ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי''ה, הנקראות חכמה בינה ת''ת מלכות. כי בחי''א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבהנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלה אור, והכלי שבה כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי''ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל, כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע. ואז ע''י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ''ל. באופן שהאור וכלי שבבחי''ב משונים לגמרי מבחי''א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל : כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות הוא דבקות, כמ''ש להלן. ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבהנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע''כ הבחי''ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל. שהוא צורת כלי חדשה הנק' בחינה ג' או ת''ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה: כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי''ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי''א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי''א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע''כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ''ל, וכשיחזור אח''כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע''כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות.

ואלו ד' ההבחנות הנ''ל ה''ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבהמציאות. ובחי''א, נקראת חכמה או עולם האצילות. ובחי''ב נק' בינה או עולם הבריאה. ובחי''ג נק' תפארת או עולם היצירה. ובחי''ד נק' מלכות או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה. כי כשהנשמה נמשכת מא''ס ב''ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי''א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב''ה, שע''י ההפרש הזה יצאה מבחינת א''ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי''א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז''ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'.

ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ''ל, דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע''כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה ומשגת בחינת הכלי ההוא אשר שם, אז נבחנת בשם נשמה, דהיינו שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית' והיא עולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה להמאציל, וע''כ נחשבת לרוחניות גמורה.

ובעולם היצירה כבר שולטת בחינה הג' הנ''ל, שהיא כלולה מעט מצורת הרצון לקבל, וע''כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם היצירה ומשגת הכלי ההוא, יצאה מבחינת הרוחניות של הנשמה, ונקראת בשם רוח, כי כאן הכלי שלו כבר מעורב בעוביות מועטת, דהיינו מעט הרצון לקבל שיש בו. אמנם עדיין נבחנת לרוחני, כי אין שיעור עוביות זאת מספיק להבדילו לגמרי מן עצמותו ית' להקרא בשם גוף עומד ברשות עצמו.

ובעולם עשיה כבר שולטת בחינה הד', שהיא גמר הכלי של הרצון לקבל הגדול, כנ''ל, וע''כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית', העומד ברשות עצמו. והאור שבו נקרא נפש, המורה על אור בלי תנועה מעצמו. ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות שלא יהיה כלול מכל האבי''ע.

והנך מוצא איך שהנפש הזאת שהיא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית' ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי''ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה הנקרא גוף, ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי. ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד עד שאיו ניכר בו עוד שורש מוצאו, עכ''ז ע''י העסק בתורה ומצות ע''מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו הנקרא גוף, עד שנעשה ראוי לקבל את השפע הגדול בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה. וזה שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב''ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

ועם זה תבין גדר האמיתי להבחין בין רוחניות לגשמיות, כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי''ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוכה לעינינו בעוה''ז. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי''ע הגבוהים מעוה''ז וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח''ו, רק בענין ד' הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי''ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון.