פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת אחרי מות
ויאמר יי' אל משה
דבר אל אהרן אחיך וגו'. כבר ביארנו חטא בני אהרן וזהו
אמרו כי בענן אראה על הכפורת. רמז לענן הכבוד שהוא על הכפורת ממש ולא יכנס
בלעדה זהו בזאת יבא אהרן וכבר פירשתי מלת זאת ואמרו רז"ל בויקרא רבה ר'
יודן פתח קרייה בכהן גדול בכניסתו לבית קדש הקדשים חבילות חבילות של מצוה
יש בידו בזכות התורה שנקראת זאת שנאמר זאת התורה פירוש תורה שבעל פה.
בזכות המילה שנאמר זאת בריתי (ישעיה נט' כא') פירוש סמך זאת אל הברית.
בזכות שבת שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיה נו' ב') פירוש לכלה הכלולה.
בזכות ירושלים שנאמר זאת ירושלם (יחזקאל ה' ה') פירוש ירושלם של מעלה.
בזכות השבטים שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם פירוש השכין עליהם המדה
הזאת. בזכות יהודה שנאמר וזאת ליהודה פירוש כי אליו המלחמה שנאמר ללמד את
בני יהודה קשת (שמואל ב' א' חי'). בזכות כנסת ישראל שנאמר זאת קומתך דמתה
לתמר (שה"ש ז' ח') פירוש כי התמר כלול זכר ונקבה. בזכות מעשרות שנאמר
ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג' י') פירוש כי היא העשירית והמעשר כנגדה. בזכות
התרומה שנאמר וזאת התרומה פירוש כי היא התרומה. בזכות הקרבנות שנאמר בזאת
יבא והסוד שיכוין ליחדה בבנין ייחוד שלם כי אין להכנס בלעדה כי לא היה
מפיק מצרכיו כלום שנאמר אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך
(שה"ש ו' א') כלומר שלא נוכל להשיגו רק עמך:
כתונת בד קדש ילבש
וגו'. אמרו בויקרא רבה כשירות של מעלה כך שירות של מטה
מה שירות של מעלה ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים כך שירות של מטה כתונת בד
קודש ילבש. א"כ סודם הוא כמו לבוש הבדים ולכך הודיע כי בגדי קדש הם כי
היותם בד רמז לתפארת שעולה בד בבד רמז לחוט של חסד המשוך עליו ועל כן היו
בגדים לבנים ועבודת היום בבגדי לבן. וכן מראות סוסים לבנים כי המראה ראייה
למחשבת השם על ברואיו. וטעם ורחץ במים ידוע כי הם בגדי קדש ויונתן תרגם
בגדי קדש הם לבושי קודשא אינון ברם בלבושי דדהבא לא יהא עליל מטול דלא
ידכר חובא דעגלא דדהבא:
ונתן אהרן על שני
השעירים גורלות וגו'. סוד העזאזל נשגב מאד אמנם רז"ל
ביארו סודו וטעמו:
ספר הזוהר [פקודי
רל"ז ב'] וכך הוו ישראל עבדי דהוו ידעי רזא דא
כד שראן לאתקדשא בקדושא עילאה ביומא דכפורי. <תרגום -
וכך היו ישראל
עושים שהיו יודעים סוד הזה כשהתחילו להתקדש בקדושה עליונה ביום
הכפורים>. הוו מסתכלי מיד למיהב חולקא להאי אתר ולמיהב
ליה חולקא
בינייהו בגין דלא ישתכח מקטרגא עלייהו. <היו משגיחים מיד
לתת חלקו
למקום ההוא ולתת לו חלק ביניהם כדי שלא ימצא מקטרג עליהם>.
ולא ייתי
לאדכרא חוביהון דישראל. <ולא יבוא להזכיר עוונותיהם של
ישראל>.
דכמה חבילין וכמה משיריין אינון דאזמנון לנטלא מלה מיניה כד אתי לקטרגא.
<שכמה אגודות וכמה מחנות הם המוכנים לקחת הדבר ממנו
כשיבוא
לקטרג>. זכאה חולקיה דמאן דיכיל לאשתזבא דלא ידכרון
חובוי לעילא ולא
ישגחון עלוהי לביש. <אשרי חלקו של מי שיכול להשמר שלא
יזכרו עוונותיו
למעלה ולא ישגיחו עליו להרע>. ולזה רמז הפסוק מדיינים
ישבית הגורל
ובין עצומים יפריד (משלי חי' חי') וכתיב י"י הצילה נפשי משפת שקר מלשון
רמיה (תהלים קכ' ב') ובפסוק מה יתן לך ומה יוסיף לך (שם) נרמז מאמר
רבותינו ז"ל ומאי מרווח יצר הרע וכו':
ובפרקי רבי אליעזר
הגדול ז"ל אמר רבי זכריה אמר סמאל לפני הקב"ה רבונו של
עולם על כל אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל אי אתה נותן לי רשות. אמר
לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש להם חטא ואם אין אין לך רשות
עליהם לפיכך נותנין לו שוחד ביום הכפורים שלא לבטל קרבן ישראל שנאמר גורל
אחד לה' וגורל אחד לעזאזל גורלו של הקב"ה קרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר
חטאת וכל עונותיהן של ישראל עליו שנאמר ונשא השעיר עליו. ראה סמאל שאין
להם חטא ביום הכפורים אמר לפני הקב"ה רבש"ע יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת
בשמים מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתייה כך ישראל ביום הכפורים מה מלאכי
השרת יחפי רגל כך ישראל יחפי רגל מה מלאכי השרת אין להם קפצין כך ישראל
עומדין על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא אף ישראל
נקיים מכל חטא ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל
שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים. הקב"ה שומע עדותן של ישראל מקטיגור שלהם
ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל כל עם הקהל יכפר שנאמר וכפר את מקדש הקדש.
