כי הוא יצילך מפח יקוש: (מזולתו) הנה ר"ת 'יצילך 'מפח 'יקוש 'מדבר 'הוות, הוא ימימ"ה. ר"ל, ליל פסח שנאמר בו מימים ימימה הנקרא ליל שמורים מפחד המזיקין, ואז יצילך מפח יקוש: הגהה אמר שמואל, אפשר לומר שגם התפילין נוהגים ביום ולא בלילה, הואיל ונאמר בהם מימים ימימה. והזהיר בתפילין הנאמר בהם מימים ימימה, מצילים מפח יקוש, כמו שרמז הפסוק ואמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך: רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה: ירצה, אל תצטרך להלחם עם הרשעים, רק בהבטת עיניך בהם, תראה שלומתם של רשעים. כמו שמצינו בחכמים הראשונים, שהיו נותנים עיניהם ברשעים, ונעשים גל של עצמות. האמנם אין כח זה ניתן, רק לצדיקים הראשונים, שהיתה תורתם אמונתם, כרשב"י וחבריו, ור' יוחנן וחבריו. ולכן הוא בר"ת בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה, הוא בתורת, ר"ל, לאותם שכתוב בהם, כי אם בתורת ה' חפצו: כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי וגו': הנה 'אשגבהו 'כי 'ידע 'שמי, ר"ת אכי"ש. לרמוז, לדהע"ה שהצילו מן אכיש מלך גת. על כי ידע שמו של הקב"ה, ובכח שמו יתברך ניצול סידו. גם אותיות ב"י, עם אות ט' של אפלטהו, הוא שם קדוש שהוא בי"ט, שהוא בגימטריא אהי"ה. ודע, כי שם זה אמר אותו דוד לפני אכיש מלך גת, וניצול ממנו: צדיק כתמר יפרח: (מזולתו) הנה ס"ת צדיק' כתמר' יפרח', הוא קרח. לרמוז, אל שמואל הנביא, שהיה צדיק הבא מזרעו של קרח, כי כל תיקונו של קרח פריחתו ועלייתו מן גיהנם, היה ע"י שמואל בן בנו. וזש"ה בפרשת בלק, או מי יחיה משמו אל, ירצה, כי כבר ידעת, כי קיני הוא יתרו, שהוא גלגול קין, וגם הוא קרח, כמבואר אצלינו בפסוק כי שבעתים יק"ם קין, ר"ת 'יתרו 'קרח 'מצרי, ואמר, כי כשראה את הקני, אין לו תקומה וחיים להנצל ממיתה של גיהנם, כי אם ע"י שמואל, וז"ש מי יחיה משמו אל, משמואל כתיב: א"ש, צריך לדרוש הפסוק כך, ואמר מי יחיה ר"ל כיצד יחיה קיני הנזכר בפסוק כי הרשעים בחייהם קרויים מתים. והשיבה רוה"ק, משמואל, מסבת שמואל שיצא ממנו, וברא מזכה אבא כנלע"ד: ולפי הפשט, ימשך עם הנזכר, כי הנה ראה אבדון של עמלק, כמ"ש תחלה וירא את עמלק ואחריתו עדי אובד, וחזר ואמר אל הקני, כי הוא לא יכרת ויאבד עם עמלק, אמנם יחיה ע"י שמואל. וכמש"ה, (שמואל א' ט"ו) ויסר קני מתוך עמלק, ע"י שמואל ושאול. האמנם אוי לו לעמלק וזרעו, שיחיה עד שיולד שמואל, והוא אגג שהיה בימי שאול, שהוא הרגו, כמש"ה וישסף שמואל את אגג. והנה שמואל בא 'מן קין כנזכר, וז"ש וירא את הקני וכו', מי יחיה משומו אל: גם אמר, אוי כי יבא לישראל צרות רבות, לאותם שיחיו אחר ששמואל ישסף את אגג, כי אז שכב עם שפחתו, ונולד אח"כ ממנו בן, וממנו נולד המן הרשע, שהציר לישראל והגיעם לשערי מות. ובזה יובן ענין מ"ש בסבא דמשפטים בזוהר, כי שמואל תקן ירך הנצח, והוא לפי שבא מזרעו מי שפגם את הירך, והוא קין. (ע"כ מזולתו): מקולות מים רבים אדירים משברי ים וגו': מים רבים היא אימא עילאה, כי ממנה יוצאים שבעה נחלים, ז' תחתונות, הנקר)וים ז' קולות. וזהו, מקולות מים רבים. ומאלו היו הם זו"ן. וזהו ר"ת אדירים משברי ים, אדיר במרום ה', שהוא אמ"י אב"י, שהם נוקביה והקדים לנוקבא יען כי הבת היא אצל אימא הנזכר במים רבים, ודי למבין. (ע"כ מזולתו):

לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי: שהש"י הצילו מדומה שרו של גיהנם שלא יכנס בגיהנם. האמנם עדיין היה מצטער ברוב שרעפים וממשבות, דואג בקרבו, שלא ימות בשבת, הנרמז בר"ת 'ברוב 'שרעפי 'בקרבי 'תנחומיך, הוא בשבת. ואמנם אפילו מדאגה זו נחמתני, ותנחומיך ישעשעו נפשי, והוא מ"ש רז"ל שהשיבו הקב"ה, כי טוב יום בחצריך מאלף, והוא בשורה גדולה אליו: הנה רז"ל בזוהר בהקדמת בראשית סימן ק' ביארו פסוק זה, על דוד המלך ע"ה, בענין בת שבע, שנתוכח דומה שר של גיהנם עם הקב"ה, על דוד שהיה ראוי ליכנס לגיהנם, והקב"ה עזרו בטענותיו, והצילו מידו. עד שבאחר כל טענותיו, נשאר לו טענה אחת והיא זאת, כי אף אם תמצא לומר, שדוד פטור מגיהנם, הנה הוא בפיו אמר לנתן הנביא חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת. ואז השיב לו הקב"ה גם על טענה זאת, ואמרו שם, כי זהו מ"ש לולי ה' עזרתה לי ככעט שכנה דומה נפשי בגיהנם. ואפשר שנסיים עם זה הפסוק שלאחריו, והוא אומרו, אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני. פירוש, ועל הטענה האחרונה, כי אני אמרתי בפירוש כי מטה רגלי לגיהנם, שאמרתי חי ה' כי בן מות, הנה חסדך ה' יסעדני, להשיב גם על טענה זו, ולהצילני מידו: ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי: זה יובן במ"ש רז"ל כי בקש דוד מן השי"ת, שיודיענו באיזה יום ימות, והודיעו שימות בשבת. והיה דוד מצטער מאד על זה, כדי שלא יתחלל שבת עליו. והנה לעיל אמר, שהש"י הצילו מדומה שרו של גיהנם שלא יכנס בגיהנם. האמנם עדיין היה מצטער ברוב שרעפים וממשבות, דואג בקרבו, שלא ימות בשבת, הנרמן בר"ת 'ברוב 'שרעפי 'בקרבי 'תנחומיך, הוא בשבת. ואמנם אפילו מדאגה זו נחמתני, ותנחומיך ישעשעו נפשי, והוא מ"ש רז"ל שהשיבו הקב"ה, כי טוב יום בחצריך מאלף, והוא בשורה גדולה אליו:

מזמור לתודה 'הריעו 'לה' 'כל 'הארץ: הנה ר"ת 'הריעו 'לה' 'כל 'הארץ הוא הלכה. רמז אל מ"ש חז"ל, אין לו להקב"ה בכל העולם ובכל הארץ, אלא ד' אמות של הלכה. ונסמך עם קרבן התודה, לרמוז ג"כ אל מ"ש חז"ל, כי כל הקרבנות בטלים לעתיד, חוץ מקרבן תודה. באופן, כי התודה וההלכה קיימים בכל הארץ, ואינם בטלים: א"ש, הואיל ואתא לידן זה הפסוק, נימא בזה מלתא, מאשר קיבלתי ממורי ז"ל, והענין הוא, כי זה המזמור אינו נאמר בזמירות, אלא בימי החול. כאשר נודע מדברי חז"ל, שאין קרבן תודה קרב, אלא בימי החול. ולכן נרמז בו ג"כ קריאת ימי החול, והיא ההלכה, הנרמזת בר"ת הריעו לה' כל הארץ, ר"ת הלכה. וביום השבת אנו אומרים מזמור כ"ט, והוא מזמור לדוד הבו לה' בני אלים, הנרמזים בו כבת כונות כנודע ונרמז בו ג"כ אופן הקריאה ביום השבת, ונרמזה בר"ת למפרע בפסוק, 'השתחוו 'לה' 'בהדרת 'קדש, ר"ת קבלה, לרמוז שצריך האדם לעסוק בחכמת הקבלה ביום השבת:

ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה: כבר הודעתיך, כי המלכות היא הוי"ה דההי"ן, שהיא בגימטריא ב"ן, ובגימטריא בכ"ל, וזש"ה ומלכותו בכל משלה:

חטאנו עם אבותינו וגו': אמר בזה העבירות שאנו עושים, גם אבותינו עברו עליהם, ואנו אוחזים מעשיהם בידינו, ובערך זה נקראים חטאים. וז"ש חטאנו, לסבת היותינו נגררים עם אבותינו. אבל האמת הוא, כי העוינו והרשענו במזיד, אלא שבערך הנזכר נקראים חטאים: א"ש בזה הפשט נתיישב מ"ש דניאל בסי' ט' בי בחטאינו ובעונות אבותינו וגו'. ר"ל בחטאינו שאחזנו מעשה אבותינו בידינו האמנם עונות אבותינו הם ושם במקומו נתבאר בענין אחר:

מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש: כבר הודעתיך ענין ז"א, שיש לו ג' זמנים, עיבור, ויניקה, ומוחין. ובהיותו בסוד עיבור תוך אימא עילאה, אז הוא בסוד ו' שבתוך ציור ה' ראשונה דשמא קדישא כנודע, כי אז הוא בסוד ו"ק בלבד, כמנין ו'. ואף הם אינם בו רק תלת כלילן בתלת, שהוא סוד ו' קטנה. ואחר שבולד, אז מתפשטים וניכרים שש קצותיו בזמן היניקה. ואח"כ בזמן הגדלות, נכנסים בו המוחין, ואז נעשה בחי' ו' שלימה עם ראש, שהיא ו' שבשם הוי"ה, ואז יש לו ראש, שהם המוחין. ואמנם מוחין אלו, הם תוך נה"י דאימא כנודע. והנה היסוד דאימא, בו נתונים החסדים של הדעת דזעיר, הנקרא מים כנודע. ונודע, כי הנחל הוא היסוד דאימא, שבו נמשכים מימי החסדים הנזכר, ויורדים עד היסוד דזעיר, ומשם חוזרים לעלות ולהגדיל את זעיר דרך עלייתם, כדרך המים הנמשכים באילן ממטה למעלה, ומגדילים אותו. ועי"כ ירום ראש, כי החג"ת שלו הם נגדלים, ועולים למעלה ונעשים חב"ד, שהם נקראים ראש. באופן שכבר הראש היתה בו מתחלה, אלא שהיתה כפופה בבחי' חג"ת, ועתה ע"י אשר מן הנחל ישתה, ממימי החסדים, ירים ראשו הכפופה, ועולים החג"ת למעלה בבחי' ראש כנזכר. ואומרו בדרך, בחי' היסוד דאימא, הנקרא דרך. בסוד דרך גבר בעלמה. והבחל הם מימי החסדים, הנמשכים בדרך זה, שהוא היסוד דאימא: פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד: (מזולתו) הודיענו בזה מעלת הצדקה, כי אעפ"י שתהיה שלא לשמה, וכעובדא דההוא מוכס שנחלפה מטתו במטת החסיד, יען פזר ועשה סעודה גדולה לאנשי עירו ולא באו, ונתנה לעניים וכו'. וזש"ה, פזר נתן, כי מה שפזר ועשה סעודה גדולה לאנשי עירו, ולא באו, ונתנה לעניים כדי שלא תאבד סעודתו לבטלה, כי תתקלקל ולא תעמוד, כשלא באו אנשי עירו. עכ"ז, צדקתו זאת עומדת לעד וקיימת, אעפ"י שסעודתו לא נתנה לאביונים, אלא מפני שלא היתה עומדת ומתקיימת. אפ"ה, קרנו תרום בכבוד, שכבדוהו כל העם, כשהוחלפה מטתו. (ע"כ מזולתו): רשע יראה וכעס: זה יתבאר, במ"ש בפסוק פצו עליך פיהם כל אויביך ע"ש. והענין הוא, כי הקב"ה בעצמו החריב ביהמ"ק, כמש"ה ממרום שלח אש בעצמותי. ואומות העולם הרשעים קמחא טחינא טחנו, ואעפ"י שנחרב הבית, לא נתרצו בוה, כי תאותם היתה להחריבו בידם. וזש"ה רשע יראה החרבן שכבר נעשה 'מאליו, וכעס, שיניו יחרוק ונמס, על כי תאות הרשעים להחריבו ביד עצמם נאבדה מהם:

פה להם ולא ידברו: הנה ר"ת 'להם 'ולא 'ידברו, הוא לוי. וכן אזנים 'להם 'ולא 'ישמעו הוא לוי. וכן, עינים 'להם 'ולא 'יראו, הוא לוי. ובכלם נרמז שם לוי בר"ת, לרמוז אל מ"ש חז"ל, כי שבט לוי בהיותם במצרים, וכן אח"כ במעשה העגל, לא עבדו ע"ז ועשו עצמם כאלמים וסומים וחרשים, ולא נטו אחר עובדיה. (ע"כ מזולתו):

אנא ה' מלטה נפשי: ר"ת אנא, הוא 'אליהו 'נדב 'אביהו. והם הנקרא נפש, ולכן אמר מלטה נפשי. ואז בהעלות אליו המ"ן, או חנון ה' וצדיק, שהוא היסוד, הצדיק המזדווג עמה, ע"י מ"ד. וזה ג"כ מ"ש בפסוקים אחרים:

גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך: כבר ידעת מ"ש בזוהר בפרשת פקודי, דחבור הוי"ה אלהי"ם, או הוי"ה ואדנ"י, נקרא שמא שלים. והנה חבור ארבעתם, בגימטריא גר. גם חבור הוי"ה דב"ן דההי"ן, עם אהי"ה דמלוי ההי"ן, הם בגימטריא ג"ר, ושניהם במלכות הנקראת ארץ, וז"ש גר אנכי בארץ: שרים רדפוני חנם: שבעים שרי אומות העולם, רדפונו להכותי, בצ"ח קללות שבמשנה תורה, שהם בגיסטריא חנם. גם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי זה סוד מ"ש בזוהר בפרשת פנחס על ע' פרי החג, הנקרבים כנגד ע' שרים העליונים, וכנגדם אמר שרים רדפוני חנם. גם היו צ"ח אלים, כנגד צ"ח קללות שבמשנה תורה. וכנגדם רמז הנם, שהם בגימטריא צ"ח, שהם נמשכים לישראל מן השרים הנזכר. גם ר"ת 'שרים 'רדפוני 'חנם, הוא שלישי רביעי חמישי, והם שלשה ימים שהיו מנסכים המים בחג הסוכות, כנזכר בזוהר ונהפכים לר"ת חרש, שהוא מחרשי אדמה בלא תועלת. גם המים עצמם, נרמזים בס"ת של שרים רדפוני חנם הוא מים, הרי שכאן נרמז כל מ"ש בזוהר בפרשה פנחס ע"ש:

הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו': כבר הודעתיך, כי עבד הוא הוי"ה דע"ב דיודי"ן, עם ד' אותיות הפשוטות של ההוי"ה עצמה, הם עבד (א"ש ע"ב ד') ואמנם עיקר שרש שם עבד, המורה על עבדות, אינו כנזכר, כי הוי"ה דע"ב היא באבא, גבוה על גבוהים, ואין שם עבדות. אבל עיקרו הוא, בבחי' האחוריים של הוי"ה בפשוטם, שהיא בגימטריא ע"ב, ועם ד' אותיות הוי"ה, הרי עב"ד. וכשנזכר בפסוק 'מלת עבד"ו, אז, או יהי' כפירוש הא', שהוא הוי"ה דע"ב דיודי"ן, עם עשר אותיות המלוי עבדו. או יהיה כפי הפירוש הב', שהוא האחוריים הפשוטים של ההוי"ה, שהם עשר אותיות, והם בגימטריא ע"ב, כזה, י', י"ה, יה"ו, יהו"ה, והכל בגימטריא עבד"ו. והנה כל אלו להיותם הויו"ת, הם זכרים, ונקראים עבדים. אבל הנקבות, הנקראות שפחה, הם בשם אהי"ה שהיא נוקבא כנודע. והענין הוא, כי הם ג' אהי"ה, דיודי"ן, ואלפי"ן, והווי"ן. שהם בגימט' תנ"ה כנודע. ואם תסיר השמות פשוטים עצמם, יהיו מלוייהם לבדם בגימטריא שפחה. וזש"ה הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה וכר:

שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם וגו': אמר, בחנם לשוא ולתהו, אתם הרשעים משכימי קום, ומאחרים שבת לטרוח במלאכת העוה"ז, כי המה הבל, ואתם ממיתים עצמכם בעמל העוה"ז, ואפילו פרוסת לחם שאתם אוכלים, הוא בעצבון תאכלנה, ואינכם בטוחים על השי"ת, כנזכר לרז"ל בזוהר פרשת בשלח שטו העם ולקטו. ואמנם הצדיקים שהם ידידי ה', הם נחים מעמל הבלי העוה"ז ביום, והטורח שהיו צריכים לטרוח ולהתעצב כל היום, כמו שעושים הרשעים כנזכר. הנה הוא יתברך נותנו להם בחלומות שינתם, וזש"ה כן יתן לידידו שינא, ר"ל, כן כענין הרשעים שמצטערים כל היום, כן בענין זה נותן השי"ת לידידיו הצדיק בזמן השינה, ואמר לידידו, לרמוז, אל מ"ש חז"ל מעולם לא ראה דור חלום טוב, אלא כל הלילה מצטער בשינתו בחלומות רעים, כדי להתייסר בזה, ויהיי תמיד בצער ובפחד שלא יחטאו, וירשו העוה"ב: "א"ש, זאת בלבד ק"ל, היות מלת שינא בפסוק באל"ף לבסוף, ולא בה"א, מלשון שינה. ואולי אותיות אחה"ע מתחלפות ואין בזה קפידא. ובביאורי על התורה, בספר תוצאות חיים ביארתי זה הפסוק, וע"ש כפי הנלע"ד:

כי יעקב בחר לו י"ה: הנה אותיות לו י"ה, הם אותיות לוי"ה, ירמוז למ"ש בתיקונין תיקון ס"ט, שנתלוית עמו שכינה. מעלה נשיאים מקצה הארץ וגו': כבר נתבאר פסוק זה בשער הזה, בפרשת שמות בפסוק ויקם מלך חדש וכו', ע"ש. וירצה עוד, 'הארץ 'ברקים 'למטר ר"ת הב"ל, 'עשה 'מוציא 'רוח 'מאוצרותיו, ר"ת עמר"ם, רמז, כי הוא המוציא רוחו של הבל. וס"ת הארץ' ברקים' למטר', הוא צמר, לרמוז כי הבל הביא קרבנו צמר, וקין הביא פשתן, כמ"ש בזוהר, שהוא ס"ת קרבן ועוד 'ברקים 'למטר 'עשה 'מוציא, ר"ת בלעם, רמז אל מ"ש חז"ל בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, והבן. ועיין בתיקונים דף קי"ז ע"ב. ודע, כמו שנולד שת, עד היות חוה בת ק"ל שנה, כן נולד משה, עד היות יוכבד בת ק"ל שנה. וכמו שאדם פירש מאשתו, וחזר וידעה, כן עמרם. ונראה, כי כאשר הגיעה יוכבד לק"ל שנים, נתנוצצה בה רוח חוה, ושבה לימי עלומה, וחזרה להיות בת. ולכן לא נזכר שמה, ואמר ותהר האשה, כמו האשה אשר נתת עמדי. ובזה יובן למה שנקראת בלקוחין אלו בת, ולא כשילדה לאהרן, כי אין ביניהם כי אם שלש שנים בלבד והבן:

הצילני מאויבי ה' אליך כסיתי: רז"ל פירשו בזוהר, על פסוק בקר אערוך לך ואצפה, כי דוד הוא במלכות, אשר נעשת חופאה וכסוי אל היסוד, הנקרא בקר, להעלים האור העליון. וז"ש הצילני מאויבי ה', כיון שאני במלכות, ואליך כסיתי, להעלים אורך הגדול, ואני נאחז במלכות העליונה:

הנותן תשועה למלכים: יתבאר במ"ש הפסוק הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי הקליפות הנקראות חרב רעה, הנה הם סמוכים וקרובים למדת המלכות, אשר בה נשרש דוד המלך ע"ה ואמר, כי עם היות החרב רעה הנזכר, סמוכה לשרשו, עכ"ז מצילו ממנה, וז"ש הפוצה את דוד עבדו: אשרי העם שככה לו: הנה מלת שככה, בגימטריא משה, כמש"כ בזוהר גם ר"ת 'לו 'אשרי 'העם הוא לאה, לרמוז אל מ"ש במקומות רבים כי משה איתדבק בלאה עלמא דאתכסיא עילאה: קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת: הנה לכאורה נראים דברים כפולים באומרו לכל קראיו, וחזר ואמר לכל אשר יקראוהו באמת. עוד ראוי לדקדק, למה תחלה אמר בלשון הווה, לכל. קוראיו. ואח"כ אמר בלשון עתיד, לכל אשר יקראוהו. ואם הם חלוקים בהבנתם, הכי היל"ל בוא"ו יתירה, ולכל אשר יקראוהו באמת: הגהה - אמר שמואל, עוד ראוי לדקדק, מלת באמת הנזכר בחלוקה השנית, ולא בראשונה: והענין יובן בפירוש והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע. והענין הוא, כי יש חסידים שטרם שיקראו אל השי"ת, הוא עונה אותם. ויש גרועים מהם, שהם צריכים לטרוח להתפלל, ובהיותם מתפללים, עונה אותם. ועליהם אמר, עוד הם מדברים ואני אשמע. ואל זה רמז הכתוב ואמר, קרוב ה' לכל קוראיו, והתחיל מן הגרועים, ממטה למעלה, ואמר קרוב ה' לכל קוראיו, כלומר, אעפ"י שלא יהיו ראוים, כיון שהם קוראיו ומתפללים לו, קרוב ה' להם. אבל יש מעלה יתירה, והיא זאת, כי גם קרוב ה' הוא לכל אשר יקראוהו לעתיד, אעפ"י שעתה עדיין לא קראו, וטרם שיקראו הם, ה' נקרב אליהם: האמנם מי שירצה להיות מן הכת הזאת, צריך תנאי גדול, שיהיה מן החסידים, שתמיד הם מכונים בתפילתם, וקוראים להקב"ה באמת, ולא מן השפה ולחוץ, וז"ש באמת. נמצא, שלמי שירצה להיות מן כת החסידים האלו, צריך להיות באמת, ואם לאו אינו נענה. האמנם מי שהוא מכת המתפללים בעת צרתם, והם קוראים ת'מיד להקב"ה, גם הקב"ה אינו מדקדק כ"כ עמהם שיהיה באמת, ובכונה גמורה. וכדי לרמוז השינוי והחלוק שבין שתי הכתות האלו, הפרישם, ולא חברם בתוספת וא"ו, ולכן לא אמר ולכל אשר יקראוהו באמת:

אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי: ירצה, שאין ראוי לאדם לסמוך שיחזור בגלגול, ואז יתוקן. ולכן אמר אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי בעה"ז, במקום אשר הטאתי, וכאן אהקן כל צרכי, שלא אצטרך לחזור עוד בגלגול. וזהו מאי דסמיך ליה פסוק, אל תבטחו בנדיבים, כלומר ולא אעשה כמו אדה"ר שחטא, והוצרך להתגלגל בג' אבות אברהם יצחק ויעקב, הנקראים נדיבים, ובטח בהם, כי על ידיהם יתוקן, וז"ש אל תבטחי בנדיבים: גם בבן אדם שאין לו תשועה, שלא אעשה כמו בנו של אדה"ר, והוא קין הבכור, אשר חטא, ולא היה לו תשועה, בסוד ואל קין ואל מנחתו לא שעה, מלשון תשועה, והוצרך להתגלגל ביתרו, ולהתקן שם, ובטח בו. גם נתכוון על הבל בן השני של אדה"ר, אשר גם הוא חטא ולא היתה לו תשועה, עד שנתקן ונתגלגל במרע"ה. וזש"ה, בבן אדם שאין לו תשועה. ולכן ביאר מי הוא שקראו בן אדם, ואמר שהוא הבל, אשר בו נתקיים פסוק 'תצא 'רוחו 'ישוב 'לאדמתו 'ביום 'ההוא, ר"ת תרי הבל, ר"ל כי הבל נתגלגל תרי זמני, בשת חד זמנא, ובמשה חד זמנא. והם ר"ת, משה ש"ת הב"ל, ויצתה רוחו ושב לאדמתו, ואחר כך נתגלגל תרי זמני כנז"ל, ובתחלה מת ויצאה רוחו, ואח"כ שב לאדמתו בעה"ז בגלגול: א"ש, מדברי הרב ז"ל נראה, יכולני לעשות פשט בפסוק אחרי דבריו, והיא אזהרה לכל בני אדם, שאל יתעצל מלחזור בתשובה, בעוד השמש במרומים בעה"ז, ואל יבטח באחד משני דברים, האחד הוא, אל תבטחו מלהתגלגל אחרי מותו בנדיבים, והם גופים גדולים כמ"ש הרב ז"ל, או בגופים קטנים של תינוקות המתים בהכרת, לכפר על הנשמית הישנות המגולגלות שבתוכם. וכנגד זה אמר בבן אדם, ולא אמר באדם, אלא בבן אדם, המתים קטנים, ועדיין נקראים בשם בן אדם, ולא זכו להקרא בשם אדם ממש. ואם כה יחשוב וימות בלא תשובה, הנה תצא רוחו ישוב לאדמתו, וביום ההוא הידוע של יום הדין, אבדו עשתנותיו שחשב, והוא ימות בלי תשובה, ואוי לו אוי לנפשו. לכן אשרי שאל יעקב בעזרו, כמ"ש חז"ל בא לטהר מסייעין אותו, ואפילו אם יהיו בנפשי כמה מומין, פסח או עור כל מום רע, ה' ירפא אותו. וז"ש, ה' מתיר אסורים, ה' פוקח עורים, ה' אוהב צדיקים, כנלע"ד: ה' שומר את גרים: (מזולתו) הנה ר"ת 'יהו"ה 'שומר 'את 'גרים הוא ישאג, ירמוז אל מ"ש חז"ל שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר, יושב הקב"ה ושואג כארי כו'. והוקשה לו לפסוק למה הקב"ה החריב בית המקדש, כיון שסופו הוא לישאג ולהצטער עליו. והשיב, כי הטעם הוא, כדי להרבות את הגרים, כמ"ש חז"ל כי ע"י פזור ישראל בין האומות, נתרבו הגרים. גם ר"ת 'יהו"ה 'שומר 'את 'גרים, בגימטריא שד"י. גם ר"ת 'יתום 'ואלמנה 'יעודד, בגימטריא כ"ו, כמנין הוי"ה. גם ר"ת 'ודרך 'רשעים 'יעות בגימטריא רי"ו, הוא רי"ו אותיות של שם בן ע"ב, של ויס"ע ויב"א וי"ט. (ע"כ מזולתו):

מונה מספר לככבים: הנה בסבא דמשפטים על פסוק המוציא בנדיבים. במספר צבאם, אמר וז"ל, חד ברא אית ליה לקב"ה, ומספר שמו, ונדרש על הדעת ועל היסוד. והענין הוא, כי הנה הדעת כלול מה' חסדים וה' גבורות, והם עשרה הויו"ת כנודע, ובהיותם פשוטות, יש בהם ארבעים אותיות, והם מ' של מספר. ואם תמלאם במלואם, אז יש בכל הוי"ה מהם עשר אותיות, וסך כל העשרה הויו"ת הם ק' אותיות, כמנין מ"ס של מספר. ואם תמלאם במלוי המלוי, שיש בכל הוי"ה כ"ח אותיות של מלוי המלוי, יהיה סך העשר הויו"ת פ"ר אותיות, כמנין פ"ר של מספר. והרי איך כללות אורות החו"ג שבדעת, נקראים מספר. והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא. דע, כי גם היצירה והעשיה, שהם הלבושים דזו"ן, נקראים מספר, כי אות מ' הוא מטטרון, וס' סנדלפו"ן, ופ"ר בגימטריא סנדלפו"ן, העולה בגימטריא פ"ר: א"ש, אענה אף אני חלקי, כי גם עשר הויו"ת הנזכר, הם בגימטריא ר"ס. וגם נרמזו במלת מספר, ר"ס. והמ"ם הם מ' אותיות, כמ"ש הרב זלל"ה. ולהיות המ"ם כפולה, כנגד הדעת והיסוד, נרמזה ג"כ אות פ' במלת מספר, כנלע"ד: גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר: כבר ידעת מ"ש בזוהר בכמה מקומות, ובפרט בפרשת פנחס כי כל החשבונות הם במלכות. והענין הוא, כי הנה נתבאר לעיל, כי הדעת דז"א נקרא מספר. והנה הדעת הזה, מתלבש תוך היסוד דתבונה תחתונה, ולא של בינה עליונה, וכשנגמר ומסתיים היסוד דתבונה שהוא בחזה דזעיר, אז נגלים האורות של החו"ג שבדעת, הנקרא מספר. אבל בהיותם תוך יסוד התבונה, אין המספר נגלה. וזהו לתבונתו אין סספר, ולכן לא כתיב לבינתו, אלא לתבונתו והנה שם בחזה דזעיר, ששם נגלה המספר הנזכר, יוצאת הנקבה דז"א, וכל אותם אורות המספר והחשבון הנזכר, נגלים ומאירים בנוקבא, ולכן שם הם כל החשבונות כנזכר. ועיין בפרשת ואהחנן בשער המצות במצות עסק התורה, בענין מספר גדול ומספר קטן: השולח אמרתו ארץ: (מזולתו) הנה דבור לשון קושי. ואמרתו, לשון רחמים. וכיצד יתכן יתנהגו שני הפכיים בנושא א'. והענין הוא, כי הנה נודע, כי כשהקב"ה שולח טובה ורחמים בארץ בעוה"ז, שולחו ע"י עצמו, ולפיכך תיכף מגיע עד הארץ. וז"ש, השולח אמרתו ארץ, ר"ל השולח, הוא בעצמו. אמרתו, שהיא רחמים. ארץ, תכף מגיע עד הארץ, לרחם שם. האמנם כשהוא דברו, קשה שהוא דין, אין הקב"ה מייחד שמו עליו, כמ"ש השולח, אלא מאליו ירוץ הדבור, בעבור כי אין רע יורד מלמעלה. ועוד יש שינוי אחר, כי הוא מתאחר מלירד, שמא יחזרו העולם בתשובה ביני וביני ומתעכב בשמים. וז"ש, עד מהרה ירוץ דברו, וכבר ידעת כי מהרה דקב"ה הם תת"ן שנה, כמאמר רז"ל ואחר כך ירוץ דברו בארץ. (ע"כ מזולתו): א"ש, מיסוד הרב זלה"ה, נוכל לחדש ענין אחר, ומש"ה הנותן מטר על פני ארץ, והיא א"י, והדר ע"י שליח, ושולח מים על פני חוצות, אלו שאר ארצות. והשתא אתי שפיר ג"כ, מש"ה השולח אמרתו, והיא מדת רחמים, ארץ הידועה, והיא א"י, כמ"ש תמיד עיני ה' אלהיך בה. האמנם כששולח מדה"ד, עד מהרה ירוץ דברו לח"ל, ודרשינן ג"ש מהרה מהרה, נאמר כאן עד מהרה ירוץ דברו, ונאמר להלן ואבדתם מהרה, מה מהרה האמור להלן מדה"ד, אף כאן עד מהרה מדה"ר לשאר ארצות. האמנם לא"י, אמרתו ברחמים פשוטים, כנלע"ד. הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר: הנה נודע, כי ג' אהי"ה הם, ביודי"ן, ואלפי"ן, וההי"ן. וג' אלפי"ן ראשונות שבשלשתם, הם בגימטריא של''ג. ובהיותם הג' אלפי"ן הנזכר פשוטות, הם בגימטריא ג'. וכשתסיר הג', שהם הג' השרשים ממלת של''ג, ישארו המלויים לבדם ש"ל, כמנין צמ"ר. וזש"ה, הנותן שלג כצמר. גם ז"ס פסוק אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו: אמר שמואל, נראה מדברי הרב ז"ל, ששלג הם יותר רחמים מצמר, שכן בשלג יש ג' אלפי"ן העיקרים. וכמ"ש התנא, בהרת עזה כשלג. והשאת כקרום ביצה שניה לה, כצמר לבן. ולכן אמר הכתוב, אם יהיו חטאיכם כשנים, שאינם כ"כ אדומים, כשלג ילבינו לגמרי האמנם אם יהיו יותר אדומים, ויאדימו כתולע, אז כצמר יהיו, ולא כשלג. וכפי זה ק"ל, מש"ה הנותן שלג כצמר, ואיפכא הול"ל הנותן צמר שהוא יותר דין, כשלג, שהוא יותר רחמים. האמנם נוכל לתרץ, שהענין הוא להשוות זה לזה, אעפ"י שזה יותר רחמים מזה, מאחר שמקור כלם הוא שם אהי"ה, והוא המקוה המטהר את האדם, בסוד אהי"ה דההי"ן קנ"א, נותן שלג כצמר: בהקדמה זו, אתן גמר טוב בפסוק באומרו כפור כאפר יפזר, ונודע כי מלת אפר ומלת פרה הכל ענין א', ופרה הוא סוד הפ"ר דינין, ובה' אותיות מנצפ"ך הכלליות נעשית פרה, ואז היא אדומה תמימה באדמימותו ובהיות הדינים הנזכר מתמתקין בשרשם באימא עילאה, היא שם אהי"ה הנזכר, בסוד מי אסף רוח בחפניו, כי הוא סוד החוטם, האוסף ומקבץ כל הה' גבורות למקומם, ושם מתבסמים ונמתקים, ונעשים בסוד גבורה אחת בבינה, ואז נעשו הדינים החמשה, א' בלבד, ומפרה נעשת אפר, א' פ"ר. וז"ס פסוק וכבס האוסף את א' פ"ר ה' פ"ר ה', האוסף ה' גבורות, ועושה אותם אחד בלבד. ונודע כי אותיות מנצפ"ך הם כפולות, ב"פ פ"ר, והם תק"ס, כמנין שער"ה, עם עשרה אותיות של מנצפ"ך הכפולות, וה' אותיות אלהי"ם, שהם כללות ה' גבורות עצמם, הרי כמנין שערה. וכ"כ הרב זלה"ה בדרוש תקיעת השופר, בענין תקיעה, תק"ע י"ה, שהם ב' מיני מנצפ"ך, והם תק"ס, וכללות חשבון עשר גבורות אלו, הרי תק"ע, הנה מנצפ"ך הא' נותנו אבא אל אימא בעת הזיווג, לצורך נקודת יסוד שבה. והמנצפ"ך הב', לצורך יסוד המלכות נוקבא דזעיר. וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ. והנה שני מיני פ"ר הנזכר, נרמזו בפסוק זה, הא' הוא כפור, והוא כ"ו פ"ר. והב' הוא, כאפר, כ"א פ"ר. והכ"ו הוא שם ההוי"ה, בגימטריא כ"ו. והכ"א הוא שם אהי"ה. ואמר הנותן בסתם, כמו המוציא כו', הנותן שלג כצמר כאמור, ג"כ מתקן ב' המנצפ"ך הנזכר, הא' של הזכר בשם ההוי"ה כ"ו. והא' של הנקבה, בשם אהי"ה כ"א. ואז כפור כאפר יפזר הדינים. ואולי ירמוז במלת יפזר, נרמז פ"ר י"ז, י"ז הוא הטוב שמתמתק הדינים ביסוד הנקרא טו"ב, בסוד אם יגאלך טוב יגאל, כנלע"ד בזה, עד יערה עלי רוח ממרום: