך והשם
הגדול הראשון שבפסוק ויעבור אינו מן המנין רק שם הקריאה ולפי זה היה זה
מנין הי"ג מדות יי' א'. אל רחום ב'. וחנון ג'. ארך אפים ד'. ורב חסד ה'.
ואמת ו'. נוצר חסד לאלפים ז'. נושא עון ופשע וחטאה ח'. ונקה ט'. לא ינקה
י'. פוקד עון אבות על בנים י"א. על שלשים י"ב. ועל רבעים י"ג. ולולי שאני
ירא לחלוק על הקבלה הייתי אומר כי שום אחד מהשמות אינו ממספר הי"ג רק
המספר מתחיל מרחום וחנון עד סוף הפסוק והם י"ג:
ואולם
חי אני וימלא כבוד יי' את כל הארץ. אמרו רבותינו זכרונם לברכה
בברכות אמר רבא החייתני בדברך. ולפי הפשט
ר"ל החייתני בעיני האומות שלא יאמרו מבלי יכולת יי' רק אראה להם את ידו
החזקה. ועל דרך הקבלה יש בו סוד רמזתיו בסוד ימי המלואים ותתבונן בכל מקום
שנאמר חי אני על מלת אני כי היא הצריכה ברכה וחיות שפע והיא מתהלכת בין
החיות (יחזקאל א' יג') וסוף הפסוק מוכיח וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר
יד' כא') וטעם למה זה אתם עוברים את פי יי' ידוע כי הרמז לשכינה הנקראת כן
שנאמר מריתם את פי למי מריבה וזה טעם והיא לא תצלח כנוי והיא מוסב על
השכינה כמה דאת אמר היא מתהלכת בין החיות וכן תרגם יונתן מה דין אתון
עברין ית גזירת מימרא דיי' והיא לא תצלח לכון. וסמך פרשת נסכים לפרשת
מרגלים לפי שחטאו בזמורה הנזכרת הזהירם בייחודה גם סמיכת החלה תרמוז אליה:
מראשית
עריסותיכם תתנו תרומה ליי' לדורותיכם. כבר רמזתי לך כי החלה היא
מצוה יחידה בעיסה תרמוז לכנסת ישראל הנקראת ראשית לעולם הנפרדים ובהכנסה
בתנור הבוער באש להבה צריך להפריש ממנה חלה שלא תהיה מדת הדין קשה וזהו
מאמרם בזכות חלה שנאמר ראשית עריסותיכם ומשם הברכה נאצלת בעולם שנאמר
וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתיך (יחזקאל מד' ל') דוגמת
הקטורת שלא שנה בה אדם מעולם:
וכפר
הכהן על כל עדת בני ישראל כי שגגה הוא והם הביאו את קרבנם אשה ליי'
וחטאתם לפני יי' על שגגתם. כתב הרב הגדול ז"ל ועל דרך האמת כבר הודעתיך כי
כל מקום שנאמר במדת רחמים לפני יי' כמו על פני והרי זה כמי שאמר הוא ובית
דינו והנה אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפניו והנה החטא
מכופר במדת רחמים ובמדת הדין והזכיר זה בעבודה זרה אבל בסדר ויקרא בשאר
המצות הזכיר פעמים רבים לפני יי' וזה מבואר עכ"ל ז"ל. והנה כוונתו כי
בעבודה זרה צריכין לרצות שני המידות הנזכרים כי העון הוא בשניהם. וטעם
עונה בה מפורש בפרקי דרך ארץ מהו עונה בה מלמד שהנפש מוכרתת ועונה עמה
כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיות נידונה ביסורין לעולם כענין כי תולעתם
לא תמות (ישעיה סו' כד') ותרגם יונתן עליו השלום ארי נשמתהון לא תמות
ואמרו רז"ל הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא וזה לא נאמר בתורה
אלא במגדף ועבודה זרה וכיוצא בהן. ובביאור אמרו רז"ל שאין כפל הכרת נדרש
בכל עונות שבתורה רק באלו שבכתוב הזה אמנם לשאר הכריתות הוא בגוף או בנפש
כמו שכתבנו בפרשת לך לך ואף כי מצאנו משומדים שחיים יותר מנ' שנה ואינן
נכרתין מחיי העולם הזה דע כי זכות תולה להם בעולם ונפרעין מהן בגודש לעולם
הבא והנה במי המרים אמרו רז"ל זכות תולה. אמנם הרב ז"ל כתב כי לפי סוד
העיבור יש בו תקון לשאלה הזאת שהדין נותן להתלות אפילו לעובדי עבודה זרה
להכעיס ברוך שופט הצדק שייסד הכל ברחמים:
ויאמר
יי' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על
כנפי בגדיהם וגו'. והיה לכם לציצית וגו' למען תזכרו וגו'. כבר הודעתיך
ההבדל שבין ויאמר לוידבר כי דבור היוצא מפי השכינה שאינו לפני ולפנים הוא
בלשון אמירה ועל כן הזכיר במצות ציצית ויאמר כמה דאת אמר אמרת יי' צרופה
(תהלים חי' לא') בצע אמרתו (איכה ב' יז') כי הוא מעניני תורה שבעל פה
לפירוש האמתי שאנו עתידין לפרש:
ספר
הבהיר מאי טעמא אנו מטילין תכלת בציצית ומאי טעמא שלשים ושתים משל למה
הדבר דומה למלך שהיה לו גן נאה ולו ל"ב נתיבות ושם שומר עליהן והודיעו
לבדו אותן הנתיבות אמר לו שומרם ולך בהם בכל יום וכל זמן שתדרכם שלום לך
מה עשה השומר אמר אם אני אהיה לבדי באלה הנתיבות אי איפשר לשומר אחד לקיים
אלו הנתיבות ועוד כי יאמרו העולם כילי הוא מלך זה ושומר זה לכך שם שומר זה
שומרים אחרים על הנתיבות אלה שהן ל"ב נתיבות. ומ"ט דתכלת אמר השומר שמא
יאמרו השומרים הגן שלי הוא נתן להם סימן ואמר ראו הסימן למלך שהוא שלו
והגן הזה ואלה הנתיבות הוא תקנם ואינם שלי והנה חותמו. משל למה הדבר דומה
למלך ובתו שהיה להם עבדים בקשו לילך מרחוק פחדו מן אימת המלך נתן להם המלך
סימנו פחדו מן הבת ונתנה להם סימן אמרו מעתה בשני סימנין אלו יי' ישמרך
מכל רע ישמור את נפשך (תהלים קכא ז'). עוד שם ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנה
שמים והיא כסאו של הקדוש ברוך הוא והיא אבן יקרה והיא ים החכמה וכנגדה
תכלת בטלית ציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני
שתכלת דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ויראו את
אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. וכתיב כמראה
אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א' כו') ע"כ. והנה לשון תכלת מלשון כ"ל רומז
למדה הכוללת הכל והיא תכלית הכל וזהו וזכרתם את כל שהיא מצות יי' וזכרתם
מלשון יי' זכרנו (תהלים קטו' יב') וכ"ל היא מצות יי' ולא תתורו אחרי לבבכם
שלא יקצצו בה כי היא נקראת לב וזהו אחרי לבבכם זו מינות אשר אתם זונים זו
עבודה זרה הזהיר שלא יהרהרו בתכלת במינות או בעבודה זרה אבל יהיה לכם הכל
לציצית וראיתם אותו וזכרתם. ואמר אחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר ואנכי
היודע ועד נאם יי' (ירמיה כט'
כג') השם הגדול הוא היודע מלשון וידע אדם ומלת ועד רומז לתכלת מלשון
ונועדתי לך שם כי שם מתועד הכל. ונרמז עוד באמרו אחרי לבבכם שלא להרהר אחר
מדת הדין רק להצדיקו יתברך בכל דרכיו שנאמר כי כל דרכיו משפט. ויש מפרשים
וראיתם אותו שב להקדוש ברוך הוא יתעלה התכלת רומז לזוהר הכבוד. אותו
בגימטריא זה הוא השכינה ול"ב חוטין דומין לל"ב נתיבות הנמשכות שם כמה דאת
כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א' ז') והקשרים אל ההויות והן בין כלם
עשרים חמש בכל אחד ואחד דוגמת עשר אצבעות שביד ושברגל והם חמשה כנגד חמשה
עשרה לפניו ועשרה לאחריו. אמנם טעם היות המצוה נרמזת בכנף הבגד הוא סוד
גדול ותבינהו מלשון ציצית כמה דאת אמר ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח' ג')
שהוא אצילות הבנין ואינו באחדותו. וכבר רמזתי במאמר רבותינו ז"ל משל למה
הדבר דומה למלך שהיה לו גן נאה וחוץ לגן בקרוב ממנו חתיכת שדה וכו'. ולזה
הרמז המופלא נתנו רבותינו ז"ל שיעור בתליית הציצית בבגד שלא ירחיקנה מן
הכנף שני קשרי גודל להורות שאינו באחדותו. גם לא יפחות ממלא קשר גודל שלא
יקצץ הנטיעה ההיא מן הבנין כמאמר בעל ספר יצירה עשר ולא תשע עשר ולא אחת
עשרה וכבר פירשתיו. ויש עוד לפרש לשון ציצית מלשון כמציץ מן החרכים (שה"ש
ב' ט') הציץ ומת. והרמז לשכינה המנהגת עולם השפל שנאמר וכל מעשהו באמונה
(תהלים לג' ד'):
וכן
אמרו רבותינו זכרונם לברכה רבי שמעון בן אלעזר אומר למה נקרא שמה תכלת
על שם שנתכלו המצרים בבכוריהם שנאמר ויי' הכה כל בכור בארץ מצרים. רבי
אומר למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים. ויש
מפרשים לשון תכלת על פעולתו לכלות אויבי יי' ועוברי מצותיו. זהו סוד
וראיתם אותו וזכרתם ראיה מביאה לידי עשייה בסוד והיה כל הנשוך וראה אותו
וחי. ועל כן אמרו רז"ל כל הגווגין יפין לחלום חוץ מן התכלת כי היא סוד מדת
הדין המכלה. והבן אמרו על כנפי כי לשון כנף מושאל ברוב על הארץ העליונה
שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וגו' (איוב לח' יג') שתקיא אותם הארץ וכמו שרמזתי
בפסוק ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג' ט') זהו מכנף הארץ זמירות שמענו (ישעיה
כד' טז') שהרמז לכנף הארץ העליונה. וכבר ידעת כי החיות משוררות לפעמים
בכנפיהם שנאמר ואשמע את קול כנפיהם בעמדם תרפנה כנפיהם (יחזקאל א' כד')
ולפעמים בפיהם כפי ריחוקם וקירובם אצל הכבוד כשהן קרובים אל הכבוד משוררים
בכנפיהם כי יראים לפתוח פיהם פן תאכלם האש הגדולה וכשהן רחוקין מן הכבוד
משוררים גם בפיהם ואפשר כי לשון כנף הוא מלשון קבוץ מלשון רבותינו זכרונם
לברכה מכניף עשרה כי בארץ העליונה מתקבץ הכל וזהו זמירות שמענו כי היא
המזמרת כמה דאת אמר השמיעני את קולך (שה"ש ב' יד'). ואמר צבי לצדיק (ישעיה
כד' טז') והרמז לחי העולמים שצביונה להדבק בו. ובספר הזוהר פירש עוד לשון
זמירות מלשון כרמך לא תזמור (ויקרא כה' ד') נותן זמירות בלילה (איוב לה'
י') והסוד הוא כי מחצות הלילה ואילך שאז הוא זמן שירה של כנסת ישראל
להקב"ה אז כל מדות הדין ספו תמו. מכאן תבין טעם למה אין השלטת המזיקים
מקרות הגבר ואילך כי קריאת הגבר הוא קול נאצל מן הקריאה של מעלה המיוחדת
לגבריאל כי כל דבר עליוני יש לו דוגמא למטה כמו שרמזתי לך בכמה מקומות ועל
כן תקנו לברך בכל יום הנותן לשכוי בינה:
ובספר
הזוהר [וילך רפ"ד א'] רבי שמעון פתח מכנף הארץ זמירות
שמענו
צבי לצדיק. <תרגום - רבי שמעון פתח "מכנף הארץ זמירות
שמענו צבי
לצדיק">. ווי לבני נשא לאינון דלא משגחין ולא מסתכלין
ביקרא דמריהון.
<אוי להם לבני אדם שהם אינם משגיחים ולא מסתכלים בכבוד
אדונם>.
ולא מסתכלין בקדושא עילאה לאיתקדשא בהאי עלמא למיהוי קדישין לעלמא דאתי.
<ואינם מסתכלים בקדושה העליונה להתקדש בעולם הזה להיות
קדושים לעולם
הבא>. מכנף הארץ דא כסותא עלאה קדישא. <"מכנף
הארץ" זו כסות
עליונה קדושה דהיינו מלכות>. זמירות שמענו כמה דאת אמר
נותן זמירות
בלילה זמירות תושבחתא דכנסת ישראל קמיה קב"ה בליליא בגלותא. <"זמירות
שמענו" כמו שאמר הכתוב "נותן זמירות בלילה" דהיינו הזמירות והתשבחות של
כנסת ישראל לפני הקב"ה שהוא ז"א בלילה בגלות>. בליליא
בזמנא דאיהי
אזדמינא ושכיחא לשבחא ליה להקב"ה. <"בלילה" פירושו בזמן
שהיא מוכנה
ונמצאת לשבח את הקב"ה>. ואימתי מפלגות ליליא ואילך וכדין
זמירות.
<ומתי מחצות הלילה והלאה ואז "זמירות שמענו">.
בליליא תושבחן.
<בלילה שמענו תשבחות>. זמירות כמה דאת
אמר כרמך לא תזמור וכתיב
זמיר עריצים יענה. <"זמירות" כמו שכתוב "כרמך לא תזמור"
וכן כתוב
"זמיר עריצים יענה" (ישעיה כה' ה')>. אעקרותא מאתרייהו
כל אינון
תקיפין. <שפירושו עקירת כל אלו העריצים ממקומם>.
דהא כד עייל
ליליא כמה עריצים גרדיני נימוסין שכיחין בעלמא אזלין ושאטין בעלמא לקטרגא.
<כי כשהלילה נכנס כמה עריצים חוקרי דין שכיחים בעולם
הולכים ומשוטטים
בעולם לקטרג>.
מפלגות ליליא איתער רוחא חדא ואעקר לכולהו מאתרייהו ועבר לון דלא ישלטון.
<מחצות לילה והלאה נתעורר רוח אחד ועוקר את כולם ממקומם
ומעבירם של
ישלטו>. זמירות שמענו תושבחן דכנסת ישראל בליליא. <"זמירות
שמענו"
היינו תשבחות של כנסת ישראל בלילה>. וכל דא למה צבי
לצדיק לאיזדווגא
בזיווגא חדא בקב"ה ולאתקדשא בקדושא חדא. <וכל זה למה
"צבי לצדיק"
דהיינו שהמלכות רוצה להזדווג בזיווג אחד עם הקב"ה ולהתקדש עמו בקדושה
אחת>. ואומר רזי לי רזי לי דא הוא רזא עילאה דא הוא רזא
קדישא.
<ואומר "רזי לי רזי לי" (ישעיה כד' טז') זה הוא סוד עליון
זה הוא סוד
קדוש>. אבל אוי לי על עלמא ועל דרא בוגדים בגדו דכולהו
משקרן ביה.
<אבל אוי לי על העולם ועל הדור "בוגדים בגדו" (שם) שכולם
משקרים
בו>. משקרן בהו בגרמייהו לא די שמשקרין בהו בגרמייהו ממש
אבל אינון
בנין דאולידו משתקרן בההוא שיקרא דלהון ואשתכחו פגימין לעילא ותתא.
<משקרים בו בעצמם ולא די שמשקרים בעצמם ממש אבל אלו הבנים
שהולידו
משקרים מחמת השקר שלהם ונמצאים פגומים למעלה ולמטה>.
כיון דאיסתכל
ישעיהו בהאי כניש לאינון דחלי חטאה ואוליף לון אורח קדישא לאיתקדשא בקדושא
דמלכא ולאשתכחא בנייהו קדושין. <כיון שנסתכל ישעיהו בזה
קבץ כל יראי
חטא ולימד אותם דרך הקודש איך להתקדש בקדושת המלך כדי שבניהם ימצאו
קדושים>. כיון דאיתקדשו אילין אינון בנין דאולידו בישראל
יקרון על
שמיה. <כיון שיתקדשו אלו הם הבנים שהולידו בישראל נקראים
על שמו>.
הה"ד הנה אנכי והילדים אשר נתן יי' לאות ולמופת דפרישין משאר עמין.
<זה שכתוב "הנה אנכי והילדים אשר נתן יי' לאותות ולמופתים
בישראל"
(ישעיה ח' חי') שנבדלים משאר העמים>. דבר אחר מכנף הארץ
בשעתא דעאלו
ישראל לארעא וארון קיימא קדישא קמייהו. <פירוש אחר "מכנף
הארץ זמירות
שמענו" בשעה שנכנסו ישראל לארץ וארון ברית הקדש לפניהם>.
ושמעו ישראל
מסיטרא חד דארעא תושבחן וחדי וקל מזמרי עילאין דמזמרין בארעא. <שמעו
ישראל מצד אחד שבארץ תשבחות ושמחה וקול מזמרים עליונים שמזמרים
בארץ>.
כדין צבי לצדיק תושבחא דמשה הוה בההיא שעתא. <אז "צבי
לצדיק" שהתשבחות
היו בשעה ההיא אל משה>. דבכל אתר דארון הוה שארי בארעא
הוו שמעי קלא
דאמר וזאת התורה אשר שם משה. <שבכל מקום שהארון היה שורה
בארץ היו
שומעים קול שאומר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל">.
אבל אוי
לן דבוגדים בגדו דזמינין ישראל לשקרא בקדוש ברוך הוא ולאיתעקרא מארעא
זימנא חדא. <אבל אוי לי "בוגדים בגדו" שעתידים ישראל
לבגוד בקב"ה
ולעקרם מן הארץ פעם אחת>. ובגין דאחידו בנייהו שיקרא
דלהון אתעקרו
זמנא תנינא עד דישתלים חובייהו בארעא אחרא. <ומשום שהשקר
נתאחז ביניהם
יתעקרו פעם שנית מן הארץ עד שישתלמו עונותיהם בארץ אחרת>:
מדרש
רות (זוהר חדש פ"ד ט"ד) פתח רבי נהוראי בפרשת ציצית ואמר ועשו להם
ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם הכא כתיב לדורותם וגבי שבת לדורותם דכתיב
לעשות את השבת לדורותם לדרתם כתיב חסר דתנינן תקנו פרשת ציצית בק"ש
ובדירתו של אדם נמצא ק"ש חוץ מפרשת ציצית שחסר משם במה נשלם אלא כשהאדם
מתעטף בציצית ויוצא בו לפתח דירתו שלם והקדוש ברוך הוא שמה ומלאך המשחית
זז משם וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית והיינו לדרתם. בשביל דירתם שהיה שם
שלם ויצא מפתח ביתו במצוה מלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק ומכל
משחית מנלן ממה דכתיב מזזות מאותיותיו משמע זז מות שלא נתן רשות למשחית
לחבל וזז מפתחו. בשבת כתיב לדרתם מאי טעמא כיון שקדש היום דירתם של ישראל
צריך להיות בנר דולק ושלחן ערוך ודירתו מתוקן כדירת חתן לקבל בו הכלה ומאי
ניהו שבת כלה לעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה כפי הראוי
לה ועל דא כתיב לעשות את השבת. ולמה לדרתם להכניס בה כלה קדושה לדירתו
להיות בתוכו בשעה שקדש היום. ואם כלה זו באה ואינה מוצאה דירה מתוקנת
ושלחן ערוך ונר דולק כלה זו אומרת אין דירה זו מישראל. ביני ובין בני
ישראל כתיב אין זה מישראל אין דירתו לקדושה ועל כן צריך היכר קדושה לדירת
ישראל ועל דא כתיב לדרתם בשבת ובציצית. אמר רבי נהוראי אסהדנא על מאן
דנפיק מתרע ביתיה בעטופא דמצוה ותפילין ברישיה. <תרגום -
אמר רבי
נהוראי מעיד אני על מי שיוצא משער ביתו בעטוף של מצוה ותפילין על
ראשו>. בשעתא דנפק בין תרין תרעין איזדמנת שכינתא עליה. <בשעה
שיוצא בין שני שערים (בין שער ביתו לשער בית הכנסת) השכינה מזדמנת
לו>. ותרין מלאכין דקיימין עליה חד מימיניה וחד משמאליה.
<ושני
מלאכים עומדים עליו אחד מימינו ואחד משמאלו>. כולהו
מלוין ליה עד בי
כנישתא ומברכין ליה. <וכולם מלוים אותו עד בית הכנסת
ומברכים
אותו>. חד מקטרגא דאיהו קאים קמיה פתחא דבר נש אזיל
מבתרייהו.
<ומקטרג אחד העומד לפני פתחי בתיהם של בני אדם הולך
מאחריהם>. ועל כרחיה אתיב ואמר אמן. <ובעל
כרחו משיב ועונה אמן על
ברכותיהם>: