פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת נח
ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ
חמס. אמר כי הארץ העליונה נשחתה בחטא האדם ולשון השחתה מלשון חבר הוא לאיש
משחית (משלי כח' כד). וכן כי שחת עמך והכוונה הפריד ההויות וכן בנים
משחיתים (ישעיה א' ד'). לא תשחית את עצה. ושחת ארצה. שחת לו. וטעם והנני
משחיתם את הארץ עם הארץ כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה [משל]
לבן מלך שהיתה לו מניקה כל זמן שהוא סורח היתה מניקתו נרדית. ונקראת מניקה
כי משם יונקים הכל כד"א טוב הארץ תאכלו (ישעיה א' יט'). ופירוש ותמלא הארץ
חמס כענין ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה (ירמיה ב' ז') וכתיב
וישימו ארץ חמדה לשמה (זכריה ז' יד') ופירוש חמדה כלולה ויכל אלהים כמו
דתרגם ירושלמי וחמיד:
ויאמר אלהים לנח קץ כי בשר וגו'. מדת
הדין נקראת קץ כל בשר כענין נוטל
רשות ונוטל נשמה והיא ממונת ליפרע מן הרשעים וכו' ובעבור כי אינה פועלת
בלתי רשות כענין שנאמר אם ישוך הנחש בלא לחש (קהלת י' יא')
רוצה לומר עד שלוחשין לו מלמעלה על כן אמר בא לפני ליטול רשות להשמידם על
מעשיהם הרעים זהו סוד וגנב יבא פשט גדוד בחוץ (הושע ז' א') והבן כל הפסוק
היטב. בראשית רבה אמר רבי חנינא בן פזי אין דבר רע יורד מלמעלה. אתיבון
והכתיב אש וברד שלג וקיטור (תהלים קמח' ח'). אמר להם רוח סערה היא שעושה
דברו כי מלאה הארץ חמס כל זה הוא מן הקטרוג שהיתה מדת הדין מקטרגת כי
בחטאם נתמלאה הארץ חמס וינקה מכחות הטומאה תחת כחות הקדושה והטהרה:
ספר הזוהר [נח ס"ג א']
תא חזי אף הקדוש ברוך הוא אמר לנח קץ כל
בשר בא לפני. <תרגום - בא וראה אף הקב"ה אמר לנח "קץ כל
בשר בא
לפני">. מאי איהו דא איהו קץ דאחשיך אפיהון דברייתא. <ושואל
מי
הוא, ועונה זהו הקץ שהוא מחשיך פני הבריות וממיתן, היינו מלאך המות>.
בא לפני מכאן אוליפנא חייבי עלמא מקדימין ליה ומשכאן ליה עלייהו לאחשוכא
לון. <"בא לפני" מכאן למדנו שרשעי העולם בעוונותיהם
מקדימים את מלאך
המות ומושכים אותו עליהם להחשיך פניהם ולהמיתם>. דכיון
דיהבי ליה רשו
נטיל נשמתין ולא נטיל עד דיהבי ליה רשו. <שכיון שנותנים
לו רשות
מלמעלה נוטל את הנשמה, אך לא יכול ליטול עד שמקבל רשות>.
ועל דא כתיב
בא לפני ליטול רשו לאחשכא אפייהו דבני עלמא ובגין כך והנני משחיתם את
הארץ:
<ועל זה כתוב "בא
לפני" ליטול רשות להחשיך פניהם של בני העולם, ולכן
כתיב "הנני משחיתם את הארץ">:
עשה לך תבת עצי גופר וגומר. צוהו
להסתר מפני מדת הדין כד"א חבי כמעט רגע
עד יעבור זעם (ישעיה כו' כ'). בא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' (ישעיה ב'
י') וכעניין ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כי כיון שניתן רשות למחבל
לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע גם כי צריך לחלוק לה כבוד וזה יתבאר עוד
בגזירת האל:
ספר הזוהר [נח ס"ג א']
תנינן בזמנא דמותא אית במתא או בעלמא לא
יתחזי בר נש במתא בגין דאית ליה רשו למחבלא לחבלא כולא. <תרגום
-
למדנו, בזמן שיש מגפה בעיר או בעולם לא יראה אדם בעיר, מכיון שיש רשות
למחבל להשחית הכל>. בגין כך אמר ליה קדוש ברוך הוא לנח
בעי לך לאשתמרא
לך ולא תחזי גרמך קמיה דמחבלא דלא ישלוט עלך. <לכן אמר
הקב"ה לנח אתה
צריך להשמר לך ולא תראה עצמך לפני המחבל כדי שלא ישלוט עליך>.
ואי
תימא מאן יהיב הכא מחבלא הלא מיין הוו דאתגברו. <ואם
תאמר מי נתן כאן
את המשחית לחבל שלא שמענו שחיבל, והלא רק מי המבול אתגברו ושטפו
הכל>.
תא חזי לית לך דינא בעלמא או כד אתחמי עלמא בדינא דלא אשתכח ההוא מחבל
דאזיל בגו אינון דינין דאתעבידו בעלמא. <ומתרץ, בא וראה
אין לך דין
בעולם או כשמוכה העולם בדין שלא נמצא שם המשחית שהולך בתוך אלו הדינים
הנעשים בעולם>. אוף הכי טופנא הוה ומחבלא אזיל בגו טופנא
ואיהו איקרי
הכי. <כן כאן היה מבול והמשחית הלך בתוך המבול והוא נקרא
כך בשם
מבול>. ועל דא אמר הקדוש ברוך הוא לטמרא גרמיה ולא יתחזי
בעלמא בשוקא.
<ולכן אמר הקב"ה לנח שיטמין עצמו בתוך תיבה ולא יראה
בעולם
ובשוק>. ואי תימא האי תיבותא איתחזי בעלמא ומחבלא אזיל
בגוה כל זמנא
דלא מתחזי אפי בר נש קמיה מחבלא לא יכיל לשלטאה עליה. <ואם
תאמר אותה
התיבה נראתה בעולם והמשחית הלך בתוכה, התירוץ, כל זמן שלא נראים פני אדם
לפני המחבל לא יכול לשלוט עליו כיון שרושם העבירות ניכרים בפנים>.
מנלן ממצרים דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. <מאין
לנו
ממצרים, שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר">.
מאי טעמא כיון
דמחבלא הוה אישתכח ויכיל ליה לחבלא לא אצטריך לאתחזאה קמיה. <מה
הטעם
שלא לצאת כיון שהמשחית נמצא שם ויכול לחבל למי שנראה לפניו, לכן אין צריך
להתראות לפניו>. בגין כך הוה גניז נח וכל אינון דעימיה
בתיבותא ומחבלא
לא יכיל לשלטא עלייהו. <ולכן היה נח וכל אותם שהיו עמו
גנוזים בתיבה
והמחבל לא יכל לשלוט עליהם>:
ובמדרש רות (זוהר חדש ע"ז) בזמן
שהדין בא בעיר יסלק אדם עצמו מאותה העיר
שכיון שניתן רשות למלאך המשחית אינו חושש לכל אדם בכל איש שפוגע בו יש לו
רשות להזיק. ובפרק הכונס צאן לדיר תמצא רמזים לענינים אלו. וטעם וכפרת
אותה מבית ומחוץ בכופר פשטו ידוע ונרמז בו עוד סוד כד"א איש כפר נפשו שלא
תשלוט מדת הדין עליהם. והבן אמרו מבית ומחוץ. וטעם ואני הנני מביא כתב הרב
הגדול ז"ל (הרמב"ן) ועל דרך האמת הוא כמו ויסרתי אתכם אף אני יאמר אף אני
תהיה ידי בהם על שהשחיתו את הארץ וכבר ידעת פירוש מלת אני:
ספר הזוהר [נח ס"ג ב']
אמר רבי חייא נח דהוה איש צדיק אמאי לא
בטיל מותא מעלמא אלא בגין דעד לא פסקה זוהמא דעלמא. <תרגום
- אמר רבי
חייא נח שהיה איש צדיק למה לא נתבטל המות מהעולם. אלא לפי שעדין לא פסקה
הזוהמא מן העולם>. ועוד דאינון לא הוו מהמנין ביה בקב"ה
וכולהו אחידן
בטרפי אילנא דלתתא והא איתמר. <ועוד טעם שהדורות שאחר
המבול לא
היו מאמינים בקב"ה וכולם אחוזים היו בעלי האילן למטה דהיינו בכוחות
הטומאה>. ואפשר עוד כי הספור הזה ירמוז לסוד היובל הגדול
שישוב הכל
לתשובה הרמוזה בתיבה וזה טעם חמשים אמה רחבה הרומזים לחמשים שערי בינה.
ומלת רחבה כד"א מרחובות הנהר. וטעם תחתיים שניים שלישים תעשה רומזין לשלשה
עולמות שישובו כלם לתיבה הנזכרת. וטעם בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אז
יכלה גלגול הנשמות וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וטעם ארבעים יום
וארבעים לילה תבין מסוד ארבעים יכנו ומסוד ארבעים יום יום לשנה והפך זה
ויהי שם עם ה' ארבעים יום. כטעם ארבעים סאה של מקוה טהרה והבן זה. וטעם
והקימותי את בריתי אתך כתב הרב הגדול ז"ל (הרמב"ן) על דרך האמת הברית
מעולם היא והמלה נגזרת מלשון בראשית ברא אלהים והנה בריתי כמו ברייתי
והמלה סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק
וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם (בראשית ט' ט') בריתי היתה אתו (מלאכי
ב' יח') והמשכיל יבין עד כאן:
וימח את כל היקום וגומר. דרשו
רבותינו זכרונם לברכה וימחו מן הארץ לעולם
הבא. רמזו לארץ החיים כד"א ושרשך מארץ חיים סלה (תהלים נב' ז'). חלקי בארץ
החיים (תהלים קמב' ו'). ומארצו יצאו (יחזקאל לו' ב'). זהו ועמך כלם צדיקים
לעולם יירשו ארץ (ישעיה ס' כא'). ומה שאמרו רבותינו ז"ל בקידושין מטיבין
לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ:
ויזכר אלהים את נח ואת כי החיה
וגומ'. אין להביא ראיה מזה הפסוק על כי
השגחת השם יתעלה היא אפילו בפרטי החיות והבהמות כי הבאים בתיבה היו לקיום
המין וכל השאר נמחו במבול. ועל כן ההשגחה היתה בהן פרטית כי זכר את דבר
קדשו שאמר והיה העולם והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום
העולם במינים אשר ברא בו והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה. ולא הזכיר
העוף והשרץ כי זכירת החיה שוה עמהן ויגד עליו רעו ובשילוח הקן אבאר זה
בגזירת האל. ונתעוררו רז"ל על מלת ויזכור מפני שהמבול בא בכח מדת הדין
כאשר פירשנו ובעוד שהיה מכלה העולם נח היה בתיבה ולא היה לזכרון לפניו
ואחרי עשותה פעולתה נזכר נח ועל כן כתיב ויזכור אלהים כי בכל המבול הוזכר
אלהים כאשר נפרש הטעם:
ספר הזוהר [נח ס"ד ב']
בגין דנח הוה סתום מעינא, לבתר דאיתעביד
דינא ושיצי עלמא ונח רגזא מה כתיב ויזכור אלהים את נח. <תרגום
- ולפי
שנח היה סתום מעיני המשחית, לכן אחר שנעשה הדין ונחרב העולם ונח כעסו של
מקום מה כתיב "ויזכור אלהים את נח">. דהא כד הוה שיצי
עלמא לא אדכר
דסתים מעינא הוה. <כי עד עתה כשכלה העולם לא נזכר לפי
שהיה סתום מעיני
המשחית>. ורזא דא אוליפנא קב"ה סתים וגלייא. <וסוד
זה למדנו שיש
להקב"ה שני שמות סתום שם הוי"ה שלא מוזכר בפה, וגלוי שם אדנ"י שמותר
להזכירו>. גלייא דא הוא בי דינא סתים הוא אתר דכל ברכאן
נפקין מתמן.
<שם הגלוי הוא בית הדין ושם הסתום הוא ז"א שכל הברכות
יוצאות
משם>. ובגין כך כל מילוי דבר נש דאינון בסתימו ברכאן שרי
עלייהו וכל
דאינון באתגלייא ההוא אתר דבי דינא שרייא עלויה בגין דאיהו אתר באתגלייא
וכולא הוא ברזא עילאה כגוונא דלעילא. <ולכן כל ענייניו
של אדם שהם
סתומים שורה עליהם הברכה וכל הדברים שהם בגלוי שורה עליהם מקום בית הדין
שהוא המלכות, וכל מה שנעשה למטה הוא בסוד עליון כדוגמת מעלה>:
ויבן נח מזבח לה' וגומר. קרבנו של נח
גם הוא היה קרבן תודה כמו שאמרו רז"ל
בפרקי רבי אליעזר ישב נח ודרש ואמר הב"ה הצילנו מן מי המבול והוציאני מן
המסגר הזה אני חייב להקריב לו קרבן מה עשה נח לקח מן הבהמה הטהורה שנים
ומן העופות שנים. מה עשה הקדוש ברוך הוא פשט ידו ונשבע לנח שלא להעביר מי
המבול לעולם ונתן אות בקשת ברית שבועה לעולם לעד. ובאמרו ויבן נח מזבח לה'
רמז ענין גדול שרמזוהו רז"ל כי בעבור חטאו של אדם נסתלק שכינה מן התחתונים
בא שת והורידה. בא אנוש וסילקה וכו' ועתה בא נח והורידה והזמין לה מקום
למטה כאומרו ויבן נח מזבח לה'. ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומייחדו
ומקרבו ברצון העליון. ומקרב רצון העליון כדי לייחדו ברצון השפל והמקריב
קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו. ויעל עולות
במזבח עלת כתיב כלומר העלה הכח ההוא מעילוי לעילוי במעלה העליונה. וכתיב
עלת לייחד הכל לאדון הכל וזהו ניחוח שניחת רוח בכחות להתייחד רצונם ברצון
התחתון ולייחד הכל ייחוד שלם בעשר ספירות ודע כי הקרבן בתחלת עילויו מתעלה
למדת הדין שנאמר יעלו על רצון מזבחי (ישעיה ס' ז') על כמו עד רוצה לומר
רצון שנקרא מזבחי כי שם יזבחו זבחי צדק. על כן אמר ויעל עולות במזבח:
בראשית רבה ויעל עולות במזבח. רבי
אליעזר בן יעקב אומר על מזבח הגדול
שבירושלם שם הקריב אדם הראשון שנאמר ותיטב לה' משור פר וגו' (תהלים סט'
לב'). הרמז לירושלם של מעלה שנאמר זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה
ארצות (יחזקאל ה' ה'). ופירוש זה הפסוק יתבאר בגזירת האל. בפרקי רבי
אליעזר
הגדול רבי ישמעאל אומר באצבע הראה לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו עליו
השלום אמר לו בזה המזבח הוא שהקריבו בו הראשונים קין והבל הוא המזבח
שהקריב בו נח שנאמר ויעל עולות במזבח:
וירח ה' את ריח הניחוח וגומ'. כשם
שיש איברים באדם מיוחדים לפעולתם העין
לראות וכיוצא בהם. כך יש כחות אלוהיות למעלה נקראים באותם השמות ממונים על
פעולתם וזה סוד גדול יתבאר בפרשת ויחי בגזירת האל:
ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ח
א'] תאנא בתרין נקבין דחוטמא בחד נוקבא
נפק תננא להיט ומשתקע בנוקבא בתהומא רבא ומחד נוקבא נפיק אשא דאוקיד
בשלהובי ומתלהטא בארבע מאה אלף עלמין דבסטר סמאלא. <תרגום
- למדנו
בשני הנקבים של החוטם, בנקב אחד הימני יוצא עשן לוהט ומשתקע בנקב של תהום
הגדול, ומנקב אחד השמאלי יוצא אש השורף בשלהביו ומתלהט בארבע מאות אלף
עולמות שהם הגבורות הנעלמות הנאחזות בצד שמאל של החוטם>.
ומאן דגרים
לקרבא בהאי איקרי אשא דיי' אשא דאכלא ואוקיד כל שאר אשין. <ומי
שגורם
בעוונותיו להתקרב בצד שמאל של החוטם נקרא אש ה' שהיא אש האוכלת ושורפת כל
שאר האשים>. והאי אשא לא אתבסם אלא באשא דקרבנאה. <וזאת
האש אינה
מתבסמת אלא על ידי אש הקרבנות של מטה>. והאי תננא דנפיק
מנוקבא אחרא
לא אתבסם אלא בתננא דקרבנא דמדבחא. <וזה העשן היוצא מנקב
האחר הימני
אינו מתמתק אלא בעשן הקרבן שעל המזבח>. וכולא תליין
בחוטמא ובגין כך
כתיב וירח ה' את ריח הניחוח. <וכל ענייני הגבורות תלויים
החוטם ולכך
כתיב "וירח יי' את ריח הניחוח">:
ויאמר ה' אל לבו. כבר הודעתיך משל
הסרסור והאדרכל בבריאת העולם גם בפסוק
ויתעצב אל לבו. והנה עתה בסבת הקרבן נתייחדו תפארת ישראל ושכינת עוזו
הנקראת לב ואמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה העליונה בעבור חטא האדם כמו
שאמרו רבותינו ז"ל כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו. והבן זה. ובשני המדות
שזכרנו כאן נתן אות הקשת בענן. וטעם אך בשר בנפשו דמו היא אזהרת אבר מן
החי וכבר רמזתי סודו בסוד שש מצות שנצטוה אדם הראשון כי כל העובר על אחת
מן המצות הוא גורע ומקצץ אבר מן המרכבה העליונה וזהו אבר מן החי והבן זה.
מוסף על זה אם נאמין סוד גלגול הבהמות האוכל אבר מן החי כאילו אוכל אבר
אחד מאיברי חבירו והבן זה. ואמרו קצת מן המקובלים האחרונים כי העובר על
מצוה זו להכעיס ולא עשה תשובה יתגלגל בבהמה ויטרפוה חיות ויאכלוה בעודה
חיה והרמז יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב' י'). כי יהיה לו ידיעה בעת
עונשו. אלה דבריהם ואם קבלה נקבל. וטעם באדם דמו ישפך יתכן שירמוז לאדם
העליון והבן זה ממה שאמרו רז"ל בפסוק ידין בגוים מלא גויות (תהלים קי'
ו'):
ואני הנני מקים וגו'. מלת אני רומזת
לשכינה כאשר רמזנו כבר ועל כן אמר
למעלה ואני הנני מביא את המבול. ועתה במדה זו השלים להם ימחץ וידיו תרפינה
(איוב ה' יח'):
ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו'. כבר
ידעת פירוש מלת זאת היא הרמוזה בקשת
כענין שאמרו יודעי המרכבה וקשת שכינה בין כתיפיו. ואות הברית הוא יסוד
עולם הנקרא אות ונקרא ברית כאשר נבאר. ואני, הוא הנותן:
את קשתי נתתי בענן וגו'. סוד הקשת
נורא מאד ולשונו מלשון קושי והוא רמז
לכבוד של מעלה הכלול משלש אמות אמש בשלשה גוונין לבן ואדום ותכלת זהו
שנאמר כמראה הקשת וגו'. הוא מראה דמות כבוד ה' הכלול מחסד ודין ורחמים.
והתבונן במראות הקשת כי הלובן בימין והאודם בשמאל והתכלת באמצע כי הוא
נגזר מכבוד של מעלה והבן זה מאוד. וזהו אמרם בבראשית את קשתי נתתי בענן את
קשותי. דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן אלא קשין דפירייא:
ספר הזוהר [ח"א י"ח ע"ב]
קשת מראה דמות כבוד ה'. <תרגום - קשת
היא היסוד שהיא כמראה דמות כבוד יי'>. אינון גוונין
דאתחזיין בההוא
דמות חיוור וסומק וירוק. <אלא הגוונים המאירים במלכות
לבן אדום
וירוק>. הוא מראה דמות כבוד ה' מיכאל בסטרא דא וגבריאל
בסטרא דא רפאל
בסטרא דא. <על אלו הגוונים נאמר "הוא מראה כבוד יי".
מיכאל בצד ימין
שהוא חסד גוון לבן, גבריאל בצד שמאל שהוא הגבורה גוון אדום, ורפאל בצד
הפנים שהוא תפארת גוון ירוק>. ועל כן אסרו חכמים להסתכל
בקשת משום
דכתיב כי ירא מהביט אל האלהים:
ספר הזוהר [ח"ג פ"ד ע"א]
תא חזי אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בקשת.
<תרגום - בוא וראה אסור לו לאדם להסתכל בקשת>.
בגין דאיהו חיזו
דדיוקנא עילאה. <משום שהוא מראה דמות העליונה>.
ואסיר ליה לבר נש
לאסתכלא באצבעתא דכהנין בשעתא דפרסי ידיהון. <ואסור לו
לאדם להסתכל
באצבעות הכהנים בשעה שפורשים ידיהם>. בגין דאיהו חיזו
יקרא דמלכא
עילאה. <משום ששם שורה הכבוד של המלך העליון>.
אמנם חכמי הקבלה
פירשו שהאיסור הוא להסתכל באותה מדה לבדה מפני שהיא מנהגת העולם בחטא אדם
הראשון ועל כן ראוי לו שלא בא לעולם:
מדרש שיר השירים דודי צח ואדום דמותו
מאודם משחור מירוק ומלבן כך דמותו של
הקדוש ברוך הוא כמראה הקשת וכו'.
והנה כוונת הפסוק את קשתי שהיא מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות
הברית. והיה בענני ענן על הארץ שלא יאיר ה' פניו אליה מחטאת יושביה ונראתה
מדת הדין בענן ואזכור את הברית בזכות הרחמים ואחמול על הטף אשר בארץ והנה
האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה וזהו שאמרו רבותינו ז"ל למי שיש
בידו סלת רותח ובקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו והבן כל זה:
והיתה הקשת בענן וגו'. בראשית רבה
בין אלהים זו מדת הדין של מעלה. ובין כל
נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ. זו מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלה קשה
ומדת הדין של מטה רפה עד כאן. וכבר ידעת ענין ב' המדות האלו וזהו אמרו על
הארץ ולא אמר בארץ:
ויחל נח איש האדמה וגו'. פשטו ידוע
ונרמז בזה סוד גדול לחכמים שנכנסו
בעמקי התורה וסתריה. כבר ידעת כי השכינה נקראת כרם שנאמר כרם היה לשלמה
(שה"ש ח' יא'). כרם ה' צבאות (ישעיה ה' ז') ומן הכרם ההוא יוצא היין
המשומר בענביו אשר רמזנו והבורא יתעלה ויתברך בגלות סתריו לבני אדם רצה
שהאדם יתור ויבקש הכרם הזה אך לא שיתדבק בקליפותיו כי בזה הכרם יש בו שני
מיני יינות. האחד הוא היין המשומר הנזכר הבא מצד החסד שיש בזה האילן ונקרא
כוס ישועות כוס רויה כוס של ברכה. ועוד יש בו יין אחר שנאמר עליו חמת
תנינים סורי (דברים יב' יג') הגפן נכריה (ירמיה ב' כא') כוס התרעלה (ישעיה
נא' יז'). ונמשך היין ההוא מצד הטומאה הנקרא יין נסך שנאמר האומרים למסכה
אתם אלהינו (ישעיה מב' ז'). כי נגע ברוח הטומאה זהו שנאמר ישתו יין נסיכם.
והנה נח שהוא איש האדמה האדומה ממדת הדין נטע כרם והלך לתור ולבקש ענייני
הכרם ההוא ולהבחין בין טוב והרע שבו. זהו שנאמר ויטע כרם. אמנם לא נזהר
ולא נשמר כדכתיב ויחל נח דרשו רז"ל עשה עצמו חולין. וישת מן היין וישכר
וגו'. כלומר שתה מן היין המשכר. ויתגל בתוך אהלה. הה"א השנייה הנקראת כרם
שם נתגלה חרפתו כי נמשך אחרי היין המשכר ולא אחר היין המשמח אלהים ואנשים
ולזה הסוד וישת. ויתגל. חסירות הה"א כענין שאני עתיד לכתבו בויקר אלהים אל
בלעם. והנה היה חטאו דומה לחטא אדם הראשון במקצת. כענין שאמרו רבותינו
זכרונם לברכה בפרקי רבי אליעזר הגדול. מצא נח גפן שגורשה מגן עדן אמר לו
הקדוש ברוך הוא נח לא היה לך ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין וכו'.
ולזה תמצא כי הנכנסין בזה הכרם מעטים יהיו הנכנסין בשלום ויצאו בשלום.
וכבר ידעת בסוד ארבעה נכנסו לפרדס מהן מתו ומהן לא נשמרו. ואלישע אחר
כשראה כי נפת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה (משלי ה' ג') וראה ממשלתה
וענינה וסבתה לא נשמר ואשם ונשא עונו ועל כן נקרא אחר בסבת הדבקו באל אחר.
והנה אדם ונח לא נשמרו מן היין הזה. אמנם אברהם אבינו ע"ה נכנס בשלום ויצא
בשלום. והוא סוד וירד אברם מצרימה ויעל אברם ממצרים אמנם אותם שנכשלו נאמר
עליהם דבש מצאת אכל דייך וגו' (משלי כה' טז'). והנה נח היה ראוי בשתותו
מזה היין להתבייש מערותו והדבקו במקום ההוא לא כאדם הראשון שמשך בערלתו.
וחם ראה את ערות אביו מלשון רואה אני את דברי אדמון. הרואה אתה וגו'. ועל
כן זרעו נתקלל. אמנם שם ויפת ערות אביהם לא ראו רק הלכו אחורנית כי רגליה
יורדות מות ועל כן נתברכו ככתוב יפת אלהים ליפת וגו:
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וגו'.
העיר הנזכרת היא עיר קטנה כמה דאת
אמר ושם הקטנה רחל. והמגדל הוא מגדל עוז שם ה'. (משלי יח' י') וזהו וראשו
בשמים רמז לשמים העליונים. ונעשה לנו שם. היודע פירוש שם יכיר מחשבתם
הרעה. כי רצו להפריד השכינה מן הבנין ובהפרדה היו כחות הטומאה שופעין בה
מזוהמת הנחש וזהו ונשרפה לשרפה. בסוד בית קדשנו ותפארתנו היה לשרפת אש
(ישעיה סד' י') ובסוד כי את מקדש ה' טמא. ותהי להם הלבנה לאבן. יודע לך
סוד זה בסוד שיעור קומה. ואיני יכול לפרש. והאבן היא האבן הראשה והיו
נותנין שיעור מועט כנגד רב. ואחרי שיעשו העיר והמגדל כצורתם אמרו לעשות
להם שם להתנהג בזאת שלא ינתנו ביד מנהיג אחר:
בראשית רבה ונעשה לנו שם אמר רבי
חייא אין שם אלא עבודה זרה. ובסבת טעותם
היתה בראותם כי היא מנהגת העולם השפל וכל מעייני התהוות גופיות אשר בעולם
הזה כולם נמשכין ממנה כענין שנאמר ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה הנאמר על
אשת חיל. וכתיב ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש (איוב כח ה'). שהרמז
לארץ העליונה כיונו לחזק אותה בזה העולם בכח המעשה שהיו עושין להכין אותה
ולסעדה. ויונתן בן עוזיאל תרגם ונעביד לנא סגידו ברישיה ונשוי חרבא בידיה.
והנה ענשן היה מדה כנגד מדה. כי הם רצו להפרידה מן הבנין. ועל כן נענשו
להפרידם מן הבנין בלשונות ובארצות. וזה הסוד רמזו באומרו ויהי בנסעם מקדם.
מקדם דוקא נסעו ממזרח ודבקו במערב בלתי המשכת הכל. עליהם הכתוב אומר אנשי
דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נה' כד'). כי אז נחלקו שנות האדם
למחציתם:
וירד ה' לראות את העיר וגו'. הזכיר
מלת ירידה בשם המיוחד הנה ובענין סדום
נאמר ארדה נא ואראה. והוא כדרך ויאמר יי' אל לבו וכבר פרשתיו. בני האדם
רמז כי חטאם דומה לחטא אביהם. בראשית רבה בני האדם. מה נימא בני חמרייא
בני גמלייא. אלא בנוהי דאדם גדול קדמאה. וטעם ועתה לא יבצר מהם. תבין מעתה
כי כן נענשו כפי מחשבתם שנאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם וגו' (תהלים
נה' נד'). והנה בכל ענין המבול הזכיר שם אלהים וכאן ובענין סדום הזכיר שם
המיוחד כי במבול נידונו בלי חמלה על השחתת הארץ שהשם הגדול הסתיר פניו
ממנה בחטאת יושביה והוא הענן הנראה לנו. וכן למעלה בארץ החיים. ובהסתר
הפנים ובהעדר הכח מעליה והתרחקה המבול בא ממנה בלא רחמים וחמלה. אבל כאן
לא נדונו במדה ההיא המכלה את הכל לפי שלא חטאו הם כדור המבול. ועל כן לא
הביא עליהם השם הנכבד המבול אלא גם השם הגדול היה בדין ההוא. ואין הרחמים
עושה כלה זהו סוד ה' למבול ישב ר"ל שלא נזכר שם:
ספר הזוהר [בראשית ס"ד ב',
פקודי רכ"ו ב'] ומאי שנא דכתיב וה'
המטיר על סדום ועל עמורה. <תרגום - ומה נשתנה שכתב וה'
המטיר על סדום
ועל עמורה ולא כתוב ואלהים המטיר>. ומאי שנא בטופנא
דכתיב אלהים בכל
אתר. <ומה נשתנה במבול שכתוב אלהים בכל מקום ולא
הוי"ה>. אלא בכל
אתר דתנינן ויי' הוא ובית דינו. <אלא בכל מקום שכתוב
ויי', למדנו הוא
ובית דינו>. אלהים סתם דינא בלחודוי. <אלהים
סתם יורה על בית דין
בלבד>. בסדום איתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא. ובגין כך
אתערב איהו בהדי
דינא. אבל בטופנא כולי עלמא שיצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא. <בסדום
נעשה הדין שלא לכלות העולם ולכן נתערב ז"א עם הדין, אבל במבול השמיד את כל
העולם וכל הנמצאים בעולם>. ואי תימא נח ודעימיה הא סתים
מעינא הוה דלא
איתחזי. <ואם תאמר נח וכל שעמו ניצולו ולא נשמדו כל
הנמצאים, הוא משום
שהיה נעלם מהעין ולא נראה למשחית>. ועם כל דא מה דאשתכח
בעלמא שיצי
ליה. <ועם כל זה מה שנמצא לעיני המשחית נכלה מן
העולם>. ועל דא ה'
באתגלייא ולא שיצי כולא אלהים סתים ובעי לאסתמרא דהא כולא שיצי. <ועל
זה ויי', יורה שאינו משחית כל מה שגלוי לעין, אלהים יורה שצריכים להסתר
ולהשמר מפני שמכלה הכל>. ועל דא אלהים בלחודוי הוה. <ועל
כן אלהים
יורה על הנוקבא לבדה בלי ז"א שהוא רחמים>. ורזא דא ה'
למבול ישב מאי
ישב אלמלא קרא דכתיב לא יכילנא לומר ישב בלחודוי דלא אתא עם דינא.
<וזה סוד יי' למבול ישב, מאי ישב, ואלמלא המקרא כתוב לא
יכולנו לומר
זה, כי ישב פרושו לבד בפני עצמו ולא נתחבר עם הדין שנעשה במבול>.
כתיב
הכא ישב וכתיב התם בדד ישב בלחודוי. <ולמדנו גזירה שווה
כתוב כאן ישב
וכתוב שם (ויקרא יג' מו') בדד ישב, שהרי מלת ישב פירושו לבדו>.
ענין
אחר הטעם שהוזכר השם המיוחד בסדום ובהפלגה כי קצצו נטיעותיו מה שאין כן
במבול והבן זה:
מאלה נפרדו איי הגוים וגו'. בפסוק זה
נרמז כי בדור הפלגה נתן לכל אומה
חלקה מן הארץ ושר אחד למעלה עליה ובין כולם שבעים והם שבעים ענפים מן
האילן העליון שבעים שרים הסובבים כסא הכבוד והם הנקראים בשיר השירים
השומרים הסובבים בעיר כי על ידיהם באים הגזירות של מעלה והם שומרים
ומליצים כל אחד על אומתו. ונשאר ישראל חלק ה' מן האומות שנאמר כי חלק ה'
עמו (דברים לב' ט') כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה' ד') וכתיב חלקי ה' אמרה
נפשי (איכה ג' כד') העם בחר לנחלה לו (תהלים לג' יב'). ומן הארצות ארץ
ישראל שאין עליה שר ומושל רק השם יתעלה ויתברך זהו סוד כי שמך נקרא על
עירך ועל עמך (דניאל ט' יט'). ולזה רמז הכתוב כי בימיו נפלגה הארץ שנחלקה
לשבעים מלאכים הממונים עליהם. ובתרגום ירושלמי תרגם הבה נרדה. אמר ה'
לשבעין מלאכיא דקיימין קדמוהי וכו'. ויפץ ה' וגו'. ואתגליאה מימרא דה'
עילוי דקרתא ועימיה שבעין מלאכייא כל קבל שבעין עממייא וכל חד וחד לישן
עמיה ורושם כתביה דיליה ובדריגון מתמן. אמנם אם נרצה לפרש הארץ על הארץ
העליונה יהיה פירוש נפלגה הארץ נשגב ונעלם כי קצצו נטיעותיה מן הבנין והבן
זה וכבר רמזנוהו למעלה:
ויחי תרח שבעים שנה וגומר. הצדיקים
הדבקים במדותיו של הקדוש ברוך הוא הם
המרכבה כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה האבות הם הם המרכבה. ואף כי זה
המאמר הוא כפול שהרמז בו לאבות העליונים שהם מרכבה לתשובה. מכל מקום גם
האבות של מטה שבזכותם נתקיים העולם הם המרכבה. כי נפשותם נאצלות מן הג'
מדות שנתייחדו להם. ועל כן טבעו של אברהם אבינו עליו השלום היה מוכן
ומסוגל לחסד והיה ראש לאכסנאין וביתו פתוח לרוחה שנאמר ויטע אשל בבאר שבע.
על כן זכה להיות ראש לבנין כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וזכה למדת
החסד שנאמר חסד לאברהם (מיכה ז' כ'):
ספר הבהיר לאברהם וליצחק וליעקב נתנו
כחות אחד לכל אחד ואחד ובמדה שהלך כל
אחד ואחד דוגמתה ניתן לו. אברהם גמל חסד בעולם שהיה מזמין לכל באי עולם
ועוברי דרכים מזון וגומל חסד ויוצא לקראתם. וכתיב וירץ לקראתם ועוד וישתחו
ארצה זאת היתה גמילות חסדים שלימה והקב"ה מדד לו כמדתו ונתן לו מדת החסד
שנאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם וגו' (מיכה ז' כ'). מאי מימי קדם מלמד שאם
לא היה אברהם גומל חסד וזוכה למדת חסד לא היה יעקב זוכה למדת אמת בשביל
שזכה אברהם למדת חסד זכה יצחק למדת פחד שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק.
הואיל וזכה יצחק למדת הפחד זכה יעקב למדת אמת שהיא מדת שלום ומדד לו הקב"ה
כמדתו דכתיב ויעקב איש תם. בראשית רבה א"ל הקב"ה אני אומנותי גמילות חסדים
תפשת אומנותי בא ולבש מלבושי. עוד שם א"ר ראובן צדקה היתה צווחת ואומרת אם
אין אברהם עשה אותי אין מי שיעשה אותי שנאמר צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מא'
ב'):
ספר הבהיר כך אמרה מדת חסד כל ימי
היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות
מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי ושמר משמרתי ואני זאת היא מלאכתי שאני
מזכה את העולם ואפילו נתחייבו אני מזכה אותם. ועוד משיבה ומביא בלבם לעשות
רצון אביהם שבשמים וכל זה עשה אברהם דכתיב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא בשם
ה'. סדר לחמו ומימיו לכל באי עולם והיה מזכה אותם ומדבר על לבם למי אתם
עובדים עבדו את ה' אלהי השמים והארץ והיה דורש להם עד שהיו שבים. ומנלן
דאף החייבים היה מזכה דכתיב המכסה אני מאברהם. אלא אזכהו שידעתי שיבקש
עליהם רחמים. בא אברהם בקש כח לתת לו נתנו לו אבן יקרה זו. ולא רצה אותה
זכה ולקח מדתו של חסד שנאמר חסד לאברהם זהו שנאמר עליו שב לימיני וגו':
ספר שבעה היכלות (זוהר בראשית מ"ה
א') אברהם דאיהו ימינא לעילא נטיל היכל
אהבה רוחא דאיקרי אהבה. <תרגום - אברהם שהוא ימין למעלה
לוקח היכל
אהבה רוח שנקראת אהבה>. לאתקשרא דא בדא ולאתחבקא דא בדא
למהוי חד.
<להתקשר זה בזה ולהתחבק זה בזה להיות אחד>.
וסימניך הנה נא ידעתי
כי אשה יפת מראה את. <והסימן על זה "הנה ידעתי כי אשה
יפת מראה
את">. ושפירו דאתתא באינון שדים. <והיופי
של האשה באלו
השדים>. וזה נבאר במקומו בגזירת האל. אחרי כן נולד יצחק
שדבר על יצרו
להתקרב עולה תמימה ונתן לו כח הגבורה שנאמר ופחד יצחק היה לי אחרי שנעקד
מעלה עליו הכתוב כאילו נשרף ולכן היה ראוי לאותו נסיון כי לולי העקידה
שעקדו אברהם לא היה העולם מתקיים בפחד גבורתו. ולכן היה קודש ולא יצא חוצה
לארץ וכמו שהאש יצא מן המים כדאמרינן בספר יצירה אש ממים. ואמר המים הרו
וילדו אפילה. כן מאברהם היה ראוי לצאת ממנו יצחק:
ספר שבעה היכלות (שם) יצחק דאיהו
שמאלא נטיל ההוא היכלא דבי דינא דכל
דינין מיתערין מתמן. <תרגום - יצחק שהוא שמאלו של ז"א
לקח אותו ההיכל
של בית דין שכל הדינים מתעוררים משם:
ספר הבהיר בא יצחק בקש כחו
ונתנו אותה לו ולא רצה בה. זכה ונטל מדת הגבורה
דהיינו הפחד דכתיב וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. והנה לאברהם וליצחק לא היה
להם כח שלימות בזרעם כי מכל אחד מהם יצא מקום אחיזה של כחות הטומאה.
לאברהם נאמר ולישמעאל שמעתיך. זהו סוד ידו בכל ויד כל בו כי כחו יצא
מאברהם שנתן מקום אחיזה לכחות הטומאה אשר מימין. ויצחק יצא כחו של עשו
שנאמר שוכני בחגוי סלע (עובדיה א' ג') והבן זה. ונתן כח לכחות הטומאה
שמשמאל. אחרי כן בא יעקב אבינו ע"ה שהיה איש אמיתי וקיים נדרו שנדר תפש
מדת האמת לחלקו שנאמר תתן אמת ליעקב. פירוש אמת א'ש מ'ים ת'פארת. זהו סוד
שהאיקונים שלו חקוקים בכסא הכבוד. זהו סוד ירכיבהו על במתי ארץ (דברים לב'
יג') כי נתעלה על כלם כי אברהם ויצחק לא הגיעו רק עד זרועות עולם אבל יעקב
עד אחיזת הכתר זהו סוד זאת קומתך דמתה לתמר אבל ושדיך לאשכולות ולפיכך
בברכת אברהם ויצחק תמצא מ_צ_ר_ים. מה שאין כן בברכת יעקב שאין כחות הטומאה
עולין למקום עילוייו שאילמלא כן אין לזרעו של יעקב קיימא בין עשו וישמעאל:
ספר הבהיר בא יעקב אבינו
ע"ה ורצה בה ולא נתנוה לו אמר הואיל ואברהם למעלה
ויצחק תחתיו אתה תהיה באמצען ותטול שלשתן ומאי אמצעי היינו שלום. והכתיב
תתן אמת ליעקב. אמת ושלום חד הוי כד"א דברי שלום ואמת (אסתר ט' ל') כי
יהיה שלום ואמת בימי (ישעיה לט' ח'). והיינו דכתיב והאכלתיך נחלת יעקב
אביך. (ישעיה נח' יג') והיינו נחלה גמורה דאית להו החסד הפחד והאמת
והשלום:
ספר הזוהר אברהם מימינא
ויצחק משמאלא יעקב אחיד אפין באפין זהו שנאמר כי
ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם (תהלים מד' ד'). ימינך לאברהם וזרועך
ליצחק ואור הפנים ליעקב וזהו מאמרם האבות הן הן המרכבה ואין קורין אבות
אלא לשלשה והרגל הרביעי הוא דוד אמנם לא זכה למעלה ההיא בחייו רק בבנין
הבית שבנה שלמה בנו עליו השלום. וכן אמר בספר הזוהר (מדרש הנעלם לך לך
כ"ה) ביומא דאיתבני בית מוקדשא עביד הקב"ה טיבו סגיא עם דוד מלכא.
<תרגום - ביום שנבנה בית המקדש עשה הקב"ה חסד גדול לדוד
המלך>.
דבתר דאזדמן ליה ההוא חובא אף על גב דמחל ליה הקב"ה כד נפק ליה מהאי עלמא
לא שבקוהו מלאכי עילאה למיעבר תרעי ירושלם דלעילא והוה יתיב אבראי.
<כי אחר שקרה לו אותו החטא דבת שבע אע"פ שמחל לו הקב"ה
כשיצא מהעולם
הזה לא עזבוהו מלאכים העליונים לעבור שערי ירושלים
שלמעלה, והיה יושב בחוץ>. וביומא דאיתבני מקדשא קרא
הקב"ה למיכאל
רברבאה קדישא ומני ליה למיהוי הוא ושיתין קדישין עילאין אפטרופוסים דישראל
אינון דאסחרו כורסיה יקרא. <וביום שנבנה בית המקדש קרא
הקב"ה למיכאל
השר הקדוש ומינה אותו שיהיה הוא וששים מלאכים קדושים עליונים מגינים על
ישראל, והם הסובבים את כסא הכבוד>. ומני ליה [למיכאל]
למיעל
לדוד משיחא לתרעי ירושלם דלעילא ולאתקנא ליה עם אבהתא רכיבא עילאה.
<ומינה את מיכאל שיכניס את דוד מלך המשיח בשערי ירושלים
שלמעלה ולתקנו
עם האבות ביחד להיות מרכבה עליונה דהיינו רגל רביעית למרכבה>.
הה"ד על
כל הטובה אשר עשה יי' לדוד עבדו. <זה שכתוב על כל הטובה
אשר עשה יי'
לדוד עבדו>. ועל כן זכה דוד לעשות תילים כנגד מדתו שנאמר
כי קולך ערב.
ועל כן היה לוחם דוד מלחמות השם ואמר למנצח רמז לנצח ישראל שהיא סוד הימין
העומדת להכריע השמאל ונקרא נצח לפי שמנצח המלחמות בכח החסד שנאמר נעימות
בימינך נצח. ועל כן נתייחד שמו של הקב"ה עם כל אחד מארבעתם. מה שאין לומר
אלהי משה וזולתו:
והחסיד הרב יצחק ז"ל בן הרב
ז"ל היה נוהג לחתום בברכת המזון אלהי דוד
ובונה ירושלים. כי אחרי שקרבו השם לעבודתו וזכה להיות רגל רביעי מן המרכבה
ולא הוזכר בתפלה אנו מזכירין אותו בברכת המזון הרומז למלכות בית דוד כמו
שאמר דוד אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא וגו' זהו שנאמר רגלי
עמדה במישור מדת הדין המישרת האדם על כרחו יתהלך במישרים. ואולי כי לזה
כוונו רז"ל באמרם על שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא כי השלשה רגלים הם
לשלשה אבות והרגל הרביעי הוא לדוד והוא שמיני עצרת וזה שנאמר ויעל אלהים
מעל אברהם וכן ביעקב אמנם ביצחק לא מצינו לשון כזה אף כי היה מן האבות
והטעם בעבור כי מדת הדין נתיחדה עליו אין ישיבתו עליו אלא לדין ובשביל
זכותו של יצחק הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים על ישראל כי אפרו
מונח לפניו על גבי המזבח ובזכות יצחק מרחם על בניו אפילו במדת הדין שנאמר
ואף גם זאת בהיותם וגומר ואפשר כי כל צדיק וצדיק שידבק במדותיו של הקב"ה
נקרא בשם המדה שהוא דבק בה שנאמר הולך את חכמים יחכם (משלי יג' כ'):
ספר הזוהר [במדבר
קי"ז א'] ועם כל דא עלמא תתאה לא אישתלים ולא
הוה בקיומיה עד דאתא אברהם ואתקיים עלמא. <תרגום - ועם
כל זה עולם
התחתון לא נשלם ולא נמצא בקיומו עד שבא אברהם ונתקיים העולם>.
אבל לא
אשתלים דאברהם אשתכח ביה בעלמא ואחיד ליה בימינא כמאן דאחיד ביתא למאן
דנפיל. <אבל לא נשלם עד שאברהם נמצא בעולם ואחז בו
בימינו שהוא חסד
כמי שאוחז ביתו למי שנופל>. אתא יצחק ואחיד ביה בשמאלא
ואתקיים יתיר.
<בא יצחק ואחז בו בשמאלו ונתקיים העולם יותר>.
כיון דאתא יעקב
אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט. <כיון שבא יעקב נתקיים
העולם ולא היה
מתמוטט>. והנך רואה כי נולדו מיעקב שנים עשר שבטים
ושבעים נפש רמז
לשנים עשר גבולי אלכסונין הנזכרים בספר יצירה ובספר הבהיר. ושבעים נפש הם
שבעים ענפי אילן העליון ובזה נמצא שלימות הכל:
ספר הזוהר [שם]
עם כל דא לא אישתיל עלמא בשורשוי עד דאוליד תרין
עשר שבטין ושבעין נפשאן ואשתיל עלמא. <תרגום - ועם כל זה
לא נשתל
העולם בשרשיו עד שיעקב הוליד י"ב שבטים ושבעים נפש ונשתל העולם>:
ספר הבהיר אילן אחד יש לו
להקב"ה ובו י"ב גבולי אלכסונין גבול מזרחית
דרומית וכו' מרחיבין והולכין עד עדי עד והן הן זרועות עולם בפנים מהן הוא
האילן. וכל אלו האלכסונין יש כנגדן פקידין והם י"ב כו'. מכל אלו הענינים
תוכל לדעת כי כל הספורים אשר בתורה עיקרם למעלה. ובהיותם למעלה על כל פנים
מולידים פרי למטה דוגמתו דוגמת האור היוצא מן השמש. ועל כן תמצא בתורה
ענינים רבים אשר בפשטם נראין ענינים מיותרים. ובהעלותך ענינם אל מול פני
המנורה העליונה יאירו כדכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט'
יח'):