ופירוש מלת עזאזל אמרו ביומא שמכפר על מעשה עוז"א ועזא"ל וכבר רמזתי ענינם
בפרשת בראשית ויש מפרשים שכחו ועיזוזו מהשכינה הנקראת אל. ושים לבך בשם
סמאל כי הוא ממונה על פשע וחטאת והרהורים רעים והצבע שלו אדום והכוונה בכל
אלו ענינים היא כדי שישלימו ישראל להם כל המדות ולא יהיה להם מקטרג בעת
דינם כי מדת הדין נתמנית לבקש דין מלפני יי' יתברך על כל החטאים על כן
צריך לחלוק לה כבוד והן נקראין מלכים ושמותיהן בני מלכים ועל כן תקנו
בשמנה עשרה ותהי לרצון תמיד מפני שאין לנו קרבן לכפר על עונותינו אנו
יראים שלא ישלוט בנו מקטרג לכן נקדים בבקשה שתהי לרצון. אך מה שתקנו בסוף
התפלה יהיו לרצון אינו מזה הענין רק לייחד הכל באין סוף שלא יהיה דומה
לקציצה בנטיעה כי הרצון הוא סבת כל דבר וסיים בגאולה באמרו יי' צורי
וגואלי (תהלים יט' טו') כענין נעוץ סופו בתחלתו:
וכתב הרב הגדול
ז"ל וזה סוד הענין כי היו ישראל עובדים אלהים אחרים והם
המלאכים ועושין להם קרבנות והם להם כריח ניחוח כענין שנאמר ושמני וקטורתי
נתת לפניהם (יחזקאל טז' חי') ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת.
פירוש לפיכך כי כתיב נתתי ביו"ד וקרינן בלשון נקבה בלא יו"ד וכן ונתתהו
לפניהם לריח ניחוח וקרי ונתתיהו והוא מאמר התפארת לעטרת
והבן זה. וכבר שאל ה"ר שם טוב את החסיד ה"ר יצחק שגם המלאכים היה להם
ליענש בהיותם מקבלים מה שאינו ראוי להם ומתקרבים לעובדיהם לתת עליהם היום
ברכה ולא עוד אלא שהיה להם להתרחק ולמחות בידם ולהודיעם שהם תחת אדון הכל
ומלכותו בכל משלה ולהזהירם כאשר אמר המלאך למנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך
ואם תעלה עולה לה' תעלנה (שופטים יג' טז') והרב ז"ל השיב לו כי כן הוא ועל
זה נאמר יפקוד השם על צבא המרום במרום (ישעיה כד' כא'). ונחזור לדברי הרב
ז"ל והנה התורה אמרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם אבל צוה הקב"ה ביום
הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן והוא הראוי לו מפני
שהוא בעליו מאצילות כחו יבא חורבן ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים
והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן והכלל שהוא נפש לגלגל
מאדים וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות ומן הבהמות
השעירים והעיזים. וחלקו עוד השדים הנקראים מזיקים בלשון רז"ל ובלשון הכתוב
שעירים כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן
מאתנו אליו חלילה אבל שתהיה כוונתינו לעשות רצון בוראינו שצונו בכך והמשל
כמי שעושה סעודה למלך וצוה לאיש העושה הסעודה תן מנה אחד לפלוני עבדי שאין
עושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו עשה עמו רק הכל נתן למלך
והמלך נתן פרס לעבדו ושמר זה מצותו ועשה לכבוד המלך כאשר צוהו. ואמנם המלך
לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין מן הסעודה ההיא שיספרו
בשבחו ולא בגנותו וזהו טעם לגורלות כי אילו היה הכהן מקדיש אותו בפיו
לעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו אבל היה מעמיד אותם לפני יי' פתח אוהל
מועד כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא מאת השם הוא הפיל
להם וידו חלק להם כענין שנאמר בחיק יוטל את הגורל ומיי' כל משפטו (משלי
טז' לג') וגם אחר הגורל היה מעמידו לפני הש"י לכפר עליו לומר שהוא שלו
ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא רצון השם כענין יעמד חי לפני יי' לכפר
עליו ולכך לא נשחט אותו אנחנו כלל ותרגם אונקלוס לשמא דיי' ולעזאזל כי
האחד לשם יי' והשני לעזאזל לא לשמו של עזאזל ומפני זה אמרו רז"ל חוקותי
דברים שהשטן ויצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהם כגון לבישת
שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח לא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו
כי הם לאשי יי' אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו כי יחשבו שאנו עושים מעשיהם
וגם בפרה אדומה מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה ועניינה דומה לשעיר המשתלח
להעביר רוח הטומאה כענין שנאמר לעתיד את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן
הארץ (זכריה יג' ב'):
ומזה תבין טעם
בכבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה ומה
שהזכירו רז"ל בכבוס בגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עכ"ד הרב ז"ל.
ולפי הנראה לי מספר הזוהר אשר אין כוונת השילוח לסמא"ל רק למדת הדין אשר
משם מקבל שפע סמא"ל ולפי זה לא נצטרך למה שאמר הרב ז"ל ואין הכוונה שיהיה
הקרבן ממנו אליו חלילה כי כבר ידעת ענין מדותיו של הב"ה אך צריכים אנו
לומר כי כולן נוטלין פרס מאת המלך יתברך ובמסורת כתיב וגורל אחד לעזאזל
(ויקרא טז' ח') וגורל לבוזזינו (ישעיה יז' יד') לכך ושעירים ירקדו שם
(ישעיה יג' כא') ודע כי בהתגלות רצון העליון אז הוא עת רצון העליון ואין
מקום למדת הדין להשטין ולקטרג ובהתגלותו נותן פרס לכל כח כפי מה שהוא
שאילו היו כל הכחות שבעולם עומדים על משמרותם כפי תקון הבריאה שסדרם הש"י
היו הכחות הפנימיים בפנים והחיצונות בחוץ אין שטן ואין פגע רע כי כל מעשה
האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע אמנם כשנתקלקלו הצינורות ונתהפכו
הסדרים נכנסו החיצונים בפנים ויצאו הפנימיים לחוץ:
ודע כי כל זה
העניין נרמז בספורי יעקב ועשו כי העזאזל נרמז באמרו אכפרה
פניו במנחה ההולכת לפני ונהפך הקטיגור סניגור ומליץ בעדנו ורוצה שכחותיו
יהיו לעבודתינו באמרו אציגה נא עמך מן העם וכל היום ההוא מליץ טוב על
ישראל שנאמר וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה הוא שעיר העזאזל שנתנו לו זהו
שנאמר באפס עצים מכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון (משלי כו' כ'). ויעקב נסע
סכותה כי ישראל טרודים בסכות מיום כיפור עד החג רמז לסוכת דוד כמו שנפרש
במקומו בגזירת האל. ולמקנהו עשה סכות רמז לע' פרים המקריבים עבור שבעים
אומות כאשר נפרש בגזירת האל. ואמרו רז"ל על העזאזל לא היה מגיע לחצי ההר
עד שנעשה איברים איברים והנה ענינו דומה לעגלה ערופה והבן זה. ויש אומרים
כי לכך נתכוון אמציה כשהשליך בני שעיר ואדום מראש הסלע:
וטעם וכסה ענן
הקטורת וגו'. כסוד פן יהרסו שאינו דרך כבוד לראות במכוון לו
כאשר יתבאר בסוד ישת חשך סתרו (תהלים חי' יב') ולא יבאו לראות ואין להקשות
מאותו שמצאו כף רגל עגל בין כתיפיו כי שימש שלא כדין. וטעם ולפני הכפורת
יזה שבע פעמים ידוע בסוד השביעיות. ואמרו רז"ל כי היה מונה אחת עם כולן
רמז לקצה הפנימי המקיימם. וטעם וכל אדם לא יהיה באהל מועד הוא
כעניין ונטיל ברכאן בחשאי. כי אין ברכה מצוייה רק בדבר הצנוע ואמרו רז"ל
בירושלמי כל אדם אפילו אותם שנאמר בהם ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א' י')
לא יהיה וכו'. בשנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו אני מת אמרו לו
מנין אתה יודע אמר להם בכל שנה ושנה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס
עמי ויוצא עמי שנה זו בא לבוש שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי אמר ר' אבהו
ומי אומר שאדם היה אלא שהקב"ה וכבודו נכנס עמו ויוצא עמו כל זה הוא כדי
שיתייחד העבד עם אדוניו ביחוד בלתי אמצעות אחד באחד יגשו ורוח לא יבא
ביניהם וכבר רמזתי זה במצות הפעמונים. והבן כי לא הורשה שום אדם ליכנס שם
רק כהן גדול אחת בשנה:
ובספר הזוהר [אדרא
זוטא רצ"ו ב'] ובגיני כך לית רשותא למיעל בר
כהנא רבא דאתי מסטרא דחסד. <תרגום - ומשום זה אין רשות
ליכנס לקדש
הקדשים רק כהן גדול הבא מצד החסד>. בדיל דלא עאל לההוא
אתר דלעילא אלא
ההוא דאיקרי חסד. <משום שאינו נכנס למקום ההוא של מעלה
אלא אותו שנקרא
חסד>. ועייל בקדש הקדשים. <שנכנס בקדש
הקדשים>. ומתבסמת נוקבא
ומתברכת. <והמלכות מתבשמת ומתברכת>.
ומההוא חסד עייל לקדש הקדשים.
<ומאותו חסד נכנס לקדש הקדשים>. כי שם
צוה יי' את הברכה וגו'.
<שכתוב "כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם">.
האי איקרי קדש
וכל קדשים דדכורא עיילין תמן. <המקום הזה נקרא קדש וכל
הקדשים של הזכר
נכנסים שם>. וכולהו אתיין מרישא עילאה. <וכולם
באים מראש
העליון>. ונגיד ההוא ברכה בכל שייפי גופא. <והברכה
ההיא נמשכת לכל
איברי הגוף>. ע"ד אינון דאיקרון צבאות דמתמן נפקין כלהו
צבאות עילאין
ותתאין וכו'. <ועל כן הם נקראים צבאות שמשם יוצאים כולם
צבאות עליונים
ותחתונים:
ויצא אל
המזבח אשר לפני יי' וכפר עליו וגו' וטהרו וקדשו מטומאת בני ישראל.
המזבח העליון שהוא רצון הוא לפני יי' ממש וצריך לכפרה בשביל עונותיהן של
ישראל זהו וטהרו וקדשו מטמאות בני ישראל וכן יעשה באהל מועד והבן זה. ודע
כי על כן נקרא היום הזה כפורים לא כפרה כי מיעוט כפורים שנים כפרת כנסת
ישראל של מעלה שנטמאת בעונותיהן של ישראל וכפרת ישראל שלמטה וכן הוא אומר
ובפשעכם שולחה אמכם (ישעיה ג' א'). ועל כן כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם
אכפר לא כתיב אלא יכפר ר"ל כי עם היום הזה הנקרא תשובה יכפר עליכם היודע
סוד זה יבין כמה גדול כח התשובה וכמה עולמות מתקן:
וסמך
אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי וגו'. טעם הסמיכה פירשתי וטעם
והתודה עליו כי יוליכם עמו אל ארץ גזרה. ובספר הזוהר (נח ס"ד ב') ההיא
אימרא או כשבה או שעירה דקרבין איצטריך עד לא אתקריב במדבחא. <תרגום
-
אותו האיל או כשבה או שעירה שמקריבים צריך לפרש עליה מטרם שמקריבים אותה
על המזבח>. לפרשא עלה כל חטאין וכל רעותין בישין
לאתוודאה עלה.
<לפרש עליה כל החטאים וכל הרצונות הרעים להתוודות
עליה>. וכדין
ההיא אתקרי בהמה. <ואז נקרא הקרבן ההוא בשם בהמה>.
בכלא בגו אינון
חטאין. <בתוך כל אלו החטאים>. וההוא
רעותא דסלקא עלה מגו חטאין
בישין והרהורין בישין כגוונא דקרבנא דעזאזל. <ואותו
הרצון עולה עליה
מתוך חטאים רעים והרהורים רעים כמו הקרבן של עזאזל>.
דכתיב והתודה
עליו את כל עונות בני ישראל. <שכתוב בו "והתודה עליו את
כל עונות בני
ישראל">. וזהו טעם ונתן אותם על ראש השעיר החי ויונתן בן
עוזיאל תרגם
ויתן יתהון בשבועה אמירא ומפרשא בשמא רבא ויקירא על ריש צפירא ויפטור בה
גבר דמזמן מן אשתקד למהך למדברא דצוק דהוה ביה חרורי ויפטור גברא ית צפירא
למדברא דצוק ויסוק צפירא על טורא דבית חדודי וידחיניה גו רוחא זיקא מן קדם
יי' וימות. ושלח ביד איש עתי נרמז כאן סוד גדול:
ספר
הזוהר [פקודי רל"ז א'] אמר שם תא חזי אית מאן דעבד
חרשין והא
לא אצלח בידוי. <תרגום - בוא וראה יש מי שעושה כשפים ולא
מצליח
בידו>. דהא לעובדין אלין גבר מתקנא איצטריך. <כי
לעובדות אלו צריך
לאיש מתוקן>. תא חזי מבלעם דאיהו הוה מתקנא לאינון חרשין
דיליה לאצלחא
בידוי. <בוא וראה מבלעם שהוא היה מתוקן לאלו הכשפים
להצליח בידו>.
דכתיב ונאם הגבר שתם העין. דחד עינא סתים תדיר. <שכתוב
"נאום הגבר
שתום העין" כי עין אחת שלו היתה סתומה תמיד>. וחיזו
דעינוי לא הוה
באורח מישור ומומא הוה ביה בעינוי. <ומראה עינו לא היה
בדרך הישר מום
היה בו בעיניו>. כתיב ושלח ביד איש עתי המדברה זמין
בכולא חיזו דעינוי
דלא אתכשר. <וכתוב "ושלח ביד איש עתי המדברה" יהיה מזומן
לגמרי שמראה
עיניו לא יהיה בדרך הישר>. אבל רוחא דקדשא מאן דאשתמש
בהדיה מה כתיב
כל איש אשר בו מום לא יקרב. <אבל רוח הקדש מי שישתמש בו
מה כתוב "כל
איש אשר בו מום לא יקרב">. וכבר רמזתי זה בפסוק מכשפה לא
תחיה:
ונשא
השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה וגו'. אמרו רז"ל בבראשית רבה
ונשא השעיר עליו זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם עונות תם.
וזה ידוע מכח יעקב ועשו. וטעם שלוחו למדבר ידוע כי שם מקומו וזהו אל ארץ
גזרה ואמרו רז"ל מהו אל ארץ גזרה שגזרתי שיהיו הפורעניות כלם הראויות לבא
על בני הולכות שם. וזהו טעם לכיבוס בגדי המשלח וטהרתו במים משום דכתיב
והיה מחניך קדוש:
ואת פר
החטאת ואת שעיר החטאת וגו' יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את
עורותם וגו'. כבר ידעת סוד הנשרפים בחוץ כי הם חלק מדת הדין ומזה הטעם
השורף אותם טעון כבוס בגדים:
והיתה
לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה
לא תעשו וגו'. ידעת סוד החדש השביעי מסוד השביעיות וטעם בעשור לחדש רמז
לעשר מאמרות שיתעלו כולם לתשובה ועל כן נקראים ימי תשובה תשובה ממש ומכאן
תבין סוד תפלת היום:
תענו את
נפשותיכם יש לך להתעורר במה שרמזתי לך בסוד הקרבן כי יש כחות
אלהיות ידועין לאכל הקרבן מתוך האש וכנגדן יש איברים באדם למטה אוכלין
חלבו ודמו וצריך לאדם ביום התענית לכוון רוחו ונשמתו לדברים האלה ולכוון
עצמו לפני ה' יתעלה כאילו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו. ושיקבלו ממנו תמורת
קרבן ועל כן תקנו רז"ל שיאמר אדם בתעניתו שיחשב חלבי ודמי. מדרש רות (זוהר
חדש פ' ט"א) רבי נחוניא בן הקנה אומר לחכמים בני חייכם אין קרוב לפני
המקום כלבו של אדם. <תרגום - רבי נחוניה בן הקנה אמר
וכו'>. וניחא
קמיה יותר מכל קרבנין ועלוון דכל עלמא. <וטוב לפניו יותר
מכל הקרבנות
והעולות שבכל העולם>. מאן דיתיב בתעניתא וישויה לביה
ורעותיה איהו
מקרב קרבן שלים. <מי שיושב בתענית וישום לבו ורצונו לה'
הוא מקריב
קרבן שלם>. דניחא ליה לקב"ה קריב קמיה תרביה ודמיה
וגופיה. <שטוב
לפני הקב"ה שמקריב לפניו חלבו ודמו וגופו>. מקרב קמיה
אשא וריחא
דפומא. <ומקריב לפניו אש וריח שבהבל פיו>.
וליבא ורעותא איקרי
מזבח כפרה. <ולב ורצון נקרא מזבח כפרה>.
קרבן איתפליג לכמה סיטרין
לכמה חולקין. <הקרבן נחלק לכמה צדדים לכמה חלקים>.
תעניתא דבר נש
גופיה איתפליג לכמה סיטרין לכמה חולקין. <תעניתו של אדם
נחלק לכמה
צדדים לכמה חלקים>. קב"ה לא נטיל מכלא אלא לבא ורעותא. <והקב"ה
לא
לוקח מכולם אלא הלב והרצון>. ותלתא מלכין אינון בגופא
מוחא ולבא
וכבדא. <ושלש מלכים הם בגוף, המוח הלב והכבד>.
מוחא אכיל מן כולא
והוא יהיב לליבא. <המוח אוכל מכל ונותן ללב>.
ליבא אכיל מן כולא
והוא יהיב לכבדא. <הלב אוכל מכל ונותן לכבד>.
הכבד הוא יהיב
לכולא. <הכבד הוא נותן לכל>. שנאמר כל
הנחלים הולכים אל הים. והוא
כדוגמת הים וכו'. <שנאמר "כל הנחלים הולכים אל הים" והוא
כמו
הים>. ויש מפרשים כי על כן נאסר ביום הכפורים אכילה
ושתייה. והעינוי
רמז לספירה הראשונה שהיא עשירית כשתמנה מלמטה למעלה שאין בה השגה ורעיון
כלל מוסף על זה לפי הפשט טעם הענוי להכניע התאוות הגופניות כי מרוב אהבת
הש"י וחמלתו על עמו תקן להם יום אחד בשנה לכפר על עונותם שלא תתמלא סאתם:
ואל פתח
אהל מועד לא הביאו וגו'. הטעם בעבור שהיו ישראל במדבר מקום ממשלת
מדת הדין העזה אסר להם שחוטי חוץ פן יטעו בה וזהו דם שפך והבן זה. וכבר
פירשתי טעם ונכרת האיש מקרב עמו וההבדל שיש בין ונכרת האיש ובין ונכרתה
הנפש אמנם אונקלוס לא רצה לומר כרת על הנפש ותרגם אנשא ההוא:
למען אשר
יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום
לה' וגו' וזרק הכהן את הדם על מזבח יי' וגו'. אלו הפסוקים הם טעם לאיסור
שחוטי חוץ כמו שפירשתי והבן אמרו על פני השדה הוא שדה של תפוחים שנהרג בו
קין ועל כן צוה לאכול שלמים המטילים שלום בעולם:
ולא
יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. כתב הרמב"ן ז"ל דע כי כאשר היתה
הבריאה בתחלה במעשה בראשית בגוף האדם וכל בעלי חיים והצמחים והמתכות מד'
יסודות ונתחברו ארבעתם בכח אלהי להיות מהם גוף גם מורגש לכל חמש ההרגשות
לעביו ולגסותו כך היתה יצירה מב' יסודות מן האש והאויר והיה מהם גוף איננו
מורגש ולא מושג לאחד מן ההרגשות כאשר נפש הבהמה איננה מושגת לדקותה והגוף
הזה הוא רוחני יטוש לדקותו באש ובאויר וכאשר ההרכבה בכל דבר סבת ההויה
וההפסד במורכבים מד' יסודות כך היא במורכבים אלו משני יסודות כי בהתחברם
יהיה בעל גוף חי ובהפרדם יהיה כמת לכן אמרו רז"ל ששה דברים נאמרו בשדים ג'
כמלאכי השרת ג' כבני אדם ג' כמלאכי השרת יש להם כנפים כמלאכי השרת וטסין
כמלאכי השרת ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת ויודעין סלקא דעתך אלא
שומעין מה שעתיד להיות. ג' כבני אדם אוכלין ושותין כבני אדם ופרין ורבין
כבני אדם ומתים כבני אדם וסבת המיתה הוא פירוד החיבור כי היא הסבה בכל
המורכבים וסבת הטיסה בקלות יסודותם כאשר נראה גם בעוף כי מפני האש והאויר
והיסודות האחרים בו מעטים הוא טס ופורח וכל שכן אלו שאין בהם היסודות
הכבדים כלום שטיסתן
גדולה ילכו ולא ייעפו וענין האכילה ללחוך מן המים והאש הריח??ת והליחות
בענין שתלחוך המים והוא ענין ההקטרה אשר יעשו בעלי הניגרמנציאה לשד??ם
וסבתה היושב אשר תיובש האש באויר בגופם וצריך להחזירו כאשר היא האכילה
באדם להחליף מה שהותך ממנו. וענין מה שאמרו שומעין מה שעתיד להיות כי
בטיסתן באויר השמים יקבלו העתידות משרי המזלות השוכנים באויר והם נגידי
התלי ומשם יגידו גם בעלי כנפים העתידות כאשר הוא מנוסה בנחשים וכאשר אפרש
במקומו בגזירת האל. ואלו ואלו אינם יודעין מה שעתיד להיות לימים רבים
ולעתים רחוקות רק יודיעו בעתיד להיות בקרוב שיקבלו השדים בנגזר לבא ולכך
תירגם אונקלוס יזבחו לשדים לא אלוה לשדים דלית בהון צרוך יאמר שאין בהם
שום צורך כי לא ימנעו שום היזק לעתיד לבא ולא יעשו שום תועלת וגם לא יודיע
ברחוק שישמור ממנו האדם בדעתו והוא לשון ג"כ לא אל??ה כאילו אמר לא כח
ממשלה כי אלהים לשון איילות אל הם יאמר שאין בשדים שום איילות ושום כח
ולכך אין צורך בהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם. ע"כ דברי הרב הגדול ז"ל.
ונראה לי כי יש בדברי רז"ל דברים שיורו כי אין בשדים גוף כלל מן היסודות.
אמר במדרש ילמדנו אשר ברא אלהים לעשות רבי בנייה אומר אלו השדים שברא
נפשותיהן עד שלא ברא גופם קדש את השבת והניחם ונשארו רוח בלא גוף והבא
עליהם פטור וכו'. וזה המאמר עצמו הובא בספר הזוהר [אדרא רבא
קמ"ב
ב'] בלשון אחר ובשעתא דכד בעי למיעל שבתא הוה ברי רוחין ושדין
דעלמין.
<תרגום - ובשעה שהשבת רצתה להכנס היה בורא רוחות ושדים
בעולם>.
ועד לא סיים לון עד דאתת מטרוניתא בתקונוי ויתיבת קמיה אנח לאינון בריין
ולא אשתלימו. <ומטרם שגמרם עד שבאה המלכה בתקונים שלה
וישבה לפניו
הניח אלו הבריות ולא נשלמו>. נראה מכוונתם שאין בהם גוף
כלל רק הם
כחות נאצלות ממדת הדין ועליהם נאמר עושה שלום ובורא רע (ישעיה מה' ז')
ונקראין שדים כי הם שודדים המערכות עליונות כענין שאמרו בכשפים שהן
מכחישין פמלייא של מעלה וכו' ולפעמים לובשין גון שישתער לב הרואה אותם
כענין שאמרו רז"ל אינהו אדמויי אדמו ועל כן מקומם היא בחרבה וגם בבית הכסא
והבן זה והשתוקקותם היא להדבק אצל תלמידי חכמים כדאיתא כי הם תאבים להדבק
בתלמידי חכמים כאשה המשתוקקת לבעלה וכשדה בית השלחין הצמאה למים כי יש בהם
פרצוף חמור כתיקון המרכבה העליונה והבן זה ומטעם זה לא נעשה מהם גוף שלם
והמשכיל יבין. על כן המתעסק בהם רוח טומאה שורר עליו מחוץ למחנה מושבו:
ספר
הזוהר [אדרא רבא קמ"ג ב'] תנא כל אילין כתרין דלא
אתכלילו
בגופא כולהו רחקין. <תרגום - למדנו כל אלו הספירות שלא
נכללו בגוף
כולם מתואבים>. מסאבין ומסאבין כל מאן דמקרב לגבן למנדע
מנהון מילין.
<טמאים ומטמאים כל מי שיקרב אליהם לדעת דברים מהם>.
תאנא מאי
תאובתא דלהון. <למדנו מהי תאותם של הקליפות>.
לגבי תלמידי חכמים.
<לתלמידי חכמים>. משום דחמאן בהו גופא
קדישא ולאתכלל בהו בההוא
גופא. <משום שרואים בהם גוף קדוש ורוצים להתכלל בהם
באותו גוף>.
ואיתימא אי הכי הא מלאכין קדישין דליתיהון בכללא דגופא. <ואם
תאמר אם
כן הרי המלאכים הקדושים שאינם בכלל גוף>. לא. <לא>.
דח"ו אי
הוו לבר מכללא דגופא לא להוון קדישין ולא מתקיימין. <שחס
ושלום אם היו
לחוץ מכלל גוף הקדוש לא היו קדושים ולא היו מתקיימים>.
וכתיב וגויתו
כתרשיש וכתיב וגבותם מלאות עינים. <כי כתוב "וגוייתו
כתרשיש" (דניאל
י' ו') וכתוב "וגבותם מלאות עינים" (יחזקאל א' ח')>.
והאיש גבריאל
כולהו בכללא דאדם בר מהני דליתיהון בכללא דגופא. <"והאיש
גבריאל"
שכולם הם בכלל אדם חוץ מאלו שאינם בכלל גוף>. דאינון
מסאבין ומסאבין
דיקרב בהדייהו. <שהם טמאים ומטמאים כל מי שיקרב
אצלם>. ותאנא
כולהו מרוחא דשמאלא דלא אתבסם באדם. <ולמדנו כולם נמצאים
מרוח שמאל
שאינו נמתק באדם>. ונפקין מכללא דגופא קדישא דלא אתדבקו
ביה משתכחין.
<ויצאו מכלל גוף הקדוש ולא נתדבקו ונמצאים בו>.
ובגיני כך כולהו
מסאבין ואזלין ושאטין בעלמא. <ומשום זה כולם טמאים
והולכים ומשוטטים
בעולם>. ועאלין בנוקבא דתהומא רבא. <ובאים
בנקב התהום הגדול>.
לאתדבקא בההוא דינא קדמאה דנפק בכללא דגופא דאיקרי קין דלתתא. <להתדבק
בדין הראשון היוצא מכלל הגוף הנקרא קין שלמטה>. ושאטן כל
עלמין ופרחן
ולא מתדבקן בכללא דגופא. <והם מעופפים ומשוטטים בכל
העולם ופורחים
ואינם מתדבקים בכלל הגוף>. ובגיני בך אינון לבר מכל
משריין דלעילא
ותתא. <ומשום זה הם לחוץ מכל המחנות שלמעלה
ושלמטה>. כמסאבי דכתיב
עליה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. <והם טמאים בהם כתוב
"בדד ישב מחוץ
למחנה מושבו">. מזה המאמר מוכיח כי כוונת רז"ל כי
המלאכים אף כי הם
שכל גמור לובשין צורה לפעמים אף בהיותם למעלה וזהו מאמרם בספר היכלות על
המלאכים
ומתעטפים כסות אש לבנה וכו' והבן זה:
וכן אמרו
בפירקי ר' אליעזר מפורש המלאכים שנבראו ביום שני כשהן נשלחין
בדברו הן נעשין כרוחות וכשהן משרתין לפניו הן נעשין כאש שנאמר עושה מלאכיו
רוחות משרתיו אש לוהט (תהלים קד' ד') ומעתה אין צורך להפך דברי תורה לחכמה
יונית והבן זה כי הוא עיקר גדול אף כי זה המאמר לפי דעתי רמז כי אין
אצילותם מעשר ההויות הקדושות רק ממדרגות הטומאה ועל כן אמרו בהם רז"ל
שנבראו בין השמשות ולא היו בכלל העשר מאמרות והבן זה. והבן אמרו חקת עולם
תהיה זאת להם לדורותם וכבר ידעת פירוש חוקת וזאת ועל הזכירה כאן באזהרת
השדים והבן זה:
ואיש איש
מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני וגו'.
אחרי שהזהיר על עבודת השדים והזביחה להם הזהיר על הדם כי רוב הקטרותה הוא
מדם ועל כן נקראת עבודתה ניגרמנציאה שם ההקטרה שעושין המכשפים לקרב ולחבר
להם השדים ובדם האדם הוא קרוב יותר ופירוש המלה הוא נגר שם לדם האדם הנגר
מנציאה שם ההקטרה הנקראת כך. מוסף על זה הוא כי החלב והדם מיוחדים לגבוה
מן המעטים שכתבתי למעלה ואם יאכל אדם ממנו תפגע בו מדת הדין כענין ונתתי
פני בנפש האוכלת את הדם כי לוקח חלקה. וטעם הכרת פירשתי כי הוא כענף הנכרת
משרשו. ופירש טעם איסור אכילת הדם:
כי נפש
הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא
בנפש יכפר. אמרו כי נפש הבהמית היא בדם ועל כן הדם הוא למזבח לתת לה חלקה
ועולתה קפצה פיה (איוב ה' טז'). ואמרו רז"ל כל מראה אדמומית מכפרין
ומכשירין וחייבין בכסוי רוצה לומר כל זמן שיש בדם המעורב במים מראה
אדמומית מכפר בזריקה ומכשיר הזרעים וחייב בכסוי והבן זה היטב:
ואיש איש
מבני ישראל אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וגו'.
סוד כיסוי הדם הוא לחלק לה כבוד למדת הדין אחרי שאין דמן של אלו נזרק על
המזבח וגם כדי שלא תשלוט הפך ארץ אל תכסי דמי (איוב טז' חי'). ויש עוד
לפרש שלא יתקבצו שם כחות המומאה והשדים שהדם הוא מזונם כמו שאני עתיד לפרש
בטעם לא תאכלו על הדם. עוד יש לפרש בעבור כי שפיכות הדם הוא דבר שנוי אצל
הקב"ה ומדת הדין מקטרגת עליו כענין ונפש חללים תשוע (איוב כד' יב') צוה
השם יתעלה ויתברך כשנעשה בהיתר לכסותו שנאמר ועולתה קפצה פיה אמנם בהפך
נאמר כי נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות (יחזקאל כד' ח') וכתיב וגלתה
הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה (ישעיה כו' כא'):
דבר אל
בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם. הזכיר לשון דבור ואמירה
ואמר גם כן אני יי' שהרמז בהם להקב"ה ולשכינת עוזו. ואמר כמעשה ארץ מצרים
כשבא להזהיר על איסור העריות אמר כמעשה ארץ מצרים וגו' להורות כי טעם
איסור העריות שלא ללכת אחרי הפעולות הנשפעות ממדת הדין כמו שנפרש לאחד מן
הפירוש:
ושמרתם
את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני יי'. תרגם
אונקלוס וייחי בהון לחיי עלמא. כי העיקר אצלינו שכר המצות בהאי עלמא ליכא
רק לאחר פטירה הצדיק יכנס למלכות הנקראת ג"ן ומקביל פני שכינה ושם תעמודנה
כל הנשמות כל אחת כפי מעשיו עד תחיית המתים ויום הדין ואחרי כן יזכו
הזוכים לחיי העולם הבא שהוא גמול האחרון. ודע והאמן כי כמו שנתחלקה הארץ
בקבוץ כל ישראל כך קבוץ כל הנשמות אחר יום הדין תתחלק להם נחלת העולם הבא
כל אחד כפי הראוי לו שנאמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. וכתיב זאת נחלת
עבדי יי' (ישעיה נד' יז') וידעת פירוש זאת. ודע כי הזוכין לעולם הבא אינן
יודעין בפירוש עד יום הדין שבאותו היום יתפרשו בשמות שנאמר ורבים מישני
אדמת עפך יקיצו וגו' (דניאל יב' ב') אמנם יש צדיקים גמורים שמכריזין עליהם
קודם יום הדין פלוני מזומן לחיי עולם הבא כגון רבי עקיבא וחבריו ועליהם
אמר רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עליה והם מועטים. וכתב הרב הגדול ז"ל
ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם כל העושה המצות שלא לשמה על מנת לקבל
פרס בעולמו יחיה בהם בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים ובכבוד ועל זה
נאמר ובשמאלה עושר וכבוד (משלי ג' טז') ופירשו למשמאילים בה עושר וכבוד
וכן אשר מתעסקים במצות על מנת לזכות בהן בעולם הבא שהן העובדין מיראה
זוכין בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטוב תלין. והעוסקין במצות מאהבה
כדין וכראוי כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחוקותי והשיג לכם דיש את בציר
ובציר וגו' יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהגו של עולם ובחיי העולם הבא
זכותם שלימה שם והעוזבים כל ענייני העולם הזה ואינן משגיחים עליו כאילו
אינן בעלי גוף וכל כוונתם ומחשבותם בבוראם בלבד כאשר היה הענין באליהו
וחנוך בהדבק נפשם בצור הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב מאליהו
וכידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובני העולם הבא העומדים בתחיית
המתים ולכן יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך למען תחיה והארכת
ימים כי הלשון יכלול כל מיני החיים כפי הראוי בכל אחד. עכ"ד ז"ל:
איש איש
אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני י"י. טעם איסור העריות
אין לבעלי הקבלה דבר מקובל בו. רק קצתם אמרו כי הטעם שלא להשיב דבר הנפרד
לשרשו והענף לעקרו כי מאחר שאנחנו כולנו סבה אחר סבה נמצאים זה מזה אין
לעשות הענפים המתפשטים אילך ואילך שורש בפני עצמו כי הקרובים הם הענפים
המתפשטים מן השורש ויש להם לקבל לחות מן הענפים אחרים לא מעצמם כי היה
מתייבש. והבא על הערוה גורם יבשות הענף ההוא מהמרכבה עליונה אבל קין לא
נאסר באחותו כי לא היו סבה אחר סבה כי מכח עליון נוצרו ז' כנגד ז' ימי
בראשית. ויש מן האחרונים שאמרו בסוד העריות כי הטעם הוא כטעם סוד העבור
שלא יכרת שם המת ממשפחתו וראה הש"י ברוב חכמתו איזה מקום מנוחתו ואמרו
לקרוביו כי לפעמים יבא בזכר ואם לא זכה יבא בנקבה ושמא יבא על אביו ובנו
ואחיו ודודו וזה טעם ערות אביך וערות אחי אביך המדבר בזכרים:
אמנם
הנראה לי מדעת רז"ל בספר הזוהר שכבר הבאנוהו עוד למעלה כי הטעם הוא
בעבור שאצילותו ממדת הדין אין לנטות אחרי הפעולות הנאצלות משם וכבר רמזנו
זה בענין אלופי עשו. ויש עוד מן האחרונים שאמרו בטעם העריות ענינים אחרים
וזו היא כוונתם כבר ידעת כי עשר ספירות נאצלות מאין סוף יתעלה ויתברך והן
קרובות אליו יתברך ומשפיע בהן ומתייחד בהן. גם הודעתיך כי הפעולות של מטה
פוגמין למעלה והבא על אחת מן העריות הוא משתמש בשרביטו של מלך כי במרכבה
עליונה מצוי ייחוד הקורבה איש באחיו ידובקו ואמר כי הבא על אמו פוגם בבינה
הנקראת אם הבנים גם בשכינה שהיא אם כל חי ולכך כתיב ערות אמך אמך היא שני
פעמים ולא ניתן להשפיע בהן רק למלך הכבוד יתעלה והמשתמש בשרביטו של מלך
חייב מיתה. הבא על אשת אביו פוגם בהוד בת זוגו של נצח הנקרא אב לצדיק והבא
על אחותו פוגם בכנסת ישראל הנקרא אחות שנאמר באתי לגני אחותי כלה (שה"ש ה'
א') והבן אמרו מולדת בית או מולדת חוץ רמז לב' אחיות שיש בבתי גוואי שהם
בינה וגבורה ולשני אחיות אחרות שהם בבתי בראי שהם הו"ד ומלכות. והבא על בת
בתו פוגם בהוד שהוא בת הגבורה. הבא על בת בנו פוגם במלכות שהוא בת נצח הבא
על שתי אחיות פוגם בהוד ומלכות אמנם יעקב אבינו ע"ה שאמר לו הקב"ה אתה
אלוה בתחתונים הותר לו להשתמש בשרביטו של מלך ואמר בהם לצרור לשון צרור
המור כי הבא עליהם עושה קשר בצינורות המרכבה שלא ישפיע לבת זוגה. הבא על
כלתו פוגם בהוד שהוא בת זוגו של נצח בנו של חסד וגם פוגם בכלה העליונה.
הבא על חמותו פוגם בגבורה שהיא חמות נצח. הבא על דודתו פוגם בגבורה והו"ד.
הגבורה דודתו של נצח והוד דודתו של מלכות והם אחות אביו ואחות אמו הנזכרים
בפסוק. הבא על אשת אחיו שיש לו בנים פוגם בהו"ד שהיא אשת נצח אח לתפארת
ובנו צדיק ובתו מלכות. הבא על אשת אביו פוגם בגבורה אשת החסד. ואמר בעריות
לא תגלה שהבא עליהם מגלה בת זוגו מחברתה. והנה העריות כלם רומזות לכחות של
מעלה המקבלות מבת זוגם ולחכימא ברמיזא. ועל מה ששואלים העולם מפני מה אחי
האב מותר באשת בן אחיו ובן האח אסור באשת אחי אביו ועוד מפני מה האדם מותר
לישא בת אחיו ואסור באחות אביו תיאסר האשה להנשא לדודה כמו שנאסר האיש
לישא דודתו הטעם בכולן כי המשפיע הוא למעלה מן המקבל וזה מותר אמנם בהפך
ישתנו סדרי בראשית:
ומזרעך
לא תתן להעביר למולך וגו'. סמך איסור העבודה זרה לאיסור הזנות כי
עבודה זרה נדמית בכל מקום לזנות והוא מקנא אם אותם שנולדו לו יזנו אחר
עבודה זרה וכל ענין עבודה זרה נמשל לניאוף ככתוב בספר משלי. והבן כי בהיות
עשרת הדברות בשני לוחות והיו מכוונין חמש כנגד חמש היה מכוון לא יהיה לך
כנגד לא תנאף נרמזה שם האמונה רעה שפשטה בעולם השם יעביר רוח הטומאה מן
הארץ כדכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג' ב') שלא תמצא אמונה
בעולם שלא נרמזה בתורה אלא שתשובתה בצדה. ועבודת המולך היא עבודת האש תבין
איסורו מטעם כתובת קעקע והטעם שלא יכניסו כחות הטומאה בהיכל הקדש והבן זה.
וטעם ואת זכר לא תשכב כי אין הזוג שוה כי אם בזכר ונקבה שמשם קיום המין
דוגמת משפיע ומקבל והעושה מן המשפיע מקבל משנה סדרי בראשית. וכמו שזיווג
האיש בבת זוגו רומז על הייחוד כך זיווג שני זכרים כאילו עושה שתי רשויות.
ומכאן תבין טעם ובכל בהמה לא תתן שכבתך כי אין לערב צורת אלהים עם צורת
בהמה לעשות מן הקדש חול אל תטמאו בכל אלה וגו' הבן מלת אלה כי משם הטומאות
באות ושם נטמאו הגוים ואמר אשר אני משלח כי אני הוא המשלח:
ותטמא
הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה. כבר ידעת כמה האריכו
רז"ל בספור שבח ארץ ישראל בסוף כתובות עד שאמרו כל הדר בחוצה לארץ דומה
כמי שאין לו אלוה הטעם הוא כי הבורא יתברך ברא הכל ושם כח העליונים
בתחתונים ונתן לכל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע שנאמר אשר חלק
יי' אלהיך אותם לכל העמים ועוד שיש להם שרים כענין שנאמר שר פרס שר יון
והם מלאכי עליון שהם שרים עליהם אבל ארץ ישראל היא אמצעית היישוב היא נחלת
השם מיוחדת לשמו לא נתן הוא יתעלה עליה שומר וקצין ומושל בהנחיל אותה לעמו
ישראל המיוחד לו שנאמר
בהנחל עליון גוים וגו'. ונאמר כי חלק יי' עמו וגו'. והנה היושב בארץ ישראל
הוא יושב תחת הקו האמצעי ומקבל כח ממה שכנגדו והיושב בחוצה לארץ נכנס תחת
רשות אחרת ומקבל כח מזולתו לפי המקום אשר הוא שם. זהו ויקם יונה לברוח
תרשישה מלפני יי' (יונה א' ג') כי מלפני השם הוא בורח. והוא סוד ובכתה את
אביה ואת אמה בהפרדה מהם והאתין רבויין. ואמרו רז"ל במדרש איכה בפסוק חלקי
יי' אמרה נפשי (איכה ג' כד') רבי אבהו בשם רבי יוחנן משל למלך שנכנס
במדינה ועמו דוכוסין ואיפרכין ואיסטרכולין הדין הוה אמר דוכוסין פלן אנא
נטיל לגבאי ואחרנא אמר אנא נסיב איסטרכולין לגביי פקח אחד אמר איני נוטל
אלא המלך עצמו דכולהו מתחלפין ואיהו לא מתחלף כך אומות העולם אלו עובדין
לחמה ואלו עובדין ללבנה אבל הקב"ה בגורלו של ישראל הוא הה"ד חלקי יי' אמרה
נפשי כמה דאת אמר יי' מנת חלקי וכוסי (תהלים טז' ה'). וכתב הרב ז"ל וסוד
הענין הוא כי לא מצא השם יתעלה חלק באומות ובארצות רק בישראל ובארץ ישראל
לפי שהוא טהור והן טמאין וכתיב טהר עינים מראות רע (חבקוק א' יג'). ועל כן
אמרו רז"ל אוירא דארץ ישראל מחכים מפני המוצק אשר על ראשם זהו סוד עד לא
עשה ארץ וחוצות משלי ח' כו') לא תהיה אשת המת החוצה. ויוצא אותו החוצה.
ועל כן בחוצה לארץ אעפ"י שהכל לשם הנכבד אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים
הממונים עליה והעמים טועים אחרי אלהיהם זהו שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום
במרום וגו' (ישעיה כד' כא') אע"פ שהכל מאתו יתעלה ובעבור שארץ ישראל היא
אמצעית הישוב ומכוונת כנגד ירושלים של מעלה על כן יש מצות הנוהגות בארץ
ושאינן נוהגות בחוצה לארץ וזהו ענין הכותים שאמר עליהם הכתוב כי לא ידעו
את משפט אלהי הארץ (מלכים ב' יז' כו') ואמר כי הנה הכותים לא היו נענשים
בארצם בעבדם אלהיהם ובבואם בארץ ישראל ועשו כמעשיהם הראשונים שלח בהם את
האריות ולכן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר וגו' בבאו לארץ זהו ושלמתי
ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו
את נחלתי (ירמיה טז' חי') וכן שנו בספרא ולא תקיא אתכם הארץ ארץ ישראל
איננה כשאר ארצות איננה מקיימת עוברי עבירה ועוד שם ואין עמו אל נכר שלא
יהיה רשאי אחד משרי האומות לבא ולשלוט עליהם והבן כי לא היו ליעקב אבינו
ע"ה שתי נשים בארץ ישראל כי אם בחוצה לארץ ולא זכה ליקבר עם שתיהן כי יבוש
מאבותיו:
וכתב הרב
הגדול ז"ל אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית
והנזכרת בפרשת אם בחוקותי תדע סוד נשגב ונעלם ותבין מה שאמרו רז"ל בית
המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. עכ"ד ז"ל ומעתה התבונן בפירוש
הפסוק ותטמא הארץ. וטעם ואפקוד עונה עליה פירשתי בפסוק האשה אשר נתת עמדי
והנה הפסוק אומר לך דרשני ופירוש ותקיא הארץ את יושביה כי בעברו על העריות
ועל שאר הדברים השנואים לפניו יתברך יהיה השם הנכבד שונא אותו ובבאו לידבק
בו תקיא אותו הארץ הנזכרת ולא תקבל נשמתו כשאר הנשמות הטהורות וזהו טעם
ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. ויש מפרשים מקרב עמם כי יתגלגלו לפעמים
באומות העולם כענין שלא עשני גוי ואני תמה מדבריהם כי כמדומה לי שיש בתורת
כהנים ונכרתה הנפש ההיא מעמיה יכול תלך לעם אחר תלמוד לומר מלפני. ועוד
אמרו בפסחים אמר לפניו הושע רבונו של עולם החליפם באומה אחרת אמר כבר
נשבעתי שלא להחליפם באומה אחרת. ויודע האמת ידריכני בדרך האמת: